הגות וחינוך
הרהורים בענייני חינוך

יהודה קופרמן

מתוך: מכלול, קובץ כ, סיוון תש"ס


מה בין חינוך לתלמוד תורה?
מראש אני חייב לומר שאולי לא כל מה שאכתוב יהיה ערב לאוזן של השומע, אבל נאמנים עלי דברי הראב"ד1 : "אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי... ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה" (עכ"ל).

תחילת דברי במקרו של חינוך בכלל, וממנו אל המיקרו של אהבת תורה. מצות חינוך, כמצווה דאורייתא במסגרת תרי"ג - איננה! והדבר אומר דרשני2. עד דאתא שלמה המלך בחכמתו, כי רבה היא, ואסמכה אקרא של "חנוך לנער על פי דרכו"3.
אם כן, למדנו משלמה שמצות חינוך היא לתת דרך (ובמושגים שלנו הכוונה בודאי לדרך בחיי תורה). מעניין שגם לשיטת "המשך חכמה" - ספר היראים2, הכתוב מדגיש "ושמרו דרך ה'" כאשר אח"כ מפרט "לעשות צדקה4 ומשפט5. חשוב ביותר להדגיש את ההבדל בין מצות חינוך לבין תלמוד תורה6, כי בהרבה מקומות - ובפרט בחלק מן הישיבות הקטנות (אותן הישיבות לבני 13-16 שם לומדים רק לימודי קודש) מצינו הדגש אדיר על תלמוד תורה, ורק דגש קל (לכל היותר) על מצות חינוך, והתוצאות לא בוששו לבוא7.

אם כן, אנו המורים/ות ללימודי קודש מצווים בראש ובראשונה לתת דרך בחיי תורה. ולהלן נראה כי תלמוד תורה יכול להיות חלק חשוב ביותר בתהליך הזה. אבל בשום פנים ואופן אין מקום להתייחס לתלמוד תורה - הלא הוא המיקרו - בלי להתייחס למסגרת שהוא נתון בה - הלא הוא המאקרו - דהיינו מצות חינוך. מן הראוי לציין כי גם בלועזית מצינו אותה קונספציה של חינוך= לתת דרך. הרי המילה EDUCATION באנגלית נגזרת מן הלטינית DUCAR-DUCO, שפירושו - להוביל. גם הגויים וגם החילוניים אצלנו מסכימים שחינוך הוא להוביל בדרך מסוימת. את הדרך מכנים בשמות שונים, כאשר הסיומת היא "איזם", כגון: קומוניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, ציוניזם ועוד. הצד השווה שבהם שהם משתדלים להוביל את התלמיד בדרך חיים מסוימת. הוא הדין והיא המידה (להבדיל) אצלנו, כאשר ה"איזם" שלנו הוא "תורה איזם"! הדרך שאנו מובילים את תלמידינו היא דרך התורה והיראה, כלומר חיי תורה. כיצד מגיעים לידי חיי תורה כאשר תלמוד תורה הוא חלק חשוב ממנו? אנו מאמינים שאם תלמידינו יאהבו חיי תורה, כי אז תהיה גישה טובה ללימוד תורה, כאשר התלמיד יבין את מקומו המרכזי של תלמוד תורה במסגרת חיי תורה האהובים עליו. נמנה כאן יסודות איתנים, שלפי עניות דעתנו כל אחד ואחד מהם הוא 'לעיכובא', תנאי מוקדם לחינוך לחיי תורה.


הצנטראליות של תורה בחיינו
התורה אינה סובלת צרה בביתה. נדגים מבית ספר על תיכוני בירושלים הקולט בנות מחו"ל בתכנית חד-שנתית, כאשר הסיסמה שלו היא: "לחנך את התלמידות לאהבת תורה ולאהבת מדינת ישראל". אם מדינת ישראל (ואפילו ארץ ישראל) מופיעה כשוות ערך (אקוויוולנטית) לתורה, כבר הפסדנו את המערכה לפני שהתלמידות הגיעו ללמוד. מה דעתנו על ישיבה (לבנים) אשר תפרסם שמטרתה היא: "לחנך את התלמידים לאהבת תורה ולאהבת מצות תפילין"?! המרכז של כל עבודתנו הוא חיי תורה כדרך של עבודת ה'. כל שאר הדברים הם פונקציה של היסוד הזה.

השאיפה לגדלות
בפסוק הסיכום על הקמת המשכן אנו קוראים8 "ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו". הפירוש המקובל בפסוק הוא על משקל כלל ואח"כ פרט. כלומר, משה הקים את המשכן, בזה שתחילה שם את האדנים, אח"כ את הקרשים וכו'. אבל לא כך מבאר רבנו עובדיה ספורנו, וזה לשונו ד"ה ויקם משה את המשכן: "עשר היריעות מעשה חושב שנקראו "משכן" הוקמו קודם הקמת הקרשים - אם בידי אדם מחזיקים בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל..." (עכ"ל). והעניין תמוה - לשם מה לסמוך על הנס, לשם מה לבנות מלמעלה כאשר הדרך הנורמאלית (בלי נס) היא להתחיל ביסודות ולעלות ולעלות עד לטפחות! אלא כאן לימדונו רבותינו שבבניית משכן מתחילים למעלה אשר שם עיקר הקדושה. בלשון שלנו, כאשר באים לחנך בן לחיי תורה, קודם כל יש להראות לו את המקסימום שאפשר לשאוף אליו9.

ידועה המחלוקת10 בין רבי שמעון בן יוחאי11 ובין רבי ישמעאל12. הגמרא אמנם קבעה13: ש"הרבה עשו כרשב"י - ולא עלתה בידם". ואמנם הסיבה מדוע לא עלתה בידם היא ש"הרבה עשו". אבל זוהי בוודאי הדרך ליחידים - ומדוע שוללים אנו מתלמידנו את עצם הידיעה ואח"כ השאיפה למקסימום של רשב"י?!14
בחוברת על משנתו של החינוך הממ"ד15, אין זכר - ולו במילה אחת - ממשנתו החינוכית של רבי שמעון בן יוחאי16. הרי אין מדובר כאן על בית ספר מסוים, שבודאי רשאי לומר שהוא מייצג את שיטת "תורה עם דרך ארץ". גם אין מדובר על רשת בתי ספר (כגון אמי"ת) שגם היא יכולה להקדיש את כוחותיה ומשאביה לאסכולה אחת בלבד, שהרבה עשו כמוה ועלתה בידם, ובעקבותיה הם מבקשים ללכת. לפנינו מערכת ממלכתית רחבה, המקיפה כעשרים אחוזים מכלל ילדי ישראל בארץ ישראל, כלומר רבבות רבבות בנים ובנות, כאשר אין זכר כלשהו לאפשרות שהבחור יוכל להיות גדול בישראל, ושהבת תוכל להיות אשתו הנאמנה של גדול בישראל, אותו גדול שיעיד נאמנה (החל ברבי עקיבא וכלה בגאון רבי איסר זלמן לצר ז"ל): "שלי ושלכם שלה היא".

וממסכת ברכות למסכת קידושין פב, ע"א שם אנו נתקלים באותה תופעה, כאשר במשנה רבי מאיר אומר: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה" וכו'17, ואילו קרוב לסוף אותה משנה אומר רבי נהוראי: "מניח אני כל אמנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" וכו'18. וידועה קושיית מרן רי"ז הלוי, שרבי מאיר הוא רבי נהוראי (עירובין י"ג)! ותשובתו על פי שיטת בריסק ("שני דינים") שיש דין הכלל (ר' מאיר = ר' ישמעאל), ודין הפרט שיכול לשאוף למקסימום בתורה (ר' נהוראי = רשב"י). ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שכך פסק הרמב"ם, כאשר בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יו"ד פסק כרבי ישמעאל19, ואילו בהלכות שמיטה ויובל י"ג, י"ג פסק כרשב"י20, כאמור, הפסק בשמיטה ויובל הוא לזה "אשר נדבה ליבו". אבל במשנת חמ"ד לא מצאנו כל התייחסות לאופציה זאת. אין פלא אפוא, שמורים בני תורה המלמדים במסגרת חמ"ד, מעדיפים לשלוח את בניהם ובנותיהם לאותה מסגרת הפותחת לפניהם את האופציה לשאוף לגדלות בתורה21.

אולם במערכת של החינוך החרדי אנו נתקלים בבעיה ההפוכה. למרות דברי חז"ל שהרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, שם שוללים מכל וכל את שיטת רבי ישמעאל ומכוונים את המערכת כולה של הבנים אל רשב"י22. החינוך החרדי אחראי, אם כן, על דור השבבנקי"ם , בעוד החינוך הממ"ד אחראי על דור הכיפות הזרוקות. החינוך הממ"ד אינו מוכן לקבל כמורה אישה אשר בניה לומדים בחינוך החרדי, והחינוך החרדי אינו מוכן להחזיק כמורה בבית יעקב, אישה אשר בנה לומד בישיבה תיכונית. אלו ואלו לא השכילו להבין שהם מערכות חינוך בקנה מידה ארצי, כאשר יש מקום בעם ישראל גם לרשב"י וגם לר' ישמעאל, וגם לר' מאיר וגם לר' נהוראי; גם לרמב"ם של הל' תלמוד תורה וגם לרמב"ם של שמיטה ויובל.

ובסיכום פרק זה: צריך להראות לתלמידים את יריעות המשכן עוד בתחילת דרכם - כאידיאל אם כי לא כחובה. וכך כותב רבנו עובדיה ספורנו (במדבר ח', ב ד"ה יאירו שבעת הנרות):
"כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים - כאמרם: 'אלמלי עלייא לא מתקיימי איתכליא' (חולין צב, ע"א) - תהיה להפיק רצון האל יתברך, באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדיו כמו שקיבלו עליהם, כאשר העיד באמרו "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות י"ט, ח), כלומר, בין כולנו נשלים כוונתו" (עכ"ל).
ה"קנה האמצעי" הוא עבודת ה', דהיינו חיי תורה.

הדיפרנציה בגדלות
בפרק הקודם העמדנו את רשב"י מול ר' ישמעאל. אולם זוהי רק זווית אחת בפנורמה של חינוך תורני, הלא היא הזווית על תלמוד תורה. ואנו, הרי, בחינוך קא עסקינן, ולכן אנו שבים אל שלמה המלך - "חנוך לנער על פי דרכו". לא "על פי הדרך" (כמקובל היום בשתי מערכות החינוך הנ"ל) אלא על פי הדרך המתאימה לו - כי לכל אחד יש הדרך שלו, אשר באותה דרך יש מקסימום ומינימום. ובעקבות החכם מכל אדם באו חז"ל ולימדונו (ברכות נח, ע"א): "ת"ר, הרואה אוכלוסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה". במונח - מושג "דעתם" אין הכוונה להשקפותיהם23, וגם לא למונח - מושג אצל הרמב"ם בהלכות דעות24, אלא למבנה הפסיכולוגי-רגשי של היחיד, בו שונה כל אחד ואחד מחברו. השכיל לבאר מאמר זה של חז"ל, הגאון הנצי"ב מוולוז'ין, על ידי ביאור מאמר אחר של חז"ל, וזה לשונו25:
"ותנן באבות פרק ב' (משנה א, וכן נדרים כב, ע"א ומסכת תמיד כח,ע"א): 'רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'.
ופירוש המפרשים דחוק. ונראה משמעות
"איזו היא דרך ישרה שיבור, כמו שביאר המפרש במסכת תמיד דף כ"ח: איזהו דרך אחת מהדרכים הישרים שיבור לו האדם. והפירוש כמו שכתוב (קהלת י"א, ט) 'והלך בדרכי לבך', שאין דרך כל האדם שווה בהליכות דרך ה'. והאדם שבא לבור לו דרך ה', איזהו יבור לו לעצמו? 'כל שהיא תפארת לעושיה', לעושי הדרך, לאפוקי מה שהוא עבירה אלא שהוא רוצה לעשות לשם שמים - הרי אין זה תפארת לעושיה26. ' ותפארת מן האדם' - האדם שבא לבור לו27, היינו לפי טיב אותו אדם, איך שהוא יותר מוכשר - (א) לתורה (ב) או לעבודה (ג) או לגמילות חסדים, כך יבור לו זה הדרך".
עד כאן לשונו של ראש ישיבת ולוז'ין, הרב של חלק ניכר מגדולי התורה בתחילת המאה הקודמת.

שפתותיו ברורות מיללו; כאשר בן תורה בא לברר את דרכו (וכבר הערנו וקבענו כי חינוך עוסק בדרך) בעבודת ה', עליו לברר את אותה הדרך המתאימה לכישוריו המיוחדים והייחודיים. כישורים אלה הם צירוף של כוחות אינטלקטואליים, אמוציונאליים, בריאותיים ועוד ועוד. כולם באו חברו יחד אצל כל אחד ואחד בצורה שונה. לפי המרכיב הדומיננטי אצל כל אחד ואחד יחליט ויקבע את דרכו הייחודית בעבודת השם. מי שחנן אותו ה' בכלים האינטלקטואליים וכוח ההתמדה להיות החפץ חיים של דורנו, עליו יהיה לתת את הדין אם השתמש בכלים אלה לבנות מפעל עסקי גדול ועסק בהלכות צדקה. ולהפך מי שחנן אותו השי"ת בכושר ארגוני מפליא ועוד כישורים בתחום הזה, יקים מפעל חסד כמו "יד שרה", ובזה יעסוק בהלכות גמילות חסדים וקידוש שמו ברבים, עד לפרס ישראל ועד בכלל. ומי שיש לו "חוש" לענייני רפואה, יעסוק במצות פיקוח נפש במשך עשרים וארבע שעות ביממה, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ויציל נפשות וירפא חולים, גם כאן עד כדי הכרה לאומית בקבלת פרס ישראל על פעלו שאין דומה לו. ברור שאנשים אלה יכלו להיות "מלמד" או "רבי" טוב ומצליח, או אפילו ר"מ בישיבה, אבל השכילו לנצל את כישוריהם המיוחדים והייחודיים ('תפארת לו מן האדם') עד למקסימום ועד בכלל.

הדוגמאות רבות הנה, ואטו כי רוכלא אנא ואיזל! אותנו אין זה מפליא שבשני המקרים שציינו, הייתה זאת היוזמה של שני גדולי ישראל (הגרש"ז אעירבך ז"ל, ויבדל לחיים ארוכים הגר"פ שיינברג שליט"א) אשר הטילו משימות אלה על תלמידיהם החשובים, ביודעם את כישוריהם המיוחדים בגמילות חסדים. מרגלא בפומי: יש פרופסורים מסוימים שיצטרכו לתת דין וחשבון מדוע לא נעשו גדולי תורה, ויש אברכים מסוימים בכולל שיצטרכו לתת דין וחשבון מדוע לא הביאו פרנסה מכובדת הביתה לאישה ולילדים כמו שהתחייבו בכתובה.

ובעוד הנצי"ב ב"הרחב דבר" חולק את המשימות של אפשרות הצטיינות לשלושה, באותו מקום ב"העמק דבר" ביאר לנו שכל אחד ואחד מן התחומים האלה מתחלק אף הוא לתחומי משנה, תוך כדי הדגמה בתחום תלמוד תורה. וזה לשונו:
"לפי שאין חילוק עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שווים: זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פירש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים - והכל לשם שמים28.
וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שווה29. וגם במעשה המצוות איתא בפרק כל כתבי (מסכת שבת) אביך במאי זהיר טפי? והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית30. והרי זה כדאיתא בירושלמי סוף פרק א' דקידושין: 'כל העושה מצווה אחת31, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. אר"י ב"ר בון, מי שייחד לו מצווה ולא עבר עליה מעולם'. ובמכילתא פרשת בשלח ('ויאמינו בה' ובמשה עבדו') 'תניא: כל העושה מצווה אחת באמנה (כדאי הוא שתשרה עליו שכינה). וכן בגמילות חסדים - אין כל העוסקים שווים בהליכות עולמם'32. ואם בא אדם לשאול איזה דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת 'והלך בדרכי לבך' - מה שליבו נמשך אחריו33, ברור שמזלו חזי כי עניין טוב לפי כוח נפשו" (עכ"ל הנצי"ב)34.

ומראש אם הישיבות בליטא, אנו עוברים אל שר התורה בעל "אור שמח" על הרמב"ם המנסח גם הוא את יסוד הדיפרנציה שבתוך המצוינות (הלכות תלמוד א', ב). וזה לשונו:35
כל מצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבנו ע"ה. ד'תורה אחת יהיה לכם' כתיב. וחיוב המצווה גבול יש לו כמו נטילת אתרוג בנענוע בעלמא יצא. רק המדקדקים נושאים אותו כל היום, וכיוצא בזה36. לכן לא כתבה התורה מידות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה - ' כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם' (יומא כב, ע"ב)37 ו'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול' - (כתובות יז, ע"א). ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו38. רק נקימה דממון - זה שווה לכולם39 וכן בגאווה וכיוצא בזה40, וכן בלפנים משורת הדין41, וביקור חולים וקבורה וכו'... וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של האדם. כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות האהבה לתלמוד תורה, ולאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים42.

לכן לא היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל, ונתן תורת כל אחד בידו. ואין לאל יד האנושי ליתן המידה האמיתית לזה, לכן באו חכמים43 ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה44 - קריאת שמע בשחרית וקריאת שמע בערבית קיים ' והגית בו יומם ולילה' ... אולם יותר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו..." (עכ"ל שר התורה בליטא שלפני השואה).
קריאת שמע היא אפוא, המינימום, כאשר המקסימום היא בדרגת משה "ותחסרהו מעט מאלוקים"45.

יורו משפטיך ליעקב
כאשר משה רבנו נפרד מעם ישראל, מינה את שבט לוי כמורי הוראה בישראל - אותו שבט, אשר כבר מאז היותם במצרים, שימשו כמרביצי תורה לעמו46, וכך אמר (דברים ל"ג ח-י): "וללוי אמר, תומך ואוריך לאיש חסדיך... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל...". ומפרש רש"י ד"ה יורו משפטיך: "ראויין אלו לכך"(עכ"ל).47

אולם לא כך מפרש הספורנו, וזה לשונו: "ומאחר שהוא שבט כשר48, תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך, כאמרם ז"ל49: ' אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיו".
חידוש פדגוגי גדול קא חזינא הכא במשנתו של רבנו עובדיה ספורנו. יתכן שלאדם מסוים (כמו שבט לוי) יש כל הכישורים הדרושים להנהגה רוחנית. אבל כדי ללמד "משפטים ותורות" דרוש יותר מאשר התמחות מקצועית ושליטה בחומר, ואפילו יותר מאשר נאה מקיים את אשר נאה דורש. כדי ללמד את תורת ה' דרושים "חן ושכל טוב" (ע"פ משלי ג', ד) - הן הסגולות האישיות שהן הן הערובה לכך שדברי ה' ייקלטו כדבעי. תלמיד חכם צריך "שכל" (כישור אינטלקטואלי), אבל המחנך צריך "שכל טוב" (סגולה אישית) יחד עם "חן". הנביא מלאכי חותר לקראת "יבקשו תורה מפיהו", בבחינת "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש". כלומר, התורה נקלטת בכל הדרה וקדושתה, כאשר מקבל התורה (הוא התלמיד שלנו) הוא בבחינת "מבקש". הסגולה המביאה את התלמיד להיות "מבקש" (לעומת "שומע" או אפילו "מקבל") היא ה"חן ושכל טוב" אצל המלמד - מעבר לכישורים האינטלקטואליים והמקצועיים50.

בלי לכתוב חיבור על הפדגוגיה של חז"ל, נציין כאן תכונות אחדות שחז"ל לימדונו בקשר עם המקצוע שלנו:

א. סוטה מז, ע"א: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע..."51.
ב. אבות ד, יב: "יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"52. הוא הנקרא אצלנו יושר אינטלקטואלי53. "כי סליק רב דימי לנהדרעא שלח להם: "הדברים שאמרתי לכם טעות הם בידי"54.
ג. היכולת לומר טעיתי - ועוד לתת ברכת "יישר כוחך" לתלמיד אשר העמיד את המורה על טעותו - קשורה בראש ובראשונה ביושר אינטלקטואלי. אולם היא תמצא אצל המורה אשר בדרך כלל אינו טועה! אז יקוים בו "ומתלמידי יותר מכולם"55.
ד. בשלב זה של הכתיבה אעיר שלא מצאתי לחינוך יותר טוב משני מאמרי חז"ל (אשר אמנם לא בענייני חינוך נאמרו):

א) "כבולעו כך פולטו" - המורה אינו יכול לתת מה שאין אצלו! אם המורה לא קראה ולא שנתה בסמינר, אפילו אם קיבלה ציון 100 בשיעור מבחן ובפדגוגיה וכו', כל עוד היא עצמה אינה יודעת ללמוד את מפרשי התורה בעומק ובעיון, אין לצפות שתלמידותיה ייטיבו ממנה. ואז שבשתא, כיון דעל - על. במערכת החינוך הדתי נמצאים מורות (וגם מורים) כאלה, והתוצאות ידועות.

ב) "מה מכר ראשון לשני, כל זכות שתבוא לידו" - מורה או מורה שאינם מקפידים בשמירת תורה ומצוות ובמילא אין בהם יראת שמים הקודמת לכל, איך אפשר אפילו לצפות שיביאו את תלמידינו לאהבת תורה?! כאשר לימדתי בסמינר מזרחי לפני עשרות בשנים, הייתה הבוגרת של הסמינר חייבת להביא אישור על היותה שומרת תורה ומצוות בזמן פנייתה לקבל משרה! שומו שמים! היא למדה בחינוך דתי ("שלנו") ארבע עשרה שנה (2+4+8) ועוד צריכה להביא אישור על דתיותה?!

הערות:



1. הלכות גניבה פ"ט, ה"ח.
2. עיין משך חכמה, בעקבות היראים, לבראשית י"ח, יט ד"ה כי ידעתיו וכו' הרואה בפסוק זה מקור למצות חינוך.
3. משלי כ"ב, ו. מן הראוי ומן הרצוי להדגיש ששונה מצות חינוך ממצות תלמוד תורה, למרות הקשר שביניהם - ועל זה להלן. יצוין אגב, שבין היתר מתבטא הדבר בכך שלפי המשך חכמה הנ"ל יש מצות חינוך בבנות ולא רק בבנים ("את בניו ואת ביתו"), לעומת "ולימדתם אותם את בניכם" - ולא בנותיכם. כידוע, העיר הגאון רש"ר הירש ז"ל שחז"ל לא דרשו "ושיננתם לבניך" - ולא לבנותיך. משמע אפוא, שכל מה שכלול במצות "ושיננתם לבניך" חל גם על בנותיך, ואכמ"ל בזה.
4. דהיינו לפנים משורת הדין.
5. דהיינו דין. זאת לעומת הסדר "משפט וצדקה" בנביאים ובכתובים, ואכמ"ל.
6. מעניינת ביותר הגדרתו של הרמב"ם (מ"ע י"א: "הצווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה" (כלומר "ללמד" קודם ל"ללמוד"! וכדי שלא יהיה ספק בלבנו אודות החשיבות של "ללמד" ממשיך הרמב"ם וכותב) - "וזהו הנקרא: תלמוד תורה".
7. אני מתייחס בדברי גם למסגרות של החינוך החרדי, וגם למסגרות של החינוך הדתי. ידוע כי חלק לא מבוטל ממורי הקודש בחינוך ממ"ד שולחים את בניהם ואת בנותיהם להתחנך (ולא רק ללמוד!) במסגרת ההיא - ועל זה להלן.
8. שמות מ', יח.
9. בידענו היטב שאלף נכנסים ואחד מגיע אל המקסימום. אולם כמו שהורים חילוניים רוצים שהבן יגיע למקסימום (פרופסור, ראש מחלקה, ראש מפלגה וכדו'), כך אנו בני תורה חייבים להראות לבן את המקסימום שאפשר לשאוף אליו במסגרת חיי תורה - מעין ה"חפץ חיים" וכדו'.
10. ברכות לה, ע"ב.
11. "בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים" (לא פרזיט!).
12. "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". זאת במקביל למשנה במסכת אבות (פרק ב' משנה ב') "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". ומן הראוי ומן הרצוי לציין כאן שהזיהוי של "תורה עם דרך ארץ" עם הגאון ר' שמשון רפאל הורש לוקה בשניים: (א) המקור הוא בחז"ל כאלפיים שנה לפני רשר"ה! (ב) אין הכוונה להשכלה אקדמית דווקא, אלא למקור פרנסה - גם החקלאי וגם הסנדלר עוסקים ב"דרך ארץ".
13. הקורא המשכיל יסלח לי על השימוש בטעות דקדוקית, אשר מרוב שכיחותה אי אפשר כבר לעקרה, ושבשתא, כיון דעל - על. הרי המילה "גמרא" הוא לשון זכר ולא נקבה, ופירושה "תלמוד".
14. ובמקביל בחינוך הבת, לתת לה שאיפה להינשא לבן תורה אשר כל כולו קודש ללימוד תורה, וחיי תורה המיוחדים המתלווים לאותו לימוד תורה. אנו במכללה זכינו לחנך (=לתת דרך בחיי תורה) עשרות רבות של בנות, אשר בעליהן נמנים בין גדולי ראשי הישיבה בארץ, וגם אלה הנשואות לבעלים אשר זה שלושים שנה לא משו מאהלה של תורה - אשרי עין ראתה זאת! ביניהן גם כאלה אשר באו אלינו אחרי שרות בצבא הגנה לישראל, ונתקבלו ללימודים במכללה כאשר היה ברור לנו שהכירו בטעותן הקשה של שירות בצה"ל. כבר בזמן פנייתן למכללה הבהירו שבנותיהן לא ישרתו בצה"ל, אלא "ישרתו" את עם ישראל בדרך התורה והיראה, בהקמת בתים של תורה לתפארת - ואמנם עשו כך.
15. "קוים מנחים למדיניות החינוך הממלכתי דתי". ועל מסמך זה ידובר עוד להלן.
16. פרט, אולי, לחגיגות ל"ג בעומר!
17. היא בערך שיטת רבי ישמעאל.
18. בערך שיטת רשב"י.
19. "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה"... אמרו חכמים כל תורה שאין עמה מלאכה וסופה בטילה וגוררת עוון.
20. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש בכל באי עולם (כולל חינוך ממ"ד - י.ק.) והבינו מדעו להיבדל (למרות "אל תפרוש מן הצבור" - י.ק.) לעמוד לפני ה'... ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם (מס הכנסה ושרות צבאי - על פי ההלכה יב הקודמת - י.ק.) - הרי זה נתקדש קודש קודשים וכו'.
21. זכורני דיאלוג ביני ובין אחד מראשי החינוך הדתי, כאשר הלה טוען נגדי ואמר: מי שעובד בחינוך ממ"ד צריך לשלוח את ילדיו להתחנך בחינוך ממ"ד. ואני השיבותי לו ואמרתי: לפי זה מי שעובד במסגרת החינוך המיוחד צריך לשלוח ...!
22. בשיחה לפני כשלושים שנה עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל, העיר לי הגאון (תרגום מילולי מן האידיש): צריכים לדעת שלא כל אחד יכול להיות "לומד" ('אה לערנער'). אבקש להעיר שגם ההתפתחות המיוחדת בשנים האחרונות של "המרכז החרדי להכשרה מקצועית" אינו סותר את דברי, באשר שם הפנייה היא לאלה אשר היו בעולמה של תורה עד לגיל מבוגר. הבעיה שעוד מתעלמים ממנה היא שלא כל אחד מגיע לדרגה הזאת של נשוי +, אשר למד בישיבה קטנה, אח"כ בישיבה גבוהה, ואח"כ בכולל עד גיל שלושים בקרוב. השבב"נקים ברחוב בן יהודה - כי רבים המה - מעידים שהגאון רבי יחזקאל אברמסקי צדק. הם נפלו בדרך, כאשר אצל חלק גדול מהם זה לא היה קורה, אילו בגיל תיכון היה כבר מתכונן לייעודו במסגרת "תורה עם דרך ארץ", וחבל על דאבדין מדרך התורה.
23. והשתא דאתינא להכי והזכרנו את המילה "השקפה", נוהג אני להעיר בדרך הצחות שאין מלמדים אצלנו "השקפה" (בדרך כלל המילה מוטעמת מלעיל) עקב דברי רש"י בפירושו לתורה (בראשית י"ח,טז): "כל השקפה שבמקרא היא לרעה (!)חוץ מ'השקיפה ממעון קודשיך'". ובדרך רצינית וכנה אני טוען שאצלנו אין מלמדים השקפה - אנו מלמדים תורה ועל ידי כך בונים השקפה. ומה שכתוב כאן על "השקפה" שבחינוך החרדי כוחה יפה לגבי לימוד "אמונה" בחינוך החרדל"י. אלה ואלה ייטיבו לעשות אם ילמדו תורה בעומק וברוחב, בקדושה ובטהרה, ועל ידי כך יבנו השקפת עולם של תורה בנויה על יסודות אמונה איתנים. אבל "סוף דבר הכל נשמע" - אם לימוד זה של "השקפה - אמונה" מביא לידי חיי תורה ועבודת השם, הרי מוטב, "וישר כוחכם" אומר לכל אלה העוסקים בזה. אולם יש לדעת שאין בין לימוד זה ובין לימוד תנ"ך ברמה של הכשרת מורים ולא כלום. לכן אנו מסתייגים הסתייגות מוחלטת מן ההכרה במכללה לחינוך עבור לימודים אלה ב"מדרשות" הנפוצות היום בכל רחבי הארץ. בחור שקיבל חינוך חסידי מובהק, ואשר דבק בשמירת תורה ומצוות, ביראת שמים ובהתנהגות על טהרת הקודש כשמקפיד קלה כבחמורה (וכל זה עקב השפעת חינוך חסידי ייחודי, ללא לימוד מעמיק בתלמוד) - קדוש ייאמר לו, וירבו כמותו בישראל. אבל מכאן ועד למשרה כר"מ לגמרא בישיבה - רב המרחק. ההכרה שהמכללות הדתיות נותנות ללימודי הקודש ב"מדרשות", פוגעת קשות בהכשרת מורות למקצועות הקודש, ואין כאן המקום להרחיב בנושא זה.
24. הקרוב מאד למונח - מושג "מידות" בשפה המדוברת היום.
25. "הרחב דבר", סוף פרשת שלח, קרוב לסוף הקטע. וכן מקום עמי לציין את דבריו של בנו הקטן של הנצי"ב, אשר העיד נאמנה שיותר מאשר "העמק דבר" הוא פירוש על התורה, הוא חיבור ביהדות. ואולי עם ההדפסה החדשה של פירוש אדיר זה, יופץ העיון בו, ומובטח שכל אחד אשר ילמד ביאור זה יקוים בו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
26. הנצי"ב הרחיב מאד את הכתיבה בסוגיית עבירה לשמה, הן לפירושו לתורה וגם בשותי"ם. הבאנו את דבריו בארוכה במאמר "עבירה לשמה" בספרנו ' פשוטו של מקרא ופרשנות המקרא'.
27. את הדרך. זאת בניגוד מוחלט לאלה המפרשים ש"האדם" הם ציבור האנשים המסתכלים עליו ודנים על בחירת דרכו.
28. כאן המבחן האמיתי! יושר אינלקטואלי! היכולת לאמוד את עצמו עד כדי מסקנה היכן תרומתו המיוחדת והייחודית בעבודת השם. ובקשר עם מאמר חז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ידועה האמרה של הרבי מקוצק ז"ל: גם הלשם שמים צריך להיות לשם שמים! והרי "כל דרכי איש ישר בעיניו", ואכמ"ל.
29. יש המתאים לפלפולא של תורה, האחר לפסק הלכה, האחר לאגדתא, האחר לתנ"ך ועוד.
30. כלומר, הצטיינו במצוות אלה, כאשר בשאר מצוות התורה שמרו אותן כדבעי. הרי שגם בתחום שמירת המצוות יודע כל אחד מהי המצווה שיש לו המוכנות להצטיין בשמירתה.
31. כלומר, בהצטיינות.
32. ומקורו בפירוש המשניות של הרמב"ם למשנה האחרונה במסכת מכות ("רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו'), וזה לשונו (תרגום ר"י קאפח): מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצווה משלוש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך - הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר (במשנה) ר' חנניה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימיו בשלמות, ויזכה להישארות הנפש באותו מעשה...(עכ"ל). המהר"ל חולק על הרמב"ם בזה, ואילו המשך חכמה מפרש "לזכות" במשמעות של זיכוך!
33. בחינת "לעולם ילמד אדם (או יעסוק אדם במצוות) במקום שלבו חפץ". 'לבו חפץ' על פי נטיותיו וסגולותיו, וזוהי הערובה להצלחת פעלו בעבודת השם.
34. הרי שיש גאונים בלימודים ויש גאונים בעבודה ויש גאונים בגמילות חסדים, ונביא בקצרה מעשה גאוני בצדקה ששמעתי בבית אבל לפני כמה שנים, זמן קצר אחרי חג הסוכות. ראש הישיבה והכולל שהיה בין המנחמים סיפר שהנפטר בקש ממנו לגשת ביום א' דחול המועד לקבל סך חמש מאות דולר עבור כל אברך (חמישים במניין). כאשר ראש הישיבה הופיע כנדרש, מסר לו הנפטר את הצ'ק והעיר 'בודאי כב' תמה מדוע לא מסרתי את הצ'ק לפני החג'. השיב ראש הישיבה כי הבין שהכסף היה מושקע לזמן קצוב, ורק עתה השתחרר. השיב לו הנפטר כי לא היא! היה לו הכסף גם לפני החג - והדרה קושיא לדוכתה! אלא, אמר הנפטר, 'רציתי שהכסף ילך לשמחת החג, לשמח את האישה ואת הילדים. חששתי שאם אתן את הכסף לאברך לפני חג הסוכות יוציא אותו על ארבעה מינים מהודרים, לכן המתנתי עד יום א' דחול המועד'! גאון בצדקה!
35. הלכות תלמוד תורה א', ב בקטע המתחיל: ביומא דף יט השח שיחה חולין עובר בעשה.
36. כלומר, לכל מצווה ומצווה יש הפרמטרים שלה - מן המינימום המחייב ועד למקסימום שהוא רשות.
37. כלומר, נקמתו צריכה להיות נקיה לגמרי מכל "נגיעות" אישיות, כמו אכילתו של הנחש שאין לו כל הנאה ממנה.
38. לכן אינה מוזכרת במפורש בתורה, באשר הקריטריון למצווה הוא שהיא שווה גם למשה רבנו וגם לפחות שבפחותים.
39. לכן חז"ל מפרשים את מצוות "לא תקום ולא תיטור" כ 'השאילני קרדומך' וכדו', דהיינו מצווה שבממון ולא ברגשות ובמידות.
40. שלפעמים נדרש מן המנהיג להראות גאווה, ובזה טעה שאול "ויהי כמחריש".
41. שסתמה תורה "ועשית הישר והטוב", ולא פירשה - פרט למצוות מסוימות כגון גר יתום ואלמנה ועבד עברי.
42. שמעו נא הורים יקרים, ושמעו נא רמי"ם ומנהלים לדברי 'תורת הפסיכולוגיה' של שר התורה, שתורת אמת הייתה בפיהו.
43. בבחינת 'לא מסרו הכתוב אלא לחכמים', באשר אי אפשר על ידי חוק (כלומר, מצווה השווה לכל נפש בישראל ממשה רבנו ועד לשואב מימיך) לתחום את תחומי מצווה יקרה זאת.
44. כלומר, המינימום ההכרחי, אשר פחות ממנו לא בא בחשבון, אפילו לחלש ולעצל.
45. ואע"פ שהנחנו את היסוד של דיפרנציה, ראוי שנדע - וממילא גם תלמידינו ידעו - שבמצוות תלמוד תורה יש מרכיב, הוא הנקרא סייעתא דשמיא, אשר יכול להפוך את החלש להיות חזק, אם רק יגלה התמדה, דביקות במטרה ומסירות נפש. ויבואו רבנו יצחק אלחנן ספקטור, הנצי"ב עצמו ובימינו הגאון ר' חיים קנייבסקי, ויוכיחו כיצד תלמיד "בינוני" יכול לגדול ולהיות גדול הדור, אם רק ירצה ויתמיד בכך. והשתא דאתינא להכי, מן הרצוי להמליץ בפני החברים על חשיבות ידיעת תולדות גדולי ישראל בדורות האחרונים. עצם קריאת ספרים על תולדות חייהם הוא לימוד מוסר שאין כמוהו, כי גדול שימושם מכתביהם. היום שזכינו ב"ה לסיפור חייהם מתועדים היטב, החל ב"תנועת המוסר" של הרב דוב כ"ץ ז"ל וכלה בפרקי חיים של גדולי התורה והמוסר עד לשואה ועד בכלל. כמה דקות פה ושם במסגרת השיעור, בבחינת "הואיל והזכירו נספר בשבחו", יכולות לתרום רבות להצלחת השיעור מחד ולקירוב הלבבות אל גדלות בתורה בישראל מאידך.
46. רמב"ם הלכות עכו"ם א, ג: "...ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצוות אברהם. וצווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה - כדי שלא ישתכח הלימוד... ארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם - חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה".
47. אלה אשר עמדו בהצלחה בכל המבחנים (מסה, מי מריבה, עגל, ברית מילה) הם הראויים ללמד חוקים ותורות לבני ישראל, בבחינת נאה דורש משום שנאה מקיים.
48. עד כאן כפירוש רש"י.
49. מועד קטן יז, ע"א על יסוד מלאכי ב', ז: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".
50. ובעניין "המבקש", עיין שיחות מרן ר' חיים שמואלביץ ז"ל, תשל"א, מאמר יו"ד (בקשת החכמה).
51. ויש לרחם על התלמידים שלמורה שלהם יש שתי ידיים שמאליות!
52. שמעתי מפי ראש ישיבה בירושלים שזכה לשמוע שיעורים אצל הגרי"ז ז"ל. פעם באמצע השיעור אמר הגרי"ז "אני צריך רמב"ם". מיד קמו כמה מן המשתתפים לרוץ אל ארון הספרים להביא לו את הרמב"ם. אבל הם לא ידעו שהגרי"ז דבר אל עצמו ולא אליהם! כאשר ראה את הנעשה, מיד הושיב אותם במקומם, כאשר הוא רץ בזריזות אל הארון, תוך כדי כך שמלמל לעצמו חזור ונשנה "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"! אשרי עין ראתה זאת, אשרי אוזן שכך שמעה!
53.ומעשה שהיה כך היה בישיבת גייטסהד המהוללה, בה זכיתי לצקת מים על ידי גדולי תורה. הגאון ר' לייב לופיאן ז"ל היה נוהג לתת "חבורה" לקבוצה נבחרת של בחורים ביום חמישי בלילה. והנה אירע שבתחילת ה"חבורה", הקשה תלמיד מצטיין (ז"ל) קושיא אלימתא מן התוספות. נעמד ונעצר ר' לייב, תוך כדי כך שהוא מעשן סיגריה אחרי סיגריה (אז לא ידעו את האיסור דאורייתא בעישון סיגריות) "ומטייל" בראשו בכל הש"ס כולו כדרכו וכמידתו של אותו גאון. שקט מוחלט שורר בחדר הלימוד, כאשר מחוגי השעון נעים לפי הקצב שלהם מהשעה 11.00 <11.30 <12.00<12.30, ואז קם ר' לייב, סגר את הגמרא ואמר באנגלית (השיעור היה באידיש) MATE CHECK ! ברור ונעלה מכל ספק שר' לייב יכל היה לתרץ את הקושיא במאה וחמישים טעמים שונים, אבל נמנע מלעשות זאת משום שהתירוצים לא סיפקו אותו, ומיגו דאיהו לא נחה דעתיה, לאחרינא לא עביד, אשרי עין ראתה זאת!
54. שבת סג, ע"ב.
55. תענית ז, ע"א; מכות י, ע"א.

חזור לתוכן מכלול

כתבי עת             חזרה לדף הבית