|
תוכן המאמר: עיקרון האמונה בנגד החקירה הרציונלית מושג הפשיטות המטאפורות "יתרו" ו"דרך ארץ ישראל" דברי סיכום תקציר: ר' נחמן עוסק בבירור היחסים בין קטבים. ההשלכות הנובעות מכך ליחסים בין אומות העולם לישראל, ובין חטיבת האנשים החיובית לחטיבת האנשים השלילית. חטיבת הפשוטים זכאית לכך שיעמוד בראשה אדם המייצג אותה במישור הרוחני העליון . ר' נחמן מתנדב לייצג חטיבה זו. מילות מפתח: הפישטות,דרך ארץ ישראל, אמונה על טבעית, עולם ההכנה, צירופים חדשים. |
|
הרוצה לעסוק בפרשת שבירת המחיצות בין עם לעם, כפי שהיא מצטיירת בכתבי ר' נחמן מברסלב, אינו יכול להעלות נושא שלם. קטעים בודדים בלבד, מתוך מכלול כתביו של ר' נחמן, מזכירים את אומות-העולם, ואף אלו לא כנושא גדור כשלעצמו, אלא כחלק מנושא כולל אחר. ברם, כל נושא, וכן נושא זה, יכול שנהא עוסקים בו מתוך פריסמה רחבה יותר, שהיא גם שורשית יותר. כך יכול שנהא שואלים: לפי שישראל הם הקוטב הנבחר, החיובי, ואומות העולם הקוטב השולי, השלילי, - מה תהא פרשת היחסים העקרונית בין מי שהוא נבחר וחיובי לבין מי שמעמדו שולי? נוסח דברים זה, של בירור פרשת יחסים שבין שני קטבים, יש לו השלכות לא רק בתחום שבין האומות, או במסגרתה של אומה אחת, כגון עם ישראל, אלא אף לגבי האדם בפני עצמו. השאלה: מה פרשת היחסים שבין חטיבת האנשים החיובית שבחברה לבין חטיבת האנשים השולית (כגון היחס בין צדיק בישראל לבין אלו שיצאו לתרבות רעה) -:יכולה להישאל לגבי האדם הפרטי, כשאלה שבאה לברר את פרשת היחסים שבין חלקי האני השונים, העליון והתחתון. בירור-יחסים עקרוני זה מצוי בכתבי ר' נחמן מברסלב, במידה נרחבת יותר ממה שניתן לשער. |
|
באחד המקומות בשיחות הר"ן (סימן ע"ז, עמ' נ"ד) אומר ר' נחמן דברים אלה: |
כל העולם מלא מחלוקות, הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר, וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו - - - ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא כנ"ל הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות - - - ".
|
|
ר' נחמן מעמיד את העולם על חטיבות אנאלוגיות, כשבכל אחת מן החטיבות שרוייה המחלוקת. לפי עיקרון זה יהא שהאדם הפרטי אינו אלא עולם קטן, מיקרוקוסמוס, המאכלס בתוכו את יחסי העולם הגדול. וכך ממשיך ר' נחמן ואומר (באותו מקום): |
"כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו - - - ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת - - - ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי, מחמת התהפכות הדעות וכו'".
|
|
ר' נחמן שהיה אישיות קיצונית העגונה בציר חזק וקבוע, מיוסד על אמונה מסוימת ועל
ראית עולם חד-משמעית, מעמיד אותנו כאן במפתיע על נקודה הפוכה, המצדדת ברב צדדיות, בפלסטיות גדולה של האישיות, ובניסיון של האדם למיצוי כל אופני הנפש, וביחוד מיצוי הניגודים והאפשרויות המותרות, האצורים כולם בנפש פנימה . פאראדוכס זה, של עמידה על ציר אחד חד-משמעי מחד, ועל צידוד ברב-צדדיות מכסימלית מאידך, הוא אחד מן הפראדוכסים הרבים המציינים את אישיותו העשירה של ר' נחמן. |
|
עמדת ניגודים זו, שהיא עיקרון בתפיסת עולמו של ר' נחמן, יש לה השלכות לגבי תפיסתו החברתית. והמוסרית. גילויה של תפיסה חברתית זו, שלפיה האדם חייב למצות הרבה אופנים וצדדים של אישיותו, משתקף בכמה נושאים שבהם הרבה לעסוק ר' נחמן. נעמוד על ארבעה נושאים, שניים מהם מנוסחים בלשון-הפשטה, לשון המושגים, ושנים מנוסחים בלשון מטאפורית. ואלו הם: א.מעמד האמונה בניגוד למעמד החקירה הרציונלית. ב.מושג הפשיטות (פראסטיק), מהותו וערכו. שני אלה נושאים המנוסחים בלשון מושגת.. ג. דמות יתרו חותן משה; יתרו מצטרף להנהגת עם ישראל במדבר. ד. המעמד של "דרך ארץ-ישראל", לגבי עם ישראל במדבר ולגבי כל אדם. שני האחרונים מנוסחים בלשון מטאפורית. נהא דנים בנושאים אלה, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. |
|
עיקרון האמונה בנגד החקירה הרציונלית לפי ר' נחמן קיימות שתי תפיסות יסוד של העולם, הנוגדות אחת לחברתה; צרות וצוררות הן זו לזו בחריפות רבה: התפיסה התמימה של האמונה (שאנו יכולים לפרש אותה כתפיסה אינטואיטיבית) והתפיסה הרציונלית של המדע והמחקר, בייחוד דרך הפילוסופיה. היו שניסו לטעון שהאמונה היא אנטי-רציונלית (יוסף וייס, במאמרו "הקושיא בתורת ר' נחמן מברסלב", עלי עי"ן, 281-280), ועל כן היא צוררת לכל אפשרות של תפיסה רציונלית-מחקרית. ברם, תפיסה זו אינה עומדת על הנקודה העיקרית שבתפיסת הר"ן. מעמד הניגודים העיקרי שבין אמונה .לחקירה לא האמונה קובעתו, אלא החקירה. הרציונליזם הוא אנטי-אמונתי ומנסה להילחם בכלים העומדים לרשותו . בתפיסת שאמונה. אותה שעה אין האמונה משיבה מלחמה שערה. האמונה אינה נכנסת בדין ודברים עם העמדה הרציונלית אלא מתכנסת בתחומי האולימפוס של עצמה , ומשם, מן הגבהים המקיפים-כל, מתבוננת בחקירה הרציונלית כבעולם המוקף על ידה. אין האמונה אנטי רציונלית אלא על-רציונלית ומתנשאת היא למעלה מחקירה ומשאלות פילוסופיות. ר' נחמן יודע כי גבוליותו ומגבלותיו של השכל האנושי. כל שאלה גוררת אחריה תשובה, אלא שהתשובה, בפותחה פתח להשגה עליונה, מעוררת שאלה ותמיהה חדשה. תהליך אינסופי זה, של שאלות ותשובות ושאלות חדשות, אינו נראה לר' נחמן כפתרון של בעיית האמת. במשל הציפור והזכוכית (שיחות הר"ן כ"ב) אמר ר' נחמן, שאי אתה יכול למנוע את בריחת הציפור מן החדר, על ידי הסרת הזכוכית של חלון אחד כדי לסתום בה את פרצת החלון האחר. שהרי כך החלפת את מקום הפרצה, אבל הפרצה בעיקרה לעולם עומדת. האמונה שמכירה במגבלות השכל אינה מבטלת את החקירה אלא מאפילה עליה וממעטת את דמותה, היינו: בעל ודאות-של-אמונה לעולם לא ימצא עוד צורך ועניין בחקירה, הנראית בעיניו דרך צרה ומצומצמת לגבי הודאות שזכה בה. בדומה לר' יהודה הלוי, תופס הר"ן את האמונה בעמדה של על-טבע וכנגדה החקירה מובנת כעמדה העגונה בטבע. וברור שאין תפיסה שעל פי הטבע יכולה לספק את התביעה לאמת על-טבעית (ליקוטי מוהר"ן תנינא, י"ס). לפי שהר"ן משתמש במושגי-היסוד של תפיסת ריה"ל ותפיסת המהר"ל, הדנים אף הם בטבע ובעל-טבע, נדמה שיש לתפיסתו הכוללת של הר"ן אותן השלכות שיש לתפיסתם הכוללת של ריה"ל ומהר"ל. לפי זה נובע שעמדת העל-טבע מיוצגת על ידי אמונת ישראל והתפיסה של הטבע תהא מיוצגת על ידי אומות-העולם. החקירה תיתפס, איפוא, כמעשה-של-גויים, אשר נתפתח בתוך תרבויות הגויים והושאל לתרבות ישראל שלא בטובתה, ואילו דרך ישראל המקורית מסויגת מן החקירה, לפי שיש בידיה אמצעי עליון להשגת האמת המטאפיסית, היא דרך האמונה התמימה. ברם, מעמדה של החקירה בעולם אינו נתפס על ידי הר"ן כמעמד בטל לגמרי. החקירה מהווה אתגר מסוים לצדיק, וכבר בכך. הוא מקנה לה מעמד בעל ערך. אי אפשר לפתח כאן את מכלול הרפיונות הקשורים במימד החקירה, כאחד מגילויו הפוזיטיביים של הרע העולמי, דבר שהוא עגון בתפיסה הקבלית, בייחוד בקבלת האר"י; ברם, כללית ייאמר שיש מעמד לגיטימי לחקירה בעולם, מעמד שיש בו פתיחת פתח לאפשרויות קיום פוזיטיביות, הן כאתגר לצדיק לשם חידוד מאבקו ברע ותגבור כוחו לנצחו, והן כפתיחת אפשרויות לסדר-חיים של העולם-הבא, מקום שגם הרע של מחקרים ימצא שם את מקומו הפוזיטיבי. |
|
מושג הפשיטות ר' 'נאמן אינו מהסס לקרוא לפשיטות בשם ההמוני: פראסטיק. הוא כותב (שיחות הר"ן, סימן קנ"ב, עמ' ק"ז): |
"ענה ואמר: מה אתם נוסעים אצלי. הלא קני איני-יודע עתה כלל. כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסוע ולבוא אלי. אבל, עתה על מה באתם. הלא אני איני-יודע עתה כלל. כי אני עתה רק פראסטיק לגמרי. והאריך בשיחה זאת וכפל ושלש כמה פעמים שאינו יודע כלל ושהוא רק איש פשוט לגמרי ושהוא פראסטיק, ואז אמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ-ישראל - - - ומתוך שיחה זאת התחיל לדבר ולבאר כל עניין הנורא ההוא איך מחיה את עצמו בעת הפשיטות מהדרך של ארץ ישראל. ושבזה מחיין את כל הפשוטים שבעולם (שקורין פראסטאקיס), הן לומדים ובעלי-תורה, בעת שמבטלים מן התורה, הן אנשים פשוטים שהם פראסטאקים גמורים, אפילו אומות העולם - - -" (ההדגשות שלי).
|
|
תפיסה זו של ר' נחמן מעידה על דרך חסידית מובהקת של ירידת האדם מגדולתו למצבים קמאיים, היוליים של עצמו, מתוך ניסיון לשוב אל הדברים כפשוטם, לחיות את הכל מהתחלה. זו תפיסת מרדנית, של ענוה מיוחדת הבאה להתייצב כנגד התאבנות האדם בתוך מסגרות חברתיות מוצקות וקבועות, המייחדות מקום של התנשאות וכבוד לראשי הצבור ורבניו. וכך גם משתקות את כושרם לעבודה בצבור נמוך. לדעת ר' נחמן, אחת הדרגות העליונות של השגת הצדיק היא דרגת הפשיטות, היינו, מצב של פראסטיק. (והשוה התנהגות ר' נחמן באיסטמבול). הדרשה המוזכרת בליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן ע"ח, מפתחת רעיון זה. שם מסביר ר' נחמן שהעולם מורכב מחטיבות חטיבות של אנשים שונים ומשונים; מעין תמונה קוסמית מרובת גוונים וצבעים. ויש זכות קיום לכל גוון ולכל צבע. כיוצא בזה יש זכות קיום לחטיבת האנשים הפשוטים (פראסטאקיס) שהגילוי הקיצוני ביותר שלה הוא אומות-העולם. בעיקרו של דבר, קיומם של פשוטי-עולם אלה, שביניהם נמנים גם רשעי-עולם, מוצדק על ידי התיאוריה הקבלית הרואה ערך ותפקיד בקיום הרע בעולם. ברם, ר' נחמן מזכיר שכל חטיבת הפשוטים זכאית לכך, שיעמוד בראשה אדם, המייצג אותה במישור הרוחני העליון. העולם הוא כמו פורום דמוקרטי, שכל חטיבה אנושית צריכה להיות מיוצגת בו על ידי נציג עליון ובעל שאר-רוח. לתפקיד זה, של ייצוג הפראסטאקיס, מתנדב ר' נחמן והוא רואה בעצם התפקיד הזה את התפקיד הנישא ביותר שיכול צדיק כל-שהוא להטיל על עצמו. דווקא הצדיק המרומם ביותר חייב לשאת את כל הפראסטאקיס על גביו. כמאמרו (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ע"ח): |
"כי כל הפשוטים הנ"ל צריכין לקבל איזה חיות מהתורה שהיא עיקר החיים, ובאמת הם רחוקים מהתורה, כי הם אנשים פשוטים (שקורין פראסטאקיס), על-כן צריכים שיהיה עליהם איש פשוט גדול, שעל ידו הם מקבלים חיות מהתורה".
|
|
ולפי שאומות-העולם נכללות בחטיבת הפשוטים, יהא איפוא שגם הן ניזונות מן ,התורה, ומן העובדה שיש צדיק בעולם שנושא את משא הפשוטים ושעיקר קיומו בעולם הוא להקנות להם חיות וכוח קיום, עמדה זו של ר' נחמן לגבי אומות-העולם לא מצאה לה ביטוי קונקרטי בחייו האישיים של ר' נחמן. לא שמענו שר' נחמן ניסה לבוא במגע עם אנשי אומות-העולם. אבל לעמדה זו יש משמעות מיטאפיסית-קוסמית. הצדיק הזה, כמייצג חטיבת הפשוטים, הוא גם מצדיקן של אומות-העולם והוא המעמיד זכות קיומן בעולם. לעומת זאת, יש יישום קונקרטי של מושג הפשיטות בחיי ר' נחמן, במישור הפנים-יהודי. כאן מצויה דוגמא ממשית להתגשמות התיאוריה של ר' נחמן. ר' נחמן בא במגע עם קלי עולם שבישראל, אלו המשכילים; ידועה הפרשה של התקרבות ר' נחמן למשכילי העיר אומאן. אף דברים מפורשים אמר ר' נחמן, שכל בואו לגור באומאן לא היה אלא משום רצונו לבוא במגע עם הערב-רב, ושאיפתו העזה להחזירם בתשובה. |
|
המטאפורות "יתרו" ו"דרך ארץ ישראל" יתרו נתפס, איפוא, כנציג אומות-העולם והאמונות הזרות ור' נחמן מדגיש שדווקא חיבור זה, של משה ובת יתרו, עושה תיקון גדול בעולם. תמונה זו של חיבור הצדיק ברשע, יש לה מוטיבים מקבילים במקרא: (1) אליעזר (שליח אברהם) פוגש ליד הבאר את רבקה בת בתואל. (בתואל מסמל עובדי ע"ז). (2) יעקב פוגש ליד הבאר את-רחל בת לבן הארמי.. (3) משה פוגש ליד הבאר את צפורה בת יתרו כהן מדין. ר' נחמן ניסה להמשיך את הקו בחייו הוא. חיבורו של ר' נחמן, כנאמר כבר, היה במשכילי אומאן. כאנאלוגיה למעשה החיתון יש לראות את הקרבה הנפשית שבין הצדיק והמשכילים (ואנו יודעים שר' נחמן נהג לשבת ולשחק אתם בקלפים). בכל התמונות . המקראיות חוזרים המוטיבים: צדיק, באר, אשת הצדיק שהיא בת הרשע. כמו כן חוזר המוטיב של חיבור שני העולמות, של צדיק ורשע, בדרך חיתון. סימבוליקת הבאר מדגישה את הסיטואציה של החיבור בכל קדושתה. במדרש נאמר על הבאר ש"ממנה שואבין רוח הקודש" (בראשית רבה, ויצא, פרשה ע', פיסקה ח'). חיתון משה ויתרו מהווה לגבי ר' נחמן סמל גלוי להתקרבות בין הצדיק והערב-רב. שבדורו, וסמל סמוי. להתקרבות כוחות ישראל לכוחות האומות. בהקבלה מפתח ר' נחמן את המושג של "דרך ארץ ישראל", היינו, הדרך המוליכה לארץ ישראל, וההיא דרך המדבר. ארץ-ישראל מהווה סמל למצב של שלמות והרמוניה, ואילו "דרך ארץ ישראל", הסיטואציה של לפני הכניסה לארץ, מסמלת את מצב ההכנה. ר' נחמן מזכיר במפורש כמה אנאלוגיות ל"דרך ארץ ישראל". הוא מעלה את הרעיון שלבריאת-העולם קדם המצב של תוהו-ובוהו. ממצב התוהו-ובוהו נעצבו הדברים ורק אחר-כך נתהווה סדר הבריאה המתוקן. שורת האנאלוגיות היא ארוכה: (1) לבריאת העולם קדם מצב של תוהו ובוהו (2) לכניסה לארץ קדמה דרך המדבר. (3) למתך תורה קדמה התקופה של לפני מתן-תורה: (4) לישראל כעם נגאל קדם המצב של יתרו והערב-רב. (5) למצב הכללי של התורה קדם המצב של דרך-ארץ שקדמה לתורה. מתוך השלכות לחיי ר' נחמן, ניתן להציע את הסיטואציות האנאלוגיות הבאות: -- לפני הכניסה לארץ -קדם מצב הירידה הנפשית של ר' נחמן באיסטנבול. -- לפני המות (מוטיב של שלמות והשלמה) קדמה ישיבת ר' נחמן בין משכילי אומאן. ר' נחמן עצמו הדגיש את המצב הטרומי והמצב המתוקן באמרתו הידועה: |
"כי קודם שבאין לגדלות צריכין ליפול תחילה לקטנות וארץ-ישראל הוא גדלות דגדלות, על-כן צריכין ליפול בתחילה בקטנות דקטנות" (חיי מוהר"ן, נסיעתו לא"י, סימן ע"ב, עמ' 63 ).
|
|
חריגתו של הר"ן מן התפיסה המקובלת והשבלונית היא בגישתו זו שהצדיק חייב לטפל דווקא בעולם ההכנה ולא בעולם המתוקן. עולם ההכנה זועק לצדיק שימלא בו תפקיד ואילו בעולם המושלם תפקידו של הצדיק מיותר. לגבי עם ישראל ואומות העולם יובנו הדברים כך, שתפקידם העיקרי של ישראל לגבי האומות הוא דווקא בעולם הזה, בטרם ימות-המשיח: כי בימות-המשיח יהיו כולם בבחינת ישראל ולא יהיה ייחוד לישראל מלשאר האומות. ואילו עתה, שאמונות-הבל משמשות בעולם בצד אמונת-אמת, דווקא עתה חייבים ישראל לעסוק בייעודם. ר' נחמן משתמש לגבי תפקידם הרוחני של ישראל במושגים של כיבוש טריטוריאלי. מובן שאין הוא מתכוון לאיזו שהיא הוויה גשמית, אלא להשפעה רוחנית. ר' נחמן אומר שדרך-ארץ-ישראל היא לכבוש שטחים, הן השטחים שנכבשו עד בואם אל הארץ וכן כיבוש הארז עצמה, והן לאחר מכן, יציאה מן הארץ לכיבוש שטחים נוספים. בלשון ר' נחמן: |
וגם כאן בחוץ לארץ נמצא בחינה , כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מקדושת ישראל כגון במקום שהיה מתחילה של עכו"ם, וגם עכשיו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדושת ישראל, וישראל באים לשם וכובשים המקום ומקדשיו אתו שיהיה מקום ישראלי וזה גם כן בחינת ארץ-ישראל" (ליקוטי מוהר"ן חנינא, ע"ח).
|
|
דברי סיכום אחד הביטויים שר' נחמן משתמש בהם לגבי עניין זה של שבירת מחיצות הוא הביטוי: "צירופים חדשים". בעצם הרצון למצות את כל אופני העולם, כלול הרצון למיצוי כל הצירופים הפוטנציאליים האפשריים וביניהם צירוף קודש וחול, טהור וטמא; צירוף המחזיר בסופו של דבר את הטמא לתחום הקודש. אנשי הערב-רב הם בבחינת אבני-קודש משתפכות בראש כל חוצות לריק, אבל ניתן לאסוף אותן אל הבנין. כלשונו המטאפורית של ר' נחמן: |
וזה בחינת הקבוץ של ישראל, כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד, נתרבה ונתגדל ביותר מאד מאד בית התפלה - - - כי עכשיו כשנתווסף עוד נפש אחת להקבוץ נעשין צירופין אחרים חדשים הרבה מאד כפלי-כפלים כמה וכמה פעמים" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא, ח', סימן ו'; הדגשה שלי).
|
|
או: |
"ודע שיש אבנים בחינת נפשות שהם מושלכים בחוצות בחינת תשתפכנה .אבני קודש בראש כל חוצות. אבל כשנתוספין אבנים ונעשים בתים חדשים כנ"ל אזי מכניסין בתוך אלו הבתים את האבני קודש שהיו מושלכין בראש כל חוצות כי נכנסים ונאספין לתוך אלו הבתים החדשים שנעשו כנ"ל" (חיי מוהר"ן, נסיעתו וכו', סימן כ"כ, ע' 83 ).
|
|
על תפקיד הקוטב-שכנגד, הלא-יהודי, לגבי חטיבת האנשים החיובית, היהודית, יכול ללמד סיפורו של ר' נחמן הקרוי "מעשה - - - מהאוצר תחת הגשר" (סיפורים חדשים, בני ברק, תשכ"ה, עמ' ס"ג). המעשה מספר ביהודי שחלם שיש אוצר תחת הגשר. בלכתו לחפש אחריו נתקל בשומר הגשר שלשמע סיבת בואו נתמלא פיו צחוק ואמר ליהודי: אתה מסתכל על חלומות. הלוא גם לי חלום שבכפר פלוני אצל בן אדם פלוני במחסן שלו יש אוצר, האם אסע לחפש אצלו? ". והזכיר השומר את היהודי ואת שם כפרו. חזר, היהודי מיד לביתו ומצא במחסנו שלו את האוצר. ש"י עגנון ז"ל, באחד משיחותיו שבעל-פה, סיפר סיפור זה בוואריאציה קלה והסביר אותו, כאילו נקודת-המוקד שבו באה להתריע כנגד פניית-הלב החוצה אל תרבות הגויים, שעה שהאוצר היהודי העתיר מונח בבית פנימה. ברם, נדמה שהספור גם מדגיש את הערך הפוזיטיבי של עולם הגויים, שרק היציאה אליו והטבילה בכור ההיתוך שלו היא המעלה, תוך כדי השוואה והבחנה, את ערך האוצר היהודי הטמון בבית פנימה. שהרי היהודי, לפי סיפור המעשה, לא יגלה לעולם את האוצר במחסנו שלו, אם לא יחלום על אוצר מתחת לגשר, אם לא יצא לחפשו, ואם לא יוודע לו שם, הרחק מן הבית, כי אכן בביתו שלו טמון אוצרו שלו. תהליך זה, הכרח הוא כנראה לגבי ר' נחמן, כמו שהכרח הוא מבחינה נפשית-אנושית לגבי כל אדם בעולם. שהרי דווקא מתוך השוואת הדברים השונים נוצרת הפרספקטיבה השקולה, המעמידה על הייחוד והנבדלות של כל אחד מהם. ודבר זה אומר ר' נחמן עצמו בסיום המעשה: |
"אמר [היהודי] עכשיו אני יודע, האוצר נמצא אצלי, רק בכדי לידע מן האוצר מוכרחים ליסע לעיר ווינה" (שם).
|
|
אומות העולם נתפסות אמנם כחלק מן ההוויה הכלל-עולמית, אלא שהן החלק הנמוך של אותה הוויה כוללת; גם בחלק זה טמון פוטנציאל חיובי, עתיר-כוחות, והוא מצפה לגאולתו, להוצאתו מהכוח אל הפועל. העולם כולו מחכה לשעה זימונית, שעת היוולדות-מחדש של כוחות טמונים, שבה ההוויה הנמוכה תתעלה לדרגת ההוויה העליונה. זו שעה של צירופי-ניגודים, של מגעים בין חטיבות שונות של המציאות, שעת התלכדות חדשה. כשעולמנו יעבור מן השלבים הטרומיים ויגיע לשלבי ההבשלה שלו, כשיהיה העולם מתוקן - או אז יתגשם החזון הנבואי שממנו ינק ר' נחמן את חזונו הפרטי: אומות-העולם, כמו שאר הכוחות הנפולים, יתאחדו עם ישראל, ויחדו יהוו חברה אחת, מאוחדת באחדות של אמונה אחת. |
