המאבק על החינוך במחנות העולים היווה אחת החזיתות על המערכה שהתנהלה בין המחנות הפוליטיים בישראל על הסוציאליזציה של העלייה ההמונית, שהגיעה ארצה בשנים הראשונות לקיום המדינה. מאבק זה הוא שהיווה את הגורם הישיר להחרפת היחסים שבין המחנה הדתי ותנועת העבודה עד לממדים של משבר חמור, שאיים על היציבות והאחדות המדינית.

קונפליקט החינוך במחנות נערך בכמה "מישורים". המישור הראשון כולל את המאבקים שהתנהלו בתחום המחנות עצמם. לכאן ניתן לשייך גם גילויים של "מערכה חד-צדדית" כגון: מעשי לחץ וכפיה, שהופעלו כנגד הדת והחינוך הדתי על ידי הממונים על המחנות, מבלי שבשלב הראשון באה עליהם תגובה אפקטיבית מצד העולים או הציבור הדתי, בתחום המחנות עצמם. משהחלו בחורי ישיבה ופעילים דתיים אחרים לחדור לתוך המחנות ולהקים שם מערכת חינוך "פרטיזנית" דתית, הפכו גם המאבקים בשטח המחנות לבעלי אופי דו-צדדי. עם זאת, המערכה במישור זה הוסיפה להתנהל בתנאים של אי שוויון כוחות, עד שבהשפעת הפעילים מן החוץ, החלו העולים עצמם להיכנס למאבק כנגד הממונים עליהם במחנות.

עם החרפת המערכה בתוך המחנות, ומשנוכחו הפעילים הדתיים שבכוחות עצמם לא יעלה בידם להגשים את המשימה שנטלו עליהם, החליטו הללו להזעיק לעזרתם את דעת הקהל שבמדינה וביהדות התפוצות, במאבקם כנגד מה שהוגדר על ידם כ"משטר הכפייה והדיכוי שבמחנות". בכך הם הסתייעו במסגרת פוליטית-ארגונית של הציבור הדתי ובכלי התקשורת וההסברה שלרשותו.

הדבר סימן את התפשטות המאבק מן ה"שדה", דהיינו שטח המחנות עצמם, אל המישור הציבורי תעמולתי. במקום "פעילות פרטיזנית" של בני ישיבות, ה"מסתננים" למחנות ופותחים בתוכם בתי ספר דתיים - באה פעילות תעמולתית מאורגנת על ידי גופים פוליטיים - ציבוריים שביקשו לגייס דעת קהל באמצעות כלי תקשורת, כנסים, אסיפות והפגנות.

משהתברר לאותם גורמים, שניהלו את המערכה מן הצד הדתי, שאף הפעילות במישור הציבורי אין בה כדי לשנות מעיקרו את המצב בתחום המחנות, הם ניסו להשיג את מטרתם על ידי הפיכת הנושא למוקד הדיון בדרגים האדמיניסטרטיביים והפוליטיים, ועל ידי הפעלת לחצים על דרגים אלה לעשות לשינוי המצב במחנות, בדרך מנהלית או תחוקתית. להלן נדון במאבקי החינוך שהתנהלו בתוך מחנות העולים ובתגובות עליהם במישור הציבורי תעמולתי. ביטוייה של המערכה במישור המנהלי והפוליטי טעונים דיון מיוחד, ובכוונתי לעסוק בכך מחוץ למסגרתו של מאמר זה.

החינוך במחנות - התפתחויות עיקריות

מתחילה הוקמו המחנות לשיכונם של עולים בימים הראשונים לשהותם בארץ. לאחר כמה ימים או שבועות של שהייה במחנה, היו העולים מועברים למקומות מגורים קבועים, ביישובים או פרברים נטושים של הערבים, בשיכונים, או בהתיישבות החקלאית. בשנה הראשונה לקיום המדינה, לא הורגש, על-כן, צורך מיוחד לדאוג למתן חינוך מיוחד לילדי העולים בהיותם במחנות.

ואולם, משהלכו וגברו גלי העלייה ההמונית, ונתדלדלו אפשרויות הדיור ביישובים נטושים, ונתגלה שקצב הבנייה של שיכונים חדשים רחוק היה מלספק את הצרכים - הלכה ונתארכה שהותם של העולים במחנות, ונתרבה מספרם של המחנות וגדלו ממדיהם. בקיץ תש"ט נתברר, שחלק ניכר מן העולים ייאלצו לשהות חודשים ארוכים במחנות עד להעברתם ליישובים של קבע. לאור זאת התעורר הצורך לדאוג למתן אפשרויות של חינוך ילדי העולים שבמחנות.

ואמנם, בקיץ תש"ט הוחל בארגונה של פעילות חינוכית נרחבת במחנות העולים. במסגרת זו גויסו מורים ומדריכי תרבות, והוקמו בתי ספר וכיתות לימוד, בהם שולבו אלפי ילדים. ואולם, פעילות חינוכית זו לא התנהלה בהתאם לדפוסים הארגוניים וההסדרים החוקיים המקובלים במערכת החינוך בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בשתי נקודות עיקריות. ראשית, בעוד שהאחריות האופרטיבית למערכת החינוך "הרגילה" הייתה בידי אגף החינוך שבמשרד החינוך והתרבות מאז ייסודו בשבט תש"ט - הרי האחריות בפועל למוסדות החינוך במחנות העולים נמצאה תחילה בידי הסוכנות היהודית, ולאחר מכן הועברה לרשות "המחלקה להנחלת הלשון וקליטה תרבותית של עולים", שבמסגרת משרד החינוך. הנקודה הנוספת והחשובה ביותר - בעוד שמערכת החינוך הרגילה הייתה מבוססת על שיטת "הזרמים", כפי שהתחייב על פי החוק, הרי הפעילות החינוכית במחנות התבססה על העיקרון של החינוך האחיד, הנתון למרותה של הנהלה אחת, ומופקע מתחום שליטתם של "הזרמים" שבחינוך המקובל.

אין זה קל להשיב לשאלה: כיצד נתהוותה צורת הארגון המיוחדת של מערכת החינוך במחנות, שנבדלה מזו הנהוגה במדינה, ולמעשה היוותה "ממלכה לעצמה", שהייתה מנותקת מכל קשר ממשי עם מערכת החינוך הכללית, ונוהלה על ידי רשויות שלא הוסמכו לכך בצורה "פרטיזנית", ללא כל פיקוח, ובניגוד ברור לחוק. להלן ננסה לברר, במידת האפשר, את הפרטים הנוגעים לפרשה מוזרה זו שנעשתה המקור הישיר לקונפליקט אינטנסיבי וממושך מן החמורים שידעה מדינת ישראל, ואשר גרמה לסדרה של משברים ממשלתיים ולהקדמתן של הבחירות לכנסת.

לראשונה נמסר על הפעילות החינוכית במחנות מפיו של י. בן-יהודה, בישיבת ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום כ"ח ניסן תש"ט. מנהל אגף החינוך התריע בדבריו על קיומן של מערכות חינוך נפרדות, שאינן נתונות לפיקוח האגף שהוא ממונה עליו, כגון: עליית הנוער והוסיף:

"ולדוגמא קלה - אביא עוד עובדה שנוצרה... בארץ בתוך מחנות העולים קיים חינוך, ולנו אין כל ידיעה על הנעשה שם. קיימים שם גני ילדים וישנן אפילו מפקחות על גני הילדים האלה".

מנהל מערכת החינוך במדינה לא נמנע מלהביע את מורת רוחו באזני ועדת החינוך והתרבות של הכנסת:

"משונה גילוי זה... יש תחום... שלנו אין שום גישה אליו. יש איפא לקבוע בחוק: כל ילד הנמצא במדינה כתושב... מתחנך על ידי משרד החינוך של המדינה ומיופי כוחו".

למרות דברי המחאה של בן-יהודה, הוסיפו גני הילדים שבמחנות לפעול ללא אישור ופיקוח של משרד החינוך. יתר על כן, באותה תקופה או בסמוך לה, הורחבה במידה רבה הפעילות החינוכית "העצמאית" במחנות, על ידי הקמתם של בתי ספר יסודיים בתוכם.

בעדותו לפני "ועדת החקירה לענייני החינוך במחנות" מסר בן-יהודה, כי לראשונה נודע לו על פתיחת בתי-ספר במחנות העולים רק "בסוף שנת תש"ט". לדבריו:

"מישהו סיפר כי היה במחנה וראה שלט: 'בית ספר לילדים של מחלקת התרבות'. הובע תימהון: כיצד בית ספר זה נושא שם בית ספר, ואגף החינוך לא יודע על כך".

גירסה שונה על התפתחות העניינים בנושא החינוך במחנות נמסרה על ידי מנהל "מחלקת התרבות", נחום לוין, בעדותו לפני ועדת החקירה. לדברי לוין החלה מחלקתו לעסוק בפעילות חינוכית במחנות במרץ 1948 "תחת לחץ המציאות ותביעות ההורים", ובהעדרו של גורם אחר שיטפל בעניין. עם זאת הוסיפו לוין ואנשי מחלקתו לראות את נושא החינוך במחנות "כעניינה של מחלקת החינוך", ולדבריו הם הביעו דעה זו "בכמה הזדמנויות בפני הנהלת מחלקת החינוך". לדברי לוין, עם התמנות שר החינוך הוא פנה אליו בכתב ובעל-פה, וביקשו להעביר את הטיפול בחינוך ילדי המחנות מרשות מחלקתו לרשותה של מחלקת החינוך. תשובת שר החינוך מכ"ב אב תש"ט (17.8.49), כפי שצוטטה על ידי לוין הייתה כי:

"הנושא... רציני... וטעון בירור. לפי שעה לא ייעשה, כמובן, כל שינוי בסדר העבודה בין הילדים... ופעולתם תימשך כעד כה".

העדויות שצוטטו לעיל, וגילויים נוספים בפרשת החינוך במחנות, בהם נדון להלן, מעלים מציאות של חוסר תיאום וקומוניקציה בין הגורמים השונים במשרד החינוך, ומעידים על אי התמצאות, אוזלת יד ופסיביות מצד הממונים על החינוך במדינה לגבי נושא הנתון לסמכותם. "החלל הריק", שנוצר כתוצאה מכך, אפשר לגורמים בלתי מורשים ובלתי מוסמכים ליטול את היוזמה לידיהם, ולעשות כרצונם בתחום זה של החינוך במחנות העולים.

מלבד אנשי "מחלקת התרבות" נמנו על גורמים אלה גם אנשי הסוכנות היהודית, ששיתפו פעולה עם מחלקתו של לוין, והם שמסרו לה את המונופול על הפעילות החינוכית במחנות. בקשר לכך חשובה העובדה, שמחנות העולים נמצאו למעשה בשליטתה המליאה של הסוכנות היהודית, והיוו מעין "מובלעת אכס-טריטוריאלית", שמחוץ לתחום שיפוטה של מדינת ישראל, על פי עדותו של בן יהודה:

"המחנה היה מעין טריטוריה סגורה של הסוכנות... במחנות לא הייתה דריסת רגל לאיש... הדעה שהתהלכה הייתה ש'הארציות' של העולים מתחילה מיום צאתם מן המחנה".

מסתבר, כי במידה רבה קשורה התנהגותם של הממונים על החינוך גם בתנאים המיוחדים של מחנות העולים, שהיקשו על הפעלה סדירה של מערכת חינוך בתוכם, במתכונת המקובלת במדינה שהתבססה על "שיטת הזרמים". המדובר בגורמים כגון: הניידות הגדולה באוכלוסיית המחנות, שהכבידה על עריכת רישום בתחומם, המחסור במבנים וציוד ובכוח הוראה, ובעיות נוספות כיו"ב. בתנאים אלה נתגלתה בקרב הממונים על החינוך נטייה להתחמק מן העיסוק בענייני המחנות, שנתחזקה ביותר על ידי הקשיים, שהיו כרוכים בארגונה והפעלתה של מערכת החינוך במדינה בשנים הראשונות לקיומה. התפתחויות שונות בתקופה זו כגון: העלייה ההמונית, קבלת חוק לימוד חובה וכיו"ב, הטילו מעמס כבד על האחראים לניהול החינוך. במצב זה נוח היה להם לגורמים אלה להימנע מטיפול בעניינים הסבוכים במיוחד של החינוך במחנות, בפרט כשהם נוכחו לדעת שמלאכתם נעשית בידי אחרים.

לגורמים שצוינו יש להוסיף את אי הנכונות שנתגלתה, למעשה, מצד הללו שהיו מעורבים בעניין, להניח מידם את הטיפול בנושא החינוך במחנות. כפי שניווכח, נמצאו "גורמים מעונינים" שהיה להם אינטרס מובהק בהמשך הפעלתו של החינוך במחנות במתכונת שהונהגה על ידי נחום לוין. גורמים אלה, שביקשו לקדם אינטרסים קבוצתיים או "תנועתיים", לחמו בכל האמצעים כנגד כל ניסיון להוציא את החינוך במחנות מרשות מחלקתו של לוין, ולהנהיג בהם אותה שיטת חינוך, שהייתה בתוקף מחוץ לתחומם של המחנות.

להלן נעמוד על טיבם של גורמים אלה, מניעיהם ודרכי פעולתם, במסגרת הדיון על ההתפתחויות הנוספות שאירעו בפרשת החינוך במחנות העולים.

החינוך במחנות - התלקחות הקונפליקט

ייחודה של מערכת החינוך במחנות העולים לא התבטא רק בעצם העובדה שהיא הוקמה ללא אישור ופיקוח של הרשויות המוסמכות לכך, ונוהלה על ידי גורמים שלא היו רשאים לעסוק בנושא זה. "מחלקת התרבות", שהקימה והפעילה את בתי הספר במחנות, בעצה אחת עם הסוכנות היהודית, הנהיגה בהם, על דעת עצמה ובניגוד לחוק, שיטה של "חינוך אחיד", שהפקיעה את החינוך במחנות מסמכותם ופיקוחם של "הזרמים" הרשמיים, והעמידה אותו תחת שליטתה הבלעדית של הנהלת המחלקה.

"החינוך האחיד", שניתן לילדי המחנות על ידי מחלקתו של לוין, היה בעל אופי חילוני, והדבר התבטא בתכנית הלימודים, באווירה החינוכית ששררה בבתי הספר של המחנות, ובהרכבם של רוב צוותי ההוראה וההדרכה שפעלו בהם. הממונים מכוח עצמם על החינוך במחנות העולים השתדלו למנוע דריסת רגל במחנות מכל גורם, שניסה לעסוק בפעילות חינוכית ותרבותית מחוץ למתכונת "החינוך האחיד" כפי שנקבעה והושלטה על ידם. כתוצאה מכך פרצו התנגשויות חריפות בין אנשי המנגנון המנהלי והחינוכי במחנות, לבין פעילי חינוך דתיים, שניסו להקים במחנות כיתות דתיות, ולהורות לילדים לימודי קודש. להלן נדון במאבקים אלה שהתנהלו בתוך תחומם של המחנות.

מקומו של החינוך ה"דתי" במחנות העולים

בעיתונות ובעדויות לפני ועדת החקירה לענייני החינוך במחנות העולים, מסרו שני הצדדים גרסאות שונות וסותרות בדבר הגורמים והנסיבות, שהביאו תלמידי ישיבות לצאת למחנות, ולנהל שם פעילות חינוכית ותרבותית "מתחרה" לזו של מחלקת התרבות. לפי גירסת החוגים הדתיים נעשה הדבר רק לאחר שנכשלו הניסיונות לשלב מורים ומדריכים דתיים במנגנון "הרשמי", שבפיקוח מחלקת התרבות. זאת על שום ההתנגדות התקיפה של אנשי מחלקה זו לאפשר למורים דתיים, ובייחוד בני ישיבה, להורות את ילדי העולים, ולו גם במסגרת מערכת החינוך שבראשות נחום לוין.

לא רק הממסד המפלגתי הדתי, אלא גם גופים בלתי פוליטיים במחנה הדתי, כארגון הגג של הישיבות - "ועד הישיבות" - חששו מן הכניסה לקונפליקט ישיר עם מנגנון המחנות ו"מחלקת התרבות". רק לאחר היסוסים רבים נאות "ועד הישיבות" לסייע בצורה מוגבלת ומסויגת ליחידים וקבוצות אשר פעלו במחנות מתוך יוזמה עצמית משלהם, ופנו אל ה"ועד" בבקשת תמיכה. עמדתו של "ועד הישיבות" הושפעה משיקולים הדומים לאלה שהשפיעו על עמדת המפלגות הדתיות. האמור הוא בנטייה להימנע מהחרפת הסכסוך, ובאי עמידה על כוונותיו של "הצד השני".

לטענת החוגים הדתיים, רובם המכריע של המורים והמדריכים במחנות היו חילוניים, ולמעשה נשללה כמעט אפשרות של כניסה למחנות מאנשי החינוך הדתיים. גירסת שונה הוצבה על-ידי מנהל "מחלקת התרבות", נחום לוין, בעדותו לפני ועדת החקירה. לדבריו, בין 157 המורים שבמחנות העולים בטבת תש"י (ינואר 1950) נמצאו 77 דתיים, כלומר "כמעט 50%". לשאלה מהו הבוחן להגדרת "דתיים" ו"לא דתיים" ענה לוין, כי בשאלון לא נכללה שאלה בדבר דתיות המועמד "כמו שאין בשאלון שאלה לאיזו מפלגה משתייך המועמד". "הועדה לקבלת עובדי תרבות" שליד מחלקתו אף קיבלה מלוין, לדבריו, הוראה "לא לבדוק מועמדים אלא על פי הצד האנושי והפדגוגי".

כשפרצה הסערה, ושר החינוך הורה לעשות בירור בעניין, נתבקשו מנהלי בתי הספר במחנות לשאול את צוותי עובדיהם כיצד הם מגדירים את עצמם מבחינת זיקתם לדת. לדברי לוין נערך המשאל בעל פה ולא בכתב, על פי הוראה מפורשת של שר החינוך, "כי אין זה בהתאם לנוהג שלנו ולקו שלנו, לשאול אם מורה הוא דתי, או אינו דתי".

מן הנאמר מתברר כי על פי גישתו של מנהל "מחלקת התרבות", נשללה מן החינוך הדתי בתחומם של המחנות לא רק זכותו לאוטונומיה, אלא עצם הרלוונטיות שלו כגורם שיש להביאו בחשבון, כשממנים מורים ועורכים תוכניות לימודים. גישה זו, עמדה כמובן בניגוד גמור לעקרונות האוטונומיה, הקצאת המשאבים היחסית וההגדרה העצמית, של הורים לגבי חינוך ילדיהם - עקרונות שהיו מקובלים כאבני הפינה להסדרי החינוך ביישוב היהודי ובמדינת ישראל.

ועדת החקירה, שהתייחסה לנתונים בדבר המורים הדתיים במחנות שנמסרו על ידי לוין (77 מתוך 157) ושר חינוך (77 מתוך 170), העירה שאף לפי מספרים אלה נופל חלקם של הדתיים בצוות ההוראה שבמחנות (פחות מ- 50%) מאחוזם של שומרי הדת שבקרב העולים במחנות אלה (שעמד על 80-70 אחוז לפי אומדן הועדה). בנוסף לכך הביעה ועדת החקירה חששות והסתייגות כלפי מהימנות ההצהרות שנמסרו על ידי המורים, והרישומים שנערכו בעניין זה על ידי "מחלקת התרבות". הועדה גם העירה, שהמספרים שנמסרו אמורים היו להציג את התמונה הכוללת של אחוז המורים הדתיים מכלל עובדי ההוראה במחנות. אולם, לכל הדעות, היה חלקם של המורים הדתיים בכמה מן המחנות נמוך ביותר. בייחוד בלטה תופעה זו במחנות העולים מתימן, שכל תושביהם היו שומרי מצוות.

לפי עדותו של לוין עצמו, גילה "ועד הישיבות" נכונות לשגר למחנות מורים בהתנדבות, משעמד מנהלה של מחלקת התרבות בפגישה שקיים עם אנשי הועד על הקשיים התקציביים של מחלקתו. ואולם, לוין סירב להצעה זו. על נימוקיו של לוין למדיניותו בשאלת המורים הדתיים נעמוד להלן, לדיון על המניעים למעשיהם, של הממונים על החינוך במחנות.

המאבקים בתוך המחנות

הניסיונות לארגן חינוך דתי בתחומם של המחנות נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד המנגנון המנהלי והחינוכי, שכללה שימוש באמצעי אלימות, כגון: הכאות, גירוש בכוח, פיזורם של תלמידים, סגירת בתי כנסת ומקומות אחרים ששימשו ללימודים וכן אזהרות ואיומים. הללו מפעילי החינוך הדתי, שבכל זאת עלה בידם לחדור לתחומם של המחנות, נאלצו לעשות מלאכתם בתנאים "מחתרתיים", ומידי פעם נעשו ניסיונות לגרשם בכוח הזרוע. והופעלו שיטות שונות כדי למנוע את לימוד התורה במחנות.

במסגרת מאבקם בחינוך הדתי הסתייעו מנהלי המחנות ואנשי הסוכנות היהודית ומחלקת התרבות במנגנון מנהלי שעמד לרשותם, וכן גם בשוטרים שגויסו למלאכה זו, ועסקו בסילוקם של מורים דתיים מתחום המחנות, וגירושם של ילדים מכיתות לימוד.

סנקציות ננקטו לא רק כלפי המורים, אלא גם כלפי התלמידים והוריהם. כך נמנעה באחד המחנות חלוקת אוכל לילדים, שלמדו בכתתו של מורה דתי, ובמקום אחר לא קיבלו הילדים שלמדו בכיתות דתיות בגדים ונעליים, שחולקו לתלמידי החינוך החילוני בלבד. במחנה אחד כינס המנהל את ההורים, שחתמו על בקשה להביא למקום מורים דתיים עבור בניהם, ואיים עליהם בגירוש מן המחנה והשארתם "ללא טיפול". ההפרעות כוונו גם כלפי מורים דתיים, שקיבלו רשות להורות במחנות, וסנקציות ננקטו גם כנגד תלמידים, שהשתתפו בשיעורי תורה במסגרת "מוכרת" של כיתות דתיות.

האנשים אשר על המחנות לא נלחמו רק ב"פולשים הזרים" שהגיעו מבחוץ, אלא גם עשו כמיטב יכולתם כדי לדחוק את רגליהם של מורים דתיים מקרב העולים עצמם. העדויות בעניין זה מתייחסות למחנה התימנים עין-שמר, שבו נאסר על חלק מן ה"מלמדים" מתושבי המקום לעסוק בהוראה, והאחרים נתקלו בהפרעות מכוונות "מלמעלה", עד שנאלצו להפסיק את עבודתם. באותו מחנה אף הוציא המנהל איסור מפורש על לימוד תורה גם במסגרת הכיתות "הרשמיות", בהם הועסקו מורים מטעם "מחלקת התרבות".

הרושם הוא, שבתחומם של המחנות ההתפתחות הייתה בכיוון של החרפה גוברת והולכת ביחסים שבין הגורמים החילוניים והדתיים. תהליך זה של הסלמה נבע מהארכת משך השהייה במחנות, התרחבות האוכלוסייה בתחומם, והשינוי שחי בהרכב תושביהם, אשר התבטא בעלייה תלולה בחלקים של יוצאי המזרח הדתיים באוכלוסיית המחנות.

ניתן להבחין בין שתי תקופות: האחת של סכסוך מתון והאחרת סכסוך חמור בתחומם של המחנות, שביניהם מפרידה תקופה שלישית של "שביתת נשק", או רגיעה יחסית. קשה לקבוע מתי החלה אותה "שביתת נשק". אולם, מסתבר שהיא הושגה בתחילת שנת תש"י, בעקבות החרפת המתיחות במחנות וניסיונות גורמים שונים להגיע להסדר כלשהו, שיעניק מעין "לגליזציה" למערכת החינוך הדתית "הפרטיזנית", שהוקמה לצידה של המערכת "הרשמית".

בעקבות משא ומתן שהתנהל בין נציג "ועד הישיבות" גולדברג לבין נ. לוין, הוצע להקים במידת הצורך כיתות דתיות, שתהיינה משולבות במערכת החינוך שבניהולה של "מחלקת התרבות". וזאת, על פי "דעת ההנהלה בהתחשב עם חוות דעתם של מנהל המשרד המחוזי, המפקח על המדור לתרבות תורנית ורכז התרבות המקומי". נציג "ועד הישיבות" הסכים בדלית ברירה להסדר זה, למרות שלא היה שבע רצון ממנו. אולם, לאחר שנתקבל ההסדר נדחה ביצועו באמתלות שונות.

ההסדר לא יצא אל הפועל, והקונפליקט במחנות התפרץ מחדש, ובממדים הרבה יותר חמורים, בעקבות עליית התימנים בחדשים חשוון-כסלו ש"י.

משהגיעו לארץ עולי תימן החל שלב חדש בקונפליקט, שהתאפיין על ידי החרפה גדולה ביותר של המאבק בתוך המחנות ומחוצה להם. במחנות העולים מתימן, שהתרכזו בעיקר בעין-שמר וראש-העין, נוספו על הגזירות כנגד לימוד התורה גם פגיעות בדת ובמסורת העולים, שכולם היו יהודים שומרי מצוות. הממונים על מחנות התימנים והמדריכים שפעלו בהם לא דאגו לבתי כנסת עבור תושבי המחנות, ואף נמצאו מהם כאלה שהפריעו לתפילתם של העולים, או שמנעו מילדיהם את האפשרות להתפלל. נמסר גם על חילולי שבת בפומבי מצד עובדי המחנות והמדריכים, ועל הסתת ילדים לחילול שבת. העולים מתימן התלוננו, כמו כן, על פעולות כגון: עריכת ריקודים מעורבים או הקרנות של סרטים, שנתפסו על ידם כגילויים של פגיעה במוסר ובצניעות. ועדת החקירה מצאה גם שבמחנות של התימנים נעשתה פעולה שיטתית לגזיזת פאותיהם של ילדי העולים, בניגוד לרצונם ולרצון הוריהם. בתגובה על הנעשה במחנות התימנים הגבירו הפעילים הדתיים את פעילותם בתחום המחנות, ובנוסף להוראת לימודי הקודש הם ניהלו תעמולה בקרב העולים, כנגד מנהלי המחנות והמורים והמדריכים של "מחלקת התרבות". על רקע זה הוחרפו ביותר המאבקים במחנות, בייחוד הללו של עולי תימן. במחנות אלה התקוממו העולים כנגד עובדי המחנות ופרצו התנגשויות אלימות בהיקף רחב.

להלן נעמוד על טיבם של הגורמים, שעמדו מאחורי המעשים שתוארו במחנות העולים, ואופי המניעים שלהם. במסגרת זו נבקש תחילה לדון בעמדותיו המוצהרות של האיש שמילא תפקיד מרכזי בפרשה, הוא מנהל "מחלקת התרבות", נחום לוין.

גישתו של מנהל "מחלקת התרבות"

בעדותו לפני ועדת החקירה ניסה לוין להסביר את מניעיה של המדיניות שננקטה על ידיו בנושא החינוך במחנות העולים. מעדותו, מתקבל הרושם, שמדיניותו של הממונה על החינוך במחנות נקבעה בהשפעת "פילוסופיה חינוכית חברתית" משלו, שלהלן נעמוד על עיקריה.

בנמקו את סירובו לקבל בני ישיבה מתנדבים לפעולות חינוך במחנות הביע לוין את החשש שהללו יביאו לפילוג בין העולים, והצביע בקשר לכך על תוצאות פעילותם של הללו שנכנסו למחנות ללא היתר, ותוך כדי כך "הרעילו" אותם ב"רעל הפילוג ושנאת אחים", בנוסף לכך טען מנהל מחלקת התרבות כנגד תוכן החינוך, שמקנים לעולים מורים דתיים, אשר הואשמו על ידיו בהתנגדות לציונות ולמדינה.

אחדות החינוך מבחינת הארגון והתוכן, כמו גם החינוך לאחדות לאומית ולהזדהות עם המדינה ומוסדותיה - היו עיקרים גדולים במשנתו החינוכית של לוין, ששמה את הדגש על הצורך להגיש לעולים כל שעשוי ללכד ולאחד אותם, ולמנוע מהם כל שיש בו להכניס לפילוג ופירוד ביניהם. בדבריו עמד לוין על מצבם הקשה של העולים שהגיעו ארצה כ"המונים שבורי לב ומחוסרי אמון באדם". הקושי הגדול ברכישת אמון העולים ניתן היה, לדעתו, להתגבר עליו רק על ידי שיעניקו להם ולילדיהם חינוך לאהבת ישראל, וימנעו מהם גורמים לפירוד ומחלוקת.

"אמרנו שאנחנו נעצב את המדינה... ונמנע את מלחמת הרוח ומלחמת התרבות. כי... אין הם (העולים) מוכשרים לכך עדיין... לא ניתן להם את המפלג. לא כמפולגים נבוא אליהם".

מדברי לוין משתמעת הסברה שהדת מהווה אחד מגורמי הפילוג בעם, ועל כן אין "להגישה" לילדי העולים במתכונתה "האורתודוכסית", "מצד אחד ישנם יהודים דתיים מאד. מצד שני, אנשים שם דתיים באי דתיותם". לפיכך יש למצוא את "הגישה הממוצעת" ביחס לדת, ולהעמיד במרכז החינוך את "המכנה המשותף" של "העוצמה הנפשית הישראלית... שנתחדשה כאן", שבכוחה "לאחד את כולנו... לשמש בסיס רוחני לעם כולו."

כיון שלא ניתן ללוין לחנך את העם כולו, הוא הסתפק בניסיון להגשים את רעיונותיו בתחום שמסרה "הסוכנות" לשליטתו - חינוכם של העולים שבמחנות. בתחום זה הוטל עליו לטפל בעולים בעלי בעיות מיוחדות כגון התימנים, שהוגדרו על ידיו כ"שבט אציל מאד", שיחד עם זאת הוא "פרימיטיבי עד מאד", והיישוב הותיק על כל גווניו זר לו ומרוחק ממנו. התשובה שמצא מנהל "המחלקה לקליטה תרבותית" לשאלת הגורם שבכוחו לאפשר שילוב התימנים בחברה ובתרבות הישראלית, הייתה - "קסם המדינה". "רק לשון אחת מובנה להם ורצויה להם ו...קוסמת להם... והיא - לשון המדינה". אין, אמנם לפגוע במסורתם הדתית של התימנים. אולם, יש להעמיד את "המדינה" במרכז פעולות החינוך והתרבות בקרבם.

"מתפקידנו... לא להשאיר גלות בגלותה, אלא לעשותה שותף נאמן למהפכה הישראלית הכבירה שביטויה הוא מדינת ישראל ומפעליה".

נחום לוין עשה מאמצים מרובים ליישם את הפילוסופיה החברתית-חינוכית שלו בתחומם של מחנות העולים. הטיעון של לוין ותומכיו, שהתנאים האובייקטיביים במחנות היה בהם כדי להקשות ביותר על הכנסת "שיטת הזרמים" לתוכם במתכונת הנהוגה במדינה, היה מוצדק במידה מרובה. ואולם, המניע העיקרי לפעולת הממונה על "הקליטה התרבותית של העולים" לא היה נעוץ בשיקולים פרגמטיים המתייחסים לבעיות של תקציב, תחלופת תלמידים ומחסור בכוח אדם, שאמנם הכבידו על שילוב החינוך במחנות במסגרת שיטת הזרמים המקובלת.

ניתן היה להימנע מקשיים אלה, ועם זאת להבטיח את זכותם של הורים דתיים להקנות לבניהם, חינוך ברוחם, על ידי שילוב מורים דתיים במספר גדול יותר בצוות ההוראה, פתיחת כיתות דתיות, והוספת לימודי קודש למעונינים בכך. אפשר היה גם להכניס לתוכנית הלימודים הכללית המיועדת לעולים, שרובם הגדול היו כאמור דתיים, גם "קצת תורה" לצד "קצת עברית, ידיעת הארץ וזמר עברי". ואולם, אילו כך נהג מנהלה של מחלקת התרבות, כי אז היה פועל בניגוד להשקפתו שחייבה את "האחדות", שנתפרשה על ידיו כ"אחדות", לא רק במישור הארגוני, אלא גם בכל הנוגע לתכניו של החינוך. מתן מקום בעל חשיבות ל"לימודי דת" במערכת החינוך שבמחנות ובתוכנית הלימודים שלה, היה בו כדי להכניס "גורם מפלג", השנוי במחלוקת, לחינוך העולים.

מכאן ברור מדוע לא שש לוין לקבל מורים דתיים כעובדי מחלקתו במחנות. אמנם, לדבריו הוא קיבל מאלה שנשלחו אליו על ידי חוגים דתיים את "המוכשרים" שבהם. אולם, כפי שקבעה הועדה, הנמקה זו לא היה בה כדי לשכנע, שכן המורים שהוצעו על ידי "ועד הישיבות" לא נפלו בכושרם והכשרתם מאלה שהועסקו בפועל על ידי מחלקת התרבות. מסתבר יותר, שאף אותם מורים דתיים שנתקבלו על ידי לוין זכו בכך משום לחצים שהופעלו, או כיון שסכנתם לא נחשבה לחמורה כל כך.

התנגדות לוין כוונה במיוחד למורים, או מדריכים, מחוגים "חרדיים", של בני ישיבות בעיקר, שהרי הללו היוו בהשקפותיהם ואורחות חייהם את האנטי-תזה לגישתו. מלבד "דתיותם הקיצונית", הללו גם לא הזדהו בחוזקה עם הציונות והמדינה, ופעולתם במחנות הוצגה על ידי לוין כפעולה שהיא "גם אנטי ציונית כי מדובר נגד המדינה החופשית".

הממונה על החינוך במחנות פעל איפא בצורה עקבית לשיטתו, אף שפה ושם הוא נאלץ לסטות ממנה בהשפעת לחצים שהופעלו עליו, ולאשר פתיחת כיתות דתיות, ובתוכם כאלה שפעלו לפני אישורו "במחתרת". בעדותו לפני הועדה דחה לוין בצורה נמרצת את ההאשמות שהוטחו כלפיו וכלפי חבריו, ושהוגדרו במונחים חריפים ביותר כ"רצח תרבותי ודתי, אינקוויזיציה נגד הדת, העברת ילדים כשרים על דתם ועל דעתם." לטענתו כל עוד לא "הסיתו מבחוץ ולא הציפו את המחנות בתועמלנים", היוו גם הדתיים שבעובדי מחלקתו חלק אורגני מצוות העובדים. אכן,

"כאנשים דתיים הם מאחלים לעצמם דברים יותר יפים מבחינת הדת, שהמחנה יהיה יותר דתי וכו'... אך... איננו אינסטנציה דתית, אין אנחנו הרבנות הראשית, אנחנו הולכים בדרך ממוצעת".

ב"אני מאמין" של מנהל "מחלקת התרבות" ניתן ביטוי, קיצוני אמנם, להשקפות והלכי רוח הכלולים "באידיאולוגיה הממלכתית" שקידשה את המדינה ומוסדותיה, והציגה אותם כמוקדי ההזדהות החברתית והליכוד הלאומי. אחד הלקחים שניתן להפיק מפרשת החינוך במחנות הוא: כיצד ניסיון להגשים בעקביות אידיאולוגיה של "אחדות לאומית" עלול, בתנאים מסוימים, להביא דווקא לפירוד ומחלוקת בממדים חמורים.

במידה חלקית קשור הדבר באופן ביצועה של האידיאולוגיה ובטיבם ובמניעיהם של מבצעיה. עובדי המחנות - המנהלים, המורים והמדריכים ביצעו את מדיניותו של נחום לוין בחריצות יתירה, שייתכן שחרגה מכוונותיו המקוריות של הממונה על החינוך במחנות.

התנהגות עובדי המחנות - עמדות ומניעים

מנהלי המחנות ורכזי התרבות בתוכם ביקשו להסביר ולהצדיק את התנהגותם ע"י הצגתה כמילוי של הוראות שניתנו "מלמעלה". בעניין זה הם הסתמכו על הוראה, שניתנה על ידי מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית גיורא יוספטל. ואמנם, הומצא לועדת החקירה חוזר, שנשלח בתאריך ר"ח כסלו תש"י (19.12.49), בחתימתו של מנהל מחלקת הקליטה, להנהלת כל בתי העולים בארץ ותוכנו הוא כדלהלן:

"כדי למנוע אי הבנות, עלינו להודיע, כי אנשים שאין להם רשות בכתב מטעם משרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל, לא יכולים לעסוק בפעילות הוראה לילדים או מבוגרים הנמצאים בבתי עולים".

ההוראה ניתנה על דעת שר החינוך, שהעיר על ההכרח בהוצאתה "לאחר שהתחילו שליחי הזרמים להופיע במחנות".

על עניין זה מעירה הועדה, כי:

"תהיה הסיבה לאיסור לימוד תורה ללא רשות מה שתהיה. הרי בכמה וכמה מחנות החמירו עד למאוד בביצוע ההוראה, עד להוצאה בכוח האגרוף. ואפילו באיסור לימוד תורה למורים דתיים מבני המקום, ואף למורים שקיבלו היתר ללמד".

מן העדויות ניתן גם להסיק, שנמצאו הבדלים בין מחנה למחנה מבחינת החומרה, שבה הופעלו ההוראות שנתקבלו "מלמעלה", או הגזירות החריגות שנוספו על הוראות אלה מתוך יזמה פרטית של "האנשים במקום". מסתבר שהבדלים אלה הושפעו מגישתם של אנשי המנגנון במחנות השונים, ובייחוד מילאו תפקיד חשוב בעניין זה מנהלי המחנות.

למנהלי המחנות נודעה השפעה ניכרת על ההתפתחויות במאבקי החינוך שהתנהלו בתוכם, ובדרך זו הם אף תרמו להחרפת המתיחות הפוליטית על רקע זה. בייחוד ראוי לעמוד על התפקיד שמילא בפרשה זו מנהל מחנה התימנים עין-שמר. מכמה וכמה עדויות שנמסרו לועדת החקירה ניתן להסיק, ששליטה כמעט אבסולוטית על מחנה של אלפי עולים, שכולם כאחד הגיעו ארצה כשומרי מצוות ויהודים מאמינים - נמסרה לאיש, שהיה משולל לחלוטין כל הבנה או התחשבות כלפי רגשותיהם של הללו שנמסרו לפיקוחו, וכלפי הערכים היקרים להם ביותר, אף-על-פי-כן, אין ליחס משקל רב מידי לנטיותיהם האישיות של מנהלי המחנות. למרות הבדלי הגוון שביניהם, הרי שממונים על המחנות השונים ו"רכזי התרבות" שפעלו בתחומם, גילו רובם ככולם אותו יחס בסיסי של שלילה כלפי הניסיונות להנהיג חינוך דתי במקומם. אפשר להסביר זאת בשותפות רקע ואינטרסים בין עובדי המנהל והחינוך במחנות, כמו גם בעובדה שהם התאימו עצמם, בעיקרו של דבר, למדיניות כוללת, שעלתה בקנה אחד עם האינטרסים המשותפים של עובדים אלה.

את הפגיעות בדת ובמסורת במחנות העולים, בייחוד הללו של יוצאי תימן, ניתן ליחס במידה חלקית למגמה של ה"מודרניזציה" וה"תירבות", שהתבטאה בניסיונות לכפות על העולים מן המזרח דפוסי תרבות "אירופיים", ולהביאם לזניחת מנהגים ומסורות המקובלים עליהם. לכך קשורה גם המגמה של האינטגרציה החברתית והלאומית, שהתבטאה בניסיונות להפוך את העולים בהקדם ככל האפשר ל"ארץ ישראליים" לכל דבר, תוך תפיסת ה"ארץ ישראליות" במונחי התרבות החילונית של המורים והמדריכים שנשלחו למחנות.

"פער תרבותי" עלול להביא לפגיעות חמורות ברגשותיו של הזולת, על ידי זלזול ואי התחשבות במנהגים וערכים היקרים ומקודשים עבורו ונטועים עמוק במסורתו. ההתנהגות הפוגעת מקורה עשוי להיות אי ידיעה והבנה, או חוסר רגישות. אולם, ייתכן שהיא נובעת גם ממגמה מכוונת "לסתום" את הפער, על ידי "שחרור" הזולת ממצב ה"פיגור התרבותי" בו הוא מצוי, על פי תפיסתם של הללו המבקשים להשליט עליו את דפוסי התרבות שלהם.

המדריכים ומנהלי המחנות התקשו להבין את תרעומתם של עולים מתימן על נערים ונערות מיישובים שבסביבה שבאו לרקוד לפני העולים. לדבריו של מנהל מחנה עין-שמר, הגיע למחנות התימנים "נוער ארצי-ישראלי מסודר ומחונך", שזימר לפני העולים ,"שירי עם... שירי עבודה, שירי גבורה". ובאשר לריקודים "אם ריקוד הורה זוהי פריצות אז הייתה פריצות. אני יודע כי הודות להורה הגענו למדינת ישראל". המדריכים והממונים במחנות הופתעו גם מרוגזם של התימנים על הצגות הקולנוע שנערכו לפניהם ובהם נראו "נשים ואנשים מחבקים זה לזה".

תופעות הריקודים המעורבים והצגות הקולנוע וכיו"ב ניתן להתייחס אליהם כגילויי התנהגות המהווים תוצאה, ייתכן בלתי מכוונת, של "פער תרבותי". עם זאת לא מתקבל על הדעת ליחס את כל מה שאירע במחנות העולים לגישה "תמימה" או "שטחית", של הללו שעסקו ב"קליטתם החברתית והתרבותית", כפי המשתמע ממסקנות ועדת החקירה. שכן, קשה להסביר במונחים אלה תופעות כגון: חילולי שבת, והסתה לחלל שבת או הפרעות לתפילה. ודאי אין אפשרות למצוא הסבר לפעולה שיטתית ומאורגנת כנגד הוראת לימודי תורה. בייחוד שפעולה זו הקיפה את כל המחנות, ובכללם, הללו שהיו מאוכלסים ביוצאי אירופה.

אמנם, ישנה אפשרות להציג גם את הפגיעות המכוונות בדת ובחינוך הדתי, כנובעות מגישה המתייחסת לא רק למנהיגיהם, אלא גם לגופי הלכות ואף לדת בכללותה, כמכשול בפני המגמה ל"מודרניזציה", וכמטרד שיש לסלקו כדי לאפשר את "תרבות" העולים, וקליטתם ב"חברה הארץ-ישראלית". ואולם, פירוש הדבר, שהתנהגות עובדי המחנות אינה מוסברת בעיקרה בעצם מציאותו של "פער תרבותי" בינם לבין העולים, אלא במגמה אנטי-דתית ואנטי מסורתית מכוונת מצידם.

מסתבר, כמו כן, שהכוונה לא הייתה בעיקר ל"מודרניזציה" של העולים במובן הכללי של המושג, או לשילובם ב"חברה ובתרבות הארצי-ישראלית" הכוללת. לעניין זה יש חשיבות לעובדה, שלמעשה קשה לדבר על חברה או תרבות "ארץ-ישראלית" בתקופת המאבקים על חינוך העולים, שכן, "היישוב הותיק" היה חברה, שלמרות המכנה המשותף הלאומי שלה, הייתה מפוצלת למעשה ל"תרבויות משנה", או מחנות אידיאולוגיים-פוליטיים. שנבדלו במוסדותיהם, בערכיהם ובאורחות חייהם.

מתקבל הרושם, שהתנהגותם של אנשי המנגנון המנהלי והחינוכי במחנות שיקפה במידה רבה את הערכים הפוליטיים והאינטרסים הארגוניים של מחנה העבודה. המגמה הייתה להביא לשילובם של העולים במחנה זה, ולמנוע את השתלבותם במחנות היריבים. מכאן - המערכה הנמרצת כנגד החינוך הדתי שנתפס כאחד מעמודי התווך של המחנה הדתי. המלחמה כנגד החינוך הדתי במחנות וביישובי העולים הייתה, בעיקרו של דבר, לא מלחמה למען "מודרניזציה" של יוצאי תרבויות נחשלות, אלא מאבק למען הסוציאליזציה של העולים, יוצאי המזרח והמערב כאחד, ל"תרבות המשנה" של תנועת העבודה. המערכה נוהלה בעיקר בקרב יוצאי המזרח, שכן, בהיותם יהודים שומרי מסורת, היו הללו חשופים ביותר להשפעה המתחרה של המחנה הדתי ומוסדותיו.

בהקשר זה עובדה בולטת היא, שמנגנון המנהל והחינוך שבמחנות, שהועסק על ידי הסוכנות היהודית ו"מחלקת התרבות" היה מורכב ברובו מאנשים שהשתייכו לתנועת העבודה, ובראשם הממונה על החינוך במחנות נחום לוין, שהיה מנאמניה המובהקים של מפא"י. כמו כן השתייכו רוב המדריכים לתנועות הנוער החלוציות של מחנה העבודה.

הנאמר לעיל אין בו משום סתירה להנחה, שגילויים שונים בתחומם של המחנות, שיקפו יחס של עוינות לדת מצד חלק שעסקו בקליטת העלייה. בקרב חוגים רחבים למדי במחנה העבודה רווחת הייתה ההשקפה בדבר הניגוד שבין הדת היהודית המסורתית, לבין ערכיה של "דת העבודה" הציונית-סוציאליסטיות. משנתמנו בעלי גישה כזו לטפל בקליטתם של עולים דתיים, נמצאו מהם כאלה שניצלו את מעמדם, כדי לעקור את העולים וילדיהם מתרבותם המסורתית, כהכנה לשילובם במערכת הערכים ואורח החיים של "ארץ ישראל העובדת".

בעניין זה נודעת משמעות לכך, שרבים מבין המורים והמדריכים במחנות העולים ובכללם מחנות יוצאי תימן היו חברי "השומר הצעיר", שחינוכם השפיע עליהם למזג גישה אנטי דתית להשקפת עולמם הסוציאליסטית. ישנם כמה צדדים שווים בין פרשת החינוך במחנות העולים, לבין פרשת ילדי טהרן, שגם בה התמנו מנהלים ומדריכים חילוניים מובהקים לטפל בעולים דתיים, ונתגלו מעשים של פגיעה בדת. ואפשר שיש ליחס משמעות גם לעובדה שהמחנה בטהרן ומחנה התימנים בעין שמר - שניהם נמסרו לניהולם של חברי "השומר הצעיר".

מסתבר עם זאת, כי שיקולים הקשורים למאבק הכוח שבין המחנות הפוליטיים הם שמילאו תפקיד בולט ביותר בהתייחסות לחינוך הדתי במחנות וביישובי העולים. גם אותם חוגים במחנה העבודה, שלא תפסו את הדת המסורתית כמנוגדת מצד עצמה לערכים ואורחות החיים של הציונות-הסוציאליסטית - רבים מהם עמדו על כך, שקיומו של מחנה פוליטי דתי הופך את הזיקה לדת למכשול בפני השתלבות במחנה העבודה. הפגיעות בדת ובחינוך הדתי היו מכוונות במידה רבה להתגבר על מכשול זה.

תמיכת השמאל בשיטת "החינוך האחיד" במחנות

התמיכה שהעניקו החוגים בעלי "הגישה התנועתית" ומגיני זרם העובדים למערכת "חינוך אחיד", המבוססת על אידיאולוגיה "ממלכתית" ו"אחד דתית" היא תופעה מעניינת שניתן, עם זאת, להסבירה בנקל. בסיטואציה המיוחדת של מחנות העולים, דווקא לחסידיו המושבעים של זרם העובדים ושומרי החומות של "מחנה העבודה", שהתנגדו בתוקף לביטול "שיטת הזרמים" והנהגת חינוך ממלכתי במדינה - היה אינטרס מובהק לתמוך בשיטת "החינוך האחיד", שהוקמה על ידי לוין במחנות ולהתנגד בתוקף להכנסת הזרמים לתוכם.

המניע לכך היה נעוץ כמובן לא בהזדהות עם ההשקפות המוצהרות של לוין, אלא בשקול ש"זרם העובדים" הוא שעשוי להיות נשכר משיטת החינוך שהונהגה על ידו במחנות. זאת, משום ששיטה זו פגעה קשות ביריבו העיקרי של "זרם העובדים" ומחנה הפועלים בהתמודדות הכוח על העלייה ההמונית - הוא המחנה הדתי וזרמי החינוך שלו. אילו הוכנסה למחנות שיטת הזרמים במתכונתה הנהוגה במדינה, היה על "זרם העובדים" החילוני להתמודד עם זרמים דתיים בתוך ריכוזים של עולים שהיו דתיים ברובם המכריע, והשליטה עליהם לא הייתה מסורה לתנועות התיישבות, או מוסדות אחרים של מחנה זה או אחר.

אילו הותרה הכניסה למחנות למורים ומתנדבים דתיים, והייתה ניתנת לעולים האפשרות החופשית לשלוח את ילדיהם לכיתות דתיות, יש להניח שלאחר צאתם מן המחנה היו עולים אלה שולחים את ילדיהם לבתי ספר של הזרמים הדתיים, ו"זרם העובדים" היה מתקשה ביותר להפעיל השפעתו עליהם. לפיכך נמצאה המערכת החינוכית שהונהגה במחנות על ידי "מחלקת התרבות" מתאימה ביותר לאינטרסים המובהקים של "זרם העובדים", מבחינת ארגונה ותוכנה של מערכת זו כאחד. אותם גורמים שלחמו בתוקף כנגד התביעות להנהגת "חינוך אחיד" במדינה חייבו, איפא, שיטת חינוך כזו במחנות העולים, משום שזו "נטרלה" את פגיעת החינוך הדתי באינטרסים של "זרם העובדים" בתחום חינוך העולים. מה עוד שהחינוך במחנות, למרות צביונו "הניטרלי", הופעל למעשה על ידי צוות מורים ומדריכים, שברובם נמנו כאמור על אנשי מחנה העבודה.

שאלה אחרת היא: באיזו מידה התמיכה שניתנה על ידי "הגורמים המעונינים", הקשורים ב"זרם העובדים" לשיטת החינוך שהנהיג לוין במחנות, הייתה "תמיכה שבדיעבד" לאחר ששיטה זו כבר הופעלה, או שמלכתחילה עודדו גורמים אלה מתוך שיקולי אינטרסים "תנועתיים" את הקמתה של "מערכת החינוך האחיד", והשפיעו על הצורה שבה היא הופעלה. הרושם הוא שעצם מסירת השליטה על החינוך במחנות לידי "מחלקת התרבות" על ידי אנשי הסוכנות לא נעשתה "מבלי משים", או רק מתוך שיקולים של נוחיות, אלא השפיעו כאן לחצים שמקורם בשיקולי אינטרסים של מחנה פוליטי.

החינוך במחנות - גישת המחנה האזרחי

לא רק קביעתה של המדיניות החינוכית שהונהגה במחנות, אלא גם התמיכה בה - הושפעה, עם זאת, גם משיקולים אידיאולוגיים או עקרוניים, לצידם של השיקולים הפוליטיים או הטקטיים, שבאו לידי ביטוי בעניין. העובדה הבולטת בהקשר זה היא: התמיכה שהוענקה ל"מחלקת התרבות" ולמערכת החינוך האחיד שהונהגה על ידיה במחנות, מצידם של חוגים במחנה האזרחי (דהיינו אנשי "חרות", הציונים הכלליים והפרוגרסיבים) בשלבים הראשונים של הפולמוס הציבורי שהתנהל בנושא. עמדתם של "החוגים האזרחיים" שיקפה את גישתם העקרונית, שדגלה בביטול "שיטת הזרמים" והנהגת חינוך ממלכתי אחיד במדינה כולה. חוגים אלה סברו, שהשיטה אשר הונהגה במחנות היא חיובית כשלעצמה, בגלל התרומה שלה לאחדות ולמניעת פילוג, לפחות בתחומם של מחנות העולים. בנוסף לכך הם קיוו שהנהגת "החינוך האחיד" במחנות תפתח את הפתח לביטול "שיטת הזרמים" והשלטת "החינוך האחיד" במדינה כולה.

רק לאחר שהתבררו לחוגים אלה פרטים שונים בדבר הנעשה במחנות, והם עמדו על כך ששיטת החינוך שהונהגה בה משרתת בעיקר את האינטרסים של "זרם העובדים" ו"מחנה העבודה" - החלו גורמים אלה לסגת מתמיכתם ב"חינוך האחיד" שבמחנות העולים.

התנגדות לחינוך דתי - גישות שונות

מן הנקודות שציינו, להסבר המניעים למדיניות שהונהגה בתחום החינוך במחנות העולים ולתמיכה במדיניות זו - ניתן להעלות כמה גישות העומדות מאחורי יחס שלילי או מסתייג כלפי חינוך דתי, בייחוד כשהוא בעל מעמד מובחן ואוטונומי.
א. הגישה האחת היא זו שבה נתפסים הדת והחינוך המכוון לקראתה כבעלי אופי שלילי מצד עצמם, בהיותם מנוגדים לערכים ואורחות חיים בהם דוגלים בעלי גישה זו.
ב. לעומת זאת, יש שאינם המתנגדים לחינוך דתי מצד עצמו, אלא במידה שהוא מהווה מכשול לאינטרסים של קבוצה פוליטית.
ג. בגישה השלישית נתפסים הדת והחינוך, המעמיד אותה במרכזו, כגורמים העלולים לפגוע ב"אחדות הלאומית" וב"מדינה" כמסגרת מוסרית, וכמערכת ערכים וסמלים ומוקד לרגשי נאמנות והזדהות. עמדה זו אינה צריכה להיות כרוכה, בדחייה טוטלית של הדת, פעמים היא מבטאת דווקא תמיכה בשילובם של אלמנטים דתיים במסגרת החינוך האחיד, שבו דוגלת שיטה זו. אולם, ישנה התנגדות לשמירה על המובחנות והאינטגרליות של החינוך הדתי, או לפחות כמערכת מוסרית אוטונומית.

מן הנאמר לעיל מתברר, כי בתחומו של החינוך במחנות העולים נודעה השפעה לשלוש הגישות גם יחד, כמקור ליחס השלילה כלפי החינוך הדתי. אולם, בעיקר השפיעה בעניין זה הגישה השניה. פירושם של דברים, שקונפליקט החינוך במחנות נעוץ בעיקרו באותם גורמים שעמדו מאחורי תחרות הזרמים והמחנות הפוליטיים שמאחוריהם, מחוץ לתחומם של מחנות העולים. ייחודו של קונפליקט החינוך במחנות הוא בכך, שבתחום זה המאבק בין התנועות הפוליטיות וזרמי החינוך הקשורים בהן לא בא לידי ביטוי בצורה של התמודדות ישירה בין הזרמים על קליטת תלמידים למוסדות החינוך שלהם. במקום זאת התנהלה המערכה על המבנה והתכנים של שיטת החינוך שבמחנות.

החינוך במחנות - גישת המחנה הדתי

בשלביו הראשונים של קונפליקט החינוך במחנות המערכה כמעט שלא חרגה מתחומם של המחנות עצמם, ולא היו מעורבים בה בגלוי גורמי הנהגה רשמיים של שני המחנות הפוליטיים - "הפועלי" והדתי. לגבי מנהיגי מחנה העבודה ברור למדי שהללו לא היו מעונינים למלא תפקיד גלוי ואקטיבי בפרשה. השאלה הטעונה הסבר היא: מדוע הנהגתו הפוליטית של המחנה הדתי לא נתעוררה לפעולת-נגד אינטנסיבית ובהיקף רחב בשלבים הראשונים של התארגנות "החינוך האחיד" במחנות, לפני שמערכת זו הספיקה להתבסס וליצור עובדות מוגמרות שהפכו למעין "סטטוס קוו" חדש שקשה היה לשנותו.

כאן יש לציון שמערכת הפעילות הציבורית והפוליטית האינטנסיבית שהחוגים הדתיים ניהלו בפרשת החינוך במחנות, נפתחה למעשה, רק בחורף תש"י, כשלושת רבעי שנה לאחר ש"מחלקת התרבות" החלה להקים במחנות העולים גני ילדים ובתי ספר, המבוססים על שיטת החינוך האחיד.

גישת ההנהגה הדתית-פוליטית לנושא החינוך במחנות משקפת בשלביה הראשונים של הפרשה מידה רבה של חוסר התמצאות לגבי המחנות, ואי עמידה על משמעותו של הנעשה בתוכם. גם התייחסות למחנות כ"תחנות מעבר" ארעיות בלבד, והקשיים האובייקטיביים שהיו כרוכים בהנהגת מערכת חינוך סדירה בתחומם, תרמו לגישה הפסיבית, שנתגלתה בתחילה מצד ההנהגה הדתית בנושא זה.

למן חודש סיוון תש"ט החלו מוסדותיו הפוליטיים של הציבור הדתי לקבל ידיעות מפורטות על הנעשה במחנות העולים, והופעלו עליהם לחצים מצד אנשים שבתוך המחנות להיכנס לפעולה בנושא. בעקבות זאת החלו גורמים כ"המרכז העולמי של המזרחי" לפעול להעברת החינוך במחנות לאגף החינוך, ולהנהגת שיטת הזרמים בתחומם של המחנות. ואולם, פעילות זו, נעשתה בתחילה בצורה של "דיפלומטיה שקטה" מאחורי הקלעים, ובאמצעי התקשורת של המחנה הדתי כמעט שלא ניתן פומבי לתלונות על המצב במחנות העולים ולידיעות על המאבקים המתנהלים בתוכם.

גישת התנועה הדתית-פוליטית שיקפה את המגמה להימנע במידת האפשר מהחרפת היחסים עם מחנה העבודה, והיא הושפעה גם מן השיקול ש"אמצעים שקטים" עשויים להיות יעילים יותר, וכן מן החשש, שהחרפת יתר של הקונפליקט במחנות עלולה לסכן את "שיטת הזרמים" ולחזק את התביעה לחינוך אחיד במדינה.

משהתברר מצד אחד חוסר היעילות שבשיטות "הדיפלומטיה השקטה", ומצד שני החריף הקונפליקט שבתון המחנות ונתרבו התלונות על הנעשה בתוכם - הלכה וגברה בהנהגה הדתית התחושה בדבר הסכנה החמורה לחינוך הדתי ולאינטרסים החיוניים של המחנה הדתי, ונתחזקה הכרת הצורך לפעול בכל האמצעים לשינוי יסודי, של המצב במחנות. על רקע זה יצא המחנה הדתי למתקפת נגד, שהתנהלה בכל החזיתות וגברה והתעצמה בממדיה ובאינטנסיביות שלה. להלן נדון בגילוייה של המערכה במישור הציבורי-תעמולתי.

המאבק במחנות העולים - המישור הציבורי - תעמולתי

נקודת המפנה במערכה על חינוך העולים באה בעקבות עלייתם של יהודי תימן לארץ. "מרבד הקסמים", כפי שנתכנה מבצע העלאתם של 40 אלף יהודי תימן, תחילתו באלול תש"ט (ספטמבר 1949). רק באמצע חודש חשוון תש"י נתפרסמה בעיתונות ידיעה ראשונה על המבצע, שהתנהל במשך החודשים הראשונים בסודיות מליאה.

עם פרסומה של הידיעה הגיבו עליה כל העיתונים בחרושת שמחה. אולם כבר עשרה ימים לאחר מכן יצא "הצופה" בביקורת חריפה כנגד הפקעת החינוך במחנות מתחולתה של "שיטת הזרמים", בניגוד להחלטת ועדת החינוך של הכנסת להקים במחנות העולים בתי ספר לפי שיטה זו. כעשרה ימים נוספים לאחר כן, וכשלושה שבועות לאחר שהתפרסמה הידיעה הראשונה על העלייה מתימן, יצא "הצופה" בהתקפה נזעמת על הנעשה במחנות העולים, בייחוד הללו של יוצאי תימן. לצד כתבות מפורטות של "התעללות בנפש עולי תימן" שבמחנות, פרסם העיתון. מאמר ראשי שמחה נמרצות כנגד "ההתנקשות המאורגנת בנפש הילדים" והגדיר את הנעשה במחנות התימנים כ"אינקביזיציה אנטי דתית".

בכך ניתן האות לזניחת קו ההבלגה ושיטת "הדיפלומטיה השקטה", או "השדלנות הפוליטית", שאפיינה את המדיניות הרשמית של הנהגת המחנה הדתי וכלי התקשורת שלו, במשך מחצית השנה ומעלה, מאז שנודע דבר קיומה של שיטת "החינוך האחיד" שהנהיגה מחלקת התרבות במחנות-העולים. המתקפה, שניהל המחנה הדתי במישור הציבורי תעמולתי, התבטאה בסדרה של ידיעות, שנתפרסמו כמעט מידי יום ביומו, על גילויים של כפייה אנטי דתית, לחצים ואיומים במחנות העולים, ומאבקים המתחוללים בתוכם בין מגיני החינוך הדתי, ויריביו מ"מחלקת התרבות" והמנגנון המנהלי של המחנות. לצד ידיעות אלה באו תגובות חריפות של העיתונות הדתית, ובייחוד "הצופה", ותביעות נמרצות לפעול ביד חזקה לתיקון המצב ולהענשת האשמים.

מחאות ותביעות ברוח זו נכללו גם בהצהרות של אנשי ציבור דתיים, ובהחלטות וגילויי דעת של מוסדות וארגונים דתיים. כמו"כ נערכו אסיפות עם עצרות והפגנות, ונעשו ניסיונות לגייס דעת קהל בארץ ובחו"ל, ולשתף בפעילות הציבורית-תעמולתית גם את העולים עצמם.

תגובותיהם של החוגים הדתיים על הנעשה במחנות, מאז שנתפרסמה הידיעה הראשונה על גילויי "הכפייה האנטי דתית" במחנות התימנים - מלמדת על החרפה ללא תקדים של סגנון הפולמוס הציבורי בסוגיית החינוך. בחינתן של התגובות הללו עשויה ללמד גם על הדרך שבה הציגו הדתיים את עמדותיו ופעולותיו של הצד שכנגד ופירשו את המניעים והמטרות שלו. המגמה הבולטת היא להציג את מעשיהם של הממונים על המחנות כפעולה שיטתית, ומאורגנת, המכוונת "מלמעלה" ומטרתה - להעביר את ילדי העולים על דתם. הדבר נבע לפי דעה זו מאיבתם של החילוניים לדת, והחשש שלהם מפני התחזקות כוחו של המחנה הדתי, בעקבות בואה של העלייה ההמונית, שברובה המכריע היא של יהודים שומרי תורה ומצוות.

מנהיגים פוליטיים מן השורה הראשונה של הנהגת המחנה הדתי הטילו אף הם את כובד משקלם למערכה הציבורית. באסיפת עם, שנערכה בתל-אביב מטעם החזית, הצהיר מנהיג "הפועל המזרחי" משה שפירא כי:

"החילונים אינם נכונים להשלים עם עליית כוחה של היהדות הדתית בעקבות גלי העלייה ההמונית, שכ- 75% ממנה הם יהודים דתיים... כנגד סכנה זו הם גייסו את כל המנגנון במחנות".

לדברי שפירא "כוונת הבריונים - לעקור מן השורש את התורה וקיום המצוות". ותשובת היהדות הדתית היא - "לא נקבל עלינו שלטון של אינקוויזיציה רוחנית".

בהצהרות ובמאמרים הוצגו המאבקים כחלק ממערכה כוללת על נפש העם ועל צביונה של המדינה, והושמעה קריאה ליהדות הדתית להיחלץ בכל כוחה למערכה זו, הגורלית ביותר עבורה ולגייס את כל מאמציה והמשאבים שלרשותה, על-מנת להשיב מלחמה שערה. במאמר ראשי ב"הצופה" הובעה הדעה כי "המערכה היא על נפש האוכלוסייה", והיא נערכת "במחנות ובריכוזי העולים, בבתיה"ס, בלשכות העבודה והצבא", מנוהלת "תוך תיאום בין המנהיגים ועושי דברם", וקשורה לתהליך של "קביעת דפוסי החיים למדינה". בייחוד נובעת חשיבות גורלית למאבקי החינוך, בהיותם בגדר "מערכה על תוכנה של ממלכת ישראל... מערכה על קידוש השם והצלת ישראל".

לצד הקריאות הובעה גם מחאה על שתיקתו של הציבור הדתי, שאינו עומד על חומרת המצב ואינו מגיב כראוי על הנעשה. אולם בייחוד הושמעו דברי גינוי חריפים כלפי "קשר השתיקה" של העיתונות ואנשי הרוח והציבור החילוניים, שאינם מוצאים לנכון להגיב על גילויי ההתנהגות הבלתי מוסרית, ורמיסת החוק והסדר בידי האחראים ל"קליטה התרבותית" של העולים. "הפשע זועק לשמים - כתב "הצופה" - ואילו אנשי "המוסר והמצפון" כביכול שותקים". משהועלתה פרשת החינוך במחנות בועדת החינוך של הכנסת על ידי נציג "המזרחי" - ד. צ. פנקס, שהוקיע את הנעשה במילים בוטות ביותר - כתב "הצופה": "הופר קשר השתיקה", והוסיף כי "המאבק הוא על שחרור היישוב מן הגולם הרוצה להשתלט על הכל".

התגובות דלעיל משקפות את המגמה להציג את המאבק כחורג מתחום ענינו של הציבור הדתי בלבד. בכך ביקשו החוגים הדתיים לגייס למאבקם תמיכת דעת קהל, וייתכן אף סיוע של גורמים פוליטיים שמחוץ לציבור שלהם. ברוח זו הוגדרו המחנות כ"אזור כיבוש של מפא"י", יחסם של מנהלי המחנות לעולים הוצג כיחס אל "אזרחים מדרגה שנייה". ואילו פעילי החינוך הדתי שנאבקו בהם הוצגו כ"אנשי מחתרת", הנאבקים לשחרור העולים ממשטר השעבוד שבו הם שרויים.

המאבק הציבורי - הגורמים הפועלים במחנה הדתי

התגובות בעיתונות לא היוו את צורת הפעולה היחידה של המחנה הדתי במישור הציבורי של המאבק על החינוך במחנות. משניתן האות לפתיחת המתקפה הציבורית-תעמולתית החלו החוגים הדתיים לארגן כנסים שונים, בהשתתפות אישי ציבור ורבנים. בכנסים אלה הועלו דברי האשמה והושמעו מחאות על הנעשה במחנות, ובתחום חינוך העולים בכללותו, והופנתה קריאה לציבור הרחב ולאנשים וחוגים בעלי השפעה להצטרף למערכה למען חופש הדת והחינוך של העולים.

הרבנים

בין הגורמים שפעלו במישור הציבורי של הקונפליקט יש לציין בייחוד את חלקם של הרבנים. לגורמים "מתמחים" בתחום פוליטי כמפלגות, יש עניין בגיוסם של אישים ומוסדות בעלי השפעה, שהם עצמם אינם בעלי זהות פוליטית מובהקת, לתמיכה בעמדותיהם במאבקים ציבוריים. למפלגה דתית יש עניין מיוחד בתמיכה של רבנים ומוסדות הנהגה דתית במאבקים שהיא מנהלת. ע"י כך ניתן להשפיע על חוגים שקשה לשכנעם באמצעות תועמלנים מפלגתיים, ואפשר לגייס ביתר יעילות תמיכה ציבורית רחבה למערכה הפוליטית. מכאן אין להסיק, שבכל מקרה המפלגות הדתיות הן היוזמות את גיוסם של הרבנים לפעילות ציבורית במאבקים דתיים-פוליטיים. בישראל דווקא הרבנים הם המעוררים לפעמים את המפלגות הדתיות לפעולה. בפרשת החינוך במחנות נמצאו רבנים בין הראשונים שנחלצו למאבק, וכפי שהתברר הם אף לחצו על המפלגות הדתיות לנקוט עמדה תקיפה בנושא זה. עם זאת, היו המפלגות מעונינות אף הן בפעילותם של הרבנים במישור הציבורי של הקונפליקט, והייתה כאן מעין "התגייסות הדדית" של רבנים ופעילים מפלגתיים של הציבור הדתי.

עם הגיע הידיעות הראשונות על הנעשה במחנות התימנים, בתחילת חודש כסלו, נערך כנס מחאה של רבנים וראשי ישיבות. כמה שבועות לאחר מכן יצאו הרבנים הראשיים בקריאה ליהדות הדתית להתלכד ולהתגייס "להצלה הרוחנית דתית של העולים", תוך שהם מגנים את "המצב הפרוע במחנות וביישובי העולים". בי"ט טבת נבחר ועד ציבורי למפעל-מגבית להצלת החינוך הדתי, ובראשותו - הרבנים הראשיים, ובין חבריו רבנים מקומיים, ראשי מפלגות דתיות ואנשי ציבור דתיים אחרים. למחרת היום נמסר, כי הרב הרצוג הזעיק את "החזית-הדתית" וקרא לכנס של כל רבני הארץ בנושא החינוך הדתי.

בכנס הכללי של רבני ישראל, שנערך בי"ט שבט תש"י, השתתפה משלחת של רבנים עולים מתימן, והרב אונטרמן שבעצמו ביקר מקודם לכן במחנות, מתח ביקורת קשה על המצב החינוכי בתוכם. בין החלטות כנס הרבנים - דרישה נמרצת להעניק חינוך דתי "לכל הילדים והנוער שבמחנות העולים הדתיים", ומסירת חינוך זה "לידיים נאמנות" - "המוסדות החינוכיים שעסקו עשרות בשנים בהקניית חינוך דתי לילדי ישראל". החלטה זו ביטאה התנגדות מרומזת להצעות להנהיג חינוך דתי בפיקוח ממשלתי, תוך הפקעתו מהשפעת הזרמים הדתיים, או לאפשר מתן חינוך כזה ע"י "העובד הדתי" בחסות ההסתדרות. כן הובעה בכנס הרבנים התביעה שהמנגנון במחנות יהיה מורכב כולו מאנשים דתיים, ויורחקו מן המחנות המדריכים המפיצים תרבות חילונית. הכנס בחר גם ועדה לענייני חינוך, עליה הוטל להיפגש עם שר החינוך. בד בבד הוסיפו הרבנים לעסוק בפעילות תעמולתית המכוונת לציבור הרחב.

השתתפות העולים במאבק הציבורי

במערכות ציבוריות יש חשיבות תעמולתית רבה להשתתפות פעילה של "בעלי הדבר", שהם בפרשה שלפנינו העולים עצמם, או אף בני עדתם הותיקים יותר. לצד הידיעות הראשונות על הפגיעות בדת במחנות התימנים, מסר "הצופה" על פגישת פעילים תימניים חברי הפועל-המזרחי, בה הושמעו מחאות על הנושא. חשיבות מיוחדת ייחסו המפלגות הדתיות, ופעילי החינוך הדתי להשתתפות מנהיגים דתיים מקרב העולים, בייחוד הללו מתימן, במאבק הציבורי. כך נמסר על מברק ששלחו רבני העדה התימנית במחנה בית-ליד, ובו נאמר כי:

"בתימן נהגו הגויים בכבוד בערכי הדת והמסורת היהודית, ולא כן בישראל. מדריכים מאלצים את הילדים לחלל שבת, ומשפיעים עליהם לגזוז פיאות וללכת בגילוי ראש".

בידיעה אחרת נמסר כי "חכמי התימנים החליטו פה אחד לדרוש חינוך דתי לילדיהם" - בכנס בו השתתפו כמאה רבנים וחכמים ראשי העדה התימנית בארץ ונציגי העולים.

מסתבר שהמפלגות הדתיות מילאו תפקיד מרכזי, אם כי לא בלעדי, בגיוסם של העולים עצמם לפעילות במישור הציבורי של מאבקי החינוך. סמך לדבר ניתן למצוא בעובדה שמברקם של בני העדה התימנית, שתוכנו צוטט לעיל, סגנונו אינו הולם חכמים תימנים שאך זה הגיעו ארצה, והוא נתקבל במרכז העולמי של המזרחי "למסירה למחלקת החינוך והתרבות".

עמדות ופעולות של יהדות התפוצות

גולת הכותרת של המאבק הציבורי בפרשת החינוך במחנות העולים הינה - פעילותם של חוגים דתיים מקרב יהדות התפוצות, ובייחוד מארה"ב. לעמדותיהם ופעולותיהם של חוגים אלה נודעה השפעה ניכרת ביותר על ההתפתחויות במישור הפוליטי של הקונפליקט, למרות ריחוקם הגיאוגרפי מזירת המאבק, ואי השתייכותם הפורמלית למערכת הפוליטית שבה הוא התנהל.

ועדת החקירה לענייני החינוך במחנות, הגיעה למסקנה כי - "מקור הסערת דעת הקהל החרדית בחו"ל", הייתה שאילתא שהגיש נציג החזית הדתית בועדת החינוך של הכנסת - ד. צ. פנקס בישיבת ועדה זו מיום ה' טבת תש"י (28.12.49). שאילתא זו הוגשה כשבוע לפני ש"אגודת הרבנים" בארה"ב שיגרה לארץ מברק, ובו מחאה נמרצת כנגד הנעשה במחנות העולים. על הקשר בין השאילתא והמברק עמדה הועדה מתוך השימוש במונחים "אינקוויזיציה אנטי-דתית" ו"העברת דת" שהיו כלולים בשאילתה של פנקס, ובמברקה של אגודת הרבנים כאחד. מן הועדה נעלמה מן הסתם העובדה, שבביטוי "אינקוויזיציה אנטי-דתית" נעשה שימוש פומבי כבר בט' כסלו תש"י, במאמר שנתפרסם ב"הצופה" כחודש לפני שהוצגה בועדת החינוך השאילתא של פנקס. למעשה, אם לשפוט ע"פ המברקים שהוחלפו בין שתי הארצות, הרי שהלחצים הופנו בעיקר מארה"ב לישראל ולא להפך. כך שיגרה אגודת הרבנים בארה"ב מברק לרבנים הרצוג ואונטרמן, ומנהיג אגודת ישראל הרב לוין, בו נתבעו הללו לפעול בדחיפות בנושא החינוך במחנות, ולדווח לארה"ב על הנעשה. הרבנים הרצוג ואונטרמן הודיעו בתשובה, שגייסו את החזית-הדתית לפעולה וקראו לכנס של רבני ישראל. הרב לוין הודיע לרבני ארה"ב, ששוחח על תוכן מברקם עם ראש הממשלה, והבטיח לפעול בעניין ככל האפשר. לאחר ישיבת הממשלה הודיע הרב לוין לאגודת הרבנים שהעלה את העניין לפני הממשלה, והצעתו היא לפרוש מן הממשלה והסוכנות אם לא ניתן יהיה להגיע להסדר. ב- 16 לינואר 1950 נשלחו מברקים "לראש הממשלה ולכמה שרים", מטעם "הגוש הדתי המאוחד באמריקה". במברק, שהעתקו נשלח ל"חזית הדתית" בישראל, בהם נמסר שאגודות הרבנים והאדמו"רים בארה"ב והמפלגות הדתיות במדינה זו, החליטו בכנס מיוחד לתבוע בדיקה מחדש של כל שאלת קליטת הילדים "למען למנוע שערורייה עולמית בעלת מסקנות מרחיקות לכת וטראגיות". מחליפת מברקים זו מתקבל איפא הרושם, שדווקא חוגי היהדות הדתית בארה"ב הם שהפעילו לחצים על ההנהגה הדתית-פוליטית בישראל, והמריצו אותה לפעולה תקיפה בנושא החינוך במחנות. מכאן אין להסיק, כמובן, שהחוגים הדתיים בישראל לא היו מעונינים בעצמם בפעילות זו של היהדות האמריקנית ולא עשו על מנת לעודדה. נמצאו בין מנהיגי החזית הדתית כאלה שלדעתם שיטת המאבק היעילה ביותר הייתה - הפעלת לחץ של יהדות התפוצות על ממשלת ישראל. לדעת מנהיג "הפועל המזרחי" משה שפירא - דרך פעולה זו עלתה ביעילותה על שימוש בלחצים קואליציוניים מצד מנהיגי החזית הדתית. נמצאו עם זאת מנהיגים אחרים, מהם בלט שר הדתות הרב מימון שהתנגדו בכל תוקף למעורבות יתר של היהדות האמריקנית במאבקים פוליטיים בישראל.

בתחילת חודש שבט תש"י נערכה במנהטן אסיפת מחאה פומבית כנגד "שערוריית החינוך במחנות העולים", בה השתתפו לפי דיווחו של "הצופה" כ- 6000 איש. הרב מימון שיגר מקודם לכן מברק ל"מזרחי" באמריקה בו הוא גינה את פעולות הארגונים הדתיים בארה"ב נגד ממשלת ישראל, וציין שהוא "מייעץ למזרחי וליהדות בארה"ב להפסיק להתערב בעניינים הפנימיים של ישראל". וההתערבות "רק תרע את מצב הדברים". העיתון שמסר על כך דיווח, שהמברקים נשלחו לארה"ב לאחר שבוע של תעמולה חריפה ביותר שנוהלה שם כנגד ממשלת ישראל. בקבלם את מברקו של הרב מימון משכו אנשי "המזרחי" את ידם מן העצרת. אולם אנשי הפועל-המזרחי ומפלגות האגודה וארגונים יהודיים-דתיים אחרים השתתפו באסיפה. בהודעת "המזרחי" בארה"ב להסבר עמדתו לא נכלל טיעונו של הרב מימון כנגד התערבות יהודי חו"ל "בענייניה הפנימיים של ישראל". במקום זאת דובר על הצורך למנוע נזק כבד למדינה, ולפעול ביתר מתינות לקידום העניינים הדתיים. מסתבר שהשמטת הנימוק של "אי התערבות" נעשתה כדי שלא לעורר התנגדות נמרצת בקרב יהדות התפוצות, שחוגים רחבים בתוכה סברו, שיש להם זכות לחוות דעה בעניינים עקרוניים של היהדות בישראל.

בעיית "זכותם של יהודי חו"ל להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל" הועלתה בהבלטה, על רקע תשובתו של בן גוריון לפניות "הגוש הדתי המאוחד" בארה"ב. בדברי התשובה של ראש הממשלה הובעה תמיהה על ההחלטה שנתקבלה, ללא ידיעת פרטי העניין, ובייחוד על "האיום המשונה שבו פונים לממשלת ישראל", וניתנה עצה ליהודי ארה"ב, שאם ברצונם להשפיע על מדיניות ממשלת ישראל, עליהם לעלות לארץ ולהתיישב בה. ראש הממשלה הוסיף ש"ישראל היא רפובליקה דמוקרטיות שכל ענייניה נקבעים ע"י הכרעת הרוב של אזרחיה לפי מיטב הכרתה". דברים אלה נתפרשו ע"י "הצופה" כ"אסור על יהודים בגולה למחות כנגד עול וקיפוח". אמנם גם הרב מימון נקט, כפי שצוין, עמדה מעין זו של בן גוריון, אלא של"הצופה" נוח היה יותר לתקוף את ראש הממשלה מאשר את מנהיג ה"מזרחי".

ואולם "מאחרי הקלעים" של הדיונים במוסדות ההנהגה של החזית-הדתית, הובעה מורת רוח רבה מעמדתו ופעולותיו של הרב מימון. הדבר חיזק את האופוזיציה הפנימית בתוך "המזרחי", שבראשה עמד ד. צ. פנקס, שזה מכבר שררה מתיחות חריפה בינו לבין הרב מימון. התנהגותו של הרב מימון הייתה במידה רבה חזרה על עמדותיו ומעשיו בפרשת "ילדי טהרן". אולם בנושא החינוך במחנות הוא נתקל בהתנגדות חזקה יותר, וייתכן שהדבר תרם לערעור מעמדו ב"מזרחי", ולאי הכללתו ברשימת המועמדים לכנסת השניה.

פעילותה של יהדות התפוצות בנושא החינוך הדתי נודעה לה השפעה מיוחדת על התפתחות הקונפליקט. במישור הציבורי השתקפה עובדה זו בתגובות מן "הצד החילוני" שהעידו על רגישות רבה לעניין. רבים מדוברי השמאל האשימו את החוגים הדתיים בארץ בארגון "פעולות הסתה והשמצה", שיש בהן כדי לפגוע בשמה ומעמדה של מדינת ישראל ביהדות התפוצות ובזירה הבינלאומית. על החשיבות המיוחדת שיוחסה לעניין ניתן לעמוד מן העובדה, שועדת החקירה לענייני החינוך במחנות הוטל עליה "לבחון מקורות התעמולה בחו"ל", וכן לברר את עניין "הקטרוגים בעיתונות", בנוסף לתפקיד של בדיקת ההאשמות בנושא זה.

רגישות מיוחדת לפעילות בחו"ל באה לידי ביטוי בעדותו של שר החינוך לפני ועדת החקירה. בדברו על "תנועת מחאה גדולה מאורגנת ומסועפת בחו"ל" התייחס שזר בחומרה יתירה לדבר, בהדגישו כי לראשונה מאז קום המדינה אורגנה בקרב יהדות התפוצות פעולת מחאה כנגד ממשלת ישראל. בדברי שר החינוך בוטאה גם מורת רוח מהוצאת העניין מן התחום הממשלתי למישור הציבורי והזדקקות לשיטות של השפעה ותעמולה במקום תהליכי המיקוח וההידברות "מבפנים", במישור הממשלתי והפרלמנטרי. השר חזר גם על הטיעון של בן גוריון והרב מימון שעירוב יהודי התפוצות בענייני ישראל הוא פגיעה בריבונות המדינה.

מסתבר כי החומרה היתרה שבה התייחסו בחוגי השלטון לפעילות בקרב יהדות התפוצות, נבעה במידה רבה מן החשש, שהדבר עלול להביא לנקיטת "סנקציות" שתפגענה בצורה מוחשית בממשלה ובמדינה. הדבר בא לידי ביטוי במברק שנשלח לשר החינוך בתגובה על הידיעות ב- Jewish Chronicle בו נאמר כי "ההאשמות האלה מסוכנות בעד פעולות המגבית המאוחדת". שולח המברק בקשטנסקי (מן הסתם פעיל המגבית), ביקש משר החינוך להבריק אליו בדחיפות תשובה מנומקת, על-מנת לפרסמה בעיתונות הציונית או בצורת חוברת. יש להניח שהתגובה בפועל ובכוח של יהדות התפוצות הייתה אחד הגורמים העיקריים שהשפיעו על הנכונות של הנהגת מפא"י להיענות, לפחות בצורה חלקית, לתביעות הדתיות בנושא החינוך.

הקונפליקט במחנות - התגובות בתנועת העבודה

התגובה הראשונה של עיתונות הפועלים על הנעשה במחנות ועל ההאשמות שהועלו בקשר לכך הייתה - חוסר תגובה. גם בעיצומו של המאבק במחנות בחודשים נובמבר ודצמבר 1949 כש"הצופה", פרסם מידי יום ביומו ידיעות ותגובות חריפות ביותר על הנעשה - שמר ביטאון ההסתדרות "דבר" על שתיקה מוחלטת ביחס לעניין כולו.

"תגובה של חוסר תגובה" היא תופעה אופיינית למדי לקונפליקטים ציבוריים, והיא ננקטת בד"כ ע"י צד חזק ובעל השפעה במישור הלוקאלי, או האדמיניסטרטיבי והפוליטי של קונפליקט, המבקש להתחמק מהתמודדות במישור הציבורי-תעמולתי שבו עמדתו חלשה יחסית, ע"י ניסיון להתעלם מן ההתקפות של יריבו.

ואולם, משרבו הידיעות והתגובות על הנעשה במחנות והחריפו התלונות ודברי ההאשמות, שוב לא יכלו דוברי השמאל וכלי הביטוי שלו להתעלם מן הפרשה כולה, והם נאלצו להציג את הגירסה שלהם בעניין. בייחוד תרמו לכך הפומבי שניתן לנושא ע"י העיתונות "הניטראלית" בעלת התפוצה הרחבה, וכן העלאת העניין למישור הפוליטי ע"י נציגי החזית הדתית.

פעילות חוגי תנועת העבודה במישור הציבורי של קונפליקט החינוך במחנות הייתה איפא בעיקרה, בגדר תגובה להאשמות של דוברי הציבור הדתי. מבחינת תוכנן של תגובות אלה ניתן להבחין בין כמה סוגי טיעון:
א. הכחשה של האשמות שהעלו הדתיים מבחינה עובדתית, והעלאת האשמות שכנגד כלפיהם.
ב. הכחשה של כוונות שיוחסו לאנשי מחנה העבודה והצגה נגדית של מניעיהם ומניעי הצד שכנגד.
ג. הצגת עמדה עקרונית הנוגדת לזו של הדתיים והנמקתה.

לאחר השלב הראשון של חוסר התגובה בא השלב השני של "ההכחשה". עיתונות השמאל ביקשה בשלב זה להציג את העמדה הדתית כמערכת של הסתה והשמצות מצד המפלגות הדתיות, במאבקן הפוליטי הבלתי מרוסן כנגד תנועת העבודה. בנסותם לעבור מעמדת התגוננות לעמדת התקפה במישור הציבורי, האשימו חוגי השמאל את יריביהם במתן יד ל"דמורליזציה", בפגיעות קשות במפעל החינוך, ובמשימה של קיבוץ-הגלויות, ואף בחתירה תחת אושיות הסדר החברתי והמדיני.

למרות שניתן למצוא הרבה מן המשותף בעמדות שהוצגו ע"י הפלגים השונים של מחנה העבודה, הרי תגובת החוגים השונים במחנה זה לא הייתה בעלת גון אחיד. חוגי השמאל הקיצוני שהתרכזו בייחוד במפ"ם, וכן נאמניו של "זרם העובדים" במפא"י - הם שהגיבו בצורה החריפה ביותר על ביקורתם של הדתיים, ועמדו בראש מתקפת הנגד של תנועת העבודה במישור הציבורי. נימה מתונה יותר הייתה בפי דוברים, שלא נמנו על חסידיו המובהקים של "זרם העובדים" בתוך מפא"י. אפשר גם להבחין בין סוגים שונים של תגובה ע"פ מעמדם של המגיבים, או המסגרת שבה מובאים הדברים. ככל שהדובר או המסגרת על התגובה הם בעלי מעמד "רשמי" יותר, כן המנגנון בד"כ יותר מאופק ומתון. סגנון המנהיגים מן השורה הראשונה היה מתון בהרבה מזה של העסקנים מדרגה שניה ושלישית, התגובות שנכללו במאמרים ראשיים נוסחו בצורה זהירה ומאופקת יותר, מאלה שבאו לידי ביטוי בכתבות ה"בלתי רשמיות" שבאותו עיתון.

במאמרו הראשי של "דבר" מיום כ' טבת תש"י, כלולה תגובה ראשונה של עיתון זה על מערכת התעמולה האינטנסיבית שניהלו הדתיים מזה שבעה שבועות בפרשת החינוך במחנות העולים. במאמר שדן ב"התקפה רבתי" על זרם העובדים משני צדדים - עיתונות הימין ו"הצופה" - הובעה הדעה כי:

"יש צורך בחקירה ציבורית להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבטחת זכות ההתפתחות של כל זרם חינוכי, וזכות ההורים לבחור בשיטה הרצויה להם לחינוך ילדיהם".

המאמר דיווח על הצעת הועד הפועל של ההסתדרות להקים ועדה משותפת לנציגי זרם העובדים והזרם הכללי ל"בדיקת החלונות ההדדיות", ולמניעת סכסוכים ו"דרכים נפסדות של תחרות". ביטאון ההסתדרות שהמליץ על קבלת הצעה זו, הציע להרחיב את מסגרת הועדה, ולכלול בה גם נציגים של זרמי החינוך הדתיים. למרות גישתו הזהירה של העיתון הוא קיבל שהתעמולה הנערכת בנושא המחנות "אין בה אמת ואין בה דאגה לחינוך העברי".

במאמרו הראשי נמנע "דבר" מהאשמות נגדיות כלפי המחנה הדתי, אולם למחרת היום התפרסמה בעיתון כתבה, בה נמסר על "חטיפת ילדים" ממחנה עולים ע"י פעילי חינוך דתי המעבירים אותם לבתי ספר שלהם. ודווח על השמצות ועלילות להם נזקקים הפעילים הדתיים בתעמולתם כנגד ההסתדרות וזרם העובדים, המואשמים על-ידם בהאכלת טריפות לילדים וכיו"ב. באותה כתבה פורטו גם אמצעי פיתוי, כחלוקת ספרים ומחברות או ארוחות ובגדים, בהם הסתייעו הדתיים כדי למשוך את ילדי העולים למוסדות החינוך שלהם. בכתבה שכותרתה "התיפסק הכפייה הדתית?" מסר "דבר", בגיליון אחר שלו, על "ציד נפשות ע"י אנשי המזרחי והפועל המזרחי... ביחס לילדים ולמבוגרים". הדבר התבטא בכך שהפעילים הדתיים "דאגו להמציא כרטיסי חבר של הפועל המזרחי לעולים תימניים", ופעילות זו נעשתה בעזרת "הבטחת הקצבות" ו"מינויים למנגנון כלי הקודש".

לצד ההאשמות הנגדיות פרסם "דבר" הכחשות לתלונותיהם של הדתיים על הנעשה במחנות. בכך הסתייע ביטאון ההסתדרות ב"חקירות" שנערכו במחנות העולים ע"י גורמים הסתדרותיים וממשלתיים. כך נמסר על משלחת מטעם מחלקות העלייה והחינוך של הועד הפועל של ההסתדרות, ששוגרה למחנה בית-ליד לשם "בירור העניינים" במקום, בעקבות האשמות בדבר כפייה ולחצים כנגד הדת. לדבריו של "דבר", המשלחת שעשתה במחנה כשלוש שעות:

"ביררה שהדברים שפורסמו ב"הצופה" - מסולפים ובדויים, ודרשה מהנהלת המחנה לתבוע למשפט דיבה את האחראי לפרסום הידיעה".

בבואו להכחיש את טענות הדתיים הסתמך "דבר" גם של חקירה שערך שר החינוך במחנות. בעקבות חקירה זו נתפרסמו בעיתון כתבות שכותרותיהן - "הופרכה העלילה בעניין בית-ליד", "חקירת משרד החינוך מפריכה את התלונות על רדיפת הדת במחנות". במאמרו הראשי נקט העיתון גישה זהירה יותר בקובעו כי לגבי אותם מחנות "שכבר נבדקו ע"י משרד החינוך - תלונות הדתיים הן בגדר עלילה".

הטיעונים כנגד המחנה הדתי באו גם לספק הסבר למניעיהם של דוברי מחנה זה, ב"תעמולת השטנה" שלהם כלפי מפלגות הפועלים. הצורך להסביר את מניעי הצד שכנגד בקונפליקט עשוי לשמש שתי מטרות:
א. הצגת דמוי שלילי של היריב כמטרה לעצמה, ע"י קישור התנהגותו למניעים הנחשבים לפסולים.
ב. חשיפת מניעיו של הצד שכנגד עשויה לשמש גם להגנה על הדימוי העצמי. שכן, בכך יש כדי לפגוע באמינות של טענותיו והאשמותיו, ולחזק את עמדת ההתגוננות כלפיהם.

בבואם להציג את המוטיבציה של החוגים הדתיים, העלו דוברי השמאל את הטענה, שהאשמותיהם של הללו מכוונות לחפות על המעשים הפסולים שהם עצמם נוקטים בהם בתחרות על העולים. בנוסף לכך הוצגה התנהגות אנשי המחנה הדתי, כשיטה המכוונת לחזק את מעמדם בקרב העולים ובציבור הרחב, ע"י השמצת יריבם העיקרי במערכה על הסוציאליזציה הפוליטית של המוני העולים. הועלתה גם הטענה שפעילות הדתיים נובעת מן העובדה שהם נוכחו לדעת כי העולים מעדיפים להצטרף להסתדרות במקום ל"הפועל המזרחי", והם שולחים את בניהם לבתי הספר של "זרם העובדים", ולא לאלה של "המזרחי" ו"אגודת ישראל". לפיכך הם החליטו לזכות ולהשיג באמצעות לחץ ציבורי ופוליטי, את אשר נבצר מהם להשיג באמצעי הסברה ושכנוע.

במאמר ב"דבר" מיחס הכותב את "התקפת החוגים הדתיים בענייני החינוך" לכישלונם של חוגים אלה "בפעילותם... בארגון העולים בארץ ובחו"ל," וכן לעובדה כי העלייה מארצות המזרח "מושרשת בה המסורת היהודית", ועם זאת היא "אינה יודעת מאומה מהבעיות הארגוניות והמפלגתיות שבמדינה". לדעת הכותב "תביעת הדתיים היא לא רק לחינוך דתי" אלא "שהם ינהלו את החינוך ושיהיה במסגרת שלטונם המפלגתי בלבד".

בכך בא לידי ביטוי קו מרכזי של טיעון בתעמולת הנגד של מחנה העבודה - הצגת פעילותם של הדתיים והתעמולה שלהם, כנובעת לא מן הדאגה לחינוך הדתי של העולים, אלא מרצון ההשתלטות הפוליטית עליהם. הועלתה אף הטענה שניתן לעמוד על "אי-הכנות" בעמדת הדתיים מתוך העובדה, שהם עצמם לא ניסו לנקוט "פעולה קונסטרוקטיבית" לחיזוק מעמד הדת במחנות העולים לפני שהם פתחו בפעולת ההסתה שלהם.

"נניח כי באמת ובתמים נחרדו חוגי החרדים למראה מעשי החתירה נגד הדת, כי אז חייבים היו לגייס תפילין וארבע כנפות ולחלקם בין יישובי המחנות הזקוקים לכך... ואילו ראו שמפריעים להם במעשה זה - רשאים היו להזעיק שמים וארץ".

דוברי מחנה העבודה לא יכלו, עם זאת, להימנע מן הצורך להשיב על הטענה שלא ניתנה אפשרות לחינוך דתי בתחומם של מחנות העולים. ע"כ נעשה תחילה ניסיון להטות את הפולמוס לאפיק של "ויכוח עובדתי", על תוכנו של "החינוך האחיד" שניתן במחנות, במקום להיכנס לעימות של עמדות, על התביעה האופרטיבית להנהיג במחנות את "שיטת הזרמים". במגמה זו הועלתה הטענה, שהחינוך במחנות הוא, לאמיתו של דבר, דתי בעיקרו, או שעכ"פ ישנה אפשרות ל"לימודי דת" במסגרת זו. כן צוין חלקם הניכר של המורים הדתיים במערכת החינוך במחנות המבוססת על "כבוד למסורת... והוקרת הערכים החלוציים של התקופה".

לאמיתו של דבר, לא רק אנשי תנועת העבודה, אלא גם דוברי הציבור הדתי, נמנעו תחילה להדגיש בתעמולה שניהלו את התביעה האופרטיבית לביטול שיטת החינוך האחיד במחנות, ולהנהגת "שיטת הזרמים" בתוכם. במקום זאת העדיפו הדתיים לשים את הדגש על הוקעת מעשי הכפייה והפגיעות בדת ובחינוך הדתי בתחום המחנות. העניין מוסבר במידה רבה בניסיון, להסדיר את "השאלה האופרטיבית" ע"י "מו"מ עניני" מאחורי הקלעים במסגרת המנהל החינוכי ובדרגים הפוליטיים.

קו הפעולה, שננקט בתחילה ע"י הדתיים במישור הציבורי של הקונפליקט, התבסס גם על ההנחה שגילויים בדבר התנקשות בחופש הדת והמצפון בתחום המחנות עשויים להשפיע הרבה יותר על דעת הציבור, מאשר טיעונים לגליים פורמליים כנגד עצם שיטת "החינוך האחיד", ותביעה אופרטיבית להכנסת הזרמים למחנות. אעפ"כ הרי בהדרגה החלו הדתיים להדגיש יותר ויותר בתעמולה שלהם את המאבק העקרוני כנגד שיטת החינוך האחיד שהונהגה
במחנות העולים, ואת התביעה להוציא את הנהלת החינוך מידיו של לוין ומחלקת התרבות, ולמוסרה ל"זרמים" בפיקוחו של אגף החינוך. כתוצאה מכך, לא יכלו אנשי מחנה העבודה שלא להתייחס לתביעה האופרטיבית של הדתיים לשינוי סדרי החינוך שהונהגו במחנות העולים.

בעוד שדוברי הציבור הדתי ביקשו לקשר בין גילויי הפגיעות בדת בתחום המחנות לבין התביעה לביטול שיטת "החינוך האחיד" שהונהגה בהם, הרי דוברי תנועת העבודה השתדלו להפריד בין שני הנושאים הללו. הטענה הייתה ששיטת החינוך האחיד אינה מביאה ואינה צריכה להביא למעשים, כגון אלה שעליהם קבלו הדוברים הדתיים, וניתן ליישב שיטה זו עם עקרונות חופש הדת והמצפון. תומכי "זרם העובדים" בתנועת-העבודה שעמלו בראש מגיני "החינוך האחיד" במחנות, היו צריכים עם זאת להסביר: כיצד מתיישבת עמדה זו עם ההתנגדות התקיפה שלהם להנהגת חינוך אחיד במדינה כולה. הם ביקשו לתרץ זאת על ידי הדגשת התנאים המיוחדים השוררים במחנות, שאינם מאפשרים להכניס לתוכם את "שיטת הזרמים", או להפריד בין חינוך דתי ושאינו דתי בתחומם.

כך נאמר, שמילוי התביעות הדתיות יגרום ל"זעזועים קשים במחנות" ול"חבלה במפעל הקליטה". "הכנסת הזרמים והמשאלים למחנות" הביא ל"הפיכתם לזירות התגוששות בין מפלגות, הטלת סכסוכים בין העובדים, חבלה בתקציב, הכנסת אנדרלמוסיה בין העובדים." הודגשו גם הקשיים הטכניים שבהכנסת "שיטת הזרמים". "במחנות אין בתי-ספר נורמליים, חסרים מורים, בנינים, חברות ילדים מגובשות". נעשה ניסיון להמעיט בהיקפה והשפעתה של הפעילות החינוכית במחנות. "רק 40% לומדים, וגם זאת רק שלוש שעות ביום" והחינוך כולל רק "ידיעות ראשוניות". נאמר, שהעולים במחנות טרם הוכשרו לתנאי המציאות החברתית והפוליטית בארץ, ואינם בשלים ליטול חלק בהתמודדות שבין הארגונים וההשקפות, ולהכריע בין הזרמים השונים בחינוך.

"לא ייתכן להכניס את העולים עם בואם למחנה להיאבקות בין ההשקפות השונות, ולחייבם לבחור מיד את דרכם ודרך ילדיהם בארץ".

המגמה הרצויה היא שהילדים ירכשו תחילה במחנות את "היסודות המשותפים לכל זרמי החינוך", וההורים יחליטו על צורת החינוך שהם בוחרים עבור ילדיהם רק משהם "יקנו ראשית קביעות בארץ ויעברו ליישוביהם הקבועים".

הועלתה אף הטענה שרוב העולים "מועמדים להתיישבות קבע במסגרת תנועות שונות". וכיוון שכך, הרי הזמן המתאים להתמודדות - הוא לאחר צאתם ל"התיישבות קבע במסגרת תנועות שונות". סתם הכותב ולא פירש מדוע דווקא התיישבות כזו - "המוגדרת" מבחינה אידיאולוגית-פוליטית, היא הזירה המתאימה ביותר להתמודדות בין מחנות פוליטיים יריבים. מסתבר שבעל המאמר ב"דבר" לא התכוון לדחיית התחרות על חינוכם של העולים, אלא לביטולה. שהרי במסגרתם של היישובים "המוגדרים", אליהם הוקצו העולים ע"פ המפתח המפלגתי, נקבעה למעשה השתייכותם "הזרמית" של בתי-הספר מראש, ע"פ זיקתם הפוליטית של היישובים.

כאן יש לעמוד על הסברו של הכותב לעמדת הדתיים בפרשת המחנות. העובדה שהדתיים אינם נכונים "לדחות את ההתמודדות" עד לצאת העולים להתיישבות הקבע, נובעת לדעתו מכך שהללו סבורים כי:

"לכשיוכלו לרכז בידיהם את החינוך במחנות - תהווה זו עובדה שאין לשנותה אף בהתיישבות הקבע, והם אף יעבירו את מחנכיהם להתיישבות זו".

מדברים אלה מבצבץ החשש מערעור שיטת "הפאודליזם הפוליטי" שנהגה למעשה בתחומה של ההתיישבות, ע"י עולים שיביאו עימם "השפעות זרות" שקלטו מן החוץ.

מן הנאמר מתברר, שאף אילו שמר החינוך במחנות על האופי "הניטרלי" שיוחס לו ע"י דוברי מחנה העבודה, היו צריכים הללו לתמוך בו, כדי למנוע "השתלטות הדתיים" על חלק ניכר מן העולים, לפני צאתם להתיישבות הקבע שבה התנאים היו נוחים הרבה יותר, מבחינת זרם העובדים והמחנה הפוליטי שמאחוריו. ואולם סיבה נוספת לתמיכת אנשי השמאל ב"חינוך האחיד" שבמחנות נעוצה בכך, שחינוך זה נתון היה למעשה במידה מכרעת להשפעת מפלגות הפועלים. לפיכך המצב ששרר בתחום החינוך במחנות היה בו מצד אחד כדי למנוע "השתלטות דתית" על העולים, ומצד שני היה בכך כדי לקרבם לערכיה של תנועת העבודה ולמסגרותיה החינוכיות והפוליטיות.

לפיכך אין תימה, שחסידיה המובהקים של "שיטת הזרמים" ממחנה העבודה תמכו בכל תוקף בשיטת החינוך האחיד שהונהגה במחנות, וניסו בכל כוחם למנוע, או לעכב, את הכנסת הזרמים למחנות, או מתן אפשרות לתושביהם לבחור בין חינוך דתי ובלתי דתי. מכאן ברור מדוע לא יכלו הדתיים להביא לשינוי המצב במחנות ע"י פעולות במישור התעמולתי בלבד. ואמנם, פעילותם התעמולתית של הדתיים הייתה מכוונת לשמש כגורם מסייע למאמצים שהם הפעילו במישור האדמיניסטרטיבי והפוליטי, לשם קבלת הכרעה שתביא להוצאת החינוך במחנות מרשות "מחלקת התרבות", ותאפשר לעולים להקנות חינוך דתי לילדיהם.

המאבקים שהתנהלו במישורים אלה טעונים דיון מיוחד החורג ממסגרתו של מאמר זה.