|
תקציר: ניתוח פסקי דין המעמידים את מוסר ההלכה כחלק מן השיקול המשפטי במדינה. מילות מפתח: מוסר ומשפט, ידועה בציבור |
|
המשפט העברי לא זכה להשתרש ולהשתלב במערך המשפטי של מדינת ישראל. התשתית העותומנית והאנגלית עדיין קובעים את אופיו של המשפט במדינה בשנה העשרים לקיומה. זעיר פה זעיר שם נקלטו במערכת החקיקה החדשה והדלה, עקרונות משפטיים שיסודם במשפט העברי. עקרונות אלה נשתלו במערכות חוק מורכבות, ותוך שילובם זה נטמעו בחוק החדש ואבדו מקוריותם, חיוניותם והשפעתם. קליטתו של רעיון זה או אחר של המשפט העברי בחוק הבנוי מנדבכים שונים, זרים האחד לרעהו, אינה מוסיפה דבר להיותו של המשפט העברי שכן כל עוד אינו נקלט כמערכת חוק מושלמת לרבות "רוח החוק" שמאחוריו, אין זו קליטה של משפט עברי, אלא קליטה מקרית של כלל משפטי אשר במקרה מקומו יוכר גם במשפט העברי. אולם בניגוד לגישה המוזכרת לעיל, נתעכב על קו מעניין המסתמן לאחרונה במספר פסקי דין של בית-המשפט העליון, בהם חודרת השקפת עולם היהדות בשאלות המוסר, למכמני הפסיקה. על מדוכת יחסי המשפט והמוסר, על השווה והמבדיל ביניהם כבר עמדו גדולים וטובים ודומה כי שאלה זו אינה סרה מעל סדר יומם של הוגי הדעות בעולם המשפט, אך למרות העובדה כי מערכת הנורמות המופעלים ע"י בתי המשפט אינה מערכת עקרונות המוסר, קיימים מספר תחומי חפיפה ביניהם, בעיקר אמורים הדברים לגבי מקרים בהם אוכף ביהמ"ש את הכלל המוסרי ונותן לו תוקף במסגרת שיקוליו המשפטיים. פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בערעור אזרחי 461/62 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נגד מזיאר (פורסם בפסקי-דין י"ז עמ' 1319) מהווה דוגמא מעניינת לקו זה. היה זה ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי המחייב את חברת "צים" לשלם לתובעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, כתוצאה מן המזון הקלוקל שהוגש באנייה "תיאודור הרצל". בכרטיס שרכשה התובעת, מצוי "סעיף פטור" המשחרר את החברה ועובדיה מכל אחריות לנזקי התובעת, הן נזקי גוף והן נזקי ממון ולפיכך דרשה חברת צים לשחררה מכל אחריות. לעומת פטור מפורש זה, סמכה התובעת יתרותיה על הוראות סעיף 64 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הקובע את עקרון "חופש ההתקשרות" אולם פוסל חוזים העומדים בניגוד לחוק, למוסר או לסדר הציבורי. ביהמ"ש העליון סוקר בסקירה ארוכה את הפסיקה האנגלית והאמריקאית בסוגיה המשפטית הנדונה ועומד על הבדלי-היסוד בין שתי שיטות אלה בגישה המוסרית לבעיה הנדונה, וממשיך בשאלה: איזו היא הדרך שנבור לנו אנחנו, שופטי ישראל, על פרשת דרכים זו: הנלך אחרי הפסיקה האנגלית הנוקשה, האומרת "ייקוב הדין את ההר", או דילמא נסגל לנו לפחות לגבי חבלה הפוגעת בחיי אדם או בריאותו - את ההלכה היותר ליברלית שנקטה הפסיקה האמריקאית. ביהמ"ש העדיף לאמץ את ההלכה האמריקאית על פני רעותה האנגלית חסידת עקרון "קדושת החוזים". כב' השופט זילברג הסביר את המניע לכך באמרו, בלשונו הציורית: |
"והיה כי ישאלך השואל מחר לאמור: מנין הלגיטימציה להרכיב את השקפותינו אנו על הלכה שמקורה הוא בתחיקה התורכית? ואמרת לו: את ההלכה כי אפשר לבטל חוזה בשל היותו נוגד את הסדר הציבורי, אנו שואבים מסעיף 64 (1) של חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אבל על עצם השאלה מה הוא הסדר הציבורי או תיקון העולם, עלינו להשיב מתוך השקפות המוסר והתרבות שלנו, כי מקור אחר זולתן ל,,סדר" ול"תקינות" אין!
|
|
בהגיעו למסקנה זו פונה ביהמ"ש העליון למקורות היהדות כדי לראות את גישתה לבעיה זו. היהדות, מאז ומעולם, מאדירה ומפארת את הערך הכביר של חיי אנוש. תורת ישראל אינה שיטה פילוסופית של דעות ואמונות, אלא תורת חיים של החיים ולמען החיים. תוך המסגרת הסדירה של חיי החברה, ועל-פי סולם העדיפויות של תורת ישראל, החיים הם הנכס הקדוש ביותר, שהשמירה עליו דוחה כל קדושה אחרת, לרבות גם קדושת החוזים. "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בלבד" (כתובות דף י"ט ע"א). ביהמ"ש ממשיך לצטט מובאות רבות מהתנ"ך והתלמוד המורות על קדושת החיים לרבות האמרה הידועה כי "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית" (מכות דף ז' ע"א) ומסכם כי לא קל, כמובן, ליטול את הרעיונות הנשגבים ההם וליצוק מהם מטבעות של משפט ממש. אבל כאשר השאלה המכרעת לגבי המסקנה המשפטית היא שאלה של השקפת עולם - מה "טוב" ומה "רע" מה "תיקון" ומה "קלקול" העולם - מותר לנו, וחייבים אנו לשאוב דווקא מן המקורות הקדומים הנ"ל, כי רק אלה משקפים נאמנה את השקפות היסוד של כלל האומה היהודית. ומסכם ביהמ"ש את עמדתו כי קדושת החוזים, כבודה במקומו מונח, אבל מקודשת הרבה יותר הימנה היא קדושת החיים ולכן - בשינוי נוסח קצת של הפסוק הידוע (ישעיהו, נ"ד, י"ז) - כל כלי יוצר עליה לא יצלח, וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. מסקנת ביהמ"ש העליון לגבי המקרה הנדון היא, כי סעיף הפטור אשר בכרטיס הנסיעה שקנתה התובעת מן החברה המערערת, הוא בטל ומבוטל, בהיותו נוגד את הסדר הציבורי. שורה אחרת של מקרים שהטרידה לאחרונה את בתי המשפט קשורה בתביעות שבין אדם לבין "הידועה בציבור שלו". בערעור אזרחי 337/62 ריזנפלד נגד יעקובסון (פסקי-דין י"ז עמ' 1009), הרכב מתוגבר של בית המשפט העליון נתבקש ליתן דעתו על הבעיה הבאה: המשיבה היא הבעל הרשום של דירה בת"א. המערער ביקש פס"ד הצהרתי כי הדירה היא שלו וכי המשיבה תסלק ידה מן הדירה. הדירה הנדונה נרכשה מכספי המערער בתקופה בה חיו הצדדים יחדיו. בכוונת המערער היה לשאת את המשיבה לאישה לאחר שיצליח לפטור את אשתו החוקית בגט. לטענתו נרשמה הדירה על שם המשיבה כדי להעלים עובדה זו מעיני אשתו החוקית. טענתו בעתירה לביהמ"ש הייתה כי רישום הדירה מותנה היה בתנאי מפורש שאם לא תינשא לו מאיזה טעם שהוא, היא תפנה את הדירה ותחזירנה לו. טענת האישה מאידך הייתה כי תביעת המערער צריכה להיכשל באשר היא מושתת על הסכם הפוגע במוסר הציבורי ובסדר הכללי כאמור בסעיף 64 (1) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. הפגיעה שנטענה במוסר הציבורי ובסדר הכללי קיימת כביכול בהתקשרות לחיי אישות מיידים ולנישואין עתידיים עם אישה אחרת, בעוד הנישואין עם אשתו החוקית שרירים וקיימים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה ועל כך ערער המערער לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון ברוב דעות קיבל אח הערעור כנגד דעתם החולקת של השופט זילברג ושל נשיא ביהמ"ש העליון (דאז) השופט אולשן. לדעתו של השופט זילברג אין שמץ של ספק כי מושגי המוסר המקובלים אצל העם היהודי, במדינת ישראל ומחוצה לה, רואים יחסי איש ואישה מחוץ לנישואין כדבר נקלה ופסול, טהרת המשפחה בין היהודים הייתה מאז ומעולם "שם דבר" בפי כל, ויחסי מין עם זונה או פילגש אינם מקימים משפחה. "פוק חזי מאי עמא דבר" - צא וראה כיצד העם נוהג? האם בערי ישראל, במדינה ובתפוצות, קיימת תופעה חברתית של חיי פילגשים, וכמה זוגות-לא-זוגות כאלה מצויים אפילו בערים הגדולות ביותר, בהן יהודים נחיתים? נכון הדבר, כי בימינו התרופף במקצת המוסר המשפחתי, ואין מתייחסים עוד לזוגות אלה באותו הבוז שהתייחסו אליהם בדורות עברו: אבל איש לא יאמר, כי הסטיגמה הדבקה בחיי אישות מחוץ לנישואין, פגה והתנדפה כליל. לדעתו של השופט זילברג אין כיוון התקדמותו של המין האנושי לעבר השתחררות מכבלי הקשר המשפחתי, |
"רק כאשר ילדים יגדלו על העצים, תתרחש ישועה שכזאת! כל עוד התינוק זקוק לשדי אמו, והאם זקוקה לחבר, שישתתף אתה בצער גידול בנים, לא תסוף המשפחה, ולא תעבור מן העולם". |
|
גם באשר לאלטרנטיבה השניה, והיא -כי הבטחת הנישואין העתידים היא היא ששמשה תמורה בעד רישום הדירה הנ"ל, סבור השופט זילברג כי הסכם מסוג זה, כאשר אחד המתקשרים עדיין נשוי לבן-זוג אחר, הנו אף הוא הסכם בלתי-מוסרי. הנישואין בדיני ישראל, אמנם, אינם "סקרמנט" (והדברים מכוונים כנגד עמדתו של השופט ח. כהן שתובא להלן), אבל עדיין אין הם מניחים מקום לליברטיניות והפקרות, או להתקשרויות חדשות מאחורי גבו או נגד רצונו של בן הזוג הקיים. אולם כאמור, דעת הרוב הייתה כי יש לקבל את הערעור ואין למצוא פגם של אי-מוסריות בהסכם שבין הצדדים. כב' השופט ח. כהן שביטא את דעת הרוב מצא אף הוא את סעדו במשפט העברי ולדעתו לפי דיני ישראל אין בהסכם שכזה משום פגיעה במוסר הציבורי ובסדר הכללי ואין בו שמץ אי חוקיות. השקפתו של השופט כהן היא כי אין לנו לחפש אחרי המוסר הציבורי בענייני נישואין של יהודים מעבר לדין המהותי החל עליהם; והיה אם נמצא שמבחינת דין מהותי זה אין פגם או פסול בהסכם הבטחה של נישואין לכשיופקעו נישואין קיימים, כי אז לא יהא מנוס מן המסקנה שהסכם או הבטחה כאמור גם אינם פוגעים במוסר הציבורי ובסדר הכללי כמשמעותם בסעיף 64. ואכן המשנה בקידושין פרק ג', משנה ה' קובעת: |
"האומר לאישה, הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, או לאחר שתתגיירי, לאחר שימות בעלך, או לאחר שתמות אחותך, לאחר שיחלוץ לך יבמך - אינה מקודשת".
|
|
הטעם לדבר שקידושין לכשיתגיירו או לכשימותו הבעל או האחות או לכשתקבל חליצה אינם תופסים, הוא בלשון רש"י "דהוה ליה דברים שלא באו לעולם, ועכשיו אין בידו לקדשה" (קידושין דף מ"ב, ע"א); ובגמרא מצינו נוסף על הטעם של "לאו בידו" גם טעם של מדיניות הצבור, כביכול, והוא שלא יעוררו בלב האישה "איבה" לבעל או לאחות וצפייה למותם (שם, ס"ג ע"א). לדעתו של השופט כהן בשום מקום איננו מוצאים זכר או רמז לכך שיש בקידוש האישה לכשימות בעלה או לכשיגרשנה, משום פגם מוסרי או מדיני או דתי.
המתנה קידושיו בתנאי שאי אפשר לקיימו או בתנאי שבקיומו היה משום עבירה על התורה, קידושיו תופסים ותנאו בטל. התנאה שקידושין לא יתפסו אלא לאחר שיקרה מקרה פלוני, כגון שיסכים האב או שתסכים אישה אחרת, היא התנאה חוקית ותקפה, והקידושין תופסים בהתקיים התנאי (רמב"ם, פרק ז' מהלכות אישות, הלכה א'). לאחר שביהמ"ש ממשיך בהפנייה למובאות על התנאה בחיי הנישואין, מסכם ואומר כי הנישואין לפי משפט התורה הם קשר של חוזה, ולו גם חוזה חגיגי ביותר, בין איש ואישה - ברצונם עושים אותו, וברצותם מסיימים אותו; ואין תפקידם של בתי-הדין בנישואין וגירושין, כששני בני הזוג רוצים בהם ומסכימים ביניהם, אלא תפקיד של השגחה ושל הוצאה לפועל בלבד. ובמקום שאתה מוצא את השוני הזה של המשפט העברי לעומת דיני הנישואין של האומות הנוצריות, שם אתה מוצא גדולתו, ואם תמצי לומר - מודרניותו: לא נוקשות של סקרמנס, אלא חופש של חוזה; לא קביעת סטטוס על אפך ועל חמתך, אלא זכותך וזכות בן-זוגך לבחור במעמד של נישואין ובמעמד של גירושין לפי שיקול-דעתכם. ממילא אין הסכם היכול לפגום במוסר הציבורי ובסדר הכללי, רק באשר מתנה ביצועו בהשגת ההסכמה מצד בת-זוגו של אחד מבעלי ההסכם להתגרש ממנו בגט-פיטורין. משום עמדה זו סבר השופט כהן כי ההסכם שריר וקיים ולכן הם להוציא את האישה מן הדירה. אכן, דברים רבי עניין משמיע לנו כב' השופט ח. כהן, אך האם יש בכך כדי לפתור את הבעיה הצורכת פתרון במקרה הנדון. ראשית הפסול לא היה רק בהבטחה לשאת את הנתבעת לאחר גירושי התובע, אלא גם בעובדה כי התמורה לדירה היו יחסי מין שקיימו הצדדים. בנוסף לכך, חוזה-הנישואין שונה במהותו מחוזה רגיל ולו תוצאות מחמירות ביותר לרבות איסורי כרת. והסתייגות נוספת לנו והיא: ביהמ"ש לא בא לקבוע תקפותו של הסכם הנישואין, אלא לקבוע מה פירושו של "בלתי מוסרי ובניגוד לסדר הציבורי". כזכור פוסל הסעיף העותומני שלשה סוגי חוזים והם: בלתי מוסרי, בניגוד לסדר הציבורי ובלתי חוקי. הטענה לא הייתה כי החוזה הוא בלתי חוקי, אלא כי הנו פוגע במוסר. והרי מושכלות ראשונים הם שאין המוסר זהה לדין, וכי שיקוליו שונים בתכלית השינוי משיקולי הדין. הרי לשם כך נוצרו שקולי של לפנים משורת הדין ושיקולי מוסר להבדיל משיקולי הדין היבש. והדברים ארוכים. אך בין כך ובין כך, אין לנו עניין, כרגע, בויכוח הנ"ל שכן שתי הגרסאות תומכות יתרותיהן בעקרונות המשפט העברי בבואן ליתן חיות להוראה עותומנית הפוסלת חוזה בהיותו נוגד למוסד ולסדר הציבורי. בבעיה דומה דן שוב ביהמ"ש העליון בהרכב אחר של שופטים, היה זה ערעור אזרחי 4/66 מרים פרץ נגד יעקב הלמוט (פסקי-דין כ', חלק רביעי, עמ' 337). במקרה זה רכש המשיב דירה ורשמה על שם המערערת (עמה חי כידועה בציבור) ועל שמו בחלקים שווים. באותה עת, טרם גילה למשיבה כי הוא נשוי ואב לילדים. המשיב אשר רצה "להקדים תרופה למכה", רשם משכנתא על הדירה לטובתו ואכן לכשנתחדדו היחסים, דרש להוציא לפועל את המשכנתא ולסלק את המערערת מהדירה. היה זה זמן קצר של כשבועיים-שלשה לאחר רישום הדירה ועשית המשכנתא. האישה התגוננה בטענה כי יש פסול בעסקה הקשורה במשכנתא ופסול זה משפיע על המשכנתא עצמה. כב' השופט קיסטר מביא את הצו של "לא תנאף" ומצביע עליו כאחד היסודות החשובים עליהם מבוססים המשפחה. השופט מדגיש בנקודה זו את תפקידו הנכבד של ביהמ"ש כמחנך ומופת לצבור; ערכי המוסר אינם אלא פרי חינוך, דת, מסורת וגישה אתית-פילוסופית. חינוכו של הציבור מושג לא רק בביה"ס, אלא גם על ידי הנאמר והנכתב בעיתונות ובספרות, ובמידה רבה על ידי בתי המשפט. יש לצפות כי בין הגורמים המשפיעים על חינוך הצבור לערכי מוסר והתורמים לעיצוב אותם ערכים, תהווה פסיקת ביהמ"ש את אחד הגורמים הנכבדים. זאת, על שום שבתי המשפט הם המוסדות שמתפקידם לעשות משפט, אין אם תלויים בכל רשות אחרת, והנורמות הנקבעות על-ידיהם נוגעות גם להתנהגותם המוסרית של האזרחים. בית המשפט בתור שומר המידות, חייב, הוא עצמהו לקבוע בעניין המובא בפניו, לאחר עיון ושיקול מדוקדק, אם התנהגות מסוימת הנה מנוגדת למוסר ולסדר הציבורי. יש לזכור כי כאשר ביהמ"ש קובע לעצמו נורמה מוסרית אשר לפיה הוא מעריך את התנהגותם של הבריות בעניינים שמבחינת הדין אחשוב לקבוע אם התנהגותו של אדם היא מוסרית או הוגנת, הרי העובדה בלבד שהתנהגותם של רבים מקרב הציבור היא בניגוד לאותה נורמה לא תניע את ביהמ"ש לסטות ממה שנראה בעיניו כנורמה מוסרית אשר ראוי לצבור כולו לנהוג על פיה. בהזכירו את השקפת המוסר של היהדות אומר השופט קיסטר, כי לפי ההלכה אין זכויותיו הקנייניות של אדם נפגעות בדרך כלל בשל העובדה שהקניין הוא בצד איסור. אולם לכלל זה ישנם חריגים, אשר אחד מהם הנוגע לענייננו, קובע שהנושא אישה מאיסורי לאוין, הרי למרות שבכתובתה כלול החיוב למזונות, אין הוא חייב במזונות כל עוד הוא בחיים, כדי שלא תתעכב אצלו בגלל המזונות. בסכמו את עמדתו, אומר השופט, כי לפי מבחני המוסר שביהמ"ש חייב לפעול על פיהם יש לראות את ההתקשרות לחיי-אישות בין הצדדים במקרה הנדון כהתקשרות בלתי מוסרית, הנוגדת את הסדר הציבורי. התוצאות והנזק למשפחה בגלל הריסת המסגרת המשפחתית הוא רב, ואם המדינה מעונינת בקיום מסגרת משפחתית בריאה, הרי גם מבחינה תועלתית היא לא תוכל לראות בהסכמים כאלה הסכמים לגיטימיים הראויים לסעד מבית המשפט. מאחר והבקשה הנדונה נדונה בהליכי ביניים לעיכוב הוצאה לפועל, סברו שני השופטים האחרים שישבו לדין כי יש לאפשר לצדדים לברר את העובדות במלואן, ורק אז יהא הכרח לדון בשאלה אם נושא ההסכם הנדון אופי בלתי חוקי. |
|
בחרנו אך מספר דוגמאות בסוגיה מעניינת ורבת עניין זו, ואף כי רצונם של שופטים להשתית החלטתם על עקרונות המוסר של היהדות, תלוי במידה רבה בחינוכם ובהשקפת עולמם, הרי יש לברך על אתחלתא זו המעשירה את פסיקתנו בהשקפות עולם של חכמינו ומוסיפה כבוד ויקר לפסיקת בית המשפט העליון. |
