שאלת היחסים בין "דתיים" ל"חילוניים" עולה מדי פעם לכותרות וזאת תמיד בעקבות מעשה חריג כמו שרפת התחנות, דיון פוליטי בעקבות חוק מסוים או דיון משפטי סוער וכו'. כשהנושא בכותרות, מזדעקים רבים מאתנו לדיונים דחופים, למפגשים וימי עיון, בניסיון למצוא דרכים לגישור בין הפערים. הסערה שוככת לאחר זמן ואנו חוזרים לחיי היום יום.

מאמר זה אינו מתכוון להתייחס ולהתמודד עם השאלות האקוטיות וכמובן לא לתת עצות כיצד להגיב עליהן בעודן בוערות.
נשתדל להתייחס אל הבעיה בהיבטה הרחב הכוללני והמתמשך.

המאבק על דמותה של "מדינת היהודים" הוא מאבק ארוך שהחל כבר עם תחילת הקמתה ופעילותה של התנועה הציונית.
יש כאן מאבק עקרוני בין אלה הרוצים לראות במדינת ישראל מדינה יהודית הנוהגת על פי ההלכה לבין אלה הרוצים לראותה כמדינה חילונית של יהודים, בעלת צביון תרבותי מתקדם כמו שאר העמים המתורבתים, אשר שפתה היא השפה העברית.

אלה הן שתי ההגדרות הקיצוניות המפרידות בצורה ברורה וחותכת בין שתי האידיאולוגיות של "הדתיים" מחד ו"החילוניים" מאידך.

בתוך שני מחנות אלה קיימים חוגים וקבוצות המדגישות כל אחת היבט אחר או חלק אחר מהכיוון והדרך העקרונית אליה הם משתייכים ובשאר ההיבטים מתפשרים עם המחנה השני.

שתי גישות עקרוניות אלה שוללות כל אחת את הלגיטימיות של השניה, אך הבעיה המשותפת לכולנו נובעת מן ההכרה שיש בינינו שותפות גורל. אנחנו חייבים בדלית ברירה למצוא את הדרך לבניית חיים משותפים.

הויכוחים המתפרצים מדי פעם מבליטים ביתר שאת את הפער העמוק בין שתי תפיסות עולם אלה ולעומתם הלחצים והאיומים מבחוץ מזכירים לנו את העובדה הפשוטה והברורה שכולנו - כל היהודים במדינת ישראל שטים באותה סירה.

הדאגה לעתידנו נובעת מן החשש שהסכסוכים הפנימיים והקרע הפנימי יגברו על הצורך באחדות. אנו המאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית במובן העמוק של המושג, חייבים לשאול עצמנו מתוך תחושת אחריות של כל ישראל ערבין זה בזה, כיצד להתמודד עם המצב.

תשובה מקיפה ורצינית נוכל להשיב לאחר שנלמד את העובדות, נכיר את "היריב" את קשייו ואת צרכיו האמיתיים.

חובה גם ללמוד ולהכיר את השיטות והדרכים בהם הוא מציג את דעותיו ואת התייחסותו אל הציבור הדתי.
עלינו לפתח בתוכנו את המוטיבציה החזקה לפעולה בתחום זה.
יש להגדיר תת יעדים מעשיים ושלבים בדרך להשגת היעד השלם.
יש לנתח בצורה מקצועית ומדעית ככל האפשר את שגיאות העבר ובהתאם למסקנות יש לתכנן את הצעדים המעשיים העתידיים.

השימוש בלשון "מלחמתית" ו"מאבקית" נובע מתוך תחושה של סכנה מתוצאות הקרע החברתי שבתוכנו. אנו חיים על הר געש חברתי פעיל. מדי פעם יש התפרצויות מקומיות אך אסור להתעלם מן הסיכוי שאם לא נפעל בנדון ההתפרצות עלולה להיות מסיבית, חזקה וגורפת בדרכה את כל מה שבנינו יחדיו שנים רבות.

שתי קבוצות בתוך המחנה "החילוני": מיעוט אידיאולוגי-רועש ורוב דומם.

המיעוט הרועש "האידיאולוגי"

השימוש במושגים ובמטבעות לשון זהות ליהדות ולדתות אחרות, הפך להיות נשק מסוכן בידי עסקנים, קבוצות שוליות ודמגוגים הלוקחים על עצמם את אצטלת דוברי ומייצגי הציבור החילוני.
עולם היהדות הפך להיות כתוצאה מגישה זו לעולם מנותק, מנוכר ומפחיד.
היהדות הדתית מצטיירת כ"חומניזיים" וכל חובש כיפה הוא "אייטולה" קטן. שיטה זו של הצגת ה"דתיים" - כמיושנים ומתנגדי הקידמה באה לידי ביטוי בצורות שונות.

להלן אביא דוגמאות נוספות:
מול חופש הביטוי-והאמנות שהם ערכים מקודשים עומדים נציגיה של הכנסייה הנוצרית בימי הביניים וכמוהם בדיוק - הרבנים כולם המיוצגים ע"י נציגי הצנזורה.

בהצגותיו של מולייר מלגלגים על הפולחן הדתי ובדיוק כך מותר ללגלג על הממסד הדתי היהודי בארץ אין הבדל.

הם ליברלים - והיהדות קלריקלית
הם שפויים - והאחרים...

בתכנית "צרופים" - נשאל השר זבולון המר כיצד תבנה גשרים וקשרים עם הציבור הלא-דתי, הרי אתה כפוף לפסקי ההלכה של הרבנים הראשיים והם בודאי לא רוצים בקשר עם הציבור החילוני.

הנשק של ה"סלוגן" - הסיסמא, ביטוי הזלזול והלגלוג היא נשק הרסני המנוצל היטב במאבק כנגד הציבור הדתי בארץ. מאבק זה הופך להיות לעיתים חסר פשרות, מספיק שאתה חשוד בדתיות ברמה כל שהיא כדי שדבריך לא יתקבלו כאמינים, אבל אם אתה דתי חובש כיפה ומפרסם משהו כנגד הדתיים הרי זו המתכונת להיהפך לגיבור וחבר כבוד בקבוצת האינטליגנציה החילונית.

הרוב הדומם

הציבור הישראלי ברובו הגדול אינו חושב במושגים חריפים אלה, הוא חי במדינת ישראל כיהודי ומזדהה כיהודי.

ציבור זה חשוף למתקפה תעמולתית - ישירה ועקיפה - מסיבית ומסוכנת ביותר. כדוגמא אבסורדית לתוצאות תעמולה זו זכור לי ויכוח מדהים במוזרותו, ויכוח שקיימתי עם חבר בצבא בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. שנינו נמצאים באותו מאהל, שנינו עוברים אותה סדרת אימונים מפרכת, והנה בשבת - כשמתפנים לויכוחים האידיאולוגיים אומר לי אותו חבר בפתוס "אתם הדתיים לא הולכים לצבא" כשניסיתי להצביע בפניו על האבסורד שבדבריו השיב לי - "לא יעזור לך אותי לא תצליח לשכנע, אתם הדתיים לא הולכים לצבא".
אכן לא הצלחתי לשכנעו!

לזקנינו אשר זכו לחיות בבית הוריהם באווירה יהודית בה נשמרים שבתות וחגי ישראל ואורחות החיים היהודיים הבסיסיים היו "העולם היהודי" ומנהגיו - עולם טבעי.
הם מסיבות אלה ואחרות החליטו לשנות ממנהגי אבותיהם ולחיות בצורה אחרת. הם מרדו ב"עולם הגלותי" של הוריהם וניסו להקים עולם אחר.
אך, האם באמת לעולם בו אנו חיים היום התפללו מורדים אידיאליסטיים אלה?

היום חיים אנו בתקופה אחרת, העולם הישראלי הטבעי המצטייר באמצעי התקשורת הוא עולם מערבי חילוני, שבת וחגים יועדו לכדורגל ולטיולים, ליציאה לחיק הטבע, למפגשים פוליטיים וכו'.

הניסיון של הציבור הדתי למנוע חילולי שבת המוניים מצטייר כניסיון לשנות דבר טבעי ומקובל וזאת בשם "פולחנים-דתיים" מנוכרים.

אצל בני עדות המזרח ובמיוחד בעיירות הפיתוח ובמקומות המרוחקים, עדיין העולם היהודי על מנהגיו הוא לדעתי "העולם הטבעי" הליכה לבית הכנסת בבוקר ואחה"צ למגרש הכדורגל הם תופעה שכיחה. מצוות כמו כיבוד אב-ואם, כשרות, דיני אישות, מנהגי חתונה, חגים וכו' נשמרים בקנאות, ביחד עם חילול שבת וחיים חילוניים חיצוניים.

כדוגמא להמחשת הדבר, זכורה לי פגישה עם צוות עובדי מתנ"ס בטבריה עילית, כרכז יהדות ומסורת בחברה למתנסי"ם הצעתי לצוות לארגן בחודש אלול - טיול לילי בירושלים משולב באמירת סליחות ליד הכותל ויום עיון.

רכז הספורט בחור מגודל שיער "ישראלי" בהתנהגותו אוהד כדורגל מושבע קפץ מעורו והתלהב. הדבר התקבל בתדהמה אצל כל חבריו, והנה מסתבר, שבשקט וללא הצהרות הוא מקיים בקפדנות את מנהג הסליחות - הנהוג אצל בני עדות המזרח. יתר על כן - הוא משתתף באמירת פיוטים בערבי שבתות ועוד. שנים רבות הצליח להסתיר את מעשיו מעיני חבריו - פשוט התבייש.

הניסיון המתמשך לצייר את ה"דת היהודית" כדת קיצונית - מיושנת ומנותקת מן המציאות של העולם המערבי המודרני-הדמוקרטי יש בו השפעה מסוכנת בכיוון של הפיכת העולם היהודי לעולם אנכרוניסטי שמנהגי חייו פולקלור שיש לשמרו במידת מה.

מה עושים וכיצד מתמודדים עם המצב?
אחרי שהפרדנו בין אלה המנסים בצורה שיטתית למחוק כל סממן יהודי דתי מחיינו, אלה שבמקרים רבים עומדים לרשותם אמצעי תקשורת ויכולת הבעה ספרותית אומנותית, לבין הציבור הרחב המושפע במידה זו או אחרת מפירות "יצירותיהם", עלינו לתכנן את האסטרטגיה הכוללת בהתאם לניתוח זה.

"ארץ ישראל ועם ישראל על פי תורת ישראל" - שילוב אמיתי של שלושת היסודות האלה הוא מעיקרי התפיסה האידיאולוגית של היהדות הדתית-לאומית.

הציונות הדתית רואה במדינת ישראל כלי מדיני ופוליטי שבאמצעותו יוכל העם היהודי לממש את הרעיון בריאלייה ובחיי היום יום של הפרט והכלל.

מתוך אחריות לכלל ישראל אנו חייבים לפעול ולעשות כמיטב יכולתנו כדי להגשים רעיון זה הלכה למעשה.

האם באמת כולנו מודעים ונכונים לפעול מתוך רגש אחריות לכלל? לצערי הרב איני יכול להשיב בחיוב על שאלה קרדינלית זו.
בציבור הדתי לאומי התפתחו בשנים האחרונות תופעות שליליות של הסתגרות פנימית, של "ראש קטן", ומבחינה מסוימת ייאוש או תחושה של חוסר יכולת לגשר על הפערים ההולכים וגוברים בתוך החברה הישראלית בין דתיים ללא דתיים ובין "דתיים" ל"חרדים" אני יודע שלא כולם יסכימו עמי, אך לדעתי הקמת בתי הספר האליטיסטיים כמו "סגולה" בבני ברק "נועם" בירושלים ובמקומות אחרים, היא סמפטום של הבעיה.

במקום לנסות ולהפוך את כל בתי הספר הממ"ד לבתי ספר תורניים ולהשפיע מבפנים, קמה לה מערכת נפרדת.

וכיצד קורה הדבר?
בוגרי הישיבות התיכוניות הלכו לישיבות ההסדר, עד כאן קיבלו את מיטב החינוך הדתי לאומי. עם תום שרותם הצבאי ולימודיהם הישיבתיים קראו להם ראשי "גוש אמונים" לבוא ולהתנחל ביהודה ובשומרון, רובם הגדול לא עשה זאת. אתגרים מעשיים נוספים לא הוצבו בפניהם וכך הם הפכו להיות פטורים מכל חובה לאומית מעשית.

לאחר שהקימו משפחות נתעורר הצורך בחינוך תורני מוגבר לילדים. האחריות ל"כלל ישראל" ובמקרה זה אפילו לכלל הילדים הלומדים בחינוך הממלכתי-דתי הורדמה, וכתוצאה מכך הלכה והתפתחה המגמה של הקמת בתי הספר הסלקטיביים-האליטיסטים האלה.

כאן יש לציין שלדעתי כבר בתקופת הלימוד בישיבות התיכוניות חוזקה המגמה של פיתוח עצמי תורני. חיזוק היסוד של "תורת ישראל" כיסוד בלעדי ודומיננטי גרם להתעלמות או התייחסות מועטה ליסוד ה"עם ישראל" ואחריות לכלל.

ילדים שיעברו במסלול הלימודים של בתי ספר אלה עלולים להתחזק במגמה בדלנית זו. תופעה זו חמורה שבעתיים כשנוספים לה אלמנטים מוסווים - של פער עדתי לעיתים ישיר ולעיתים עקיף.

לצורך הבהרת דברי אסתפק בעקיף.
שבת עיון של ועדי הורים בחינוך הממ"ד באזור הדרום שנערכה בגבעת ושינגטון לפני כמה שנים, לאחר ארוחת הצהרים ביקרו תושבי עיירות הפיתוח בישיבת "כרם ביבנה", ואחה"צ נפגשו לשיחה עם "המשגיח".

על שאלתו של אחד ההורים שנשאלה בכאב רב מדוע אין לבנינו מורים כמו תלמידי הישיבה השיב לו נציג הישיבה כי לדעתו הם עדיין לא בשלים לשמש כמורים.

על רקע דבריו אלה נראית תופעת ההסתגרות בתוכנו כחמורה ביותר. בזמן לימודיהם בישיבה הם עדיין לא בשלים לשמש כמורים ולכן לא מציבים בפניהם אתגר זה, לאחר מכן, כשהם מסיימים את לימודיהם הישיבתיים ופונים לאוניברסיטה הם כבר לא מוכנים לפעול בנושא ההוראה. פעילותם התורנית באה לידי ביטוי רק לגבי ילדיהם האישיים, וחבל. ידוע לי שבשנים האחרונות חל שינוי מסוים והולכת וגוברת המודעות להכשרת בני ישיבות ההסדר לתפקידי הוראה, אך, זה עדיין במספרים קטנים.

מול תופעות ההסתגרות חובה על מנהיגי הדור להשתדל ולחזק את המוטיבציה לקבלת אחריות לכלל ישראל ואת תחושת השליחות שביציאה אל העם. בחיזוק מגמה זו טמון הסיכוי האמיתי לשינויים מעשיים בשטח.

דרכי פעולה

עלינו לפעול בשתי החזיתות:
א. מול מעצבי דעת הקהל החילוניים עלינו לפעול באמצעים, בשיטות ובתחבולות כפי שהם פועלים.
ב. מול הציבור הרחב עלינו לפעול בשיטה של מעורבות והשתתפות פעילה בכל תחומי החיים. בכל מקום בו תהיה לנו השפעה כיהודים דתיים, עלינו לנסות ולצבוע כל פעולה וכל מעשה בצבע יהודי. פעילות זו יכולה להיעשות בדרכי נועם וללא סכסוכים.

א. מאבק בצעקנים ובמייצגי התפיסה החילונית העקרונית

מול "מקצוענים" יש להגיב ב"מקצוענות" מול אלה המשתמשים בביטויים חריפים פוגעים ומעליבים יש להעמיד צוות תגובות שישיב להם כגמולם, אלה שאינם מוכנים להקשיב, מתעלמים מעובדות, ומשתמשים בחצאי אמיתויות חייבים להרגיש שהם אינם לבד בזירה.

יש לתכנן מערך כולל של הסברה אגרסיבית אקטיבית המציגה את הכישלונות והטעויות של דברי העולם החילוני - העקרוני.

לציבור הדתי קשה להשתמש בנשק התעמולה משום שאינו בנוי לחצאי שקרים, אך, לדעתי, עת לעשות לה' הפרו תורתך.

אסור לאפשר לתעמולה החילונית של מיעוט צעקני לחלחל לתוכנו ללא כל תגובה. כל מנהיג וכל בעל עמדה בכירה אחרת שהוא גם דתי מוצג כתופעה שיש בה סכנה, משום שהוא עלול להשתמש בכוחו ל"כפיה דתית". מול זה עלינו להציג בצורה ישירה וללא היסוס מנהיגים חילוניים בחולשתם בעת מפגש עם יהדות העולם או בהתמודדות עם שאלות עקרוניות אחרות.
אסור להניח לשאלה העקרונית: מהי תרבות ישראלית? האם יש דבר כזה? כיצד היא עומדת במבחן, האם זו תרבות כללית גויית - רק בשפה העברית, האם אכן יש בה מענה אמיתי לצרכים ולשאלות של אסירי ציון בברית המועצות למשל וכו'. יתכן שיש מקום לחשוב על שימוש באמצעים ובביטויים חזקים, כמובן במסגרת החוק, אשר יציגו במערומיהם את אלה המשתמשים באמצעים פסולים כנגד היהדות. יש לחשוף את חייהם הריקניים ואת העיוות שבהם.

בעיתון "הצופה" הידוע בשמרנותו מצאתי את הכותרת ה"חולני האחרון", הייתה זו התייחסות אל מחבר המחזה "החילוני האחרון". לדעתי, מותר וחובה להשתמש גם בנשק זה בצורה ישירה או עקיפה. את המסרים האלה יש לתכנן בזהירות אך עם זאת חובה ללמוד להשתמש בדרך אפקטיבית באמצעים המודרניים של התקשורת ההמונית.

ב. מעורבות מתמשכת ושיטתית בכל תחומי החיים במדינת ישראל

המאבק הכולל על דמותה של המדינה יבוא לידי ביטוי בחיי היום יום בכל מקום ומקום. מגורים בכל ישוב וישוב ומפגש ישיר ובלתי אמצעי יסייעו לנו להבין גם את הצרכים האמיתיים של הציבור הלא-דתי וגם את אלה של הציבור החרדי.

חיים בצוותא בישובים קטנים למשל, מחייבים את כולם לפתח חיים יהודיים בסיסיים ובזה אני רואה את תחילת הדרך.

אסור לנו להסכים להפיכת "החיים היהודיים" לדבר בלתי טבעי. להיפך, ניתן לשכנע בדרך חיובית שהנופך והאלמנטים היהודיים-מסורתיים תורמים רבות לחיי הכלל בישוב. כדוגמא לכך אספר כי בירוחם שהוקמה ע"י אוכלוסייה מסורתית ודתית ניסו במשך שנים למחוק מתוכה כל סממן דתי.
בחיי הפרט לא הצליחו: בתי כנסת הוקמו ע"י התושבים ורובם הגדול באו להתפלל. אך בחיי הכלל הרשמיים ניסו פרנסי הישוב החילוניים שהגיעו מבחוץ כדי לנהל את המקום לעצב לישוב אורח חיים "ישראלי חילוני" כמו בכל מקום אחר בארץ. יום העצמאות נחוג במשך שנים כחג של "פטישים", אומנים וזיקוקי דינור, כמו בהרבה ערים בארץ. תחילת החגיגות התנגשה במועד תפילת ערבית, והנוער והציבור הרחב נהרו למרכז העיירה. כמה זקנים התפללו תפילה די מבוישת בבתי הכנסת דווקא ביום זה. (רבים שביום אחר היו מגיעים לתפילה לא הגיעו בגלל החגיגות).

כיו"ר הועדה הקרואה במקום הנהגתי תפילת ליל יום עצמאות חגיגית כפתיחה רשמית של אירועי יום העצמאות. בית הכנסת המרכזי קושט בדגלים, חזן הנעים את התפילה, הציבור כולו, כולל עסקני הציבור ה"חילוניים", הרגישו חובה ציבורית להשתתף בתפילה. החג הפך להיות חג יהודי. החגיגות במרכז העיירה החלו מיד לאחר התפילה והתקיימו בהצלחה ובפאר רב.

אירועים מסוג זה נעשו גם בפורים, כשמסיבות החג במתנ"ס מתחילות בקריאת מגילה חגיגית. לא הייתה כאן כל כפייה, אלא להיפך - תרומה משמעותית ויפה לחיזוק החג ואופיו היהודי במקום.

הציבור הדתי אינו צריך להסתגר אלא לתרום לכלל ותרומתו תתקבל באהבה.

השתתפתי בטכס הקמה של שלב ב' בישוב "כוכב-יאיר", ישוב שמלכתחילה הוחלט שתגורנה בו משפחות דתיות ולא דתיות. מאד הופתעתי לגלות שבטכס המרשים והמכובד שהתקיים במקום לא שולבו אלמנטים יהודיים מסורתיים.
בטכס זה דובר על שמחת היצירה על ישוב מתוכנן על איכות חיים וכו'.

שאלתי את עצמי ואת חברי העומדים לגור בישוב זה, כמה שונה טכס זה מכל טכס של הקמת עיר חדשה בכל מקום אחר בעולם, האם השפה העברית בלבד היא ערובה מספקת לקיומנו כמדינה יהודית?

לא בדרך של ויכוח ומלחמות יש לנקוט במצבים אלה, אלא בדרך של מעורבות, רגישות ואחריות, אין לי צל של ספק שאילו הייתה מוצעת למארגני הטכס הצעה לקרוא פרק תנ"ך או להביא ברכת רב למקום היו מסכימים.

אך כנראה שגם באלה מתוכנו ההולכים לגור בישובים מעורבים נדבק הפחד מפני סכנת האשמה של ניסיון ל"כפיה דתית". אסור לנו להסכים לכך שתוספת יהודית וסממנים מסורתיים יתקבלו כדבר בלתי טבעי הנכפה על מישהו. להיפך, עלינו לנסות ולשכנע בדרכי נועם שאירועים וחיים תרבותיים במדינת ישראל בלי אופי וצבע יהודי, הם - כגוף בלי נשמה.

תגובה בעת משבר

לא פעם מתחזקת בי התחושה שרק הציבור הדתי לאומי מודאג מן הנתק ומן המאבקים שבין דתיים לחילוניים, אצלנו מתכנסים לפגישות ודיונים בשאלת הסובלנות ואי האלימות. אנו מזמינים גם מרצים לא דתיים שיספרו לנו כיצד עלינו להיות סובלניים וותרניים כלפי הציבור החילוני. מבחינה טקטית, אני לא משוכנע היום, שדרך זו תוביל לתוצאות חיוביות.

בחור ככל שהוא מחזר יותר אחרי הבחורה כך היא תתרחק ממנו, יתכן שהיא תרדוף אחריו אם תרגיש שהוא יכול לחיות גם בלעדיה.
יתכן שחובה עלינו להעביר את האחריות ואת תחושת הסכנה מתוצאות הניתוק בתוכנו לעבר מגרשם של ה"לא דתיים".

אסור לתת להם את התחושה שאצלם הכל בסדר ורק אנחנו חייבים למצוא דרכים חדשות כדי לא להרחיקם או לקרבם. אסור לשחררם מן האחריות לגורלו של עם ישראל. יש להעביר אליהם את המסר שבלי עולם ערכים יהודיים וצביון חיים יהודי בארץ אין לגיטימציה למדינת ישראל כמדינה של העם היהודי ואין סיכוי לעליה.

הציבור הדתי הלאומי המאורגן חייב לפתוח באופנסיבה כוללת

צוותים משותפים של רבנים ואנשי תורה ביחד עם מומחים לנושאים השונים, משפטנים רופאים, מדענים אנשי מדעי החברה יאתרו בעולם המקיף של התלמוד וספרות השו"ת נושאים רלוונטיים לדורנו והמציגים את התפיסה המתקדמת של חז"ל בתחומים השונים. בכל פעם שמתעוררת שאלה עקרונית ומוסרית כמו בעיות צרכנות, התייחסות למיעוטים, זיוף בחירות, התייחסות לילד חריג, אינטגרציה בחינוך, מסים, כיבוד ואי כיבוד הסכמים וכו', יש לאתר מיד את כל מקורות חז"ל ותשובות פוסקי ההלכה בדורות השונים.

מידע זה יועבר לצוות תגובות מקצועי שישתדל להביאו לידיעת הציבור באמצעי התקשורת ההמוניים או באמצעים מודרניים אחרים.

צוות זה ינסה גם להחדיר את עולם המושגים היהודי לתוך שפתנו המדוברת.

מ"פרקי אבות" ומספרות המוסר והמחשבה, אנו יכולים לגייס מספר עצום של מושגים חברתיים מתקדמים ביותר, היכולים להחליף ביטויים לועזים-אקדמיים השגורים בפינו. זה לא יהיה קל, אך במאמץ מתמשך נוכל להצליח. אין כאן הסתגרות, אלא להפך, עלינו ללמוד ולהכיר גם את עולם המושגים והמחקרים המודרניים וגם את עולם המושגים היהודי. במקרים רבים נגלה שתפיסת עולמה של היהדות היא מתקדמת ביותר ואם היינו מכירים אותה היינו חוסכים מאמץ מחקרי רב.

התארגנות פוליטית

הציבור הישראלי אינו מודע ואינו מכיר את עברו ובמקרים רבים עדיין קיימת חומה גבוהה של ניכור ואי רצון ללמוד.

הפער והניתוק הולכים ומתחזקים בעזרתם של פוליטיקאים המנסים לשמור על כוחם האלקטורלי ומונעים מן הציבור באמצעים שונים את השגת המידע העלול להביא לשינוי עמדות. גם הפוליטיקאים הדתיים אינם יכולים לומר בלב שלם ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו. ההתארגנויות הפוליטיות הנפרדות של יהודים דתיים מאפשרת לפוליטיקאים ואנשי ציבור חילוניים לנגח באמצעותן את היהדות כולה.

מאחר ואני סבור שחובה עלינו להתארגן פוליטית ולנסות להיות מעורבים ובעלי השפעה בכל מקום ומקום אני גם מודע לאחריות הרבה שלוקח עליו אדם דתי העוסק בעבודה ציבורית. הנושא הוא בעייתי - אך שוב, אסור לנו להיכנע לטיעונים דמגוגיים שקריים הבאים לנגח את העולם היהודי ואת הממסד הדתי.

כסטודנט בבר-אילן השתתפתי בדיון על נושאי דת ומדינה בהנחייתו של מר אהרן ידלין שהיה אז סגן שר החינוך והתרבות. מר ידלין ניסה להציג את הבעיה בצורה זו - התמודדות של "ריבונות העם" מול "ריבונות הרבנות". טענתי מולו שהצגה בנוסח זה היא הצגה דמגוגית ובלתי נכונה. או שנציג מושג מופשט מול מושג מופשט, "ריבונות העם" מול "ריבונות הקב"ה", או ממסד מול ממסד, רבנות ראשית מול הכנסת או מול מערכת שלטונית ומוסדית אחרת.

התנגדותי אמנם נתקלה במחאותיו של המראיין המכובד, אך בכל זאת הסיטה את הנושא לדיון עניני ומעשי, בו יכולנו הסטודנטים הדתיים להתמודד כשווים ולא כמותקפים הצריכים להתגונן.

לסיכום

הכרה בחומרת המצב, פיתוח מוטיבציה ודאגה ל"כלל ישראל", תגובות מקצועיות באמצעי התקשורת ומעל לכל מעורבות של ציבור דתי בכל תחומי החיים יביאו עמם את הסיכוי האמיתי לפתרון המשבר החברתי בין "דתיים" ו"חילוניים" ובניית האחדות הפנימית בתוכנו.