|
תוכן המאמר:
מבוא ימת הכינרת שם הימה מרכז הימה המים בימה הדגה והדייג בימה המעיינות החמים שבקרבת הימה חמי טבריה חמת גדר הנהרות סביב הימה בקעות ורמות סביב לימה בקעת גינוסר רמת ארבל מקורות מילות מפתח: כינרת; בקעת גינוסר; ארבל; חמי טבריה; חמת גדר. תקציר: מובאות מספרות ישראל על ימת הכינרת והאזור סביבה: המעיינות החמים, בקעת גינוסר, בקעת ארבל וכדו'. |
|
מפלס ימת הכינרת ירד בשנים האחרונות מאד, בתחילת שנת תשנ"ב הגיע המפלס כמעט עד ל"קו האדום" שמתחתיו אסור לשאוב מים ולהזרימם למוביל הארצי. לאחר גשמי הברכה שירדו בעונת החורף, היה צורך לפתוח את "סכר דגניה" ולהזרים את מי הימה לירדן, פן תיהפך הברכה לקללה, הימה תעלה על גדותיה ותציף את סביבותיה. בספרות חכמי ישראל - בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, בתוספתא ובמדרשים - נזכרות תופעות ועובדות מתחום מדע כדור הארץ בימה ובאתרי נוף סביב בקעת הירדן. הפרשנים לספרים הנ"ל, כל אחד בתקופתו, מביאים עובדות ופרשנויות המבוססות בעיקר על מקורות אגדתיים. ישנה גם התייחסות בספרות היסטורית יהודית (ספר המכבים, כתבי יוסף בן מתתיהו וכדו'), ולא-יהודית (הברית החדשה, סטרבו, עבדללה יאקות [המאה ה- 13], ספרי מסעות) להרכב הסלע, פוריות הקרקע, תכונות המים (הרכב וטמפרטורה), מעיינות חמים ותופעות וולקניות אחרות בימת הכינרת, בנהרות (ירדן וירמוך) ובבקעות (בקעת גינוסר ורמת ארבל) שבסביבות הימה. |
|
שם הימה
הכינרת מוזכרת לראשונה בספר במדבר (ל"ד, י"א): "וירד הגבל ומחה על כתף (= מצוק) ים כינרת קדמה". אונקלוס מתרגם: "ימת גינוסר", על שם הבקעה הפורייה בצפון מערב הימה, גם בספר יהושע (י"א, ב'): "נגב כנרות", ושם (י"ג, כ"ז): "עד קצה ים כינרת", תרגם יונתן: "ימא דגינוסר", בתלמוד בבלי, מגילה (ו' ע"א):
|
"כינרת זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פירא כקלא דכינרי".
|
| כינר הינו כלי זמר. בניבים כנעניים עתיקים בלשון האוגריתית, ישנו כלי זמר בשם כינר. בלוחות עתיקים אשר נמצאו בעיר אוגרית (צפון מערב סוריה, לחוף הים התיכון), מופיע ב"אגדת אקהת" (מיוחס למאה ה- 16 לפנה"ס): "מדגת כינרת", הארכיאולוג פרופ' אולברייט חקר לוחות אלו ומצא רשימה של אלים אשר תושבי העיר אוגרית סגדו להם. ברשימה זו מופיע אל בשם כינר. "כנרות" - כנראה כמו ענת-ענתות, עשתור-עשתורות וכו' - ידוע גם כשם אתר ליד ימת כינרת, אשר נוסד באמצע המאה ה- 16 לפנה"ס. התושבים עסקו בדייג, כנראה כינר הוא שם אליל ובמקדשו היה כלי נגינה בשם זה. לפי זה מקור השם של הימה הוא כנעני. בפפירוסים מצריים, ובציורים על קירות בית אלילים בקרנק אשר במצרים העליונה, מופיעה כינרת.
יש המסבירים את מקור השם כינר על פי צורת הימה הדומה לכנור. ויש שקשרוהו עם הפרי כינר, שמזהים אותו כשיזף השיח, או בשפה הערבית רוביד. אלו הם תפוחים קטנים הידועים בשם דומים. בתוספתא ישנה שאלה הלכתית על קמח שעשו מכינר, אם דינו כקמח או כפירות. במקורות נוספים בתלמוד נקראת הימה "ימת גינוסר" או "ימת טבריה". טבריה - "טיבורו של עולם" או "טיבורה של ארץ ישראל", בבלי, מגילה (ו' ע"א). זאת, כנראה, כדי לא להזכיר את השם של האליל הכנעני - כינר, זאת הייתה כנראה גם הסיבה לתרגום אונקלוס לספר במדבר ותרגום יונתן לספר יהושע. גם במדרש בראשית רבה (צ"ח, כ"ב): "אמר ר' ברכיה: כל חוף ים של טבריה נקרא כינרת; ולמה הוא קורא אותה גינוסר? רבנן אמרי גני שרים". במלחמות היהודים (ג', י', ז') של יוסף בן מתתיהו: "ים גינוסר". בברית החדשה (יוחנן - ו', א'): "ים טבריה"; (מרקוס - א', ט"ז): "ים הגליל". בספרות הערבית: "בחירת טבריה" - ימה של טבריה. מרכז הימה |
"זה לעניין באר שבאת עימהם עד שנגנזה לתוך ימה של טבריה, והעומד על פני הישימון (= על רכסי ההרים) רואה בתוך הים כמלוא פי תנור, והיא הבאר הנשקפה על פני הישימון".
|
|
המדרש מתאר ממש נוף הנשקף על פני ים כינרת מהרי הגליל התחתון או מהרי הגולן הדרומיים (רש"י בפירושו לבמדבר כ"א, כ', מביא מתנחומא: "כמין כברה", במקום "כמלוא פי תנור" - וכן הוא בתלמוד ירושלמי, כלאים ט', ג', ובמדרש ויקרא רבה כ"ב ב').
המים בימה |
"תנו רבנן - רוחצים במי גרר (גדר), במי חמתן, במי עסיא (עיר מזרחית לכינרת ESSA) ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא בימה של סדום שנתכוון לרפואה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, ק"ט, ע"א).
|
|
ב"מי טבריה" כנראה אי הכוונה למי הימה אלא למעיינות החמים שבסביבות ימת הכינרת. מי הימה ידועים כמים מתוקים המתאימים למי שתייה ולגידול דגים. הגיאוגרף היהודי ר' יוסף שוארץ (1840) כותב בספרו "תבואות הארץ": "יושבי טבריא שותים מי הים, כי טובים וקלים הם".
הדגה והדייג בימה |
"ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה (כלומר: אסור לתקוע יתדות ולעשות גדרי קנים במים שלא להפריע לשייט), אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות".
|
|
לעומת זאת בתוספתא, בבא קמא (ח', ו'): אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה, מפני שהוא חלקו של נפתלי". נאמר על חרמי (=דייגי) טבריה כי קבלו עליהם שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד ולא פרשו רשתות בים, אולם כדי שלא יחסרו דגים בחג, היו צדים בחכות ומבכמורות (ירושלמי פסחים פ"ד א'; מועד קטן, סוף פ"ב).
על מחיר הדגים כתוב בתוספתא בבא מציעא (ו', ב'): "אין פוסקים על הדגים שבטבריה"; כלומר, אין קובעים מחיר מראש. אחד מסוגי הדגים שבימה מוזכר בתלמוד בבלי מסכת ביצה (כ"ח, ע"א): |
"שפעם הביאו לביתו של ר' יהודה הנשיא שבע ביניות (בארמית: "בניתא"), ור' חייא לקח חמש מהן לביתו".
|
|
בינית הוא דג השייך לסוג Barbus ממשפחת הקרפיונים, מקובל כדג מאכל, בעיקר לסעודת שבת.
בגלל המים המתוקים של הימה מרובים בה סוגי הדגים "ימא דטבריא, ימא דסמכו - לרבות דגתם" - על ידי מים אלו יתברכו מימיהם לגדל דגים הרבה (ירושלמי, שקלים, פ"ו, ב', על פי פירוש "קרבן העדה"). לדגי ימת טבריה טעם מיוחד. בפסיקתא דרב כהנא (דף קפ"ח, ב'): |
"נוטל הקב"ה עורו של לויתן ועושה סוכה לצדיקים... ואומר: כל מי שעשה מצוות רגיליות יבוא ויטול ויאכל מראשו, וטעמו כטעם הראש של דג שבים טבריא".
|
|
בסביבות הימה היו יישובי דייגים. "מגדל נוניא" הוא יישוב המוזכר בתלמוד בבלי (מסכת פסחים - מ"ו, ע"א) שהוא נמצא במרחק של מיל מטבריה; וכנראה שזה הוא שמו של כפר דייגים. ישו פעל בקרב דייגי ים הגליל (הברית החדשה, מתי - ד, יח).
המעיינות החמים שבקרבת הימה |
"... והיו אותם הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אחוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטים לחוץ. כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל... ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן שדים לתוך אותם הנקעים... וזהו "אשר נטה לשבת ער" - שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד מואב... לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם..." (על פי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, נ"ד, ע"ב).
|
| רעידות אדמה פעילות ידועות באזור הימה מן העבר הרחוק והקרוב וגם בהווה. בירושלמי תענית (פ"ד, ה') מובא: |
"מעשה באדם שהיה עומד וזורע בבקעת ארבל, לחץ בידו ביתד המחרישה, ויצאה אש מהאדמה ושרפה את הזרע".
|
|
על ההרכב הכימי, טמפרטורת המעיינות ועל המסלע הבזלתי בסביבת הימה ישנן עדויות בספרות חכמי ישראל. המעיינות החמים הם: חמי טבריה וחמי חמת גדר.
רש"י על בראשית ח', ב' "וייסרכו מעיינות תהום", כותב: |
"כשנפתחו כתיב כל מעיינות (בראשית ז', י"א), וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותם שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהם".
|
| דברי רש"י מבוססים על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין (ק"ח, ע"א): |
"אמר רבי יוחנן: שלושה נשתיירו מהם - בלועה דגדר, חמי טבריא ועיניא רבתי דבירם".
|
| על פי זה, מתארים חז"ל את המעיינות החמים כנובעים מתהום כדור הארץ ולא כמעיינות הנובעים על פני כדור הארץ ממים המחלחלים לתוך הסלע לאחר ירידת גשמים. |
|
כתלמוד בבלי, מסכת מגילה (ו', ע"א): "ולמה נקרא שמה חמת? על שום חמי טבריא", חמת מלשן חום. את הסבה לחום המים מסביר ר' עובדיה מברטנורה בפירושו למשנה במסכת שבת (ג', ד': "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צנון לתוך אמה של חמין"): |
"צינור משוקע בחמי טבריא ומתחמם מכוח אותם המים החמים, וכשהיו המים הצוננין נמשכים בתוכו מתחממין באותו סילון שנתחמם בתוך חמי טבריא".
|
| הבעיה ההלכתית במשנה זו היא אם מותר לרחוץ ולשתות מאותם המים בשבת וביום טוב. |
"ואמרו חכמים שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת דינם כדין חמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתייה; ואילו ביום טוב - אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה".
|
|
ממשנה זו למדים שהמים מתחממים על ידי חום פנימי שמקורו בעומק האדמה.
בתלמוד בבלי, מסכת שבת (ל"ט, ע"א) כתוב: "חמי טבריה חולפים על פתח של גיהנם". תאור זה מתאים להגדרה הגיאוגרפית של מים גיאוטרמיים הנובעים ממעיינות חמים. הטמפרטורה החמה של המים מתוארת בתלמוד בבלי מסכת שבת (ל"ט, ע"ב): "והא מעשה דאנשי טבריא (הכוונה למשנה הנ"ל במסכת שבת ג', ד') בקרקע הוה ואסרי להו רבנן" (רש"י: "קרקע - כגון אמבטאות של מרחצאות, והן חמי האור"). ובהמשך הסוגיא בתלמוד בבלי מסכת שבת (מ', ע"א): |
"...אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת; התחילו הבלנים להחם בשבת, ואומרים: מערב שבת הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים: מזיעין אנחנו. אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור (מים שהתחממו על ידי האור - האש), ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד (רש"י: שלא היו צבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל), התירו להן חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת (רש"י: לאיסור)".
|
|
מובאה נוספת בתלמוד בבלי הדנה בחום חמי טבריה במסכת שבת (מ', ע"ב) ובמסכת פסחים (מ"א, ע"א): "אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור" (רש"י: חמי טבריא - מעיינות רותחין). ובהמשך (במסכת פסחים שם): "פסח שבישלו בחמי טבריא, חייב, שעבר משום צלי אש". מכל המובאות הנ"ל אנו לומדים על דרגת חום המים של חמי טבריה: חום מים אלו גורם להזעה; אפשר לבשל עליהם; תוך כדי בישול הם גורמים לצליית הבשר עד כדי חשש שלא תאכלו צלי אש בפסח. כן ישנה הבדלה בין מים שהוחמו על ידי האור או השמש לבין מים שהוחמו על ידי מקור חום תת-קרקעי.
מלבד המובאות במשנה ובתלמוד על חום המים ישנם גם פרטים על טיב המים. למים בחמי טבריה מיוחסות השפעות ריפוי. תלמוד בבלי מסכת שבת (ק"ט, ע"א): |
"תנו רבנן - רוחצין (בשבת) במי גרר (גדר), במי חמתן, במי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה (ששורין בו פשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה) ולא בימה של סדום".
|
| ובהמשך: |
"רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום, ואף על פי שיש לו חטטים בראשו".
|
|
מכאן שייחסו סגולות מרפא למי טבריה (הכוונה לחמי טבריה. אילו הייתה הכוונה למי הימה, היו אומרים: ובימה של טבריה, כפי שאמרו: ובימה של סדום).
מפירוש המשנה לרמב"ם, מסכת נגעים (ט', א') נראה כי הסיבה שמי טבריה גורמים שחין היא משום שהם עוברים על מקור גופרית. במשנה שם אמרו: "איזה הוא השחין? לקה בעץ או באבן או בגפת או במי טבריה". ר' עובדיה מברטנורה כותב: "וכן חמי טבריא, מחמת מקורן הן חמין ולא מחמת האור (אש)", "כל שאינו מחמת אש זה הוא שחין... כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה". במשנה מסכת מכשירין (ו', ז'), לפי פירוש הרמב"ם, מוזכר שמי טבריא, יש בהם איכות שמשתלשלים מהם כששותים אותם. הגיאוגרף המוסלמי יאקות (1225) קובע כי המעיינות החמים באור טבריה הם מלוחים דהיינו מינראליים ורותחים. על פי מקורות בתלמוד בבלי מסכת שבת (ל"ג, ע"ב), תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית (פ"ט, א') בראשית רבה (ע"ס, ו') וכן בכתבי יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (י"ח, ב', ג') מסופר על ר' שמעון בן יוחאי שיצא מן המערה במירון לאחר שלוש עשרה שנה וגופו היה מכוסה בשחין. ירד לטבריה והתרחץ במעיינותיה החמים ונרפא, לאחר שנרפא בא לתושבי טבריה ואמר: "אדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו". עמד וטיהר את טבריה מטומאתה, הואיל והיו בה עצמות מתים. יוסף בן מתתיהו כותב בספרו חיי יוסף (י"ד) על יוחנן מגוש חלב שבא לטבריה באמתלא שהוא חולה וזקוק לרחיצה במעיינותיה החמים. הנוסע אידריסי (1154) כותב: |
"ואנשים חולים מכל הארצות הסמוכות נוהרים למעיינות טבריה, בעיקר חולי המתנת, הסובלים משיתוק, ממחלת השיגרון, אנשי כיב קיבה ובעלי גרב ושחין. הם טובלים במים הללו שלושה ימים ואחר זאת מתרפאים ממחלתם בעזרת אללה".
|
|
עלי מהיראט הערבי (1173) כותב: "והאנשים שותים שם, ותועלתם גלויה לעין כל".
חז"ל ידעו וכתבו על טמפרטורת המים, ההרכב הכימי-מינרלוגי של המים ותכונתם לצורכי מרפא. ביטוי להערכת חז"ל את המים נמצא בתלמוד בבלי, מסכת פסחים (ח', ע"ב): |
"אמר רבי דוסתאי בר ינאי: מפני מה אין חמי טבריה בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריה דיינו, שמצאת עלייה שלא לשמה".
|
|
תלמוד בבלי, מסכת מגילה (ו ע"א): "...אלא אמר רבא: חמת - זו חמי גדר; רקת - זו טבריא". מסכת מגילה (ב', ע"ב): |
"...דאמר ר' יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. עד כמה? אמר ר' ירמיה, ואי תימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא - מיל".
|
|
מכאן משתמע שחמת הייתה אתר בסמוך לטבריה ולא חמת גדר. "רבי התיר שיהיו בני גדר יורדין לחמתן בשבת" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין - ס"א, ע"א).
על מעיין חמת גדר, "בלועה דגדר", ידוע שנשתייר מן המבול, ומקורו מתהום כדור הארץ (ראה מקורות בקטע "המעיינות החמים שבקרבת הימה"). ביחס למיקומה של חמת גדר ישנה מובאה בתלמוד בבלי, מסכת תענית (כ', ע"א): |
"מעשה שבא ר' אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדר והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר (כנראה הכוונה לירמוך), ושמח שמחה גדולה מפני שלמד תורה הרבה".
|
|
ר' יוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" מציין שהאתר של חמת גדר היה מבוצר. יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות היהודים" (ג,ג,א): "עיר מבוצרת מדרום לנחל ירמוך, ליד מעיינות חמים; גבולה במערב הגיע עד לירדן". המעיינות היו בבקעה, לא הרחק מגדות הנהר, ואילו העיר הייתה במעלה ההר אך בתחום שבת. "רוחצים במי גרר (גדר) ובמי חמתן בשבת" (בבלי, שבת, ק"ט, ע"א).
חמת גדר הייתה עיר הלניסטית מתקופת בית שני Gadara. אלכסנדר ינאי סיפחה לממלכת יהודה. פומפיוס, שר צבא רומי, הפך עיר זו לעיר אוטונומית כאחת מערי הדיאקפוליס. בחפירות ארכיאולוגיות באתר זה, נמצאו תבליטי מנורות בעלות שבעה קנים, לולב ותשמישי קדושה - עדות לבית כנסת קדום. יאקות (מאה 13) - בספרו הגיאוגרפי מוסר כי העיר נבנתה על ידי המלך שלמה בן דוד, המים בה זורמים משלושה עשר מעיינות לריפוי מחלות. |
|
הנהר הנכנס לימה ויוצא ממנה הוא הירדן. הנהר הגדול בקרבתה הוא הירמוך. מלבד נהרות אלו מנוקזים מספר יובלים ממערב וממזרח לימה. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא (ע"ד, ע"ב): |
"כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב (תהלים כ"ד, ב'): כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה - אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל".
|
| בין ארבעת הנהרות - ירדן וירמוך. ובתלמוד בבלי, מסכת בכורות (נ"ה, ע"א): |
"תניא נמי הכי: ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום... ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה" (ועיין שם בתוספות).
|
|
יש מזהים את בית יריחו כבית ירח בדרום ים כינרת.
על זרימתו של הנהר ירדן בתוך הימה, מובא בתוספות, תלמוד בבלי, בבא בתרא (ע"ד, ע"ב) בשם מדרש בראשית רבה (ד, ה): "הדין ירדנא עבר בימא דטבריא ולא מתערב ביה". בספרות המסעות מוזכר נוסע בשם ר' מנחם מנדיל ראבין (1888) הכותב בספרו "מסע מירון": |
"והוא גם כן מפלאי בראשית, כי ניכר היטב לעין רואה מי הירדן בעודו הולך בתווך. טעמו של הירדן יעמוד בו ומראהו לא נמר".
|
| גם המשורר נפתלי אימבר (1929), מחבר "התקווה", כתב באחד משיריו: |
"מים כינרת בשאון כדמות עמי הנודד - הירדן יצא בגפו בין לאומים יתיישב, מימיו לא יתערבו ובגאון ובכל זאת בודד, יפלס נתיב לאפו, בגוים לא יתחשב".
|
|
חז"ל היו ערים להשפעת המעיינות המזינים את הירדן או המתנקזים אליו במהלכו בין הימות. כן הבדילו בין מי ימת הכינרת למי הירדן. במשנה מובא על מגבלות הלכתיות למי הירדן והירמוך. משנה, מסכת פרה (ח', י'): "מי הירדן ומי הירמוך פסולים, מפני שהם מי תערובות", ולא מים חיים. גם הירמוך כירדן ניזון ממעיינות ומנחלים המתנקזים אליו מן הגלעד ומהגולן כנחל רקד, אלעל, חמת גדר וכו'. המים החיים במשנה מסכת פרה הם כנראה המים הזכים הנובעים ממקורות הירדן, ממעיינות דן, כפי שכתוב בתלמוד בבלי, מסכת בכורות (נ"ה, ע"א): "למה נקרא שמו ירדן? שיורד מדן", מים זכים אלו כשרים למי חטאת (משנה, מסכת פרה, ח', י"א).
נהר הירדן משמש כגבול לארץ ישראל המערבית, יש לכך השלכות הלכתיות ביחס לדיני חלה, מעשר בהמה, כרם רבעי ועוד. מצוות התלויות בארץ (משנה מסכת בכורות, ט', ב'; משנה מסכת מעשר שני, ה', ב'). |
|
בקעת גינוסר
בקעת גינוסר נמצאת בצד הצפון-מערבי של הימה. בקעה זו היא פורייה מאוד. בסביבותיה יש שפע של מים, היא מכוסה באדמות סחף שמקורן מבלית סלעי הבזלת שבסביבה, הבקעה נמצאת על דלתה של הנחלים ארבל (חמאם), צלמון ועמוד, יש הקוראים לימת כינרת "ימת גינוסר" (אונקלוס לבמדבר ל"ד, י"א; תרגום יונתן ליהושע י"ג, כ"ז). בבראשית רבה (צ"ח, כ"ב):
|
"אמר ר' ברכיה: כל חוף ים של טבריה נקרא כינרת;
ולמה הוא קורא אותה גנוסר? רבנן אמרי: גני שרים". |
| גנים פוריים אלו באזור זה הם תוצאה מברכתו של יעקב אבינו בספר בראשית (מ"ט, כ"א): "נפתלי אילה שלוחה", ודרשו במדרש תנחומא (ויחי יג): "זו בקעת גינוסר, המבכרת פירותיה וממהרת כאיילה". ובלשונו של רש"י שם: "שהיא קלה לבשל פירותיה כאיילה זו שהיא קלה לרוץ". ובהמשך: "הנותן אמרי שפר" - במדרש תנחומא (שם): שמכבדים מפירותיהם למלכים. ובתרגום אונקלוס: "ואחסנתה תהי מעבדא פירין, יהון מודן ומברכין עליהון", כדברי אונקלוס מצינו בתלמוד בבלי, מסכת ברכות (מ"ד, ע"א): "אמר רב אשי: באוכלי פירות גינוסר שנו" - רש"י: פירות ארץ ים כינרת חשובים מן הפת. על משנה, מסכת מעשרות (ג', ז'): "סוכת גינוסר", כותב ר' עובדיה מברטנורה: |
"ים גינוסר הוא מקום בארץ הגליל שפירותיו מרובים וטובים
ויושביו עושים סוכות ודרים שם כל זמן הפירות". |
| יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות היהודים" (ג', י', ח') מתאר את בקעת גינוסר: |
"אדמת הארץ דשנה ולא יחסר כל צמח אדמה בה,
כל עצי פרי הגפן והתאנה נותנים פרים תשעה חודשים בשנה. יתר פרי העץ הולך ובשל זה אחר זה כל ימי השנה". |
| כאמור, על ברכתו של יעקב לנפתלי (בראשית מ"ט, כ"א): "נפתלי איילה שלוחה", אמרו במדרש תנחומא (ויחי, י"ג): "זו בקעת גינוסר, המבכרת פירותיה וממהרת כאיילה (והועתק בפירוש רש"י שם). זו גם הסיבה מדוע אין פירות גינוסר בירושלים - תלמוד בבלי, מסכת פסחים (ח', ע"ב): |
"כדי שלא יאמרו עולי רגלים:
אלמלא לא עלינו לירושלים אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים - דיינו; ונמצאת עלייה שלא לשמה". |
|
רמת ארבל ברמה זו היו ישובים רבים. ידוע על החכם ניתאי הארבלי (משנה אבות א', ו'), רמה זו מאד פורייה וידועה בגידול חיטה ופשתן. על רבי זעירא כתוב כי עסק במלאכת הפשתן. במדרש קהלת רבה (א', ל"ט) מדובר על: "כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן; כלי פשתן הגסים הבאים מארבל". וכן במדרש בראשית רבה (י"ט, א'): |
"אמר ר' יוחנן:
ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, אם מתפחמין קמעא, הן אבודין; אבל כלי פשתן הארבליין, כמה הן וכמה דמיהם?" |
|
היה פלך מיוחד לטויה שנקרא: "כוש הארבלי" (תוספתא, פרה, י"ב, ח').
בבקעה זו היו מקבלים יבול חיטים רב יותר מאשר באזורים אחרים. בתלמוד ירושלמי מסכת פאה (פ"ז, ג') לפי פירוש פני משה: |
"בראשונה הייתה סאה (של חטה) ארבלית מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר (קמח פשוט), סאה מורסן (סובין) וסאה גנונים (קליפות של חיטין); ועתה, אפילו בין הכל אינן עולים לסאה אחת".
|
|
ההבדלים בכמויות נובעים מההבדלים בין פוריות האדמה לפני החורבן לבין דלדולה לאחר החורבן. פוריות האדמה ודלדולה באים לידי ביטוי בירושלמי תענית (פ"ד, ה'):
"מעשה באדם שהיה עומד וזורע בבקעת ארבל, לחץ בידו ביתד המחרישה ויצאה אש מהאדמה ושרפה את הזרע". יש פה תיאור של פעילות וולקנית אקטיבית, המלמד על הקרקע שהיא בזלתית, ומאידך גיסא - על דלדול הקרקע כתוצאה משרפת הזרע הנגרמת מיציאת עפר שורף, תיאור הדומה ללבה או טוף, אזור רמת ארבל מכוסה בסלעי בזלת וקרקעות טוף שמוצאם מקרני חיטין, לוע של הר געש קדום. רמת ארבל משקיפה על פני ימת הכינרת. העיר טבריה נראית ממנה כבנויה בתוך מכתש. צפניה (א', י"א): "הילילו יושבי המכתש". אמרו רבותינו בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה (ל"א, ע"ב): "וטבריא עמוקה מכולן", מהרמה נראים הרי הגליל התחתון כלפי מערב והרי הגולן כלפי מזרח. מאתר זה נראית זריחת חמה נהדרת בשעות הבוקר המוקדמות. למראה זה דימו חז"ל את גאולתו העתידה של עם ישראל. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות (פ"א, א'): |
"ר' חייא רבא (שהיה גר בטבריה) ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בעלות השחר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחלה - קימאה, קימאה; כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (מצא גם במדרש שיר השירים רבה ו', ט"ז).
|
| הגאולה העתידה מתוארת גם במעשה המובא בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פ"ב, ד') ובמדרש בראשית רבה (כ', ז'): |
"מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו בבקעת ארבאל, פתאום געה שורו. עבר ערבי ושמע את קול השור, ואמר: יהודי, יהודי - התר שורך והתר מחרשתך כי חרב בית המקדש. אחרי זמן-מה געה השור שנית. אמר אותו ערבי: יהודי, יהודי - קשור שורך וקשור מחרשתך כי נולד מלך המשיח, אמר לו: מה שמו? ענה: מנחם".
|
| השם מנחם, בתוך יתר שמותיו של המשיח, מוזכר גם בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין (צ"ח, ע"ב), בספר זרובבל, בית המדרש (מהדורת ילינק ב', עמ' 56) מסופר: |
"מנחם בן עמיאל יבוא פתאום בחודש ניסן, ויעמוד על בקעת ארבאל, ויצאו אליו כל חכמי ישראל. ולהם יאמר בן עמיאל: אני הוא משיח אשר שלחני ד' לבשרכם ולהצילכם מידי צוררים. ויביטו בו חכמים ויבזוהו. ויבוא בשערי ירושלים ועמו אליהו... וירד ה' יתברך בהר הזיתים וההר יבקע מגערתו... וכל ישראל יראו בשוב ה' עין בעין...".
|
| מי יתן ותיאורים אלו יתגשמו בימינו בקרוב. |
|
1. אנציקלופדיה תלמודית, תש"מ, כרך ט"ז, ערך: חמי טבריא, ע' מד-נב. 2. וילנאי זאב, תש"י, אגדות ארץ ישראל, ע' 183 - 168. 3. מאירי משה, תשל"ג, חמי טבריה. נופה של עיר. ספר טבריה (עורך: אבישר עודד). ע' 42 - 29. 4. הרב מילר פנחס, תשמ"ח, ארץ הגליל. ערכים: ארבל, ע' 59 - 57; גינוסר ע' 92 - 91; חמי טבריה לאור ההלכה, ע' 196 - 194. 5. נון מנדל, תשל"ג, הכינרת, ע' 77 - 65, 193 - 183 |
