|
תוכן המאמר החינוך החסידי וביטויו בגיטו רבי אברהמל'י סטוצ'ינר וה"קיבוץ" שהיה תחת חסותו עבודת ותורה מפעלו התורני של ר' משולם קאמינר קבוצת החסידים החריגה תקציר: המאמר מביא עדויות רבות על לימוד תורה של יחידים וקבוצות בגיטו וארשה. מילות מפתח: ורשה, שואה, לימוד תורה |
|
נוסף על המוסדות היסודיים הרשמיים היו מסגרות חינוך תורניים שפעלו במחתרת. חינוך זה היה רחב בהיקפו באופן יחסי, למרות המצוקה הגדולה: פחד, רעב, מחסור בדיור, חטיפות לעבודה, אסונות משפחתיים וכו'. בכל רחובות וארשה פעלו "חדרים" חשאיים ובמקום ישיבות התקיימו "קיבוצים" של לומדי תורה. לימודים אלה התנהלו בחדרים צרים, במרתפים ובעליות גג. לנגד עיני פטרוני החינוך הדתי ריחף הפסוק: "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קי"ט, צב). כך, למשל, מסופר בספר "אלה אזכרה" על אחד מראשי "אגודת ישראל" בפולין, ר' אלכסנדר זישא פרידמן, שגם בחשכת הגיטו, תחת משטר הדיכוי האכזרי של קלגסי הגיסטאפו, לא משה מנגד עיניו המטרה הראשית - לחנך. בכספי התמיכה שניתנו ע"י הג'וינט לתלמידי חכמים ומורים חרדים, ארגן ר"ז פרידמן רשת רחבה של בתי-ספר חרדים במחתרת בעירו וארשה ומחוצה לה. היו אלה "יסודי תורה" לנערים, "בית-יעקב" לנערות, ישיבות קטנות ושלוש ישיבות גדולות. אלפי ילדים ומאות מורים נקלטו במוסדות חינוך אלה, שהתנהלו במסווה של "מטבחים" (בתי תבשיל. בבתי-הספר נתנו ארוחות לילדים), בתי-משחק לילדים, או מוסדות השמירה על הבריאות. בגלל החשאיות ואי הדווח, קשה לקבוע בדיוק את מספר ה"חדרים", הישיבות וקבוצות לימוד האחרות. בן התקופה: ההיסטוריון ע' רינגלבלום אמד, בפברואר 1941, את מספר לומדי תורה: תלמידי "חדרים", ישיבות והרבנים בסך 700. אך לפי שני מקורות אחרים מסתבר שהמספר היה רב יותר: רותה סוקובסקה כותבת, שבאפריל 1940 היו 30 "חדרים" ותלמודי תורה, ובנוסף להם עוד כ-180 קבוצות לימוד שמספרם הכולל של לומדיו הגיע ל-2000. הלל זיידמן שהסתמך על דו"ח אגודת-ישראל כותב ביומנו, שבשנת ת"ש (1940) עבדו במוסדות החינוך החשאיים של "אגודת-ישראל" בוארשה 114 מחנכים, 12 מורות של "בית יעקב" ו-16 רבנים-משגיחים בישיבות. בסה"כ למדו בהם 2250 ילדים ונערים. בשנת תש"א (1941) התקיימו על פי הדו"ח, על אף הסכנה הגדולה והקשיים הכספיים: 46 "חדרים" לפי שיטת "יסודי התורה" ובהם 132 מחנכים, 4 קבוצות לימוד מטעם "בית-יעקב" ובהן 16 מורות, 6 ישיבות קטנות ושתי ישיבות גדולות יותר אחת מהן בגיטו הגדול (נאלבקי-זאמנהוף) ואחת בגיטו הקטן (גז'יבוב-טבארדה-פאנסקה). בכל המוסדות האלה למדו תחת הנהלתו של ר' זישא פרידמן למעלה מ- 3500 ילדים ונערים. יו"ר ה"יודנראט" אדם צ'רניאקוב, אף התוודה בפני א'ז' פרידמן, כי ללא אמונה אין טעם ותוכן לחיי הגיטו וסבלותיו. הוא דרש ממנו שיפתח בפעולה דתית רבתי והבטיח תמיכת ה"יודנראט". בפברואר 1942 הוקמה המועצה הדתית ב"יודנראט" וא'ז' פרידמן נתמנה ליו"ר המועצה וכמנהיגה של היהדות החרדית. אחד הפעילים בעבודה החינוכית בגיטו שאורגנה ע"י אלכסנדר זישא פרידמן, היה ר' אברהם פלדפבל, לשעבר מנהל הסמינר למחנכים חרדים שברחוב טבארדה. בדומה לר' זישא פרידמן, פעל ר' יהודה ליב אורליאן בתחום חינוך הבנות ברוח "בית-יעקב". בינואר 1940 ברח לוארשה לאחר שנערך חיפוש בביתו בקראקוב והוכה באכזריות ע"י הגרמנים, שלא מצאו אצלו דבר חשוד. בוארשה התגורר ר' יהודה ליב אורליאן ברחוב קמיטט מס' 4. בבית זה תחת חסותו, ארגנו במחתרת המורות רבקה אלטר-רפפורט וגיטה אייזנצווייג סמינר "בית-יעקב". ובו נתן שעורים בספר משלי וספרי תנ"ך אחרים, בתורת המוסר ובלימודי היהדות בכלל. בשעורים התלמידות דרשו תשובות ופתרון לשאלות הבוערות והכאובות של אותם הימים, לחידת המצב בכלל וביחוד לבעיה הנצחית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". הן ביקשו לשמוע ממנו הסבר על המתרחש ולא חסכו אף שאלות וקושיות נוקבות. דרכו של אורליאן היתה לחפש, לחקור, להתאמץ ולהגיע עד השורש. הוא לא הסתפק בלימוד סתם, אלא קיים "שתהיו עמלים בתורה" (רש"י לויקרא פרק כ"ו, ג'), הוא ניסה לחקור בבעיה הנ"ל עם תלמידותיו ובעצם החיפוש, החקירה, החתירה אל האמת היה כדי להרגיעו ממבוכתו. אמונתו נתחזקה והבטחון גבר על היאוש. בתקופה מאוחרת הועברו שעוריו לאולם מרווח בבית-הספר לשעבר שברחוב גנשה. מורות "בית-יעקב" וחברות "אגודת-ישראל" השתתפו בלימודיו והאזינו להרצאותיו. מורות אלה תפשו משרות אחראיות ברשת החינוך החשאי בגיטו. אוסיף שכאשר הגיע הרב מקולבין, ר' אריה ליב לנדאו, מי שהיה ריש מתיבתא של ישיבת חכמי לובלין, לגיטו וארשה, הזמין אותו ר' אורליאן אליו והם למדו יחד וניהלו שיחות ארוכות בענייני תורה וחסידות. בין הפעילים בחינוך התורני היה ר' נטע ירוחם ברלינר מראשי צעירי "אגודת-ישראל" בפולין ומנהל הסמינר החרדי למחנכים בוארשה. מקורביו מעידים "כי נשאר עד הרגע האחרון ממש חייל נאמן על משמרת החינוך הדתי", גם כאשר יצאה הגזירה ע"י הנאצים, האוסרת קיומם של בתי-הספר היהודיים והונהגו "מרכזי עבודה לילדים", לקח על עצמו ר' ירוחם ברלינר את התפקיד המסוכן של ארגון בתי-ספר חשאיים ב"מרכזי העבודה" האמורים. הילדים אורגנו קבוצות קבוצות ובחשאי לימדו אותם כל מה שניתן ללמדם. פעולה נרחבת נעשתה ע"י ר' יצחק דוד מרגליות. בפרוץ המלחמה חידש במסירות נפש את החברה "אהבת תורה ויראת שמיים" בדירתו שברחוב פאנסקה 31. יומיום לימד את תלמידיו "עין יעקב". מספר התלמידים בחוג זה הגיע ל- 300. הוא דאג להם למזון רוחני וגשמי כאחד. כד למשל, אפה כופתאות מן הקמח שממנו היה עליו לעשות דבק להכנת שקיקי נייר, והחייה את נפשות תלמידיו הרעבים. דוגמא נוספת לפעילות בתחום החינוך התורני הייתה פעולתו של הרבי מרדומסק, שהגיע בחנוכה שנת ת"ש (1940) מלודז' לוארשה, והתאכסן ברחוב נובוליפקי 30, בביתו של אחד מנאמני חסידיו - ר' נתן פנחס ארליך. בבית זה התגורר הרבי יחד עם אשתו הרבנית, בתו וחתנו ר' משה'לה, וכן גיסו ר' דוד הלברשטאם ומשפחתו. בית זה שימש גם כבית-כנסת והרבי ניהל "שולחן ושלוש סעודות" בכל שבת, חסידים רבים התקבצו לשמוע דברי תורה מפיו. בגלל ראייתו הלקויה המשיך ללמוד לרוב בע"פ. גם חתנו ר' משה'לה המשיך כדרכו בקודש. יום ולילה שקד על לימוד התורה, התעמק בסוגיות קשות בהן מצא נוחם וינק עוז לשאת את היסורים. אוסיף כי ברחוב מוראנובסקה 40 היה בית-כנסת ובו כל ליל שבת דרש ר' אליעזר פרידזון בפרשת השבוע. לדרשותיו באו כל דיירי הסביבה, כ-500 נפשות: גברים, נשים, טף וזקן. אף מתבוללים וחופשים באו לשמוע אותו הוא היה רגיל לחזק את רוחם, לעודדם ולהפיח בהם בטחון שהישועה בוא תבוא. קצר המצע מלהביא את העדויות המספרות על רבים שלמדו כך תורה וכן ביחידות, בזוגות, אב ובנו, אח ואחיו ועוד. החינוך החסידי וביטויו בגיטו: קבוצי תורה גור - מוראנובסק 30 - בערך 25 בחורים. מלאווסקה 4 - בערך 20 בחורים. סטאבקי 49 - בערך 49 בחורים. סטאבקי 41 - בערך 41 בחורים. נובוליפיה 31 - בערך 10 בחורים. גז'יבוסקה - בערך 20 בחורים. טבארדה 40 - בערך 20 בחורים. קיבוץ תורה של ליובביטש - מילא 46 - בערך 20 בחורים. קיבוץ תורה של בראצלאב - נובוליפיה 26 - בערך 20 בחורים. קיבוץ נובוהרדוק ("בעלי מוסר") - פראגצישקנר 3 - בערך 10 בחורים. אצל האדמו"ר מפילב (אלכסנדר חנטשין) - מוראנובסקה 44 - בערך 20 בחורים. סה"כ בערך - 210 בחורים. רוב הבחורים החליפו את הלבוש המסורתי היהודי בלבוש אירופאי. אך ידוע כי רוב בחורי גור המשיכו ללבוש את הלבוש המסורתי, ואף לא גילחו את זקנם ופאותיהם. בחורים אלה התחמקו מהנאצים ולא עסקו בעבודה. תורתם הייתה אומנותם והלכו בדרך החסידות. לייבל יוד (תושב וארשה לשעבר ומנצולי מחנה ההשמדה מאידנק), ביקר מספר פעמים ב"שטיבלך" של חסידי גור בוארשה ומתאר פגישות אלה בצורה חיה ומאלפת. להלן חלק מעדותו: |
"בראשיתו של הכיבוש הנאצי בוארשה נזדמן לי לבקר ב"שטיבל" של חסידי גור ברחוב פאביה מס' 11. בבית זה היה גר החסיד המפורסם ר' משולם קאמינר, פרנס הקהילה בוארשה. בבניין זה מצאו לו דירה ארעית הקדוש ר' מנדלי הרב מפאביאניץ וקאליש. משנכנסתי לבית הזה שכחתי לגמרי שיש מלחמה בעולם. ה"שטיבל" התקיים כמו בזמנים כתקונם: אברכים ובחורים ישבו ועסקו בתורה וחסידות. בפעם אחרת נקלעתי ל"שטיבל" אחר ברחוב גנשה. שם העניין היה כבר מוסתר ומוסווה. באופן רישמי סודר שם מטבח עממי וכמה שעות ביום חילקו בו אוכל זול לפשוטים ונצרכים. שם פגשתי שלושה אחים ממשפחת גראבסקי: משה, חיים ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. גם הבחורים שלמדו במקום זה קיבלו כמובן, מנות אוכל מן המטבח. ראיתי שם הרבה בחורים בשעת לימודם. שמעתי גם כי בהשתדלותו של ר' משולם קאמינר, ואולי עוד עסקנים חרדים השיגו כמה מבין בחורי גור שהתמסרו ללימוד התורה "שיחרור" לזמן מה מעבודת הכפיה מטעם ה"יודנראט". לאחר זמן-מה כאשר המצב בגיטו נעשה איום, שמעתי כי הבחורים ירדו למרתפים ואף בנו להם בונקר כדי להמשיך בעבודת השם על פי דרך החסידות".
|
|
הלימודים ב"שטיבלך" נמשכו במשך כל תקופת הגיטו. גם לאחר תחילת ה"אקציה" הגדולה (ביולי 1942), שעה שאי אפשר היה כבר להיות על פני השטח, ה"שטיבל" ירד, איפוא, מעל פני השטח וב"מחילות עפר".
כך מתאר הלל זיידמן "שטיבל" חסידי באותה עת: |
"ביקרתי היום ביקור מוזר בעולם שמתחת לאדמה. בבוקר באו אלי שני צעירים... מאנס רוזנשטרייך והנדלס ואמרו לי כי היום ב-5 אחה"צ תהיה פגישה ברחוב נאלבקי 35... ובכן, בחמישה רגעים לפני 5 אני מגיע לשער נאלבקי 35. בחור צעיר בכובע יהודי עומד בשער ומחכה. הוא צועד קדימה ואני אחריו. אנו נכנסים לחדר בקומה הראשונה. היה שם בית מדרש. משם עברנו לחדר סמוך ובו תנור. מורה הדרך שלי נכנס לתנור ונעלם. אני נשאר עומד בחוץ. מיד נשמע הקול: בוא! אני זוחל ונכנס אחריו לתנור. שם נמצא פתח המוליך למרתף. אני יורד בסולם של חבלים מטה מטה, אין סוף לדבר. לבסוף עומדות רגלי על הקרקע. מביט אני סביבי ורואה אולם מרווח נקי ומואר באור החשמל, שולחן ארוך מקרשים לא מהוקצעים, ומרחוק נישא אלי כקול מקהלה נאה, והניגון מוכר לי יפה, קול ניגונם של לומדי תורה. שומע אני ומשתאה. במקום להסביר לי דבר, מכניסים אותי ל"שטיבל" שני, ומה שעיני רואות שם מזכיר לי את תיאור התנאים שהיו לומדים תורה במערות, ואת תקופת האנוסים בספרד. אלא שלנגד עיני המציאות כמו שהיא, אמת לאמיתה. מסביב לשולחן הארוך יושבים לפני ספרי הגמרא הפתוחים כ-20 (עשרים) בחורים ולומדים בחשק, בעיון ובכל ההתלהבות הם עומדים במסכת נדרים דף נ"ב, בר"ן האומר: 'וקשה לי...' והם עוסקים בשאלה אם 'אזלינן בתר שם' או 'אזלינן בתר עצם'. הפנים חוורות, העיניים מנצנצות בברק של מעלמא הדין. הם שקועים ראשם ורובם בעולם אחר. בחורים אלה נשארו רובם בלי הורים, בלי משפחה ואף בלי רבי".
|
| קול התורה לא פסק אף לרגע. חבורות חבורות למדו בחשאי, והרי שתי עדויות לכך: פסיה שרשבסקה סיפרה שבביתה שברחוב קופיצקי 8, אשר התגוררו בו רק 75 דיירים, היו מתאספים כל ערב כ-30 איש ולמדו דף יומי, פרק תנ"ך ולשון עברית. עמנואל רינגלבלום מדגיש בתיאורו הקצר את המחתרתיות שבלימוד מקצועות הקודש: |
"תמונה: בחצר יהודי, בדירה מוסתרת מתקיימים לימודים. הדירה היא מחתרתית, פותחים רק לאלה שמשמיעים סיסמה מיוחדת. שם נמצאת קבוצה גדולה של בחורי ישיבה ולומדים. אחד מסתכל ב'עין-יעקב', השני בפרק תהלים והשלישי בגמרא" |
|
אותם קיבוצי בחורים התחבאו במקומות סתר שונים. על פי רוב עמדו משמרות ליד שערי הבתים כדי להזהיר מפני "מלאכי החבלה" הגרמניים. עשרות "קיבוצים" כאלה למדו יומם ולילה. אלה נתונים היו להשפעתם של ר' מנחם זמבא, הרב יהודה אריה פרומר, הרב מקוז'יגלוב, ראש ישיבת לובלין לשעבר, הרב אברהם ויינברג ועוד. להערכה מאותה עת, למדו כך יותר משלושת אלפים בחורים. "קיבוצי הסתר" המשיכו בלימוד התורה, תוך עוני ופחד מתמיד מפני הבלשים של הגיסטאפו. הם התחבאו במחבואיהם כדי להצמיד את גופותיהם המצומקים לדפי הגמרא, שהיו להם שארית נחמתם במצוקתם שאין לה אח. חבר חיזק את חברו בפינת המחבוא, כך התחסנו נגד הפורענויות שארבו להם כל רגע ומעיד ר' אליעזר אונגר: |
"בליתי ליל שבת ברחוב פראנצ'יסקאנסה, בטבורו של הגיטו הוארשאי עם כל העוני והמצוקה, הייתה בחללו של הגיטו השראת "שבת מלכתא". לכאורה, אותם הפנים הרעבים והשחופים, אותם העיניים הבהולות והטרופות, אותם הבגדים, בגדי חול מרופשים ומזוהמים. מעטים יכלו להחליף בגדי חול בבגדי שבת - ואף על פי כן השבת ניכרת. באותו בית, חצר בתוך חצר וחדר לפנים מחדר, בחדר סתום וסמוי מכל עין, התפללתי בליל שבת. היה זה מניין של חסידי גור. כפי שסיפר לי בעל הבית, אלה הם בחורים היושבים סגורים ומסוגרים מיום כניסת הנאצים לוארשה. התבודדו והתנזרו מן החיים, וקול תורה לא פסק בחללו של אותו חדר גם בימי הגיטו. שמותיהם אינם מופיעים ברשימת הגיטו. שוחים הם בים התלמוד ושוכחים את ים צרותיו של ישראל, עולמם עולם התורה והחסידות. לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה הסתננו אליהם דרך רוסיה מכתבים מרבם האדמו"ר מגור שבירושלים. המכתבים האלה הוסיפו להם עוז ומרץ, אמונה ותקווה. עם כל הגזירות לא פשטו צורתם, אותן הפנים מגודלי פאות וזקן. יש להם תומכים המכניסים להם לחם וכף תבשיל חם במשך כל ימי הכיבוש הנאצי. במחיצתם של אלה שכחתי שאני נמצא בגיטו מוקף חומות...".
|
| תיאור דומה מובא בעדותה של הגב' בלהה שארפהארץ (אשתו של ר' דוד ניישטאטר לשעבר), בספטמבר 1939 ברחה עם משפחתה מלודז' לוארשה, מקום מגוריה היה ברחוב נובוליפיה 39. תמורת שוחד לגרמנים הצליחה להכניס לבניין זה מספר משפחות מחסידי גור. בית זה הפך ל"מרכז חסידי" מדי פעם הגיעו אליהם שליחים מכל מיני קבוצות ו"שטיבלך" של חסידי גור שבגיטו, כדי לקבל עזרה וסיוע כלכלי. אל ביתה הגיעו חבילות מזון אשר נשלחו מאת קרובי משפחתה שבגיטו ראדומסק. בעלה חילק לבחורים והאברכים הרעבים מכל הבא ליד. אותם האברכים ישבו במקומות מחבוא, למדו תורה וכך "מרדו" במשטר הצוררים. פעם ביקרה בבונקר חסידי בו השתתף גם בעלה, ר' דוד ניישטאטר, בלימודם. תחילה נכנסה לחצר מעבר שברחוב קופיצקה, משם הגיעה לבית שברחוב נאלבקי 37, עברה דרך עליית גג, אח"כ ירדה במדרגות שבבניין הרוס למחצה והגיעה למרתף. |
"היו שם כמה חדרים במרתף. מנורות 'קארביד' האירו את המקום שהיה מלא גמרות וספרים. הרבה אנשים ישבו ולמדו בחשק רב. ראיתי אברכים. אחד מהם היה יוסל רוזנבלום, בנו של ר' יחיאל רוזנבלום מלודז'. היה עוד אחד אשר הכרתיו בשם בורנשטיין, בנו של סוחר סיטונאי. היה זה אברך חסידי צולע על רגלו. ביחד ראיתי אולי 20 אנשים ואולי יותר. במרתף ראיתי גם מטבח קטן וכלים לבישול, כי שם במקום שהו זמן רב מבלי לצאת החוצה". |
|
כשביקרה בפעם השניה בבונקר זה כבר היה המצב בגיטו, לאחר יאוש. רובו של הגיטו היה ריק ושומם. כל אדם חי, היה מגוייס לעבודת הכפיה באחד ה"שו'פים". ("שופ" - סדנאה עובדת בשביל תעשית הצבא הגרמני) אך קבוצה זו בדומה לאחרות, לא רצתה להכנע. הם חיו חיי מחתרת, חיי סכנה וגבורה, חיים של עזרה ומסירות נפש בעבודת הבורא תיאור המצוקה הגדולה ומסירות נפש מבוטאת בעדות הלל זיידמן, המספר על פגישתו עם שלושה בחורי ישיבה בשעה 2 בלילה בגיטו הורשאי. זאת הייתה אחת המשלחות מהבונקר, בו למדו יומם ולילה, להשגת מזון. |
"הבחורים יושבים בבונקר ולומדים... בעצם מתחת לבית, מפני שהבונקר נמצא מתחת למעמקי האדמה. והנה אזלו צורכי האוכל שלהם זה שבוע. משעה שהתחילה החרדה בגיטו אין הם יוצאים לאור היום, הרי אין להם מספרים, רק בלילה יוצאים לחפש מזון. נכנסים לבתים יהודיים עזובים ומרוקנים, הם פונים גם לתושבים שיש להם מלאי מזון, ולעתים קרובות גם מקבלים משהו. יש נשים אחדות המקבצות בשבילם, אופות, מבשלות ומחכות שיבואו לקחת את המאכל. בחורי ישיבה יוצאים רק בשעה אחת או שתיים אחר חצות. ב'קיבוץ' נמצאים 19 בחורים. בכל לילה יוצאים שתיים-שלוש חבורות לחיפוש אוכל. זה האמצעי היחיד שלא לגווע ברעב. אמנם יש בקרבת מקום מטבח עממי, ושם יכולים לקבל מרק. אבל האוכל שם איננו כשר. אמנם לחלק מהם, לחלשים ביותר התיר רב בר-סמכא, לאכול אותו מרק. אבל אומרים הם - האם אנו מוכרחים לעשות כל מה שמותר?! אגב, אין זה רק ענין של כשרות, שהרי מאכלים אסורים מטמטמים, לפי הרמב"ם את הלב. נמצא מוצא גם בלי זה - עיניך הרואות, ליל מנוחה - לא, בוקר טוב, שהרי כבר קרוב היום להאיר!". |
|
מעניינת מאד התרשמותו העמוקה של פולני נוצרי, איש מחתרת, אשר ביקר בגיטו בתחילת שנת 1943, שעה שבגיטו נשארו כבר רק כ-10% מתושביו, ושרידי הנוער התכוננו למרד. הפולני מספר כי הוטל עליו להיפגש עם מספר צעירים יהודיים אשר השתייכו למחתרת.
בסימטה נידחת עלה במדרגות חשוכות, שם כבר חיכה לו בחור יהודי והכניסו לחדר. הפגישה הייתה צריכה להתקיים בחדר האחורי. הם עברו דרך מספר חדרים בהם הצטופפו אנשים רבים. באחד החדרים ראה קבוצת יהודים אשר ישבו על ספסלי עץ סביב לשולחן, השמיעו ניגון והתנדנדו מעל לספרים. יהודים אלה אף לא הרימו מבטיהם אל הזר הנכנס. הפגישה התקיימה בחדר הסמוך ללומדים, ושיחת אנשי המחתרת התקיימה על רקע הניגון מאותו חדר. הנוצרי התעניין לדעת בנעשה שם וחברי המחתרת היהודיים ענו לו: "שם לומדים בחורי ישיבה אשר ברחו מאי-שם, מישיבה גדולה והם מפזמים תוך כדי לימוד. מזונם: פרוסת לחם וקצת מים חמים, דבר זה לא מפריע להם ללמוד כל הימים ואף עד מאוחר בלילה" הנוצרי סיפר, שאפילו עד עכשיו, כשמתעורר באמצע הלילה מזמזם באוזניו אותו הניגון והאנשים נראים לו כחיים. הוא רואה אותם צנומים, בעלי זקנים אשר מתנדנדים מעל הגמרא. בחודשים הקשים בגיטו, בתחילת שנת 1942, שעה שמאות מתו יום-יום ממגיפות ורעב, מתגלית לפנינו תמונה אחרת - קבוצת חסידי גור אשר אמונתם בבורא לא התערערה. אייזנר לייבל מספר: |
"בחורף של שנת תש"ב (1942) נסעתי מפיאטרקוב לביקור קצר בגיטו וארשה... בגיטו וארשה הייתי יחד עם קבוצת צעירים מחסידי גור אשר חיו יחד, למדו ואף ערכו סעודות מצווה. אחד תמך בשני. בהיותנו יחד עורר אחד מצעירי החבורה את השאלה: מה יהיה אם אחד מאיתנו ינצל ויצליח להגיע לירושלים. הגיטו היה אז כבית סוהר השמור בצורה החמורה ביותר. היה זה אומץ מיוחד במינו לחלום על דבר שכזה. בהצגת השאלה רצה לעודד את אנשי החבורה. התחלנו לשוחח על א"י, ירושלים ועל אודות הרבי שלנו אשר נמצא שם. חשבנו, אולי אחד מאיתנו בכל זאת יזכה להגיע לרבי שליט"א. אותו הצעיר דרש מאיתנו שנחליט בשבועה שאותו איש החבורה אשר יזכה לכך, יזכיר את כולנו אצל הרבי בירושלים. לא חשבתי אז שגורלי יהיה כזה, שאני מכל משפחתי ומהחבורה הזאת אשאר בחיים. לאחר שזכיתי לצאת מהגיטו הסגור ולהגיע לירושלים, זכרתי אותה השבועה. סיפרתי לרבי מגור את אשר עבר עלי ועל אודות אותם בחורי גור אשר נפלו על קידוש השם".
|
|
רבי אברהמל'י סטוצ'ינר וה"קיבוץ" שהיה תחת חסותו: סכנת החיסול התקרבה בצעדי ענק. הגרמנים הקיפו רבעים שלמים והוציאו מתוכם אלפים ושלחום לטרבלינקה להשמדה. ר' אברהמ'לי לא התעניין בדרכי הצלה. אף שאחיו נתמנה למנהל על אחד ממפעלי התעשייה, סירב הגאון לבקש עבודה ממנו ובכך לנטוש את תלמידיו הנידונים למוות. הוא הוסיף להשמיע את שעוריו עד יומו האחרון. בשעה שהוציאוהו הגרמנים יחד עם מספר מתלמידיו, לא הרשו לסגור את הגמרות. גם לאחר מכן לא נתפרדה החבורה. את מקומו תפס רבי צבי יהודה פרומר, הרב מקוזליגוב, ראש ישיבת חכמי לובלין, אשר ריכז סביבו 19 בחורים בבונקר שמתחת לבית ברחוב מילוא 14. הם המשיכו לשבת וללמוד ביום ובלילה התגנבו החוצה, עברו בבתים ריקים שאנשיהם נשלחו להשמדה, והוציאו דברי מזון כדי להחיות את נפשם. כך המשיכו בלימוד עד לימי המרד. בפרוץ המרד הצטרפו לקרב נגד הגרמנים בהשמעם לפסק דינם של אחרוני הרבנים בגיטו עבודת ותורה: |
"הנני בבית המלאכה של שולץ. אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר הושענות... הנה יושב ליד סדנת תיקון נעלים (העבודה אינה אלא הוצאת המסמרים בצבת) הרב מקוזליגוב, יהודה אריה פרומר, ראש הישיבה לשעבר של "ישיבת חכמי לובלין". הוא יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא אינו פוסק מללמוד בע"פ. שפתיו נעות כל הזמן. מזמן לזמן פונה במילה לאדמו"ר מפיאסצ'נה ר' קלונימוס שפירא, מחבר "חובת התלמידים" היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים, יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים - הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים ורמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים - מה לי אנשי ס.ס.? מי לי משגיחים גרמניים? מה איכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת מוות? הרי מרחפים בעולמות העליונים, הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא - בלשכת הגזית, בסנהדרין. כך יורדים בני אדם במצוקה וכך הם מתרוממים לגובה רוחני לדרגה עליונה. בשבתי ליד השולחן רואה אני את ידידי משה פנחס הרץ, 'העילוי מביאלה', צעיר בעל ראש שהוא אש אוכלה. לא ייעף ולא ייגע, הוא מפזר על ימין ועל שמאל דברי רמב"ם ודברי תוספות ודברי ר"ן ויש הכרח לרסנו, שהרי יכולים להכנס הס.ס. הנה הצעיר אברהם שלמה רבינוביץ, בנו של האדמו"ר ניישטאט וחתן ר' אברהם אוסטרובר והרב מפאביאניץ ר' אברהם אלטר, הרב מסוסנוביץ דוד האלברשטאם, עסקן המזרחי הרב בלומנפלד. מזמן לזמן מוסיף הרב רבינוביץ נופך משלו, דרך אגב בענותנות, רק לשכניו, ואחד מהם מוסר את הדברים האלה, והאריות שבחבורה, הרב מקוזיגלוב ואחרים מטים אזנם כאפרכסת: הצעיר מדבר לעניין. מתחילים שוב לנתח לחקור ולעיין.
אח"כ אמר לי הרב מקוזיגלוב: 'עתיד צעיר זה להיות גאון', לא ידעתי כלל עד היכן הדבר מגיע" "בית המלאכה של שולץ הוא עולם בפני עצמו. כאן מקלט הסולת של האדוקים: אני מוצא שם את הרב סנדר מפוזנא, הרב שמחה טרייסטמן מלודז', הרב ד"ר גליצנשטיין מגרודזיונדז, את העילוי הצעיר בנו של מנחם זמבה. אהרן זמבה, העסקן של המזרחי רדומסקי, את האחים רפפורט מביליץ, את אחיו של הרב יצחק מאיר לוין: מוטיל, יוסף, ליבל. שם היה גם ר' משה בצלאל אחיו של האדמו"ר מגור, ר' מאיר אלטר, בנו הבכור של האדמו"ר מגור, ר' בונם לוין מלודז', ר' צבי גור אריה ובנו, כולם גורשו לטרבלינקה. הנשארים יושבים ולומדים, חיים בדחקות, ברעב ובפחד, אך שקועים בעולמות רוחניים. הם עולים מן המציאות העגומה למדרגות עילאיות". |
|
בשיטה זו של עבודה ולימוד תורה נהג ר' מנדל'י (הרב מפאביאניץ-קאליש), בן משפחת הורוביץ, שעבד במחלקת הסנדלרות שב"שו"פ" החל מ-1941. הוא ביקש מיונס טורקוב, המנהל, שני דברים: א. לאפשר לו לעבוד תמיד במשמרת הלילה, משום שביום יש לו "שעורים" במרתף החסידי. ב. לבחור לו עבודה עצמאית, שלא יהיה משועבד לאיש, כדי שיוכל להגות בתורה גם בעת עבודתו.
מפעלו התורני של ר' משולם קאמינר: הוא התחיל בשני ספרים בבת-אחת: בבראשית ובתהלים. את עיקר עבודתו בפירוש ובתרגום עשה בלילות. בתרגום שילב את פירוש רש"י והפירוש היה ליקוט שיטתי של פירושים מסורתיים. רבנים אשר ראו את הפירוש הפליגו בשבחו. ר' משולם הצליח לגמור את ספר בראשית ושני ספרים מתהלים, בנוסף לאלה כתב ספר בעברית וביידיש. ספרים אלה אבדו בשואה כמחברם. נוסף לכך עזר ר' משולם לפקידים חרדים להוציא לאור את כתביהם. הוא אסף כתבי-יד אשר היו זקוקים לסידור, להגהה ולהעתקה במכונת כתיבה. ריכז את מכונות הכתיבה של משרדי הקהילה שלא היה בהם עוד צורך ומסרם לפקידי הקהילה שעבדו תחת חסותו. אותם פקידים היו בני תורה, ולשעבר מורים במוסדות החינוך הדתיים והחרדים. כדוגמתו ידוע כי חתנו של האדמו"ר מראדומסק, חיבר בגיטו קונטרס חידושי תורה על מסכת תענית, ובוודאי היו אנשים נוספים שפעלו כנ"ל. קבוצת החסידים החריגה: גזירות ה"מפקדים" היו: איש מהם לא ילון בבית הוריו, אלא אך ורק ב"שטיבל". אסור להם להיות לבד עם האם או האחות ואף לשוחח איתן. את האם יש לכנות "בני הבית של אבא" ואת האחות "בתו של אבא". בני העשירים שבהם היו צריכים להביא את ארוחות הבוקר, צהריים וערב אל ה"שטיבל", ושם אכלו בחברותא. כמו כן נשלחו זוגות זוגות של בחורים אל הרחובות כדי לאסוף נדבות. בזמן הארוחות גזרו ה"מפקדים" לשיר ולרקוד ריקודים חסידיים. בתחילה עוד למדו קצת. אך מיום ליום פחת הלימוד ובמקומו הרבו באיסוף כספים לסעודות. כשפנו אליהם דיירי הבית בשאלה: "היתכן?, איך ישיאכם לבכם לרקוד ולהתהולל בעת צרה לישראל?". תגובתם הייתה מבישה מאד. הם לעגו וחרפו את המתלוננים. ה"מפקדים" אף גזרו להתענג יום-יום בטיפת משקה, וכשכסף לכך לא היה, הגבירו את ההתרמה ברחובות וציוו על בני העשירים שביניהם לגנוב מבתי הוריהם מכל הבא ליד. את החפצים הגנובים מכרו ברחוב ותמורתם קנו יי"ש ומזון. הזלילה וההשתכרות גברו, וכשלא הספיק הכסף לכך מגניבות ונדבות, החלו בפעולות סחיטה. ה"מפקדים" עם אחרים מאותה חבורה, ביקרו בבתיהם של העשירים מחסידי גור ודרשו מהם סכום כסף, אחרת ילשינו עליהם בפני השלטונות. במקרים אחדים אף הוציאו אל הפועל את איומיהם. בקרב חסידי גור קמה סערה גדולה הזלילה, ההשתכרות, הסחיטות וההלשנות, למילוי צרכים אלה, היוו חלול שם שמיים חמור ביותר. זקני חסידי גור, למדנים ויהודים טובים אחרים, ניסו להתערב ולהשפיע עליהם לסור מדרכם הנפשעת. אך בחורים אלה לא הכירו בשום בר-סמכא, פרט לאדמו"ר מגור, שעזב את פולין. הם לא רצו לשמוע הטפות מוסר מאף אחד. בטוחים היו שאילו האדמו"ר היה בוארשה, היה מסכים להתנהגותם. חסידים פנו בזעקה מרה אל אחיו של האדמו"ר מגור, ר' משה בצלאל אלתר, וביקשו ממנו להפעיל את השפעתו עליהם ובכך למנוע חילול שם שמיים ברבים. הרב אלתר לא פנה אליהם אישית מתוך חשש שכדרכם גם אותו לא יקבלו ולא ירצו לשמוע את דבריו. בערב חנוכה שנת תש"א (1941), כתב אליהם מכתב שהרב שמעון הוברבנד העתיקו לאחר מכן. הוא פנה אליהם בעדינות, במלים חמות ובכאב-לב. כדי לא לעורר את כעסם, אף כינה אותם בשם "בחורים מופלגים המסתופפים בצל כבוד קדושת אחי". בין היתר ביקש מהם לשנות מדרך התנהגותם שהיא למורת רוחו של האדמו"ר. יש לכבד אב ואם שהוא יסוד היהדות. אסור לגנוב חפצים מן הבית. סעודת מרעים בצורה כזאת, אף בשנים כתקונם, אסורה, כל שכן בזמן הזה. הוא ביקש מהם לא להרבות בהתרמות, אלא במקרים נדירים כשנחוץ הדבר להחיאת נפשות. כמו כן עליהם לישון בבית הוריהם. במקום עיסוקיהם הנ"ל, עליהם לחזק את לימוד התורה בהתמדה שזהו עיקר העיקרים. פניה זו כלל וכלל לא השפיעה עליהם משום שכאמור, הם לא הכירו בשום בר-סמכא. כשהריקו הבחורים עביט של שופכין על ראשי השכנים, פקעה סבלונתם של דיירי הבית. קראו לשוטרים והללו הוציאום מחדרם הם עברו מרחוב מילא 9 לרחוב מאראנובסקה 30, ושם המשיכו באותה התנהגות. תוך קריאת תיאור זה בספרו של הרב שמעון הוברבנד, משתוממים ומזדעזעים מהתנהגותם הפרועה והבלתי מובנת של הנ"ל נראה לי שיש לשים לב גם למניעים שהביאו אותה קבוצה להתנהגות מוזרה זו. על התנאים שבגיטו הגיב כל אדם בצורה שונה. התנהגותם הייתה תגובה הפוכה מן המקובל. זוהי קבוצת מיואשים מלאי דכאון שהגיבו בצורה אקסצנטרית כזאת שהיה בו מעין התעלמות מן התהום הפעורה לרגליהם. הם תפסו את החסידות במעשים החיצוניים שלה בלבד וכדי להגשימה, בתנאי הגיטו, התנהגו כפי שהתנהגו. |
