השלום בתורת החסידות

בצלאל לנדוי

ניב המדרשיה, אביב תשכ"ט
(נדפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:
שלום ואחדות הכנה לקבלת התורה
במערכה כנגד "שלום עלי נפשי"
שבעים פנים לתורה
לקדושה ולטהרה
בקש שלום ורדפהו
אין שלום אמר ה' לרשעים
שבת שלום
רגלים כסימן של שלום ואחדות
גדול השלום
שלום בין אדם לבין עצמו
התפילה לשלום

תקציר:
המחבר מביא ציטוטים מגדולי החסידות בדבר מעלת השלום. החסידות מדגישה את
השלום כערך חשוב בדרך עבודת ה'.

מילות מפתח:
חסידות; שלום.


"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". דרכי התורה רפודים בשלום. הן הדרך הרחבה הרומזת לתלמיד חכם, והן הנתיב הצר המכוון לפשוטי העם. אם תלמידי חכמים מצווים לכוון דרכיהם בנועם להרבות שלום בעם, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר "ורב שלום בניך", הרי גם נתיבותיהם של פשוטי העם צריכים להיות מכוונים בשלום "וכל נתיבותיה שלום".

בנתיבה המיוחד צעדה החסידות אף היא להדגיש את ערך השלום והליכוד הפנימי, כאחד הערכים החשובים ביותר בדרכי עבודת ה', בייחוד בזמן הזה, עיקבתא דמשיחא, ועל כן תבע הבעש"ט, מחולל תורת החסידות,
"צריך להודיע, לבאר ולהסביר, לאיש ולאישה הישראלים, אשר בזמן זה בייחוד חובתם וזכותם, להשתדל ביתר שאת ויתר עז, בהעניין דאהבת ישראל - שכן הפעולה של שלום ואהבת ישראל, הוא מיסודות תורת החסידות, שעל קץ זה כולל האדם את עצמו עם הזולת ויוצא מגדר יחיד".

ראש וראשון לרושמי תורת החסידות עלי ספר הוא רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל "תולדות יעקב יוסף", אף רואה בכך תנאי לקיום מצוות התורה שכן
"איך אפשר לקיים כל אחד תרי"ג מצוות, וע"כ נאמר "ה' יברך את עמו בשלום", זה מקיים מצוה זאת וזה מצוה זאת, ונחשב כאילו כל אחד מקיים כולם - כי אי אפשר לקיים כל התורה, כי אם ע"י שלום וכו', וזהו מה שאמרו חז"ל, "בא חבקוק והעמידן על אחת".

בשעת קבלת התורה התלכדו כל ישראל כאיש אחד, כמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", כדברי רבי נחום מטשרנוביל בעל "מאור עיניים", כי ששים ריבוא אותיות בתורה מכוונים כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל, וכאשר כל ישראל מתלכדים כאחד, הם מאחדים כביכול את התורה לשלמות אחת, ועל כך אמרו חז"ל:
"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

חז"ל אמרו (במסכת שבת פט ע"א):
"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר קשרים להאותיות. אמר לו משה "אין שלום בעירך" אמר לפניו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו".
ובעל "אוהב ישראל" מאפטא מסביר כי כל אות ואות מכ"ב אותיות שבהן נברא העולם (ברכות נה ע"א) שונים במהותם, ישנם אותיות בבחינת חסד, יש בבחינת גבורה, וחן בבחינת רחמים, ולפעמים הם הפכיים ומתנגדים זה לזה, כמו אותיות שעטנ"ז שבהם תגין, הם אותיות שט"ן וע"ז, והקב"ה עושה שלום במרומיו ע"י שממשיך להם חיות מבחינת אין, שהיא בחינת כתר, ששם הכל אחדות, והוא הדין לגבי ישראל:
"בזמן שכל אחד ואחד חושב עצמו לאין, גורם ממילא שלום, כי איך יוכל לעשות דבר נגד חברו, בזמן שהוא עצמו כאין נחשב, וגם חברו חושב כך, ממילא זהו גורם לאחדות".

לדברי רבי פנחס מקוריץ הרי
"כללות ישראל הם מרכבה לשכינה, וכאשר הם מלוכדים ביניהם באהבה ואחדות, שורה עליהם השכינה וכל הקדושה, וכאשר נעשה ח"ו איזה פירוד, נעשה פרצה למקום פנוי, ונופל קדושה ח"ו בקליפות".

מוסיף לכך רבי אליעזר מטרניגרוד בעל "נועם מגדים" כי ברכת כוהנים נאמרה ביחיד "יברכך ה' וישמרך", לרמז כי רק בזמן שישראל בשלום ובאחדות, כאיש אחד, הברכה שרויה ביניהם.

אף השראת השכינה בישראל לדורות הבאים היא בזכות השלום, כדברי רבי משה ליב מסאסוב, שתמך יתדותיו בדברים המיוחסים ע"י חז"ל למשה רבינו "כמה צריך תיקון מפני דרכי שלום", שנאמרו בשעה שהקימו את המשכן להשראת השכינה ביניהם
"כמה תיקונים צריך אדם לעשות מפני דרכי שלום, שיוכל לבוא לדרך ה' הנקרא שלום".

"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" היא ברכת השלום שניתנה לישראל להצילם מכל רע ובעל ה"תולדות" הוסיף ביאור לדברי המשנה (עוקצין ג מי"ב):
"לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" ע"פ המשנה (אבות ה כ) עז פנים לגיהנם, ובגמ' ביצה נה שלשה עזין הן ישראל באומות- וכו', ולכך ניתנה להם התורה שנקראת עוז, כי לא הביישן למד, בכדי שתהא העזות שלהם בתורה, וגם בעבודת ה' צריך שיהיה עז כנמר, ואחר שהבחירה חופשית לנצל עזותו שנולד כן ממעי אמו, שיהיה בתורתו ועבודתו יתברך, הוא ניצל מ"עז פנים לגיהנום", וכל זה נתן רק לעמו ישראל, מה שאין כן לאומות, לא עשה כן לכל גוי".

אף רבי ישראל יצחק מאלכסנדר, מסתמך על דברי חז"ל (במס' זבחים קט"ז ע"א):
"כשניתנה תורה לישראל וכו' נתקבצו כל מלכי עכו"ם - וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן, מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום".
ומוסיף את דברי הזוה"ק שעתיד הי' משה לקבל התורה בדור המבול, אלא מפני שהיו רשעים,
"ומובן ממילא כי לו היו זוכים לקבל התורה אז, לא היה בא מבול לעולם, כי הטוב היה גובר, אבל כשלא זכו, ממילא נתגבר הרע והיה מבול, וזהו ששאלו אומות העולם כששמעו הרעש, "שמא מביא הקב"ה מבול לעולם", כי התגבר הרע, אולם כשנמסר להם "הקדוש ב"ה חפץ לתת תורה לישראל, מיד נרגעו כולם, ופתחו ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", כי ע"י שיקבלו ישראל התורה יהיה בהם אחדות ושלום, וממילא לא יבוא כבר מבול לעולם".

רבי חיים מטשרנוביץ בעל "סידורו של שבת" הסביר ערכו של השלום להשפיע ברכה לישראל, על יסוד דברי חז"ל (מסכת בבא בתרא דף י ע"א):
"כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים, כי גמול ידיו ישולם לו". הנותן צדקה עושה שלום, כביכול, בין העני להקדוש ב"ה, שהעני לא יתרעם עליו, שחסר לו מזונות, ועל כן נעשה שלום, בינו ובין הקדוש ב"ה, והוא מתברך בכל טוב".

רבי פנחס מנדיל מליובאויטש בעל "צמח צדק" אף מצא רמז בתורה כי בזכות השלום והליכוד ניתן להגשים דברים, שהם למעלה מכושר ביצועו של אדם יחיד, ועל ידי השלום יכולים לפעול כל מה שרוצים, כדברי הכתוב על אנשי דור הפלגה שניסו להגיע ל"שפה אחת ודברים אחדים", כדי ש"לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

אף הפרדת הניצוצות, שהוא אחד מעקרונות הקבלה, שאומצה ע"י תנועת החסידות, היא סגולה לשלום, כדברי רבי שמעלקא מניקלשבורג:
"המניח תפילין או שאר מצות שעושה, מקשר הנפש ברוח על ידי דבור הברכה, וכן מקשר הרוח בנשמה מכוח המחשבה, ונשמה ליחידה, כשיש לו ב' מחשבות ומכריח המחשבה לשרשה העליון, ועל ידי זה "וישבתם לבטח בארצכם", ואחר כך בא לשלמות המכוון, כי הוא בורר החלק הקדושה מהרע לעשות מהם טוב, על דרך "בקש שלום ורדפהו", "מי שיבקש לשלמות ירדפהו" אותיות פרדה"ו, שיפרידהו מהטוב, ואז הוא זוכה להבטחה "ונתתי שלום בארץ".

ובכוחו של השלום אפשר גם להתגבר על היצר הרע, וכך הסביר רבי יעקב יצחק מביאלע בספרו "דברי בינה": "סור מרע ועשה טוב", "אם רצונך באמת ובתמים לסור מרע" ולעשות אך טוב, מייעצך הכתוב בחר ב"בקש שלום". וכדברי חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, והרי אהבת רעים כלל גדול הוא בתורה, ונמצא שהיא התבלין שבכוחו לשבור את היצה"ר, ואז "ורדפהו", בכוחך לרדוף את היצר הרע ולהדבירו בנקל.


שלום ואחדות הכנה לקבלת התורה
בהסבר עקרונות החסידות מדגיש רבי יוסף יצחק מליובאויטש "ההכנה והכלי למתן התורה הם השלום והאחדות, כדרשת רז"ל במכילתא (הובא בפירוש רש"י על התורה) "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד", ובילקוט
"ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו כו', כשבאו לסיני הושוו כולם לאגודה אחת כו', אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום",
וכך קובע גם רבי דוד מטאלנא שיסוד קבלת התורה הוא
"ויחן שם ישראל נגד ההר", שהיו כלם כאיש אחד, ולא היה ביניהם התחלקות והתפרדות, כי כלם פנו לבבם אל הבורא ברוך הוא".

לאחר קבלת התורה נמסרה הסמכות למסבירי התורה, הם מנהיגי העדה תלמידי החכמים המנהיגים את שומעי לקחם בדרכי אמונה, וכך דרשו חז"ל "על שלשה דברים העולם קיים על הדין, ועל האמת ועל השלום", שלום - רומז לתלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, שנאמר "ורב שלום בניך - אל תקרי בניך אלא בוניך", שעל ידי הת"ח המרבים שלום, נבנים ומתקיימים כל העולמות - וע"י דבורי תורה, בנקודת החכמה ובנקודת היראה, נבנים ומתקיימים כל העולמות, והדבר נרמז בכתוב
"ויקרא שמו פלא יועץ וגו', ע"י ת"ח אמיתיים, שהמה בבחינת פלא, כמלאך ה' צבאות, יועץ אל גיבור, שר שלום, שיהיה שלום בעולם, שהמה מייעצים להבורא ב"ה, בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

רבי מנחם מנדיל מקוסוב מדגיש בספרו "אהבת שלום" כי הצדיקים המקדשים את עצמם גם בעניינים הגשמיים זוכים להשגות מופלאות, וכך הסביר את הפסוק "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". דהנה ידוע שתורה ותפילה ומצות ומעשים טובים נקראים קודש, ושאר דברים שהם גשמיים, כמו משא ומתן ואכילה ושתייה וכדומה, נקראים תמורה, והצדיק המשלים את עצמו בשניהם גם יחד, בבחינת "ויבא יעקב שלם", שלם בממונו שלם בגופו שלם בתורתו, אם מלשון שלימות כפשוטו, ואם מלשון שלום וריעות, והכתוב בא להודיענו שיעקב אבינו היה שלם בכל, וקנה שלימות ע"י שעשה שלום בין הני תלתא, גוף ממון נפש, שסימנם מג"ן כמבואר בספרים, ונפש היינו תורה, והיינו שעשה הכל לשמו ית', והיה מכניס הכל אל הקדושה, שעשה שלום ביניהם, ונעשו שווים באחדות אחת וכאשר זוכה להבטחה "הנני נותן לו את בריתי שלום", אז הוא בבחינת "בורא ניב שפתים", שהבורא מאזין לניב שפתיו, ומכאן למדו חז"ל
"אם שגורה תפילתו בפיו יודע אני שהוא מקובל".

אף רבי משה ליב מסאסוב היה מסביר שדרך ה' נקרא שלום, שהוא שמו של הקב"ה, ברוך הוא וברוך שמו, שעיקר בריאת כל העולמות בעבור זה, אך במה יוכל האדם לבוא לכך, כשיש לו לאדם שלש מדות, שהוא פרוש ממותרות, אכילה ושתייה ושינה, רק כדי חיוני, וזה נקרא "סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב", ואז הוא יוכל להשפיע מכל הטובות שבעולם.


במערכה כנגד "שלום עלי נפשי"
אסור לו לאדם להשלות את עצמו באשליה "שלום עלי נפשי", וכל שנות חלדו עלי אדמות הוא חייב לעמוד במערכה נגד היצר הרע, כפירושו של הבעש"ט לפסוק, "ושבית שביו": במערכה מתמדת חייב האדם לעמוד עם היצר ולקחת אותו בשבי, כלומר ללמוד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה, ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהיצר משתמש בה, כדי לשבות אותך, תשתמש אתה כדי לשבות אותו ולכפות עליו את רצונך, שהוא רצון קונך יתברך. וכך פירש גם תלמידו וממלא מקומו המגיד ממעזריטש את הפסוק "ותקעתם בחצוצרות", שעליכם ליצור צורות שונות של המלחמה, בהתאם לתנאים המשתנים בכל תקופה ותקופה.

הרבה פנים למלחמה וצורות שונות לכלי מלחמתו של האדם, וכך מסביר רבי נחמן מברסלב מהו כלי המלחמה:
"עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפלה, וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמות היצר הרע, הן שארי מלחמות עם המונעים והחולקים, הכל על ידי תפלה, ומשם כל חיותו".

אולם עם סיומה של המערכה נגד היצר, מגיע עידן השלום הפנימי בין אדם לחבירו, שהוא אחד מעקרונות היסוד של תורת החסידות, וההסבר העיוני לזה נמצא באגרת הקדש אשר ב"ליקוטי אמרים", הוא ספר ה"תניא" לרבי שניאור זלמן מלאדי, בהסבר הפסוק:
"והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".
בפרקי אבות דרשו חז"ל "מרבה צדקה מרבה שלום", אך רבי שניאור זלמן מרחיב את הדבור על ההבדל בין מעשה לעבודה ובין שלום להשקט ובטח, כדברי חז"ל על "עושה שלום במרומיו":
כי מיכאל - שר של מים, וגבריאל - שר של אש. ואף על פי כן אין מכבין זה את זה, שכן הקב"ה עושה שלום ביניהם, דהיינו ע"י גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאוד, שקידוש השלום הוא ע"י אתערותא דלתתא. מעשה הצדקה למשל מעורר אתערותא דלעילא ומעורר גילוי אור אין סוף ב"ה בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו, וגם בפמליא של מטה רק שבעולם הזה, השפל, לא יתגלה השלום והבירור, פירוד הרע מהטוב, עד עת קץ, ולא בזמן הגלות כנ"ל".

"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואף בקרב אנשי מעלה חודרים גורמי המחלוקת, ובמידה שאדם מתעלה בדרכי התורה והחסידות, הוא טעון חיסון מיוחד מפני גורמי פירוד ומחלוקת, ואמנם מראשיתה של תנועת החסידות שימש הליכוד הפנימי אחד מאבני היסוד, שבזכותם יכלו לעמוד כנגד המתנגדים שניסו לדכא את התנועה הצעירה באיבה.

מקום נכבד שמור בתורת החסידות לליכוד החברים, ומיד עם התלכדות ראשוני התלמידים מסביב לבעש"ט דרש מבני החבורה לקיים יחסי ידידות ואחווה ביניהם, ולא לקנטר זה את זה. סמל על הליכוד הפנימי של התלמידים, בינם לבין עצמם ובין כולם יחד לבין רבם, מצוי במשל על הציפור שאי אפשר להגיע אליה, אלא במאמצים משותפים של הרב ותלמידיו.

היה זה בשעת התפילה, כאשר הבעש"ט האריך בתפלת העמידה. תלמידיו שהיו צריכים להתפנות לעסקיהם הפסיקו מתפילתם, ורק לאחר שסידרו את ענייניהם הפרטיים חזרו אליו, וכאן המשיל הבעש"ט את משלו על אנשים הרבה שעמדו ליד אילן גבוה מאד, אולם רק אחד מהם, שהיו לו עיניים לראות, הבחין כי בצמרת האילן עומדת ציפור אחת נאה ומהודרת בכל מיני גוונים, בתכלית היופי מאד, ומחמת תשוקתו הגדולה והעצומה להגיע אל הציפור, העמיד את האנשים אשר היו עומדים שם, אחד על גבי חבירו, והוא שעלה על גביהם, עד אשר הגיע אל הציפור ונטל אותה.

ואת המשל הזה המשיל הבעש"ט על פעולתו עם בני החבורה:
"כאשר אני עומד בתפלת שמונה עשרה נגלו לפני כל העולמות, והיכל משיח הנקרא בזוהר "קן ציפור", הידוע ליודעי ח"ן, וכל תשוקתי וחפצי הוא רק לעלות לשם "לקן ציפור", אולם הוא גבוה מאד, ואין ביכולתי להגיע לשם, אמנם כאשר אתם עומדים אצלי בעת תפלתי, אז אציג אתכם אחד על גבי חבירו וחבירו על חבירו, ואני מעמיד את עצמי על גביכם, עד שאגיע לשם".
"ישראל צריכין להתקשר זה עם זה, ורק על ידי דביקות והתקשרות זה בזה יכולין להביא להשגות ולשפע" -
טען הבעש"ט והוסיף להסביר לתלמידיו:
"כשהלך כל אחד מכם להצטרכותו, ובזה נראה שאין לכם אהבה ביניהם, ומכל שכן שאין לכם אהבה למי שלמעלה מכם, - - - ועיקר התיקון הוא אהבת איש לחברו - - - ובזכות זו ממשיכים חסד עליון, ועל ידי זה "עולם חסד יבנה" בכלליות ובפרטיות".

בעל ה"תולדות" מסביר אף הוא:
"היצר הרע עיקר דירתו במקום המחלוקת והפירוד וכו', וע"י היצר הרע אין מתחברין אנשי החומר עם אנשי הצורה, והם דו פרצופין, בחינת אחור באחור, וכן עיקר הגלות המר הזה הוא עבור שנאת חנם, והתיקון - שישפיל דעתו כאזוב, אז אפשר שיהיה אגודה אחת בבחינת אגודת אזוב, מה שאין כן אם מתגדלים ומתנשאים כארז, אז אי אפשר להיות אגודה אחת, כי זה גבוה מזה".
ורוח הדברים הם בהתאם למשל בשם הבעש"ט.

אף בעל "מאור ושמש" מדגיש:
"עיקר הכל הוא התחברות ישראל, שיהיה אהבה ואחווה וריעות במחניהם, והדבר הזה פועל ישועות גדולות, ומסלק כל המקטרגים כדכתיב "חבור עצבים אפרים הנח לו".
והוא מוסר מפי רבי אלימלך מליזענסק שנשאל ע"י אחיו רבי זישא מאניפולי:
"אחי, הורה - לי מדרכיך, כיצד אתה פועל נסים ונפלאות ומעשים נוראים, כדי שאוכל אף אני לפעול כך",
והלה השיב לו שהוא
"ע"י התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה וריעות ביניהם, על ידי זה נפעלים ונעשים כל הנסים, וכל הפעולות והמעשים נוראים",
ואמנם הודה לו רבי זישא לרבי אלימלך: "ובודאי כי זה עיקר הכל".

בראשיתה עמדה תנועת החסידות במערכה כבדה בפני מתנגדיה, שלא ראו בעין יפה את הופעתה, אולם אבות החסידות תבעו מאנשי שלומם להבליג, ולדוגמא נצטט ממכתבו של רבי מנדיל מויטבסק המזכיר דברי חז"ל:
"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום",
"שמו של הקב"ה, אחדות גמור כחיות עם הכלי שהוא שם שמים, כידוע, וכשהוא אחדות הוא בלי גבול, כי האחדות אין סוף".
וגם בלהט המערכה הוא קורא:
"ולמען האחווה וריעות אדברה נא בשלום, כי הוא עמודו של עולם שנה נפש - וממילא רווחא דשמעתא בעי צילותא, עד שמתפללין שיכנסו ד"ת במעיהם, יתפללו שיצאו דברים בטלים והקנאה והשנאה בעולם מלבם, כי הוא ראשית התורה והעבודה, ומכאן הברכה והעילוי לגוף ונפש".
ואף כאשר רבי שניאור זלמן מלאדי שוחרר מכלאו לאחר שנמצאו מתנגדים שהלשינו כנגדו, עמד אותה שעה בפסוק "פדה בשלום נפשי".


שבעים פנים לתורה
אין מקום להתעלם מחילוקי הדעות הרעיוניים בין אבות החסידות, בינם לבין עצמם, על דרכי העבודה, שכן שבעים פנים לתורה והליכות שונות בדרכי החסידות, אולם השלום עשוי לגשר על פני ניגודי הדעות, הנראים לכאורה, עמוקים ויסודיים, עד שאין לגשר ביניהם, ורבי נחמן מברסלב מסביר כי
"עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, ואל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד, שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים, שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, אדרבא זהו עיקר שלימות השלום להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים, כמו השי"ת שעושה שלום במרומיו בין אש ומים שהם שני הפכים לזכות לשלום הוא על ידי מסירת נפש על קידוש השם".

על ידי מחלוקת נעשה ח"ו חורבן כל העולמות - מסביר רבי דוד מטאלנא - ככתוב "חלק לבם עתה יאשמו", ע"י התחלקות נעשה ח"ו שממות העולמות וכל החורבנות, כי מחלוקת הוא הריסת הבניין, וכל שלימות הבניין הוא רק על ידי בחינת שלום, כדברי חז"ל על הכתוב "ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך", כי בנין העולמות הוא על ידי השלום.

מאידך,
"ע"י המחלוקת קשה להתפלל ולדבר דיבורים דקדושה, ועל כן צריכין קודם התפלה לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כדי להמשיך אהבה ושלום, כי עיקר הדיבור הוא השלום".

ועל כן, טען רבי נחמן מברסלב:
"מי שרוצה לחוס על חייו צריך להתגבר שלא ישמע וישגיח כלל על המריבות שבין הצדיקים השלמים, רק להאמין בכולם, ואדרבא כששומע המריבות שבין הצדיקים, ייקח לעצמו מוסר ויסתכל על עצמו היכן הוא בעולם, כי בזה מוכיחין אותו על שפגם בטיפי מוחו, כי בודאי אם לא היה נפגם מוחו, לא היה שומע את המריבות שבין הצדיקים, ולא היה נכנס בלבו שום קשיא עליהם כלל".
וזוהי בעצם מטרתה של המחלוקת שיש בין הצדיקים השלמים, רק בשביל זה בכדי לגרש סטרין אוחרנין, דלא יתקריבו למשכנא דקדושא".

אולם השלום צריך להיות מבוסס על האמת. בין רבי מנדל מקוצק ורבי יצחק מוורקי שוררת הייתה אחווה אמיתית שלא נתערערה מעולם, אם כי אנשי שלומם היו חלוקים ביניהם בענייני תורה וחסידות. יום אחד נזדמנו שני הצדיקים בעיירה אחת, ברכו זה את זה בשלום. פתח רבי יצחק מוורקה "אספר לך חדשות, אנשינו עשו שלום ביניהם".

קפץ רבי מנדלי מקוצק וקרא "אם כן הרי גבר כוח השקר והשטן עומד לכלות את האמת מן העולם", והסמיך מאמר חז"ל "בשעה שהקב"ה רצה לברוא את העולם, שלום אמר אל יברא", שהעולם כולו מחלוקת וכו', מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכה לארץ", אמנם האמת הושלכה ארצה ולא עיכבה עוד בריאת האדם, אבל השלום עדיין עיכב. מה עשה הקדוש ברוך הוא לשלום? הוסיף לשאול הרבי מקוצק, והסביר כי לדברי חז"ל הרי עניין מחלוקת לשם שמים צומח משורש האמת, ומשראה שהאמת הושלכה לארץ, הבין השלום ששלום בלי אמת הוא שלום של שקר.

אולם היסוד לשלום הוא דעת:
"לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום, כי מחלוקת וכעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת, וכל מה שנתרבה הדעת נתבטל הכעס ונתרבה הרחמנות והחסד והשלום".


לקדושה ולטהרה
בהמשך לדברי רבי מנדלי האדמו"ר הזקן מקוצק על הכתוב במגילת אסתר "נקהלו ועמדו על נפשם", שהקהילו כל האברים והרצונות אליהם, ועל ידי כן יכלו לעמוד על נפשם, מסביר גם רבי העניך מאלכסנדר את הכתוב:
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם - ופירוש רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, שכן על ידי הקהל כל האברים והרצונות, ישנה הכנה להיות קדושים, כי בהקהל כל ישראל אתה מוצא קדושה".

מנהיגי העם חייבים אפוא לשקוד על קדושת העם - טען רבי דוד מטאלנא, וכאשר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן קינא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, הבטיח לו ה' "הנני נותן לו את בריתי שלום", על דרך הכתוב "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", שאפילו בבחינת שכיבה בלילה, "רעיוני על משכבי סליקו", עם כל זאת "ואין מחריד", שלא יהיה לו שום חרדה ועצבות, וע"י מה יוכל האדם להינצל ממרה שחורה ועצבות, על ידי "ונתתי שלום בארץ", שיכלול את עצמו עם כללות ישראל וצדיקי הדור, כמו שהיה בעת קבלת התורה, כמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר".

באחד מכתביו הראשונים של רבי נחמן מברסלב, מימי נעוריו, הוא "ספר המידות", רשם חלק מסגולותיו של השלום:
"ע"י רדיפת שלום בא לביטחון, שלום בא ע"י אמת, בנין ירושלים תלוי בשלום, ע"י שלום באים בשורות טובות, כשאין שלום התפילות אינן מתקבלות. ע"י שלום זוכין להתגלות אליהו - הברכה באה על ידי שלום. כשיש שלום אין פחד. גם בין הרשעים ע"י שיש שלום, עי"ז יש להם כל טוב".

ומעלה יתרה לשלום בישראל, כהבטחת רבי אהרן הגדול מקארלין:
"אם לא יהיה ביניכם פירוד לבבות, והשלום יהא שרוי בין בני החבורה לא תהא לשום אומה ולשון שליטה בכם".
וכן כתב רבי אברהם מקליסק באגרתו "אגרת הקדש", לקהל החסידים בחו"ל:
"וגדול השלום שאין כל ברייה יכול לשלוט במקום השלום האמיתי".

יתר על כן, על ידי השלום ניתן לקרב את בני האדם לעבודת ה', כדברי רבי נחמן מברסלב:
"לפי השלום שבדור, כן יכולין למשוך את כל העולם לעבודתו ית', לעבדו שכם אחד, כי ע"י השלום שיש בין בני אדם, הם מדברים זה עם זה והם חוקרים זה עם זה, מה הוא התכלית מכל העולם כולו ומהבליו, והם מסבירים זה לזה האמת, שסוף כל סוף לא יישאר מהאדם כלום, כי אם מה שהכין לעצמו, לאחר מותו לעולם הנצחי, אולם כשאין שלום, ומכל שכן כשיש מחלוקת ח"ו, אזי אין מתוועדין יחד זה עם זה ואין מדבר אחד עם חבירו מהתכלית".

רבי אהרן מקרלין בעל "בית אהרן" הסביר בכך את טעמי הפסוק "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א לח) שהם תלישא קטנה קדמא ואזלא, במידה שאחד ייתלש ומתנתק מחברו, אלא תלישה קטנה בלבד, היא מתקדמת ומתרחבת, והתהום המפריד גדול והולך, ומאידך מתהדקת האהבה והידידות עם השלום.

המשך המאמר