|
תוכן המאמר:
1. שאלת איתור ביהמ"ק עדיין לא נפתרה 2. שלוש שיטות לפתרון השאלה הנ"ל: 2. א. השיטה הדרומית ושלוש גרסותיה 2. ב. השיטה הצפונית 2. ג. השיטה המרכזית 3. בחינת כל אחת מהשיטות הנ"ל לאור עדויותיו של ר' אשתורי הפרחי 3. א. "כמטחווי-קשת" - איזה מרחק בא ביטוי זה לציין? 3. ב. ההכרעה בין השיטה המרכזית והשיטה הדרומית על פי העדות השלישית של ר' אשתורי הפרחי 4. דברי סיוע ונתונים נוספים לביסוס השיטה הדרומית בגרסתי המיוחדת (הגרסה השלישית) 5. 5. א. גלגול השם "כבש-הפרה" לכינוי הערבי "טנטור פרעון" 5. ב. קברים קדומים של כהנים בסמוך לכבש הפרה, אשר נחשב למקום נכבד מאוד, שממנו ניתן לצפות באופן סימטרי על חזית ביהמ"ק (שצורתה הפכה לסמל יהודי מקובל בימי-קדם). 5. ג. המקומות שבהם נשמר אפר הפרה בימי קדם 5. ד. סימנים שנותרו בחומה המזרחית, וחשיבותם לעניין שחזור מקום השערים בחומה זו בתקופת הבית השני (ר' תרשים נספח ג') 6. פסגת הר-הבית ומקומו של גורן ארונה 7. מידות השערים ואורך האמה 8. נספחים תקציר: שיטות שונות ומסורות שונות בדבר מיקומו של בית המקדש, קודש הקודשים, השערים ואבן השתייה. השוואת המקורות עם ממצאים ארכיאולוגיים והלכתיים. מילות מפתח: בית המקדש, שער הרחמים, שער שושן, כיפת הסלע, הר הבית, הר המשחה, קבר חולדה, ים הנחושת, גורן ארונה. |
|
1. שאלת איתור ביהמ"ק עדיין לא נפתרה 2. שלוש שיטות לפתרון השאלה הנ"ל: 2. א. השיטה הדרומית ושלוש גרסותי 2. א. 1. הצעתו של החוקר ג'מס פירגוסון (ר' הערה ונספח ד'), לפיה היה מזבח-הנחושת כ- 30 אמה (שהן כ- 15 מטר) מדרום ל"גביע" (הקרוי בערבית "אל כאס") וכ- 40 אמה (שהן כ- 20 מטר) מצפון לחזיתו הצפונית של מסגד אל-אקצה. 2. א. 2. הצעתו של מיכאל בראור, שבה טען כי ביהמ"ק עמד בשטח המצוי היום בין כיפת-הסלע ומסגד אל-אקצה, אבל בהצעה זו לא ניתן איתור מפורט או מדויק יותר. 2. א. 3. ההצעה המועלית במאמר הזה הינה אפוא הגירסה השלישית של השיטה הדרומית, והיא מתאימה בהחלט לעיקרי שיטתו של מיכאל בראור, אולם היא נבדלת באופן ברור מגירסתו של פירגוסון, כי לפי גירסתי "הגביע" הנ"ל נמצא כ- 40 מטר (שהם כ- 80 אמה) מדרום למזבח-הנחושת ולציר המרכזי של ביהמ"ק (ולא כ- 15 מטר מצפון לציר זה, כפי שגרס פירגוסון). 2. ב. השיטה הצפונית 2. ג. השיטה המרכזית לפי גירסתו של הרב קורן יוצא כי אמצעיתו של שער-שושן הייתה כ- 100 מטר מדרום לאמצעיתם של שערי-הרחמים הידועים כיום ולכן מקום שריפת-הפרה היה כ- 150 מטר מדרום ל"קבר חולדה הנביאה". 3. בחינת כל אחת מהשיטות הנ"ל לאור עדויותיו של ר' אשתורי הפרחי ואלו הן עדויותיו של ר' אשתורי הפרחי: א) הוא קבע כי מקום שריפת-הפרה היה במרחק "כמטחווי-קשת" מדרום ל"קבר חולדה". ב) הוא קבע כי שער-שושן היה במרחק "כמטחווי-קשת" מדרום לשערי-הרחמים. ג) העדות השלישית בדבר מקומו של שער-שושן בשליש הדרומי של חומת-הר-הבית (אשר תובא להלן ביתר פירוט). 3. א. "כמטחווי-קשת" - איזה מרחק בא ביטוי זה לציין? על פי התפתחות הקשתות בזמנו, יש לשער שהתכוון למרחקים שבין 150 מטר ל- 200 מטר. אמנם הוא מזכיר מונח זה "כמטחווי-קשת" גם בתיאור חברון והוא אומר שם כי זהו המרחק שבין "מקום (קבר) אבנר בן נר" ו"מערב מערת המכפלה" ומרחק זה ניתן למדידה גם בימינו והוא כ- 90 מטרים, אבל בתיאור ירושלים, אם נבחן כיצד ר' אשתורי מתאר את הר הבית ונשאל את עצמנו מהו מרחק זה של "כמטחווי קשת" שבין שערי-הרחמים ושער-שושן על פי עדותו השלישית של ר' אשתורי הפרחי (המפורטת להלן) יוצא לנו "כמטחווי-קשת" בשיעור לא פחות מ- 160 מטר. ועתה, אם נחזור לבחון את השיטות הנ"ל לאור עדויותיו של אשתורי הפרחי נמצא כי: 3. א. 1. השיטה הצפונית אינה מתאימה כלל לשתי העדויות הראשונות הנ"ל, כי לפיה אמצעיתו של שער-שושן נמצאת כ- 22 מטר מדרום לאמצעיתם של שערי-הרחמים וזה בודאי פחות מדי כי אינו מרחק הראוי להגדרה "כמטחווי-קשת" כלל וכלל... ולמעשה כל שלוש עדויותיו של אשתורי הפרחי סותרות לחלוטין את השיטה הצפנית. 3. א. 2. השיטה המרכזית בגירסתו של הרב קורן טוענת כי המרחק שבין שער-שושן ושערי-הרחמים הוא 100 מטר ואם כן ניתן לקבל שת שתי עדויותיו הראשונות של אשתורי הפרחי, ולפרשן באופן כזה ש"כמטחווי-קשת" מורה על כ- 100 מטר לאורך חומת-הר-הבית ועל כ כ- 150 מטר על הר-הזיתים (בין "קבר-חולדה" למקום שריפת-הפרה) ובודאי אין קושי בהפרש קטן כזה בין המרחקים הנ"ל, שכן, כאמור לעיל "כמטחווי-קשת" הוא מונח המורה על אומדן-מרחקים ולא על מדידתם המדויקת. לאור שתי עדויותיו הראשונות של אשתורי הפרחי, לכאורה הדעת נוטה יותר לשיטה המרכזית בגירסתו של הרב קורן, שכן ההפרשים באומדן "כמטחווי-מקשת" הם יותר קטנים (90 מטר בחברון, 100 מטר בהר-הבית ו- 150 מטר בהר-הזיתים, הפרש מרבי של 66.6%), ואילו בשיטה הדרומית הפרשים אלה מגיעים ל- 145%. 3. ב. ההכרעה בין השיטה המרכזית והשיטה הדרומית על פי העדות השלישית של ר' אשתורי הפרחי עדות ג': ר' אשתורי הפרחי מעיד גם כי שער-שושן נמצא בשליש הדרומי של החומה המזרחית של רחבת הר-הבית [כלומר בתוך 155 המטרים הדרומיים של החומה המזרחית של רחבת הר-הבית] כי אורכה הכולל של חומה זו הוא 465 מטרים. והנה עדותו זו של ר' אשתורי הפרחי בדבר מיקומו של שער-שושן בשליש הדרומי של החומה המזרחית של רחבת הר-הבית מכריעה לטובת השיטה הדרומית בגירסתה המוצעת במאמר זה. על פי השיטה הדרומית, כפי שתוצע להלן בגירסתי, הייתה אמצעיתו של שער-שושן בנקודה המצויה במרחק 135 מטר מצפון לקרן הדרומית-המזרחית של חומת רחבת הר-הבית. נקודה זו בחומה המזרחית מצויה באותו מרחק עצמו, 135 מטר, מדרום למגרעת-הדומה הסמוכה לשער-הלוויות ("באב-אל-גנאיז" בערבית) ו- 180 מטר מדרום לאמצעיתם של שערי-הרחמים (באב-אל-רחמא", בערבית). מכאן יוצא כי במונח "כמטחווי-קשת" התכוון ר' אשתורי הפרחי בעדותו הראשונה ל- 229 המטרים שבין "קבר-חולדה" למקום-שריפת-הפרה בהר-הזיתים, ובעדותו השניה הוא התכוון ל- 180 המטרים שבין אמצעיתם של שערי-הרחמים לאמצעיתו של שער-שושן בהר-הבית. מכאן נובע שביטוי זה "כמטחווי-קשת" ציין אומדנת-מרחק ולא מרחק מדויק (וההפרש המרבי שבין האומדנות הוא 139 מטר, שבין 90 ל- 229 מטרים, כלומר הפרש של 145%). 4. דברי סיוע ונתונים נוספים לביסוס השיטה הדרומית בגרסתי המיוחדת (הגרסה השלישית) שהיא עדות ברורה למדי; ולהלן יובאו דברי-סיוע ונתונים נוספים שגם עליהם מתבססת הגירסה הזאת: 4. א. סיוע נוסף לעדותו של ר' אשתורי הפרחי בדבר "מקום שריפת-הפרה בשלוחה הדרומית של הר הזיתים" נמצא בספרו של מייסטרמן "מדריך לארץ הקדושה", שם הוא מבסס אותה טענה עצמה על "דברי הרבנים" מבלי לצטט את שמותיהם של הרבנים הללו, ויתכן שהוא שאב ידיעה זו מספרו של הרב אשתורי הפרחי במקומות המצוטטים לעיל (ר' הערות מס' 8 ומס' 9). 4. ב. המחילה אשר ליד הרהט הנקרא בערבית "סביל, כאית באי" המצויה כ- 6 מטר מדרום לשער-הטהרה ("באב אל-מטהרה" בערבית), היא המחילה הקדומה שנתגלתה ע"י וורן במאה הי"ט ונקראה על שמו, ומופיעה כבר בחתכים ובמפות של וורן סמוך לשער-וורן, זוהתה ע"י החוקרים עם "מסיבת בית-המוקד" שבתלמוד. ולנושא זה הוקדש מאמרו של בן-ציון לוריא "ומעין מבית ה' יצא". לפי המאמר הזה יוצא בבירור כי זוהי "מסיבת בית-המוקד" וגם קרוב לודאי שהמחילה נמשכה מזרחה לכיוון הקצה הדרומי של כיפת-הסלע או אף דרומה ממנו, ולכן אני משער כי מחילה זו התחברה עם הבור הקדום בעל 5 השלוחות הנמצא כ- 25 מטר דרומית-מזרחית מכיפת-הסלע ושמו הוא בור-רמון ("ביר-רומנה" בערבית). להשערה זו, בדבר החיבור בין שני הבורות הנ"ל ע"י "מסיבת בית-המוקד" בימי-קדם, מצאתי סיוע נוסף בכך שבור-רמון הנ"ל מכוון בדיוק בקו-ישר המוביל לכותל המזרחי של מחילת-וורן; את הכותל המזרחי הזה תיאר לוריא במאמרו הנ"ל ככותל מאוחר (שכנראה הוקם בתקופה מאוחרת כדי לסגור את המעבר ב"מסיבת בית-המוקד", מאיזו סיבה שהיא). לפיכך יש לשער, לדעתי, כי לשכת-בית-המוקד (אשר אליה הובילה המחילה או המסיבה הנ"ל) הייתה בסמוך למקום שבה נמצא היום "המקשת הדרומי" (במרחק כ- 4 מטר מדרום לכיפת-הסלע), ובידוע, הייתה לשכת-בית-המוקד סמוכה לכותלו הצפוני של בית-המקדש ונכללה בתוכו. 4. ג. ועתה יש לשים לב למהלכה של אמת-המים אשר הובילה מי-מעיינות לבית-המקדש. אמת-המים הזאת סובבת את המקום הקרוי כיום "הר-ציון" ונכנסת לעיר העתיקה על יד "מגדל-הגפרית" (או: "מגדל-הגפרורים") אשר בחומת-העיר הנוכחית, ועוברת תחת "בתי-מחסה" ומשם מגיעה אל מתחת לרחוב השלשלת ולשער-השלשלת ("באב-אל-סלסלא" בערבית). אמת-המים נכנסת דרך שער-השלשלת לשטח ה"חרם" (רחבת הר-הבית) ונמשכת שם, תמיד מתחת לפני-הקרקע ברחבת-הר-הבית עצמה, בכיוון לדרום-מזרח עד הבור הגדול ביותר שברחבה, הקרוי "בור הים" ("ביר-אל-בחר") שהוא בור קדום [אולי שמו קשור ב"ים-הנחושת" שהיה שם בימי שלמה המלך ונקרא בקיצור "הים"], והנה במקום הנמצא כ- 30 מטר מצפון למסגד אל-אקצה עוברת אמת-המים ממש מתחת ל"גביע" ("א-כאס" בערבית) שהוא עתה מקום-רחיצה למוסלמים לפני לכתם לתפילותיהם ("הגביע" נבנה בשנת 1320). נראה לי כי מבנה זה הוקם סמוך מאוד למקום "הכיור" של ביהמ"ק, ושהחיבור הקדום של אמת-המים לכיור של ביהמ"ק נוצל שוב בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1320 לסה"נ ע"י האמיר הממלוכי תנכז א-נאצרי כאשר בנה את מבנה "הגביע" ("אל-כאס") הנוכחי. לפי השערה זו נמצא "אל-כאס" סמוך מאוד למקומו של הכיור הקדום של ביהמ"ק. הן ממזרח והן ממערב ל"אל-כאס" קיימים שני בורות שכל אחד מהם הוא בעל שלוחות וייתכן מאוד כי אחד מהם שימש בימי-קדם כבור למוכני-של-הכיור, שבו היו משקיעים את הכיור במשך הלילה כדי שהמים שבו לא ייפסלו בלינה. אם נתבונן בתרשים בית-המקדש נראה כי סמוך לכיור היו שער-המים בדרום, כבש-מזבח-הנחושת (הוא מזבח-העולה) ומרחץ בעזרת-הכהנים (ברוחב הדוכן), הכל בסביבה אחת, סמוך לאמת-המים! גם בפירושו של ר' עובדיה מברטינורו ("ברטנורא") על מסכת מידות כתוב: |
"טבילה ראשונה הייתה בחיל על גבי שער המים הוא השער השלישי שבדרום ומעין של מים היה משוך שם באמה הבאה מעין עיטם ושם היה (הכהן הגדול ביום-הכיפורים) טובל טבילה ראשונה".
|
|
הנה עדות ברורה על זיהוי מקום שער-המים והכיור בסמוך לאמת-המים, וברור כי ר' עובדיה מברטינורו שאב ידיעה זו ממקורות יהודיים קדומים ואולי גם משחזור מקום-המקדש לפי מה שראה ושמע בימי שהותו בירושלים (בסוף המאה הט"ו לסה"נ) גם בעניין זה של מקום אמת-המים- ברחבת הר-הבית. 4. ד. באשר לכוונו של ביהמ"ק, הנה שלושת הנתונים הנ"ל (בסעיפים 3--1 לעיל) מביאים אותנו לשלוחה הדרומית של הר-הזיתים ששם היה מקום שריפת-הפרה לפי גירסת המאמר הזה. מקום זה נמצא מזרחה מביהמ"ק על המשך הציר המרכזי שלו שעבר מאמצעיתו של קודש-הקודשים דרך אמצעיתו של שער-שושן ומשם המשיך בקו ישר לשלוחה הדרומית של הר-הזיתים, שלוחה הקרויה גם "הר המשחה". באותה שלוחה מצויה מערה קדומה הנקראת מערת "קברי-הנביאים", ולפי המסורת העממית היהודית נקברו בה הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. מעניין לציין כי היו אלה, הנביאים שקמו לישראל עוד לפני בנין הבית השני והם היו המעוררים לבנין ביהמ"ק, ולפי חז"ל הם גם איתרו את המקום המדויק והכיוון הנכון לבנייתו. אני משער כי הקברים הללו אשר במערת "קברי-הנביאים" היו קברי כוהנים (יש שם 26 כוכים) וכנראה דווקא קברי הכוהנים הגדולים, ואנסה לנמק זאת להלן. 4. ה. על אותה שלוחה דרומית, היה בימי הגאונים מרכז עליה לרגל שנקרא בשם "הדום רגלי אלוהינו" ונחשב למושב "השכינה" אשר נדדה לשם, אחרי חורבן ביהמ"ק; הדברים האלה תוארו בהרחבה על פי המקורות והובהרו ע"י יוסף ברסלבי במאמר מיוחד המוקדש לנושא זה בספרו "ירושלים לדורותיה". 4. ו. מכל האמור לעיל (בסעיפים א-ה) מתקבלת התוצאה לפיה מרכז בית-קודש-הקודשים (להלן: ביקה"ק) היה סמוך לכיפת-משה ("קובת-מוסא" בערבית) כ- 30 מטר מזרחה ממנה ועוד כ- 8 מטרים צפונה למקום-תפילה-מוסלמי הנקרא בערבית "מוצלא" ("משטח-תפילה פתוח, מרוצף ומוגבה קמעא") ויש לשער כי כ- 8 מטרים מצפון לו חבויה "אבן-השתייה" האמיתית בעומק לא גדול. באשר לכיפת-משה הסמוכה, פירוש שמה לא היה ברור עד כה, ועתה אני משער כי שם זה ניתן לה על-שם היהודים המכונים בערבית גם "מוסאוין" (בני-דת-משה), מאחר שהיהודים הוסיפו להתייחס בקדושה למקום הזה במשך זמן רב, ולכן דבק שמם בכיפה הבנויה בסמוך ונקראה כיפת-משה ("קובת-מוסא" בערבית), זהו גם אחד המבנים שברחבת הר-הבית הסמוכים ביותר לכותל-המערבי שלנו, וסביבה זו הייתה מקודשת ליהודים באופן מיוחד כבר בימי קדם. 4. ז. והנה נימוק מכריע עוד יותר לשיטה הדרומית של איתור ביהמ"ק המוצעת במאמר הזה: לפי עדותו של יוסף בן-מתתיהו הייתה רחבת הר-הבית, כולל אנטוניה, שטח מלבני, אשר רוחבו היה סטדיה אחת וארכו היה שתי סטדיות, ולפיכך אורך היקפו היה 6 סטדיות. החוקרים רובינסון וסמית במאה הי"ט כבר שיערו שבמונח סטדיה התכוון יוסף בן-מתתיהו ליחידה שאורכה כחמש מאות אמה, כלומר 270--240 מטר. יוסף בן-מתתיהו מעיד עוד כי הריבוע הדרומי, אשר בחציו הדרומי של המלבן הנ"ל, כלל את הר-הבית המקודש (ת"ק אמה על ת"ק אמה) ועליו היה בנוי בית-המקדש, ואילו הריבוע הצפוני היה חלק מ"שטח אנטוניה". לפיכך, בשים לב לעובדה כי מבצר-אנטוניה המצומצם (שחומותיו ויסודות מגדליו נתגלו בפנה הצפונית-המערבית של רחבת הר-הבית הנוכחית וגם מחוצה לה) היה צר מהכיל את שפעת הקלגסים הרומיים שנועדו לשמירה ולשליטה על ביהמ"ק, עלינו להסיק כי שטח-אנטוניה כלל לא רק את המבצר הצפוני-המערבי עצמו, כי אם גם שטח גדול יותר, והוא הריבוע הצפוני שברחבת הר-הבית הנוכחית ("חרם אש-שריף" בערבית). ריבוע צפוני זה היה דרוש לקסרקטין (והוא אולי הבניין הקדום הסמוך לכיפת-הרוחות שאותו גילה קאופמן בצילומי-אויר וחשב למצוא בו את שרידי יסודותיו של ביהמ"ק) וכן יש לשער שהיה שם מגרש גדול למסדרים ולתרגילים של חיל-המצב הרומי אשר באנטוניה, כי היה זה חיל מצב גדול שבעזרתו שלטו הרומיים על ביהמ"ק ועל ירושלים כולה. . 4. ח. סיוע נוסף לגירסתי הדרומית יתגלה אם אך נמדוד את המרחק ממקום ה"תפר" המפורסם שבדרום החומה המזרחית של הר-הבית ועד מקום המגרעת בחומה המזרחית הנ"ל, סמוך לשער-הלוויות ("באב-אל-גנאיז" בערבית), כי נמצא שמרחק זה שיעורו הוא 240 מטר. והנה מרחק זה מתאים בדיוק ל- 500 אמה, לפי השיטה הטוענת שאורך האמה היה 48 ס"מ. זוהי מידה מקובלת בהלכה, ודווקא בירושלים (אם כי קיימות גם שיטות אחרות), וידוע גם הכלל במסכת מידות "רום מעלה - חצי אמה" אשר לפי הממצאים הארכיאולוגיים מביא אותנו לאמה של 44 ס"מ, וגם ע"י השוואת המידה הנזכרת בכתובת-השילוח כאורך הנקבה ההיא, למידת אורכה של ניקבת-השילוח בימינו מתקבל אורך דומה של 44 ס"מ בקירוב ויש לשער כי אמת-המקדש הייתה אמת-קודש והייתה גדולה קצת יותר מן האמה הרגילה של 44 ס"מ, ואחר כך נתקבלה לא רק במקדש כי אם בכל עניין ואורכה היה 48 ס"מ, כפי שמקובל בירושלים עד היום. 4. ט. מן האמור לעיל נוכל להסיק מסקנות מעניינות בקשר לתוספת-הורדוס שבדרום רחבת הר-הבית ובקשר למיקומו של ביהמ"ק בתוך הר-הבית-המקודש. לפי האמור בסעיף הקודם ובסעיף הבא יוצא כי 30 המטרים המשתרעים מה"תפר" דרומה על החומה הדרומית של רחבת הר-הבית, שייכים לתוספת-הורדוס והדבר מתאים לשחזור המוצע בזה לפי השיטה הדרומית בגירסה מקורית. לפי המפות המצורפות למאמר הזה מתברר כי ביהמ"ק לפי גירסתנו זו, עמד בתוך ת"ק אמה על ת"ק אמה של הר-הבית-המקודש, באופן העונה לדרישות המשנה במסכת מידות, כלומר: השטח הפנוי סביבו היה "רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב". 4. י. ועתה הבה נפנה לריבוע הדרומי מזמן הורדוס ולאיתורו של ריבוע הר-הבית-המקודש בתוכו. נתון ארכיטקטוני חשוב בחומות הר-הבית אשר שרדו עד ימינו, הוא שיווי אורכה של החומה המזרחית (מן המגרעת אשר סמוך ל"שער-הלוויות" - אורך 270 מטר - עד הפינה הדרומית-המזרחית של רחבת-הר-הבית) לאורכה של החומה הדרומית (270 מטר) וכבר עמד על כך החוקר האיטלקי באגאטי. בהתבססו על נתון זה ועל נתונים וזיהויים אחרים, דוגל באגאטי בשיטה הדרומית, בדרך המסייעת לגירסה המפורטת של המאמר הזה. ראשית, באגאטי דוחה את זיהוי הסלע הקרוי "צחרה" עם אבן השתיה. שנית, הוא מעלה את השיטה הדרומית על סמך עדויות של צליינים נוצרים מתקופת השילטון הביזנטי. וכן טען גם חוקר איטלקי אחר, והוא ד. באלדי, אשר הגיע למסקנה כי "במאות הראשונות לסה"נ לא ראתה המסורת ב"צחרה" את מרכז הפולחן הישראלי אשר נמשך בימי הורדוס, אלא טענה כי מרכז זה נמצא מדרום לה", ואת הדברים האלה של באלדי, מצטט באגאטי לחיזוק טענתו. מתוך הסכמה עם שני החוקרים הנ"ל ובמגמה לדייק יותר באיתור מקום-המקדש, אני משער, אפוא, כי תוספת הורדוס כללה בעיקר את 30 המטרים הדרומיים שבריבוע הדרומי הנ"ל, וכן את 30 המטרים המערביים של אותו ריבוע דרומי (270 מטר על 270 מטר, מידותיו). השערה אחרונה זו נובעת מכך שיש רציפות בבניה ההורדוסית הכוללת את 30 המטרים הדרומיים של החומה המזרחית של רחבת הר-הבית, את החומה הדרומית כולה, וגם את החומה המערבית לכל אורכה (חומה זו כוללת את הקטע הנקרא "הכותל המערבי" ואין בחומות הנ"ל כל תפרים נוספים). את ההבדל שביו סגנון א' וסגנון ב' של סיתות אבני-החומה המובא במאמרו הנ"ל של הרב קורן, אינני מקבל כהבדל עקרוני בין בניות מתקופות שונות, אלא אני מפרש אותו כנובע מהקפדה יתרה שהקפידו הבונים על סיתות בסגנון א' שהוא נאה יותר, דווקא במקומות הקרובים יותר למקדש עצמו ולמרכז העירוני. ושל ירושלים בימי קדם. 5. להלן אביא ביאורים אחדים המאשרים שיחזור זה ומסייעים לו: 5. א. גלגול השם "כבש-הפרה" לכינוי הערבי "טנטור פרעון" אני משער כי מקום השם "טנטור פרעון" נעוץ בשם העברי הקדום "כבש-הפרה". ידוע כי כבש-הפרה נבנה על גשרים רבים "כיפין על גבי כיפין" ולכן יש לשער שתרגמו את השם הזה "קאנטיר פרה" (כלומר: גשרי-פרה), ואחר כך הוא לא היה מובן עוד לערבים כי לא ידעו דבר על "הפרה האדומה", וגם מפני שהשם "פרה" בערבית יש לו הוראה שונה (הוא מורה על עכבר), ועל כן שינו את השם מ"קאנטיר פרה" ל"טנטור פרעון" ("הכובע המחודד של פרעה", בערבית) וזהו השם שהם נתנו ליד-אבשלום. זהו שם ההולם את המצבה הזאת ואת קדמותה (גם בפטרה, היא סלע-אדום, קוראים הערבים לבנין קדום חצוב בסלע "חזנת פרעון", כלומר: הארון של פרעה). כידוע, ישנן עוד דוגמאות רבות לכך שהערבים תושבי-הארץ שמרו על צלילו של השם העברי הקדום ונתנו לו פירוש חדש, לפעמים תוך שינויים קלים בצורת השם ושינוי ניכר של הוראתו ומשמעותו בהתאם למושגיהם ולשפה הערבית אשר בפיהם. 5. ב. קברים קדומים של כהנים בסמוך לכבש הפרה, אשר נחשב למקום נכבד מאוד, שממנו ניתן לצפות באופן סימטרי על חזית ביהמ"ק (שצורתה הפכה לסמל יהודי מקובל בימי-קדם). מקום זה של שריפת-הפרה היה מקום טקס מקודש ביותר ונכבד ביותר לכל ישראל, כי שריפת-הפרה הייתה הכנה עיקרית לכהנים ולעם שהכשירה אותם לכניסתם לעבודה בביהמ"ק, בטהרה אותם מטומאת-מתים. מכאן גם מובן, מדוע מערת קברי הכהנים ממשפחת בני חזיר נמצאת באותה סביבה ממש, כ- 80 מטר דרומה מכבש-הפרה לפי גירסתי (ר' המפה הר"ב הנזכרת בהערה 39א'). זו הייתה הסביבה המיוחסת ביותר, במיוחד לכוהנים, בהיותה סמוכה לכבש-הפרה, היות וכבש-הפרה היה בנוי בהמשך הציר המרכזי של ביהמ"ק. חשיבותו וקדושתו של ציר מרכזי זה ושל המבט הסימטרי שנשקף על חזית ביהמ"ק מהמשכו, מעל כבש-הפרה עצמו וממקום שריפת-הפרה, ניכרת גם מציורי ביהמ"ק הקדומים שנשתמרו במטבעות עבריים קדומים ובשרידים ארכיאולוגיים מן המאות הראשונות לסה"נ כגון בית-הכנסת בדורא-אורופוס על נהר-פרת, בסוריה הצפונית-מזרחית, במערכת קברים בבית-שערים, בפסיפס קדום מן המאה השישית לסה"נ שנמצא בהר-נבו, באשנב משוחזר של ביהכ"נ בכפר-נחום ובצלחת מן המאה הרביעית לסה"נ שנמצאה ברומא בבית-קברות יהודי קדום. על נושא זה פרסמה החוקרת עליזה מיוהסם ספר שלם באנגלית, ושמו: "מטבע ומקדש". 5. ג. המקומות שבהם נשמר אפר הפרה בימי קדם אחד ניתן בחיל (הסמוך לביהמ"ק בהר-בית), ואחד נתן בהר המשחה (הוא הר הזיתים), ואחד מתחלק לכל המשמרות". ידוע לנו מן התורה כי את אפר-הפרה אסף איש טהור והניחו במקום טהור. כיון שאנו למדים מן המשנה כי מקום טהור צריך להיות "על גבי כיפין" או בתקרת-מערה (כי בה אין טומאת קבר-התהום בוקעת ואינה עולה באוויר-המערה), ניתן לשער כי מקום גניזת אפר-פרה בהר-הזיתים היה בתקרת המערה של "קברי-הנביאים" (המצויה 96 מטר דרומה ממקום שריפת-הפרה לפי גירסתי), ובהר-הבית ישנה עוד מערה שבתקרתה יכלו לגנוז את אפר-הפרה בחיל והיא מערת בור-הרוחות ("ביר אל-ארוח" בערבית) מתחת לסלע הקרוי "צחרה" בכיפת-הסלע, והיא הייתה בחיל (כ- 80 אמה שהן כ- 40 מטר מצפון לכותל הצפוני של עזרות ביהמ"ק, לפי גירסתי). ואכן, בכל אחת משתי המערות הללו ישנו חור לתקרת המערה (דבר נדיר למדי) וכנראה היה זה המקום שבו שמרו את אפר-הפרה במקום טהור. יש לשער שבתחילה הייתה זו שקערורית או גומה שבה נשמר אפר-הפרה, ורק אחרי החורבן שברו צרים ואויבים את התקרה באותו מקום (כנראה כדי לחפש אוצרות) ונוצרו החורים הללו בתקרות המערות האלה, מכיוון שהנקבים נעשו מפולשים ורחבים יותר. 5. ד. סימנים שנותרו בחומה המזרחית, וחשיבותם לעניין שחזור מקום השערים בחומה זו בתקופת הבית השני (ר' תרשים נספח ג') הסימנים הללו ניכרים היטב בכל תצלום גדול של הר-הבית שצולם מהשלוחה הדרומית של הר-הזיתים (כגון התצלום הצבעוני הגדול שהופץ בשנים האחרונות ע"י עירית ירושלים) 5. ד. 1. בדיוק באמצע החומה הנ"ל (135 מטר מן הפינה הדרומית-מזרחית) ישנו עמוד הבולט מן החומה, אשר אקרא לו "העמוד האמצעי"; כנראה שהוא מעיד על אמצעיתו של שער-שושן, שהיה השער המזרחי המרכזי של ביהמ"ק וממנו נמשך כבש-הפרה למקום שריפת-הפרה בהר-הזיתים. העמוד האמצעי הזה נמצא כ- 7 מטרים מתחת למפלס ראשי-שינות-החומה. 5. ד. ב. כ- 81 מטר צפונה מן "העמוד האמצעי" הנ"ל, מתחילה שורה של 11 עמודים הבולטים מן החומה והם נמצאים כ- 5 מטרים מתחת למפלס ראשי-שינות-החומה. שורה אופקית זו של 11 עמודים נמשכת לאורך 19 מטר צפונה (עד כ- 100 מטר צפונה מן העמוד האמצעי). אמצעיתה של שורת העמודים הללו נמצאת אפוא כ- 90 מטר צפונה מן העמוד האמצעי, ואני משער כי אמצעית זו הייתה אמצעיתו של השער הצפוני שבמזרחו של הר-הבית-המקודש. 5. ד. 3. כ- 75 מטר דרומה מן "העמוד האמצעי" ניכר בחומה המזרחית כרכוב הנמשך בכיוון אופקי לאורך כ- 20 מטר, והוא נמצא כ- 5 מטרים מתחת למפלס ראשי-שינות-החומה, לפיכך אמצעיתו נמצאת כ- 85 מטר דרומה מן "העמוד האמצעי" הנ"ל. אני משער כי במקום הזה הייתה אמצעיתו של שער-השעיר-המשתלח, שממנו נמשך כבש-השעיר לכיוון הר-הזיתים, מזרחה. 5. ד. 4. היות והצופה ממקום שריפת-הפרה לכיוון הר-הבית היה קרוב יותר לחלק הדרומי של החומה המזרחית, יוצא שבשבילו היה מראה השערים הנ"ל כמעט סימטרי לחלוטין, כפי שאפשר להיווכח מתצלום הר-הבית הנ"ל, אשר צולם מנקודה סמוכה ל"קברי-הנביאים" בקו-גובה 760 מ' לערך. 5. ד. 5. ובכן, מתקבלת תמונה סימטרית של שלושת השערים המשוערים הנ"ל (והצפוני שבהם אולי היה רק לנוי, וייתכן שהיה תמיד סגור, מכיוון שלא נזכר שמו ותפקידו, ולא היה לו כבש להר-הזיתים). השערים הללו היו קיימים כבר לפני הורדוס, כנראה, בחומתו המזרחית הקדומה של הר-הבית (לפחות בימי הבית השני), אבל תוספת הורדוס בדרום (שאורכה 30 מטר לערך) תוכננה ובוצעה כך ששער-שושן יימצא, אחרי הוספתה, ממש באמצע החומה המזרחית של "הריבוע הדרומי הגדול". חומה מזרחית זו נמשכת בסה"כ 270 מטר מן הפינה הדרומית-מזרחית ועד למגרעת-החומה שמדרום לשער-הלוויות. והנה אנו מוצאים ממש תיאור סימטרי כזה של שלושת שערי הר-הבית, כ- 180 שנה לאחר חורבן-הבית-השני בציורי בית-הכנסת ההלניסטי בדורא-אורופוס אשר בסוריה הצפונית-מזרחית. בציור שבדורא-אורופוס מתואר שער-שושן, שהוא השער האמצעי והחשוב ביותר, כשער גדול ומפואר יותר משני השערים הצדדיים. שערים צדדיים אלה הינם שוים זה לזה בגודלם ובצורתם, ומצוירים במרחקים שווים משני צדי השער האמצעי, בסימטריות גמורה. ייתכן בהחלט שהייתה מסורת ברורה אצל האמנים היהודים בדבר שלושת השערים הנ"ל, שמקורה בצורת חומתו המזרחית של הר-הבית בירושלים בימי הבית השני. ואפילו לא נקבל השערה כזאת בדבר מסורת ברורה כנ"ל, ניתן להסביר זהות זו בין התיאור ההלניסטי המאוחר ב- 180 שנה ביחס לחורבן-הבית, ובין צורתה המקורית של החומה המזרחית ושעריה כפי שאני משחזרה כיום על פי הסימנים הנ"ל שבחומה, בכך כי שני הדגמים הזהים הללו שניהם שייכים לאדריכלות אחת, היא האדריכלות ההלניסטית שהייתה מקובלת בארץ-ישראל בימיו של הורדוס, וגם קודם לכן, בתקופת החשמונאים, ואין ספק שעדיין הייתה שוררת במאה השלישית לסה"נ אצל האמנים שקישטו בציוריהם את בית-הכנסת בדורא-אורופוס. עקרון הסימטריה היה עקרון חשוב באדריכלות ההלניסטית והרומית, כפי שאנו מוצאים בספרו של ויטרוביוס. 6. פסגת הר-הבית ומקומו של גורן ארונה הנחה שפסגת הר-הבית בימי הבית השני נמצאה בין מקום כיפת-הסלע ומקום אל-אקצה כיום, והוא מפריך הנחה זו וע"י כך חושב להפריך את כל השיטה הדרומית, הנה הנחה זו עצמה אינה הכרחית לשיטה הדרומית כלל, אדרבה, אנו יודעים שהגרנות בארץ-ישראל אינן מצויות אף פעם בפסגת ההר; וביהמ"ק נבנה ממש במקום-המזבח שאותו בנה דוד המלך בגורן-ארונה היבוסי, כלומר לא בפסגת הר-הבית, אלא כ- 75 מטר דרומה ממנה, וכשם ש"ראש הר-המשחה" לעניין מקום שריפת-הפרה אינו דווקא בפסגת הר-הזיתים כי אם בשלוחתו הדרומית שהיא נמוכה יותר (בשיעור 20 מטר לערך), כן "ראש ההר" אשר נזכר רק בספר יחזקאל לעניין מקומו של ביהמ"ק, אינו דווקא בפסגה, אלא מעט יותר נמוך (בשיעור 8-6 מטרים, כלומר, 4-2 מטרים מתחת לפני שטח-הרחבה כפי שהוא כיום, בחורשה שבין כיפת-הסלע ואל-אקצה). 6. ב. גם באגאטי כבר העיר על כך שאין ה"צחרה" מתאים למקום הגורן והוא כותב כך: "וגם הסלע כפי שהוא, האם הוא מתאים לשמש גורן לדוש בו חטים? ישנה בליטה, וגם השטח מסביב מחוספס מדי". 6. ג. עלי לציין כי בחתך הר-הבית לפי מידותיו של וורן אנו רואים כי קיימים כ- 40 מטר בשטח הגורן המשוער על ידי, שבהם פני הסלע הטבעי הינם כמעט אופקיים וחלקים, ו- 40 מטר אלה אכן מצויים באמצע הדרך פין כיפת-הסלע לאל-אקצה. לפי הכתוב בשני מקומות שבתנ"ך יש לשחזר כך את הסיפור על ארונה ופגישתו עם דוד: ארונה (או ארנן) היה דש חטים בגורן; כשבא מלאך ה' לגורן, הוא ברח משם עם ארבעת בניו והם התחבאו במערה שמתחת ל"צחרה" הסמוכה לגורן; אח"כ כתוב בדברי הימים א' "ויבא דוד עד ארנן" ובשמואל ב' כתוב: "וירא (ארונה) את המלך ואת עבדיו עוברים עליו" (כלומר: על פניו) ואח"כ כתוב בשמואל ב': "ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה" ובדבה"י א' כתוב: "וירא את דוד ויצא מן הגרן וישתחו לדוד אפים ארצה". נראה לי שסופר דה"י מסר לנו מסורת (הרמוזה גם במקור הקצר יותר שבספר שמואל ב') שלפיה המו"מ על קנית הגורן נוהל מחוץ לגורן עצמה (מה שיותר מכובד לגורן שעליה עתיד להבנות המקדש) ודווקא אצלו ישנם פרטים יותר ברורים בדבר התחבאות ארונה וארבעת בניו (וברור לנו שיכלו להתחבא דווקא במערה שמתחת ל"צחרה"). משני המקורות הנ"ל מתברר כי היה זה ארונה שהביט והשקיף וראה ראשונה את דוד כי כתוב: "וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו ויצא ארונה" (שמואל ב') וגם כתוב: "ויבא דוד עד ארנן, ויבט ארנן וירא את דוד ויצא מן הגורן" (דה"י) ודבר זה מתקבל על הדעת בהתאם לכתוב בדה"י בדבר התחבאות ארונה ובניו מפני מלאך ה'. 6. ד. תיאור קנייתו והקדשתו של גורן-ארונה מופיע גם במקורות יהודיים נוספים: לדברי חז"ל קבל דוד מכל שבט חמישים שקל (ככתוב בשמואל ב', כד) ושלם לארונה שש מאות שקל (חמישים כפול שתים-עשרה) כדי לסמל שביהמ"ק נבנה על קרקע-הקדש שהוקדש ע"י כל שבטי-ישראל (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, קט"ז, עמוד ב'). ועוד אמרו חז"ל כי על שלושה מקומות אין אומות-העולם יכולות לערער כלל כי הם שייכים לישראל, כי הם נקנו בכסף מלא והם: מערת-המכפלה שבחברון, וקבר יוסף בשדה שקנה יעקב בשכם, וגורן ארונה שהוא מקום המקדש בהר-המוריה (בראשית רבה, פרק ע"ט). 7. מידות השערים ואורך האמה לדעתי אפשר להתאים נתונים אלה גם לאמה של 48 ס"מ; יש רק לשער השערה מתקבלת על הדעת בהחלט, כי בכל שער היו מזוזות-עץ ומשקוף-עץ, ושרוחב המזוזה האחת היה 35 ס"מ, ושתי מזוזות השער רוחבן היה 70 ס"מ. לפיכך רוחב פתח-השער שבו נכנסו ויצאו היה 4.80 מטר בלבד, וגה היה גם רוחבה של הדלת, ואם רוחב זה היה עשר אמות, היה אורך האמה 48 ס"מ, כפי שנתקבל לעיל במאמר זה כאחד היסודות שעליו בנויה השיטה הדרומית בגירסתה המוסברת במאמר זה. |
|
8. חושבני, שכבר הוכחתי לעיל שהאיתור הזה הוא המתקבל ביותר על הדעת מכל האיתורים שהוצעו עד כה. אולם בשים-לב לקדושת הנושא וחשיבותו ההלכתית והמעשית עלי להזכיר אפשרויות נוספות לחיזוק האיתור הזה. 8. א. איתור זה ניתן לאישור סופי ע"י שלוש בדיקות: 1. אימות ההשערה המובאת לעיל בדבר איתור מסיבת בית-המוקד ע"י מציאת המחילה המקשרת בין מחילת-וורן לבור-רמון ("ביר רומנה" בערבית). 2. גילוי הגניזה הקדומה אשר צריכה להימצא תחת דיר-העצים לפי האיתור שלי, בהתאם לנאמר בתלמוד, ולפי מחקרו של מאיר-איש שלום. 3. אם ניתז לחפור מצפון ל"מוצלא" במקום שבו איתרתי את מרכז "קודש-הקודשים" (8 מטרים צפונה מנקודה המצויה 30 מטר מזרחה מכיפת-משה) אני משער כי תתגלה שם אבן-השתייה האמיתית. 8. ב. לאחר שתיערכנה שלוש בדיקות אלו, או אפילו שתים מהן בלבד, ותזכינה לתוצאות חיוביות, חושבני שיוסרו כל הספקות. כשנזכה להוכחה מלאה שכזאת, ברור שכל הגורמים המוסמכים בעם-ישראל ובמדינת-ישראל יהיו חייבים להתייחס בקדושה להקדש הישראלי-היהודי הקדום הזה, וגם ימצאו את הדרך ההלכתית והמעשית לכך. לפי ההלכה יש לגדור את מקום המקדש המתואר בו, שאינו תפוס ע"י בנין או מסגד כלשהו, וזרים לא יעברו בו עוד!. 8. ג. על סמך השחזור הזה ניתן גם לקבוע לפי ההלכה מה הם המקומות בשולי הר-הבית שאליהם יותר ליהודים לעלות לאחר טבילה בקדושה ובטהרה ובמורא-מקדש כדי להתפלל בתחום הר-הבית המקודש מבלי לעבור על איסורי-הלכה, כי כידוע, לטבול-יום מותר להיכנס להר-הבית המקודש שמחוץ לסורג, שכן זהו בגדר "מחנה לוויה". 8. ד. באשר לאיסור כניסת טמאי-מתים, איסור זה נוגע רק למקום העזרות והמקדש עצמו, כלומר למקום אשר לפנים מהסורג, שהוא מקודש כ"מחנה שכינה". מי ייתן ונזכה לראות גם בבנינו ובתיקונו של ביהמ"ק במהרה בימינו אמן! 8. ה. ואז תתקיים הנבואה הקדומה: |
"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ובמקום הזה אתן שלום, נאם ה' צבאות" (חגי, ב', ט').
|
|
א) תצלום מוקטן של מפות מח' המדידות של א"י מימי המנדט, להר-הבית ולעמק-קדרון ולמערב-הר-הזיתים (שחיברתין וצילמתין בהקטנה) ועליהן משורטט האיתור המוצע במאמר הנ"ל. (ביחס לתיאור מפורט של המפות האלה ר' הערה 39א'). לקבלת התצלום - לחץ כאן ב) תצלום מוקטן של מפת וורן להר-הבית (לוח 4 ולוח 5 מחוברים) ועליו משורטט האיתור המוצע במאמר הנ"ל, ועוד השלמות לאיתור זה (ר' הערה 39ב'). לקבלת התצלום - לחץ כאן ג) תצלום מוקטן של תרשים "החומה המזרחית של רחבת-הר-הבית והסימנים אשר בה" בקנה-מידה 1:1000 מאת יוסף רופא. לקבלת התצלום - לחץ כאן |
