|
תקציר: יאנוש קורצאק נמנה על האישים הבולטים ביותר בתחום החינוך וניהל בית יתומים. כותב המאמר דן באישיותו, בעמדתו החינוכית והשקפת הרוחנית, ע"פ כתבים שהשאיר ועדויות שנשתמרו. מילות מפתח: קורצ'אק יאנוש; חינוך. |
|
במכתביו החינוכיים של קורצ'אק נדירה ביותר ההתייחסות לתאוריות חינוכיות. כתביו טבועים בחותם אינדיבידואלי מובהק. קשה על כן לקבוע אם, ובאיזו מידה, הושפע קורצ'אק מחוגים ובעלי מחשבה אחרים בתחום החינוך, מבני דורו או דורות שקדמו לו. מכל מקום, הוא מזכיר שלושה סופרים חינוכיים מפורסמים בתחום החינוך - אם כי באופן כמעט מקרי - ועד כמה שידוע לי שלושה אלה בלבד: לוק, רוסו ופסטלוצי. עובדה זו יכולה להיות חשובה ועשויה לתרום להבנה נכונה יותר של מקומו של קורצ'אק במחשבה החינוכית. בפרקים קודמים כבר עמדתי מספר פעמים על סירובו של קורצ'אק להיות מודרך על ידי תאוריות חינוכיות בלבד. ואכן, הכתיבה על נושאים חינוכיים הובנה על-ידו רק כמתן פרוש והסבר בכתב לניסיון החינוכי המעשי. בדרך כלל הוא התייחס אל העבודה המעשית כאל אומנות בדרג עליון, שלביצועה אין למצוא מתכון מוכן, ושכל מחנך חייב לשאוף לרכשה בעצמו. אפשרויות הלמידה מניסיונם החינוכי של האחרים הן על-כן מוגבלות. כתביהם החינוכיים של לוק, רוסו ופסטלוצי הם בעלי אופי מעשי, בהתייחסם לנושאים כגון: תהליכי חינוך שמן הראוי לאמצם, הדרך בה כדאי להורות נושאים מסוימים, ושיטות הוראה שכדאי לנקוט בהן. המאפיין את כולם הוא הנטייה וההשקפה האמפירית במידה מסוימת, בהתבסס על הניסיון המעשי ממש או על הניסיון ההיפותטי כמו במקרה של רוסו. מכל מקום, כתביהם החינוכיים של סופרים אלה נבדלים במידת הנאמנות והאותנטיות הטבועה בהם. ניסיונו החינוכי של לוק היה מוגבל למדי ומבוסס רק על עבודתו כמחנך ומורה פרטי לבנו ונכדו של הגרף משפטסבורי, ויצירתו "מחשבות אחדות אודות החינוך" צמחה מחליפת מכתבים עם ידיד, בה הוא מציע דרכים לחינוך בנו של זה האחרון. ביחס לרוסו הרי כתביו החינוכיים היו רק תחליף לעבודה חינוכית מעשית:("...אם אין ביכולתי ליטול על עצמי את התפקיד המועיל יותר - עבודה חינוכית ממש - אעיז לפחות לנסות את הקל יותר. אלך בעקבות קודמי ואטול בידי לא את התפקיד אלא את העט, ובמקום לבצע את הדבר הנכון, אומר אותו!!". רק פסטלוצי, מכל השלושה שהוזכרו, יכול להיחשב כסופר חינוכי מובהק, כיוון שכתביו צמחו על רקע עבודתו המעשית כמו במקרה של קורצ'אק. ברור על כן לחלוטין שפסטלוצי זוכה בכתביו של קורצ'אק למירב השבחים בעוד ששני הסופרים האחרים מוזכרים רק דרך-אגב, ובמקרה של רוסו רק למען הטח בו ביקורת קשה. קורצ'אק הרגיש כנראה זהות ניכרת עם פסטלוצי בשטח החינוכי, ועם פסטר בשטח המדעי. הדמיון המפליא בין מפעל חייו של קורצ'אק לזה של פסטלוצי צוין כבר. שניהם הקדישו את חייהם להצלתם, שיקומם והחזרת כבודם של הילדים העלובים והמוזנחים ביותר, וקורצ'אק נקרא בצדק "התגלמות שניה של פסטלוצי, מתוך בני העם היהודי על אדמת פולין". אך כפי שציינתי קודם, היו למרות זאת הבדלים באישיותם ויצירותיהם של שני המחנכים. בכתביו היה קורצ'אק הריאליסטי יותר מבין השניים, בעוד שפסטלוצי, לפחות בחלק מכתביו, הרקיע לגבהים הגורמים רק לבלבול מחשבותיו של הקורא ולהפלגת דמיונו אל מעבר לגבולות המציאות הממשית. בעבודה המעשית, לעומת זאת, היה פסטלוצי ריאליסטי יותר, ולא שכח אף לרגע שהילדים שבפיקוחו חייבים לקבל הכנה לקראת חיים קשים ואכזריים, בעוד שכל מעיינו של קורצ'אק היו נתונים להענקת מירב האהבה וההבנה לילדי טיפוחיו - ותו לא. קיים גם דמיון מסוים בין עבודתו החינוכית של קורצ'אק לזו של מקרנקו, שפעל כמחנך בקהיליית ילדים חסרי-בית בשם "קולונית עבודה על-שם מקסים גורקי". הן קורצ'אק והן מקרנקו ראו בכתבים חינוכיים רק ביאור, פירוש ותיאור לעבודתם החינוכית, ושניהם זלזלו בחשיבות, השיטות המקובלות להכשרת מורים. עם זאת היה מקרנקו (שלא כקורצ'אק) ספוג כולו אידיאולוגיה. קומוניסטית ושאב את השראתו מכתבי לנין, שאותם התאמץ ליישם לתחום הפדגוגיה. נטייה דוגמטית זו הטביעה חותמה על כל כתביו. אין דבר זר יותר לרוחו של קורצ'אק מ"האני מאמין" הבא של מקרנקו: |
"...בכל מקום שאני רואה אויב מעדי מחובתי להיות הראשון לחשוף את פרצופו האמיתי בכדי להרוס אותו בהקדם האפשרי... לכן עבודתו של הסופר אינה מתנהלת לעולם על מי מנוחות ופעולתו המעשית היא החזית הרחבה של ההתקפה הסוציאליסטית..."
|
|
אלה הן מלים הצורמות את האוזן, במיוחד כאשר הן יוצאות מפיו של מחנך, אפילו אם נניח שהוא עצמו השתמש בהן רק כמס-שפתיים למשטר הקומוניסטי. קורצ'אק לעומת זאת נשאר בלתי כבול לקו חינוכי אידיאולוגי כלשהו, והשקפת עולמו החינוכית היא מערבית בצורה בולטת. מקרנקו האמין במשטור החיים בבית-הספר על ידי הקולקטיבציה ולמענה, בעוד שקורצ'אק קבע סדרי נוהל דמוקרטיים בבית היתומים שלו. כן לא היה קורצ'אק שותף לדעותיו האנטי-דתיות של מקרנקו, אלא להפך - שאף להכוונת החינוך לערכי הדת כפי שעוד אציין בהמשך. ארנסט סימון הצביע בצדק על מאבקו (ללא הצלחה יתרה) של קורצ'אק להתגבר על העיכובים ה"משכיליים" של בני זמננו: |
"דת - אידיאל - אתיקה - התלהבות - שמא החשש בפני הטפת מוסר, המליצה הקדושה, חוסמת את פינו, משתקת את המעשה בתחום זה"...,
|
|
קורצ'אק הראה נטיות שמאלניות, כפי שמוכח מפעילותו למען רפורמות סוציאליות ותמיכתו בכל מך וחלש. הדבר משתקף גם בכתביו. יתר על כן, נטייתו וזיקתו למפלגה השמאלית-הקיצונית בתנועה הציונית, השומר הצעיר, ולפלג השמאלני בקבוץ עין-חרוד - מעידות גם הן על אורינטציה שמאלנית במובן הרחב של המושג. על כל פנים, השקפת עולמו הסוציאליסטית התגלתה בעיקר ברגשות הסולידריות כלפי הסובלים והמקופחים, בעבודתו החינוכית הראה קורצ'אק נטייה להעדיף את ההתארגנות השיתופית והקהילייה הקואופרטיבית על הגישה האינדיבידואליסטית, אך במידה שהדבר נוגע לכתביו החינוכיים, נשאר בלתי כבול לדוקטרינה פוליטית איזושהי, והצליח במשך כל הזמן להימנע מלהשתלב בתנועה או במפלגה בעלת מגמה פוליטית מסוימת. במובן רחב יותר, אפשר לומר שקורצ'אק נמנה על האישים היהודיים המרכזים הבולטים ביותר בתחום החינוך המתקדם. סוג החינוך שלמענו נלחם היה "פאיזוצנטרי"; הוא היה מבשרה של "המאה של הילד" באירופה המזרחית. היסוד הפדגוגי-חברתי בעבודתו ובכתביו הוא הבולט והחשוב ביותר, וצד זה באישיותו ופעלו הוא המעלה את הדמיון בינו לבין פסטלוצי. עבודתה של סילביה אשטון-וורנר עם ילדי המאורי בניו-זילנד בימינו אנו דומה במקצת למפעלו של קורצ'אק. בקטגוריה זו אפשר לכלול גם את עבודתם של אלה שהקדישו את חייהם לחנוך ילדים בארצות נחשלות כשלנגד עיניהם טובת בני המקום בלבד, והם נקיים מכל מגמות דתיות או פוליטיות. לו חי קורצ'אק בישראל של היום היה ללא ספק תופס עמדה מרכזית בחינוכם של ילדים מקופחים מבני עדות המזרח, וילדי עולים בדרך-כלל, כשכל מעייניו נתונים לתכנון דרכים לקליטתם והשתלבותם המלאה באוכלוסייה הותיקה. לבסוף, מרחיק-ראות במיוחד בפעילותו החינוכית של קורצ'אק הוא מאבקו הבלתי-נלאה למען מחקר חינוכי, לחיפוש דרכים מדעיות לקניית יתר ידע על חיי הילד, ולתצפיות מפורטות על דרכי התפתחותו וגידולו. הנתונים שנאספו על ידי קורצ'אק בשקידה ותשומת לב כה רבה אבדו יחד עם מסמכים וכתבי-יד אחרים שלו בשואת יהדות אירופה, אך עובדה אחת ואין עליה עוררין: ביסוד פעולותיו החינוכיות של קורצאק חבויים זרעי השיטה המודרנית למדידה כמותית של הגילויים השונים בחיי הילד ובדרכי התפתחותו; שיטה זו הולכת ומתחזקת בפדגוגיה של תקופתנו. אין אנו יכולים להטיל כל ספק בכך שקורצ'אק היה אישיות בעלת רוחניות חזקה ובולטת. לאדם שלא הכירו אישית, השואב את כל המידע שלו מהמסמכים הכתובים שנותרו אחריו ומדמותו כפי ששורטטה על ידי הביוגרפים שלו, קשה באמת לעקוב אחרי האודיסיאה הרוחנית והדתית שלו ולהסביר את החליפות והתמורות בהתפתחותה ההדרגתית של אישיותו; אפשר להניח בודאות שאמונתו באלוקים הייתה מהסוג האקזיסטנציאליסטי והיה בה משהו מהמיסטיות הנובעת במקרים לא מעטים מרגשות עמוקים של מוסר-כליות, ייאוש והרהורי התאבדות. קורצ'אק האשים את עצמו בגרימת מותה של אמו עקב רשלנות ואי שמירת חוקי הזהירות הנהוגים בבתי-החולים, בהדביקו אותה בחיידקי טיפוס שהועברו אליו מחולים שטיפל בהם. ההשפעה הפסיכולוגית של מחדל זה על קורצ'אק הייתה בעלת אופי טראומטי, ומכות רבות אחרות הונחתו עליו בזו אחר זו. הוא היה עד ראיה לתקרית אכזרית ומזעזעת בה הותקפו והוכו תלמידיו ברחובות וורשה לא על ידי נאצים גרמנים, אלא על ידי אנטישמים פולנים. אמונתו בהתבוללות היהודים הפולנים בתוך הרוב האתני הגדול של העם הפולני, למעשה כל הזדהותו כיהודי המשתייך לעם הפולני ולתרבות הפולנית, זועזעו קשות כאשר שידוריו ברדיו הפולני הופסקו לפתע רק בשל היותו יהודי. זמן קצר לפני זה הושפל ע"י הפעלת הצנזורה על תכנית הרדיו שלו, ששודרה תחת הפסבדונים "רופא זקן". לבסוף נאלץ לנתק את קשריו עם בית היתומים הלא יהודי בוורשה אתו היה קשור שנים רבות. בקיצור, גם אם ההנחה שרגשותיו הדתיים של קורצ'אק נולדו מתוך ייאוש היא בבחינת השערה בלבד, נוכל לומר בודאות שרגשות אלה התחזקו והתעמקו בו. הייתה זו דתיות מהסוג אודותיו כותב בובר: |
..."כשכל המגמות מכזבות בחשכת האפלה של התהום קמה המגמה האמיתית היחידה של האדם, המגמה אל הרוח הבורא, אל רוח אלוקים המרחפת על פני המים. היא האוטונומיה האמיתית של האדם. פרייה של אותה חירות שאינה בוגדת ומנקרת עוד, אלא נוהגת באחריות"...
|
|
בעיית הדת התעוררה אצל קורצ'אק בבואו לתכנן ולארגן את אורח החיים היום-יומי בבית-היתומים שבניהולו. איזה מקום יינתן לדת בחיי היום-יום של הילדים? כבר הזכרתי את "חדר השקט" אליו יכלו הילדים לפרוש כאשר הרגישו צורך להרהורים שבלב. ידוע לנו על מר גוטמן הזקן, המורה לדת היהודית, שהיה עורך ביקורים סדירים בבית-היתומים כדי לתת לילדים הדרכה דתית, על כל פנים לאלה שהיו מעונינים בכך. מר זלמן ווסערצוג מספר לנו שבבית-היתומים נערכו תפילות סדירות והילדים רשמו את שמותיהם בשתי רשימות: ברשימה אחת נרשמו אלה שהביעו את רצונם להשתתף בתפילות, וברשימה שניה אלה שלא רצו להתפלל. ברצוני להעיר כאן, בדרך אגב, שגם תהליך זה עורר את תאבונו הבלתי ניתן להשבעה של קורצ'אק למחקר מדעי. הוא השגיח בכך שילדים שהביעו את רצונם להשתתף בתפילות לא הופיעו בהן בסופו של דבר, וכן גם להפך. בין השאר האמין שהגורם הקובע בהחלטתם של הילדים להשתתף בתפילה - מקורו בניסיון כלשהו מהילדות, אולי זיכרון הקשור בהורה או קרוב שהיה רגיל להתפלל; שיקול מודע או בלתי-מודע הוא שקבע בסופו של דבר את החלטת הילד, ולאו דווקא החלטתו הרגעית להוסיף את שמו לרשימה זו או אחרת. הזכרתי כבר את תיאורה של הינדה לוי-ליסנר על טקסי השבת והחג בבית היתומים. תיאוריהם של ווסערצוג, ליסנר ואחרים משקפים ללא ספק את המציאות, אך מתייחסים כפי הנראה לתקופה האחרונה בבית היתומים. למען הצדק והיושר עלי לצטט כאן מכתב של אחד מחניכי המוסד, נער בשם הירש שטיינהרדט, עליו נודע לי מתוך מאמר של דב סדן: |
"...אני ואחי הצעיר היינו כמה זמן בבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק. לא ניתן לנו שם חינוך יהודי. כל ילד שנתחנך שם התבולל עד היסוד בו, אחי הצעיר לא יכול היה לחזור ולקנות לעצמו שווי משקל יהודי. הוא מדבר יידיש משום כך בלבד, שהמשפחה הייתה דוברת יידיש, אבל אין הוא יכול לכתוב ולקרוא בה. בית היתומים היה בית-חרושת להתבוללות. שורת האמת מחייבת לומר כי ד"ר יאנוש קורצ'אק היה איש יקר מציאות, אישיות גדולה, רופא גדול, סופר מסולת של סיפורי ילדים, אדם בעל לב טוב, הוא נתן את כל נשמתו ליתומים הקטנים והעלובים. אך הוא היה גם גדול-המתבוללים שנזדמנו לי בחיי".
|
|
לא יכול להיות ספק בכך שקורצ'אק עבר התפתחות הדרגתית החל באגנוסטיות דתית לעבר התבוללות קיצונית "...עד לדבקות משולהבת בצור מחצבתו" כדבריו של ארנסט סימון, אך נגזר עליו להיתקע זמן ממושך מאוד, לאמיתו של דבר משך רוב שנות עמלו, בתחנת מעבר חיונית זו; לפני שהצליח סוף סוף לשוב אל עמו וגם השכיל לשוב אל "עמך" סתם... סקירה זהירה של המקורות שברשותי הביאה אותי למסקנה דומה. על מנת לאשר נקודת השקפה זו אני ממליץ לקורא על הביוגרפיה של קורצ'אק מאת חנה אולצ'אק, שהיא לדעתי המקיפה והשלמה ביותר שנכתבה עד כה. ספר אותנטי זה אינו משאיר ספק לגבי זיקתו העמוקה של קורצ'אק לדת היהודית ולערכיה במובן המעמיק של המושג. כלפי חבריו לעבודה האדישים מבחינה דתית, או אפילו אתיאיסטיים, כגון סטפה וילצ'ינסקה ומרינה פלסקה, נקט קורצ'אק עמדה פרגמטית מובהקת בעניינים של דת. הדת, כך הדגיש, היא מקור נחמה ועידוד למסכנים והסובלים ולכל אלה החסרים אהבת הורים, דאגה ותשומת לב. יתר על-כן, הדת מוסיפה גוון ותוכן לחיים אפורים ועגומים (טענה המזכירה במקצת את התיאוריה ש"הדת היא אופיום להמונים"). כן הצדיק את הצורך בחינוך דתי (לא מהסוג ההלכתי) מטעמים אחרים, כגון: |
..."אפשר לחנך ילדים בלא דת אך לא בלא אלוקים. איך לבאר הולדת, מיתה, מהלך הדורות? אלוקים נצרך לו, יברא אותו לעצמו".
|
|
מכל מקום אני מרגיש שרעיונות אלה של קורצ'אק בזכות הדת הם רק בבחינת "Argumentum ad Hominem" זיקתו לדת נבעה ממקורות עמוקים הרבה יותר: מצורך רוחני אמיתי וצימאונה של הנפש הכמהה לדת. דתיותו של קורצ'אק הייתה אישית במלוא מובן המלה, ומבחינה יהודית אפשר לומר שהייתה זו רליגיוזיות הרחוקה מאוד מהדת היהודית במובן האורתודוכסי. הוא לא נמנה על באי בית-כנסת יהודי מסוים, ולא הקפיד על קיום מצוה מהמצוות המעשיות. לדפוסי הדת המאורגנת והממוסדת לא הייתה לו כל זיקה והבנה; אך עלינו לזכור שהיהדות מעריכה מאד את האמונה שבלב וההתעלות הרוחנית, שהרי "רחמנא ליבא בעי". הוא היה מוכן לכרוע ברך בהשתתפו בתפילה עם חניכי בית היתומים הלא-יהודי שתחת השגחתו, דבר שהוא בבחינת בל יעשה עבור יהודי שומר מצוות. לעומת זאת, הייתה לו הערכה מלאה לדבקות במצוות המעשיות היהודיות כאשר הדבר נעשה מתוך אמונה כנה. באחד ממכתביו הוא תומך בסירובם של ילדים יהודים לבקר בבית-הספר הנוצרי ביום השבת; הוא יעץ גם לילדים שלא הקפידו על שמירת השבת שלא להצהיר במפורש בפני מוריהם כי השבת לא-איכפת להם, שהרי: ..."מי שאינו מכבד את הדת שלו, אין אנשים הגונים מכבדים אותו"... במידה שהדבר נוגע למחשבה החינוכית היהודית הרי קשה באמת לשייך הוגה דעות כה מקורי וכה מרוחק מהזרם העיקרי של היהדות המסורתית לקטגוריה איזושהי; יחד עם זאת תואמים אישיותו של קורצ'אק ומפעל חייו במידה רבה את המסורת היהודית של אהבה וחסד כלפי ילדים יתומים. היהדות מחשיבה זאת כמצוה מהדרגה העליונה ביותר. אלוקי העברים נקרא "אבי יתומים ודיין אלמנות". אם ההדבקות בדרכי ה' היא המטרה הנעלה ביותר אליה יכול יהודי לשאוף, הרי יכול קורצ'אק להיחשב לאדם שהגיע לדרגה גבוהה בסולם הערכים היהודי. דבר זה נכון למרות השקפתו החילונית ודתיותו האינדיבידואליסטית. במסורת החסידות, בעיקר, נחשבה מצוות הדאגה ליתומים כבעלת ערך יוצא מגדר הרגיל ומאמצים רבים הוקדשו לקיומה. בהקשר זה כדאי להזכיר כי היה זה דב סדן אשר ראה את יאנוש קורצ'אק ב"פמליה של מעלה"! לשמאלו רבי זושא - שבכי תינוק נשמע לו ממרחקי מרחקים והפגתו קורעת את פרגוד המצור לתפילת כל נדרי שתתקבל; לימינו רבי משה לייב מססוב שאמר: "מי שאינו יכול ללקק בלשונו עד גמירה שחינו של ראש תינוק - אין בו קורטוב של אהבת ישראל"... לכן לא יהיה זה אבסורדי אם נראה את קורצ'אק כאחד מצדיקיה ה"חילוניים" של החסידות, אם אפשר בכלל להעלות על הדעת פרדוקס כזה. גורלו המיוחד של העם היהודי בגולה סיפק תמיד שדה-פעולה נרחב לבעלי צדקה ועושי חסד. תמיד נמצאו יתומים וילדים עזובים שצריך היה לתת להם מחסה ולדאוג, לצורכיהם. האם הייתה תקופה כלשהי בחיי העם היהודי בה לא נמצאו קורבנות של רדיפות ופוגרומים שהשאירו אחריהם מדי פעם מספר רב של יתומים וילדים חסרי-כל? מצבו המיוחד של העם היהודי סיפק תמיד קרקע פורה לצמיחתם של אישים נדיבי לב, שהקדישו את חייהם למען ילדים עזובים. על רקע ההיסטוריה היהודית, אין קורצ'אק מהווה תופעה כה יחידה במינה כפי שהיא נראית במבט ראשון. רבים היו בעלי-צדקה אלמונים ונשכחים שאימצו ילדים או הקימו מוסדות עבורם, אך אף אחד מהם לא הגיע למעמדו, שיעור קומתו ודרגת פרסומו של קורצ'אק. נתינת מחסה ודאגה לצורכיהם הגופניים של ילדים חסרי-בית היא עניין אחד, אך דבר שונה לגמרי הוא ייסודו וניהולו של מוסד בעל מבנה מקורי ותכנית חינוכית למופת. בל נשכח בהקשר זה שקורצ'אק הצטיין הן כסופר פורה בעל סגנון מיוחד, שתרם רבות לספרות החינוכית וספרות הילדים, והן כפדגוג מעשי ורופא שכה רב היה הביקוש לו. בשלב מאוחר בחייו התקרב קורצ'אק מבחינה רגשית לתנועה הציונית, וחש הזדהות בעומק לבו עם לידתה מחדש של האומה היהודית במולדתה העתיקה. שני ביקוריו בארץ-ישראל והדינים וחשבונות שבידינו אודותם, מצביעים על נקודה זו. מה שמשך אותו במיוחד בארץ ישראל היה עניין התחדשותה של אומה, מבחינה ביולוגית ותרבותית, וצמיחת טיפוס חדש של ילד יהודי. בהתהלכו בארץ לאורכה ולרחבה עמד משתאה נוכח דופק החיים והחיוניות התוססת של הישוב. אינני סבור שבאופן אישי הזדהה עם דרך החיים של הקיבוץ. מה שמצא חן בעיניו בחיי הקיבוץ היו היחסים ההרמוניים שבין ההורים והילדים. בכתביו החינוכיים של קורצ'אק אנו מוצאים את ההנחה (סמויה במקצת) שהבנה מלאה והרמוניה בין הורים וילדים אינה ניתנת להשגה, בדרך-כלל נגזר על הילד שעולם המבוגרים לא יבין לרוחו כהלכה. חיי הקיבוץ פקחו את עינו של קורצ'אק בנקודה זו והרסו במידת-מה את הנחתו שההתנגשות בין הילד למבוגר היא בלתי נמנעת; הוא נוכח לדעת שבקיבוץ, לכל הפחות, תיתכן בהחלט הרמוניה וחיבה הדדית בין הורים וילדים. אם כי קורצ'אק למד את התנ"ך וידעו היטב, הרי רק כאן בארץ-ישראל קמו לעיניו בצורה מוחשית דברים רבים הנזכרים בספר-הספרים שהיו סתומים ומעורפלים בשבילו. נוף הארץ, צמחייתה, אקלימה, הכל קיבל לפתע משמעות חדשה. לאדם כה מושרש בתרבות הפולנית לא היה זה קל להזדהות עם העם היהודי וארצו; ובכל-זאת חלם על בילוי שארית חייו בחדר צר בעיר הקודש ירושלים במחיצת התנ"ך, כאשר עטו בידו והנייר לפניו. ברם, התחייבויותיו כלפי הילדים היתומים שהשאיר בורשה הפכו חלום זה לבלתי ניתן להגשמה. קורצ'אק חזר למשמרתו ומת מות קדושים בשואה של יהדות אירופה. |
