"בכל יום היה חותה בשל כסף וכו', מאי טעמא התורה חסה על ממונם של ישראל" (שם ל"ט ע"ב).

"מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו".

"ומה שאמר בכאן אין לה שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן ממידת חסידות",

"כל המפזר מממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, והיה כמו שציוו נביאים מכלכל דבריו במשפט, כן בדברי תורה כן בדברי עולם, אפילו בקורבנות שאדם חייב בהן, הרי חסה תורה על הממון, ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו, שלא ינדור אלא כרצוי לו".

"והעושה כן עובר על דעת הכתוב, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות".

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית בז ע"ב).

"בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים בקלחות של כסף ושל זהב, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל מובלים בסלי נצרים של ערבה קלופה" (מועד קטן כ"ז א-ב).

"ויאמר יעקב לבניו למה תתראו (בראשית מ"ב א') אמר להם יעקב לבניו, למה תראו עצמכם כשאתם שבעים, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יקנאו בכם".

"בפולמוס של אספיאנוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס - בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות - בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפיריון בתחום העיר" (סוטה מ"ט א-ב).

"בעדי עדיים ומלבושים, תתפארנה הנשים, זה יתגאה בתלבושתו, וזה במרכבתו, והאחד ברכושו כי רב, ובכלי זינו, ואוי לו לזה שלא יכרע וישתחווה, לאלה שהשעה משחקת להם".

"בני, אל תרגילו עצמכם בבתי משתאות, פן תצאו מגדר הסתפקות",

"דעו בני, כי גנאי הוא לאדם להיות זולל וסובא, גרגרן ורעבתן".

"שלא יהיה שום יהודי מתושבי העיירות אשר בהם קהילות מבני ברית, להחזיק בביתו ולא בגבולו ולא ברשותו, עדת משחקים",

"גם כדי להכניע לבבינו והצנע לכת עם שמויינו (השם אלקי"נו) ולבלתי התראות לעיני הגויים, הסכמנו שמהיום עד תשלום הזמן הנז', לא יעשה שום יודי או יודית, מתושבי הקהילות הנז', ולא מתושבי הכרכים והכפרים, שום מלבוש פודירט"ו צנט"ו משום דמות, רק אם יהיה צנט"ו שחור ושלא יהיו הבתי זרועות מתוחות".
"גם מלבושי הנשים, שכבר נעשו עם בתי ידים פתוחות, פודי צנט"ו, תלבשנה אותם תוך הבתים כרצונם, אך לא תהיינה רשאיות לצאת בהם בגלוי מחוץ לבתים, ולא להתראות בהם בפתחי הבתים".

"אסור לעשות סעודה רק מותר לתת קפה וסארוירדו [צנים פריך, עשוי סוכר וחלמון ביצה] לכל אלה שיבואו הביתה לברך ברכת מז"ט".

"ולא יעלה על השולחן רק דג או בשר, לא שניהם יחד בסעודה אחת",
"פרפראות לסדר סביבות השולחן נאסר לגמרי".

"עושי החופות והסעודות מרחיבים את לבם, ומרבים לעשות יותר מכפי יכלתם, יותר מעשירי הגויים, אשר אנחנו בתוכם".

"נשי משפחתנו הורגלו עם לומדי תורה, ויעירו בעליהם לקיים תלמודיהן בידיהן, ועוד שלא הורגלו בהוצאות יתירות, ולא יבקשו מבעליהן מותרות, ובקשות המותרת הן המטרידות האדם מן הלמוד" (צוואות גדולי ישראל, עמ' 185).

"היהודי הוא בעל גאווה, ומבקש תמיד השתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים, דחופים מגוי אל גוי, אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם, ואמר החכם שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה לעולם, ויראה אדוננו הניסיון בזה כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו, היו באים כעבדים וגולים, לבושי בלויי הסחבות, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים שיש להם הכנסה אלף כפולים לשנה".

"אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו משי - - - מה אלה הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא, ואתם מלובשים כסגנים".

"מיום שהוכרז על אסור לבוש המשי, לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבושי יקר והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול".

"הבונים היכלות, ויקחו להם פרדות גדולים וטובות למרכבות, וילבשו בגדי מלכות, המחלצות והמעטפות, ותחבשנה נשותיהם ובנותיהם כשרות וגבירות, ותבאנה בעדי עדיים, זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, והיא הייתה סיבת נפילתם, בהיות ליהודים יד ושם בחצר המלך היו מצויים לצלות תרנגולת בשבתות, מהתענג ומרך".

"רוב הגזירות והצרות אשר נתחדשו עלינו, היו בסיבת פרוצי עמנו, אשר גלו חרפתנו",

"מורשי הקהילות וחכמיהן, אנשים טובים ואחדים, ההולכים בחצר אדוננו המלך, ועשו תקנות בעניינים שהם עבודת הבורא ית' וכבוד התורה הקדושה ועבודות המלך י"א והצלחת הקהילות יצ"ו ותועלתם".

"ויוצא מזה שגוזרים גזירות עלינו מזמן לזמן בגלל טעם זה, ועדיין לא נטהרנו מהראשונות בשלום".

"המשלם מס מעשרה גדולים ועד בכלל, אסור לו להזמין אלא כ"ה אנשים ונשותיהם, מלבד הרבנים וחזן ושמש אחד ודרשן ואונטרפירר וב' סערווער וכל הדרים בבית".

"את העוגה הגדולה [רעשיטקא] אין להוביל אלא בצנעא קודם השבת, ואין ללוות אותה בפומבי, בכלי זמרים, כפי שהיה נוהג קודם לכן".

"גם ראינו שמלבישין את עצמן ובנותיהן במלבושי כבוד, כאילו כל ישראל בני מלכים הן, על כל זאת אמרנו וענינו וגזרנו אומר בגזירה חמורה, שכל מדינה ומדינה יתקן העוות ע"פ ראשיהם ושופטיהם ושוטריהם, בצירוף אב"ד שלהם תוך שלשים יום אחרי שומעם דברינו אלה".

"שלא ילבשו האנשים והנשים בלבושי הגויים והפריצות, שנהוגים בעו"ה, רק יהיו בני ישראל מצוינים במלבושיהם".

"תקנות מלבושים יעמדו בתקפם, ועליהם להוסיף כפי חומרות תקנות ארצותינו, כגון איסור זהב ושאר חומר המבוארים שם".

"הרב ודרשן וחזן ושמש, חוץ ארחי פרחי הבאים לפי שעה לקהילתו, ועכ"פ תוך כל עשרה אנשים יהיה עני אחד".

"החרמות ושמתות מרוזני דד' ארצות יצ"ו בנידון הסעודות שמבזבזין יותר מחומש ממש, כבר צוותו בו קמאי דקמאי, בכן באנו כעת לתקן לבל ישונה".

"שהרשות ביד בעל השמחה לרשום מי שירצה, אף כמה מנינים, והשני מנינים שיעלו מן הגורל יקרא השמש ולא יותר, אף איש אחד".

"מספר המוזמנים לברית מילה לא יעלה על 20 איש, חוץ מקרובים פסולי דאורייתא, דהיינו עד שני בשני, וחוץ מפרנסי החודש והנאמנים ושמשי הקהל והשתדלן וכו', ומי שסכומו פחות מזהב אין רשאי להזמין יותר מעשרה אנשים, ונוסף עליהם חמשה לומדי תורה, והמוהלים והסנדק והקוואטיר יהיו כולם במניין המוזמנים הנ"ל.
איסור גמור הוטל על כל איש ואיש, קטן וגדול, עשיר ואביון, ש"ץ ושמש ונאמן ומלמד ושתדלן, לילך על שום סעודות ברית, אם לא יזמין ויקרא לו השמש המזמין על הסעודות, וכן חל החרם על השמש הנ"ל, המזמין על הסעודה, שאינו רשאי לילך ולהזמין לשום סעודה יותר מהתקנות הכתובות כאן".

"שני מנינים אנשים ושני מנינים נשים, ועשרה לומדי תורה ומלמדים, ושני נאמני הקהל ושני שמשי הקהל, ושתדלן ודיין ואויבר שמש דביהכ"נ ושמש א' והחזנים דביהכ"נ".

"ביום המילה, שהולכים הנשים לקבל פני היולדת במז"ט, חל איסורא על היולדת לכבדן, ליתן לפניהם מרקחת כלל, רק תיתן היולדת לכל מי שתרצה לעקיכ"ל א' קטן, כמו שקונים בעד גדול בשוק, ולא ריי"ן לעקי"ך, והאיסור על הנותן והמקבל".

"שכל מי שעשה לבנו נישואין או לבתו או לקרוביו, אפילו לבחור אסור לעשות ביום ה' בלילה וביום ו' (עש"ק) שום סעודה להזמין את בני הקהילה, ואין רשאים להיות אלא החתן והכלה עם השושבינים".

"התורה חסה על ממונן של ישראל, וגם חכמינו ז"ל שקדו על תקנות בני ישראל בכמה אופנים, בכן אנו אין לנו אלא לדרוך בעקבותיהם, ועתה ראה ראינו לתקן דבר נאה ומתקבל, וממש מהראוי לקרותו כתקנת הלל בפרוזבול, לעשיר ועני כאחד, והוא זה: מי שיזכהו המקום ב"ה להכניס בן או בת לנישואין, לא יקרא מבני מדינה אפילו אותן ההולכים לביה"כ על סעודת החתונה, רק מי שהוא קרוב לאחד מהמחותנים, הן מהם עצמם או מנשיהם, שני בשלישי דווקא, ומי שיתברך בישועת הבן, ברית מילה ופדיון ובר מצוה ודומיהן, לא יזדמן לסעודות הללו כי אם שני בשני, פסולי עדות מחמת קירבה דווקא, ולא מי שהוא דחוק יותר. כל זה נאמר דווקא מבני מדינה זו, כדי שלא יהא הכרח להרבות בהוצאה מרובה מפני איבה, אבל לקרות ולהזדמן מרחמוהי ממדינה אחרת הרשות בידו".

"האלופים הממונים נתנו תקיעת כף כי ישמרו בהשגחה פרטית על מילוי התקנות, בלי שום נשיאות פנים".

"מספר השחקנים על החתונה לא יעלה על ארבעה, ואסור להם לשחק אלא עד חצות, וכל ליצן שיעבור על התקנות אסור להעסיק אותו במשך שנה תמימה".

"התורה חסה על ממונן של ישראל, אם כי חתן הסעודה בעל אמצעים הוא, אולם לא יוכל להשתלט על אי הסדר המשתרר בסעודות אלו, כאשר אין בידו לספק את רצונם של המוזמנים ולקבל אותם כראוי",

"והיהודים לובשים מלבושי הרוזנים להדמות להם, ויצרו מעבירו על דעת קונו, לאמור שעי"ז ימצא חן, ונהפוך הוא מאסו בך, והרוזן (הנכרי) שונאו, כי חרפה היא לו".

"לשמור ולדקדק אחר החזקת התקנות, בזהירות יתירה, לענוש את העבריינים בעונשי כסף, ולפעמים גם במאסר ובפחיתת הכבוד".

"לסעודת בר מצוה יזמינו רק עשרה אנשים לבד בעל הסעודה, הבר מצוה, המשרת, החזן וגם אנשים הבאים ממקום אחר לא יכללו במספר העשרה. נשים אין רשות להזמינן, חוץ מבנותיו וכלותיו, האם והחמות, אך להנה הרשות לקחת חבל בסעודה. מזמרים ובדחנים לא יבואו אל הסעודה".
"ביום החתונה אז הרשות ביד כל אדם לקחת מנגנים, אבל לא ירבה מספרם יותר מארבע. לסעודת נישואין אל יקראו רק חמשה עשר אנשים ושש נשים, חוץ משארי בשר הקרובים".
"בסעודת ברית מילה כה יהיה סדר ההנהגה: האיש המשלם עד חמישים כסף מס, אל יקרא רק עשרה אנשים, ויתן שני מיני מאכלים. בשר עגל ויין אל יינתן. האיש המשלם מאת כסף ועד שלש מאות כסף יוכל לקרות עשרים אנשים ולכבדם בתפונים תרנגולים ויין. האיש המשלם משלש מאות ומעלה יוכל להזמין חמשה ועשרים אנשים ויערוך לפניהם השולחן ככל אוות נפשו".

"אין הנשים רשאיות להופיע, מחוץ לגיטו, בלבושי פאר, מקושטות בתכשיטים ומלבושים יקרים וגם לא במנעלים אדומים, וכן נאסר עליהן ללבוש מטפחת משי, ואף פיאה נכרית משוחה בפוך ובושם".

"שלא ילבשו עמם בגד ואפילו מנעלים ממאדע חדשה, כמו שהולכים בשאר מקומות".

"אברהם אבינו היטיב להשכיל בחכמות אלקיות ותהי ראשית ממלכתו שלא לדור בשום בית, רק באהלים ישב וכל ימיו, כי העוסק בבניין מטריד מחשבתו ושכלו - - - וגם אחר גמר ותשלום הבניין הוא חפץ להשיב בו כלי תשמישו ותכשיטים, כלים מכלים שונים, וכמו כן שאר האבות וצאצאיהם והבאים אחריהם, לא ישבו בבית ניגון ועליות מרווחות, כי אם באהלים - ובמצרים עשה פרעה בערמה, למען שיתערבו בגויים, ונתן להם חירות לקנות להם בתים, נראה מכל זה שישמור כל אדם את עצמו מכל דבר שהוא מותרות".

"ולו חכמו ישכילו כל אחינו היושבים בק' ויוספו אומץ לבטל היתרונות [המותרות] שמביא לידי תקלות גדולות ומכשלות רבות, ומה גם שהוא נגד רצון אחינו שבחו"ל, אשר כל מגמתם להיות צדקת פזרונם נגד היסוד, פקוח נפש דוקא".

"מה יתחמץ לבבינו - הוא קובל - לשמע השערוריות, האלו, ומה עצמו ראשיהם, איה שוקל ואיה סופר את כל המון הצרות והתלאות אשר הסבילנו שתי בנות התפתה האלה, הלוקסוס והמאדה [האופנה] הארורות, אשר מצאו קן בלבות בני עמנו במידה מרובה ונפרזה. הן הנה היו לבני ישראל לפוקת ולמכשול עון, לחמת רעל ולמרורות פתנים, את אלה הביאו עד ככר לחם, ואת אלה, אהה, לילך מעולמם בלא עתם".