|
תוכן המאמר:
מבוא דרכי לימוד דמותו של הרב המסגרת הפנימייתית מנהגי עדות סיכום תקציר: בעיית השתלבותם של עדות המזרח בישיבה התיכונית נובעת מסיבות שונות. במאמר מובאות דוגמאות ומוצעים פתרונות להתמודדות. מילות מפתח: חינוך והוראה; עדות המזרח; ישיבה תיכונית. |
|
מבוא הישיבות אימצו לעצמן את שיטת החינוך הפנימייתית כשיטה המתאימה ביותר להגשמת מטרותיהן החינוכיות. החינוך הפנימייתי מאפשר למחנכים ליצור מגע עם החניכים לא רק דרך ובזמני המסגרות הפורמליות הנהוגות בבתי ספר רגילים (הוראה בכתות, בשעות היום בימי חול), אלא גם בזמנים בהם בדרך כלל, במסגרות הלא פנימייתיות התלמיד מנותק ממחנכיו. יש אפשרות בפנימייה ליצור חברת נוער מתוקנת עד כמה שניתן ולחנך דרכה למצוות בין אדם לחברו, ליצור אוירה מיוחדת בשבתות וימים טובים שממנה ישאב וילמד התלמיד ערכי הימים האלו, לחנך באמצעות חדר האוכל ועוד. בדרך כלל, המחנכים גרים סמוך לישיבה והקשר הנוצר בישיבה הוא קרוב להיות קשר משפחתי במובן הרחב של המלה. הישיבות הגיעו לתוצאות חיוביות בחינוך תלמידיהם בעיקר בזכות אותה אוירה ביתית, משפחתית, בישיבה בכלל ובפנימייה בפרט. ברור שמסגרת פנימייתית כפייתית או אף זרה, בה התלמיד לא ירגיש נח לא תשיג שום אחת מהמטרות שדובר בהם לעיל. בתחילתם של הישיבות התיכוניות למדו בעיקר ציבור אשכנזי, ומטבע הדברים המסגרות שנוצרו בישיבה הועתקו מהווי הבתים האשכנזים, החל בדרכי לימוד וכלה בתפריטי ארוחות. המחנכים וצוות ההוראה היה כולו או רובו אשכנזי. הצטרפותם של בני עדות המזרח לישיבות התיכוניות החלה בשלב מאוחר יותר, תחילה טיפין טיפין והיום ב"ה במסות גדולות, שני גורמים עיקריים לכך, ראשית - התפתחותן והתפשטותן של הישיבות בכל אזורי הארץ, כאשר חלק הוקמו במרכזי אזורים המאוכלסים ברובם על ידי יהודים יוצאי עדות המזרח, שנית - טיב החינוך ורמת הלימודים הגבוהה שהושגו בישיבות התיכונית הוו מוקד משיכה לכל המעונין שבנו (או בתו לאחר הקמת האולפנות) יתחנך בחינוך תורני עם שילוב לימודים כלליים, ויזכה לספוג את ערכי הנצח של עם ישראל בכל המובנים. אציין כאן, הבהרה המובנת מאליה, שהישיבות התיכוניות רואות את האינטגרציה העדתית הגדולה המתרחשת בתוכן כחלק מההצלחה החינוכית שלהן, ומתברכות בכך; ההפך מכך היה נחשב כשלון. העובדה שתחילתן היה על טהרת האשכנזיות או שאף היום עדיין יש ישיבות המתלבטות במציאת דרך לשילוב של תלמידים יוצאי כל העדות, לא נובעת מתוך מניעים אידאולוגיים כל שהם חלילה, אלא מסיבות היסטוריות בלבד. בטוחני שראשי המוסדות, הר"מים וכל המחנכים מחפשים דרך להתגבר על כל המכשולים שעדיין קיימים ושהישיבות התיכוניות תשמשנה בית מחנך לכל תלמיד מישראל החפץ בכך. במאמר זה אנסה לנגוע בנקודות הבעייתיות שנתקלתי בהם, כתלמיד וכמחנך בדרך שילובם של בני עדות המזרח שהגיעו למסגרות שמסורתן כבר הייתה מעוצבת. אקדים ואומר שהפתרונות הם עניין של תהליך הנמצא כעת בעיצומו, כאשר כל מוסד מתמודד עם דברים אלו לפי הנתונים הספציפיים שלו. התועלת בהעלאת הדברים היא בהבלטת או הדגשת מספר נקודות שאולי לא ניתן עליהם את הדעת כראוי, או שמפני עול העבודה השגרתית לא טופלו. דרכי לימוד הבדל נוסף הוא שהשיטה הספרדית תמיד שאפה לכוון את הלימוד אל המסקנות ההלכתיות של הסוגיא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא", ומטבע הדברים ספרי הראשונים והאחרונים הנלמדים יותר הם הספרים המכוונים אל ההלכה. לעומת זה השיטה האשכנזית במידה מסוימת (גדולה) מפרידה בין העיון בגמרא לבין הלימוד ההלכתי. יתכן שההבדל בין השיטות נובע מהבדלים פנימיים ועמוקים באופי ובסגנון הנשמתי של כל עדה (שבט). הלימוד בשיטה מסוימת מעצב את פנימיותו של האדם בדרך אותה הוא למד. בודאי היה מקום לתת את הדעת האם לא היינו משיגים יותר אמונה יר"ש ואהבת תורה לו היינו מצליחים לשלב את השיטות במסגרותיו. מלבד לימוד הגמרא, נוהגים הספרדים לחנך גם לסוג לימוד אחר, והוא "אמירת" זוהר ותהילים אשר על אף שאין בהם לימוד עיוני והוספת ידע בתורה, יש בהם הרבה תוספת יר"ש, הרגל לתפילה ותחנונים, חינוך לאמונה תמימה, והתייחסות של קדושה לתורת הסוד (עניין החסר מאוד בקהילות מסוימות, והגורם ללא כל ספק לדרך אמונתית פגומה). מרגלא בפינו שיש לומר זוהר "גם אם אינך מבין, נשמתך מבינה". נהגו בכל קהילות הספרדים לאסוף ילדים רכים ולעשות "חברות של תהילים". כמו כן המבוגרים קוראים זוהר בכל יום ובעיקר בשבתות ויום טוב. הלימוד הזה הפך להיות מרכזי ביותר בשמחות, בברית, בחנוכת בית, או גם בבית אבל ובאזכרות. הר"מים בישיבות בד"כ ביטלו את ערך הלימוד הזה ואף פעמים זלזלו בו. ידוע לי שלא פעם יחס זה פגע בהורה או בתלמיד. כאשר תלמיד מבקש לקרוא תהילים או להשתחרר ל"זוהר" בבית - הר"מ עונה "הרבה יותר חשוב שתלמד עוד תוס' מאשר שתקרא דבר שאינך מבין", האם אכן כך? האם אין מקום לשניהם כאחד? זכורני, שבלילי שבועות בישיבה התיכונית, רצינו ללמוד "תיקון" (המקובל גם אצל חלק מהקהילות האשכנזיות) המורכב מקטעי תנ"ך משניות מדרשים וזוהר. בדרך כלל "הורו" לנו בישיבה לא ללמוד תיקון אלא ללמוד גמרא בטיעון ש"התיקון" הוא עבור אלה שאינם יודעים ללמוד, אבל "אנחנו" ש"יודעים" ללמוד, עדיף שנלמד גמרא. יש בגישה זו פגיעה בכל הקהילות האומרות תיקון בליל שבועות והעמדתם במדרגת אנשים שאינם יודעים ללמוד. דמותו של הרב דמותו של הרב כרב קהילות ישראל הייתה מקיפה הרבה יותר מאשר פסיקת הלכות ודרשות ושעורים בבית הכנסת, הרב היה (ועדיין כך צריך להיות) מקורב לבני עדתו בשמחה ובצער, משתתף עמם בפועל, מטה אוזן לבעיותיהם, מתפלל על חוליהם, מכין את הנערים לבר המצווה וכו'. יש יהודים שאינם יודעים "חכמות" - רב הוא רב על כל המשתמע מכך. גישה זו מצויה בעיקר בקהילות עדות המזרח. הכבוד הפנימי והחיצוני המוענק לרב הוא גדול מאוד, ומאידך כל אחד מצפה להתייחסות אישית והתעניינות והגשת עזרה בכל עניין. הר"מ בישיבה התיכונית הוא "הרב" של התלמיד - הבן. לעתים קרובות "הרב" נדרש ע"י המשפחה של התלמיד למלא פונקציה זאת, על ידי השתתפות בשמחות, דרשה בין מנחה לערבית בבית אבל; כמו כן לא פעם מתבקש ר"מ להתפלל על חולה או לברך מישהו ואפילו יש הורים הרוצים לנשק ידו של הר"מ, וכאשר הם נתקלים בסירוב, הם תמהים ביותר ופעמים אף מגיבים באופן לא חיובי. מובן מאליו, שר"מ אינו יכול להתאים עצמו לכל הסגנונות ולשחק תפקיד של רב לפי הצפיות של כל הורה. אך המודעות לצפיות אלו, תאפשר לו גם אם הוא מסרב לדבר כל שהוא, לדעת באיזה אופן לסרב ולא לשגות בתגובה לא מתאימה, היכולה להזיק לקשריו עם התלמיד, ובודאי שר"מ אינו צריך להיות סרבן קבוע ולכבוד המשפחה והתלמיד יש להיענות לחלק מהבקשות. רגישות לעניין זה תתרום רבות לקרוב והדוק הקשר בין הר"מ לחניכו ומשפחתו. המסגרת הפנימייתית חלק נכבד מההרגשה הזו נוצרת על ידי הארוחות והתפריט המוגש בהם, ואם בכל יום הדברים אמורים על אחת כמה וכמה בשבתות וימים טובים בהם הארוחות תופסות מקום מרכזי באווירת אותו היום. בלט מאוד הדבר, בכמה מקומות, בליל שבועות, אשר, כידוע מנהג האשכנזים לאכול מאכלי חלב, ואילו ברוב עדות המזרח הארוחה הנאכלת היא בשרית חגיגית כמו בכל חג אחר. תלמידים שהגישו להם מוצרי חלב בליל חג - ללא שום הסבר מוקדם והתייחסות להבדלי המנהגים - הרגישו ממש שכאילו מחללים את החג (ביטוי זה נאמר לי על ידי תלמידים מישיבה אחת). מובן, שהגשת ארוחה בשרית בליל שבועות תיצור, אולי, חסרון אווירת החג אצל חלק אחר של התלמידים, שהרי אי אפשר להגיש שני תפריטים בלילה אחד בחדר אוכל אחד; אפשר להתייחס לעניין בשיחה בפני התלמידים, אפשר לשנות מפעם לפעם. יש לציין, שבעיקר בתחילת לימודו של התלמיד בפנימייה יש פעמים רבות קשר בין השתלבותו בלימודים ובתורה, לבין התייחסותו לאוכל בישיבה. נוסח התפילות ומנגינותיהם וכן של זמירות השבת נקבעו כולם על ידי ראשוני המחנכים בנוסח האשכנזי. קשה לתלמידים להתרגל לנוסח אחר ולמנגינות אחרות, אך לעניין השינוי בנוסח ובסגנון התפילה יש השלכות חמורות יותר מאשר קושי ההרגל בלבד. יש בשנוי הנוסח סכנה שהבן יתנתק ממסורת אבותיו. במפגשים בין האב לילדו בשבתות חופשיות ובחגים, ההליכה המשותפת לבית הכנסת צריכה להיות אחד מעמודי הקשר שביניהם וגורם עיקרי להמשך המסורת המשפחתית והקהילתית. לא פעם ראינו שתלמיד בישיבה תיכונית מעדיף להתפלל בבית הכנסת אשר נוסחו כנוסח הישיבה מאשר ללכת עם אביו. תפקידנו כמחנכים למצוא פתרונות לבעיות השונות, כך שהישיבה לא רק שלא תפגע בקשרים המשפחתיים והמסורתיים אלא תחזק ותטפח אותם. נושא זה של תפילות הוא כבד משקל, שנתנו ועוד יתנו עליו גדולים וטובים את הדעת. מנהגי עדות אי אפשר להתעלם כפי שנפרט להלן, מאותם אורחות חיים מיוחדים לכל עדה ועדה. מחנך טוב צריך ללמוד היטב את מנהגי תלמידיו כדי שיוכל להתייחס אליהם כראוי ולא לפגוע ברגשות תלמידיו או הוריהם. העניין שאנו דנים בו נחלק לשני חלקים. ראשית הבדלי הפסיקה ההלכתית בין העדות השונות, טבעי הדבר שתלמיד שואל את רבו, שאלות המתעוררות גם בעניינים פרטיים וגם בביתו ולא אחת קרה שר"מ פוסק לתלמידיו שלא לפי הפסיקה הנהוגה בביתו והעניין מעורר ויכוחים (לפעמים קשים) של התלמיד עם הוריו והקלקול גדול, נביא דוגמאות מספר (הדוגמאות הם "דוגמאות חיות"). מלמד הר"מ את תלמידיו שיש להפריד בכלים של בשר וחלב גם את כלי הזכוכית והדורלקס, ואילו בפסיקה הספרדית כלים אלו יכולים לשמש גם לבשר וגם לחלב כי לפי מרן השו"ע כלי זכוכית אינם בולעים. אי הוראת הדברים לפי כל השיטות גורם לתלמיד לראות בהוריו עמי ארצות או במקרה הטוב אנשים שאינם זהירים בקלה כבחמורה. בישיבה תיכונית אחת למדו כל התלמידים הלכות מספר "חיי אדם" ובהגיעם להל' פורים למדו שיש לברך שהחיינו לפני קריאת המגילה גם ביום. סיפר לי אב אחד שכאשר בנו שמע אותו מברך לפני המגילה ביום ללא ברכת שהחיינו, הוא נכנס עמו לויכוח חמור שגרם עגמת נפש מרובה לאב. החליט האב לשוחח עם הר"מ, ואכן כאשר שוחח האב עם הר"מ, עמד הר"מ לימין התלמיד והצדיקו. בטחונו האישי של האב התערער שהרי הוא נהג כמנהג אביו וסבו שאין מברכין שהחיינו ביום אלא רק בלילה. ידוע הדין שאין להפסיק בדיבור בין נטילת-ידים של סעודה לבין ברכת המוציא, והנה בקהילות ספרדיות מסוימות נוהגים לומר או לשיר בין נטילת-ידים ל"המוציא" חרוזים שחבר האר"י ז"ל הפותחים במילים "למבצע על רפתא" שתכנם הוא רמזים שונים על מצוות בציעת הפת בשבת ויו"ט. ידוע לי על מקרה שר"מ בשמעו שכך נוהגים בבית אחד מתלמידיו התבטא בקול רם בפני תלמידו שזה "עם-ארצות". עמידה ב-י' הדברות - בישיבותינו נוהגים לעמוד כאשר קוראים בתורה י' הדברות, ידוע שבהרבה קהילות ספרדיות יושבים בדווקא - (ראה תשובה מפורטת על עניין זה בספר השו"ת של הגר"ע יוסף שליט"א - יחוה דעת חלק ו). כמובן שיש לקבוע מנהג קבוע בישיבה, אך יש להתייחס לכך שיש מנהגים שונים בעניין זה, להסביר וללמד עניין זה ולא (כפי שעושים בכמה מקומות) מורים לכולם לעמוד "ומי שלא עומד מעמידים אותו" כי "כך צריך לנהוג"; הדברים אמורים גם לגבי הפסוק האחרון של כל חומש. הדוגמאות רבות, אך נעבור לסוג אחר של מנהגים, או של אורחות חיים שאינם קשורים בפסיקה הלכתית. אזכרות - החשיבות והמשקל שיש לאזכרה של קרוב משפחה הוא גדול יותר בעדות הספרדיות מאשר בעדות האשכנזיות. בד"כ האזכרה היא מפגש משפחתי רחב המלווה בסעודה של ממש. מפגשים אלו הם חלק מהקשרים המשפחתיים וכל אחד עושה מאמצים גדולים להשתתף באירוע זה. לא תמיד יש הבנה או התייחסות מתאימה לבקשה להשתחרר לאזכרה. כמו כן מנהגי החתונה שונים מעדה לעדה. יש עדות אשר בהן האירוע המרכזי מלבד 'שבת-חתן' הוא ליל הנישואין בו מועמדת החופה ונערכת הסעודה המשפחתית ברוב עם והדר. לעומת זאת יש עדות בהן אירועי החתונה מתפזרים על פני כמה וכמה תאריכים (כגון: ליל החינה, ליל הטבילה של הכלה), וכל אירוע נושא בתוכו תרומה חשובה ומשמעותית לגיבושה של המשפחה המורחבת. נביא עוד מספר דוגמאות למנהגים מיוחדים בהם אנו נתקלים תוך כדי עבודתנו החינוכית. סעודת יתרו - יש עדות (בעיקר התוניסאים) הנוהגים ביום ה' שלפני שבת "יתרו" לערוך סעודה הנקראת סעודת יתרו - איני יודע מה מקורו של מנהג זה ומדוע הוא "נדבק" דווקא לקהילה זו אך ברור שהוא מנהג ששומרים עליו בקפדנות ובמסירות. פסיסה - סעודה מיוחדת הנערכת אצל כמה עדות בליל ר"ח ניסן - כנראה ציון מיוחד לתחילת חודש הגאולה, או אולי קשור באופן כל שהוא לאירועים אחרים שקרו? זוהר - ליל ברית מילה לומדים זוהר (קטעים מהזוהר העוסקים בענייני הברית) ולאחר מכן עורכים סעודה לכבוד הזוהר והברית. עיקרן של דברים - יש להעמיק את המודעות אצל כל המחנכים כך שיתייחסו לכל עניין לפי חשיבותו. ולהסבר הדברים יש הבדל בין אם הר"מ מסרב לשחרר תלמיד לאזכרה או לאירוע אחר מתוך בטול ערך האירוע, לבין אם הסירוב מלווה בהכרת ערך האירוע ובהסבר נימוקים אשר אינם מאפשרים לשחרר את התלמיד. לפעמים סירוב זה צריך להיות מלווה בשיחה אישית עם ההורים כי יש מקרים שעיקר הדרישה נובעת מההורים ולא מהתלמיד. סיכום התהליך נמשך, וכל מוסד מתמודד כמיטב יכולתו והבנתו ולפי הנתונים שלו. אין ספק שבשנים הבאות יתגבשו דפוסים חדשים אשר כעת אי אפשר לחזות אותם מראש, ידרשו עדיין הרבה פתיחות וסבלנות עד שנגיע לדרך המלך בנושא זה. |
