לאומיות, סוציאליזם ודת

ספרו הגדול של משה הס "רומא וירושלים" (1862), הוא ספר ציוני מובהק, ספר שטיפח את הרעיון הציוני בעודו באיבו. הס דרש להקים מושבים יהודיים "על יד תעלת-סואץ ועל גדות-הירדן", עוד לפני ששאלת הלאום התעוררה בין עמי ערב, בספרו "שלושה יסודות מרכזיים".

ראשית, הרעיון הלאומי. הס רואה בפתרון הלאומי את פתרון בעיית היהודים. במקום לחפש פתרון למצוקת היהודים בדרך של אמנציפציה בארצותיהם בפזורה, קיווה הס לריכוז לאומי בארץ האבות. בזה הוא לא רק ביטא את השקפת התנועה הציונית, שהוקמה אחר כך בימי הרצל, ולא רק ניבא את הקמת מדינת ישראל, אלא אפשר לומר, שהיה גם מבשרן של התנועות הלאומיות שבמאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20 ששינו את פני תבל כולה. כוונתי לתנועות הלאומיות של איטליה, יון ויתר ארצות אירופה, ואחר כך של השבטים באפריקה, של העמים באסיה, ואפילו של עמי ערב. כל אלה שייכים לאותו זרם אדיר של דחף לאומי אשר בתקופה המודרנית שינה את פני העולם. לתהליך הזה קרא הס בשם "אביב העמים", הוא "חג תחיית העמים" שלעם ישראל תפקיד וחלק מרכזי בתוך החגיגה הזאת.

המהפכה הלאומית הזאת גרמה לפירוק האימפריות הגדולות: האוסטרו-הונגרית, הצרפתית, התורכית והבריטית. כולן פורקו עקב הלחץ של העמים הקטנים שהתמרדו וקיבלו עצמאות. במקום האימפריות האלו קמו מדינות קטנות עצמאיות בכל היבשות, וכל אחת מהן טיפחה את יעודה ותכונותיה.

להקמת מדינת ישראל, יש מקום חשוב בתוך הפרשה ההיסטורית של שחרור הלאומים. באותו פרק זמן קמו גם מדינות ערב. הכוונה לעירק לבנון, סוריה וכו', מבלי לדבר על ירדן, שבכלל אינה מדינה. הן גיבשו את עצמאותן באותה תקופה בה קמה התנועה הלאומית החדשה של עם ישראל. ההבדל הוא רק בכך, שאנחנו היינו עם לפניהם, ואילו הם התגבשו רק באותה תקופה.

היסוד השני: אל נשכח, שהס היה בראש וראשונה סוציאליסט. אצלו באה לידי ביטוי הכמיהה המשיחית לתיקון העולם ולתיקון החברה, ולדידו חלום זה טמון ביסוד הרעיון הציוני. אין לשכוח שהס היה במשך חמש עשרה שנה ידיד של קארל מארכס. משמעותה של התנועה הלאומית, סולפה בדור שעבר, בעיקר על-ידי פאשיזם ונאציזם, אבל זה אינו פוסל את עיקר חשיבותה; כמו כן אין לפסול את המשמעות האמיתית של הסוציאליזם משום שסולף על-ידי המהפכה ברוסיה, בייחוד בימי סטאלין. אל נא נשכח את הדחפים המוסריים שפעלו בראשית המהפכה הסוציאליסטית, ואשר מצאו את ביטויים בכתבי הס, לאסל, ויליאם מוריס ואחרים.

זו אינה רק דוקטרינה כלכלית, אלא גם חלום מוסרי בעל כוח עצום, שגם הוא, כמו התנועה הלאומית, גרם לשנוי יסודי בתבל במחצית המאה האחרונה. אני זוכר איך הייתה ההרגשה באנגליה, כאשר הסוציאליזם יצא פתאום לרחוב בשנת 1945, זה היה מאורע בלתי-נשכח.

אין ספק שהציונות כללה בתוכה, כתנועה פוליטית, יסודות מהימין ומהשמאל כאחד, ובזה היה החידוש. אבל יש יסוד שלישי: הציונות כללה גם עקרונות דתיים ברורים, וגם אלה כלולים בתורת הס. אין להתעלם מהיסודות הדתיים המובהקים שבמחשבתו המשיחית: תיקון העולם אליו שאף אינו תיקון העולם במובן המרכסיסטי. לא מביטול המעמדות בלבד תבוא התשועה. הוא התכוון בהחלט לתיקון עולם במלכות שדי, כאשר יגיע עם ישראל להגשמה עצמית בתחום הלאום, החברה, ובתחום הרוח והדת. הוא ראה שעל ידי שחרור הכוח הטמון בהיסטוריה של עם ישראל ובחזונו הנבואי, תתגלה אותה תכנית משיחית שלשמה נברא העולם. לא פחות מזה. הוא מדבר באופן הגלוי והנועז ביותר על "שבת ההיסטוריה", שלא תבוא עד שעם ישראל ישכון בארצו ומארצו יקרין אור על פני כל העולם. זאת היא הציונות אשר במשך עשרים שנה דיברו עליה במרכאות. יתכן שעכשיו אפשר יהיה לדבר עליה בלי מרכאות.

תיקון החברה, שבא אחר כך לידי ביטוי בתנועות הקיבוציות השונות, אינו אלא הקליפה החיצונית של הרעיון היותר יסודי והאוניברסלי, שאין להגשימו אלא במונחים דתיים. בסופו של דבר שיבת ציון אינה אלא קיום מצווה גדולה. מצוה אלוקית במלוא מובן המלה. האל קורא לעמים לקום ולשוב אליו, כדי לגאול אותו ואותם. היהדות, כדברי הס, היא "המרכיב החשוב ביותר להתבטאות הרוחנית של האנושות". יש לשים את רעיון הגאולה בראש מחשבתנו: בבית, בחיינו האישים ובעסקינו הציבוריים כאחד. מצויד ברעיון דתי, סוציאליסטי, מהפכני זה, בחוט המשולש הזה, קם הס נגד הרבנים הרפורמים שהטיפו לדת מתוקנת ודרש חזרה למצוות ישראל וחזרה לארץ-ישראל.

מהפכה שלמה

המהפכה הציונית, כפי שהיא מצטיירת בכתבי הס, היא מהפכה בפני עצמה, סגולית, בעלת כוח בלתי-ידוע, שכן לא הייתה מהפכה כזאת בכל ההיסטוריה. המהפכה הציונית היא תמצית הרעיון הלאומי, הדתי והסוציאליסטי כאחד. אם נהיה נאמנים לאופייה הספציפי נגיע למסקנה שאין להפריד בין הדבקים האלה: אלה המפרידים ודוגלים בלאומנות נפרדת, שאין עמה חובות חברתיות, או בסוציאליזם נפרד שאין עמו תחושה לזכותנו הלאומית המוחלטת בארץ אבותינו, או אלה הדוגלים בדתיות מנותקת מאחריות לאומית כוללת, כל אלה אינם אלא טועים.

לא פלא שהגויים אינם מסוגלים להבין את הציונות והם מסלפים את משמעותה. המאכזב בדבר הוא, שרבים מן היהודים שעלו לארץ-ישראל, יהודים טובים, מסלפים גם הם את משמעותה. במשך עשרים שנה מאז קום המדינה היה שפל ברעיון הציוני, השפל בא אולי בגלל חרפת הפילוגים המפלגתיים שאפיינה את תהליך שיבת ציון באותה תקופה. יתכן שזה תהליך טבעי כאשר עוברים מהתקופה הרומנטית שלפני הנישואין לתקופה שלאחר הנישואין. לפני הקמת המדינה הייתה התקופה הרומנטית של ציונות. אולי אחרי הנישואין יש פחות רומנטיקה ומשהו מההתלהבות התנדף מהציונות. התחלנו לחשוב על עצמנו באותו פרק זמן כעל עם קטן, בלתי-מיוחד במינו, שגורלו הביאו למקום נידח במזרח התיכון, מקום שאינו מן המקומות העשירים והמפוארים ביותר בעולם. אנו יודעים עד כמה השפיע השפל הזה על הדור הישן ועל הדור הצעיר כאחד. לאחר המאמצים הגדולים של הקמת המדינה, הארץ אמנם הולכת ונבנית אבל ההתלהבות הגדולה פגה. ולכן הציונות הוכנסה למרכאות.

בדיוק בנקודה הזאת וברגע הזה באה המשמעות הגדולה של מלחמת ששת הימים לחדש את הרעיון הציוני, שבינתיים קפא על שמריו ועמד להתנוון. עם שובנו לירושלים, לכותל המערבי, להר הבית, לחברון ובית-לחם, למרחבי המדבר שמהם יצאנו לראשונה להיות לעם, התעוררה מחדש בלבנו האמונה בציונות, ואין עוד צורך להתבייש בכך. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי טועה כאשר הוא מדבר על ציונות כעל משהו ארכיאולוגי-אטביסטי ועל עם ישראל כעל עם מאובן, קשור באופן מופרז בעבר. לא בצורה כזאת יש להסביר את רגשי העם כאשר שבנו אל עיר הקודש. כאן באה לידי ביטוי בראש וראשונה, לא אמונתו בעבר כי אם אמונתו בעתיד. פתאום ראינו לפנינו עתיד גדול למענו חזרנו לארץ האבות. באנו לא כדי להיפגש עם הדורות שעברו, אלא כדי לבנות חיים, חיים חדשים עבור הדורות שיבואו אחרינו. בירושלים אנו בעיצומו של תהליך שטרם נגמר, עם מפעל שטרם נשלם ואשר השלמתו הינה תכנית לעתיד לבוא.

יש לקבוע שמלחמת ששת הימים הייתה צעד ענקי קדימה באותו תהליך היסטורי גדול שאפשר לכנותו "המהפכה היהודית". היא אינה פחות חשובה לאנושות מאשר המהפכות האחרות שהטביעו את חותמן על ההיסטוריה המודרנית: מהפכות תעשייתיות גדולות, הסוציאליסטיות או הלאומניות למיניהן. המהפכה הציונית כוללת בתוכה יסודות הלקוחים מכולן ומצרפת אותן בצורה אורגנית-ספציפית-יהודית, אשר טרם מיצינו את חשיבותה הגדולה.

ההיסטוריה העידה כבר על פשיטת הרגל של המהפכה הנוצרית שהתחוללה ותחילת העידן המודרני. גם המהפכה הסוציאליסטית הגדולה ברוסיה הכזיבה, ואלה מקרב עם ישראל שהיו קרובים מכולם אליה, הם המאוכזבים ביותר. לא בדרך הזאת ניגאל. הנציונליזם החדש של העמים החדשים באפריקה ואסיה, (עמים האהובים כל כך, אגב, על אנשי השמאל החדש), אין בה משום תשובה לבעיות האדם המשתוקק לחיים אמיתיים, לתיקון העולם. אבל המהפכה היהודית לא הכזיבה. אישה הגדול עוד דולק, ואף דולק בבהירות יתרה בזמננו ולאחר מלחמת ששת הימים.

אם להתבטא במונחים יותר קונקרטיים, יש לומר שמלחמת ששת הימים מחייבת אותנו לחשוב שמא אנו באמת עם אחד, עם אחד במלוא מובן המלה. כך שהפילוגים בין דתיים ולא דתיים, בין ימין ושמאל - אולי אינם כה עקרוניים כפי שחשבנו. יש צורך בהכרת זהותנו האמיתית כיהודים בעלי עבר משותף ועתיד משותף. אם עניין המפלגות הוא רק משחק כמו בפרלמנט הבריטי - ניחא. אבל אם חושבים על משהו יותר עמוק ויסודי, נדמה לי שאולי אנחנו טועים. אחדות וליכוד אינם עניין של שעת חירום בלבד, המצב האקזיסטנציאלי האמיתי והקבוע של עם ישראל בהיסטוריה - ואנחנו תמיד מתבססים על לקחי ההיסטוריה - מחייב את הליכוד. אם גילינו את אחדותנו ברגע של הניצחון, נכיר בה כדבר יסודי גם להבא. גילינו שהדברים המאחדים אותנו הם יותר חשובים מאשר הדברים המפרידים בינינו. איננו מתכוון עכשיו רק לממשלת ליכוד וכיוצא בה, אלא לאחדות לטווח רחוק יותר. אסור לנו לאבד את הרגש המאחד הזה, ויש למצוא את הכלים הארגוניים כדי להנציח ולטפח אותו.

אחדות לאומית ובדידות בעולם

אם ההתעוררות הציונית הביאה אתה את הרגש של אחדות לאומית, אין להתעלם גם מהצד השני של החוויה החדשה. אנו חייבים להישאר מלוכדים לא רק מפני שמצאנו את האחדות הרחבה הזאת, אלא מפני שאנו בודדים בעולם. הבדידות הזאת נתגלתה לנו באופן מפחיד יותר באותם ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. מיצינו את עומק המשמעות של הפסוק האומר "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שנמצאנו בבדידות מוחלטת כזאת. זה הדבר המשותף שבין השואה למלחמת ששת הימים. הבדידות הזאת היא תופעה רצופה בהיסטוריה של עם ישראל. וגם עתה בימי השלטון של ניכסון ורוג'רס בארה"ב אנו לומדים מחדש את טעם הבדידות הפוליטית שהיא חלקנו בחיים.

זאת הייתה דרכה של מחשבת הס. גם הוא ניסה לבטל את הבדידות היהודית על-ידי הצטרפות לתנועה המרכסיסטית ולמהפכות של זמנו בגרמניה. אך "עלילת דמשק" בשנת 1840 מצאה את עם ישראל בודד לגמרי ועוררה את הס לסכנת ההשמדה המאיימת על עם ישראל. בעקבותיה גילה את הציונית. בדור זה גילינו את העובדה מחדש. תופעה זו אינה עניין לויכוח וכולנו חייבים להכיר בה, אם נרצה להיות ריאליסטים. ואם דבר זה מפחיד, הוא גם מרומם. הבדידות הזאת והאיום הזה הם הם מקור להשראה. אם נבדוק את ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של עם ישראל באותו פרק זמן, ניווכח לדעת שדווקא מהבדידות. הזאת שאבנו כוח רוחני להמשיך ולהחזיק מעמד. לא היו לנו בעלי ברית כאשר קמנו לעמוד על נפשנו. וזה נותן לנו את הכוח המוסרי, את האפשרות הפוליטית. ואפילו את הכוח הצבאי לעמוד במקום שאנחנו עומדים בו היום. אילו היו לנו בעלי ברית כמו בשנת 1956, לא היינו מרגישים את עצמנו בטוחים מספיק. היינו חוששים שמא אין לנו הכוח הדרוש לעמוד נגד הלחצים הצבאיים של שכנינו. דווקא בגלל הבדידות אנחנו מוצאים את האפשרות לעמוד איתן. איש לא לחם בעדנו באותם הימים, ועל כן איש אינו יכול לדרוש מאתנו לסגת.

אבל ככלות הכל העיקר הוא הקשר המתחדש בין עם ישראל לארץ ישראל, חזרנו לכל ארץ כנען, וחזרתנו זו היא שהביאה את האפשרות לחידוש הרעיון הציוני בכל עצמתו.

"מכת הזדהות"

כמו כל ערך אחר במהפכה הציונית, גם היחס למולדת שונה מאותו יחס הקיים בין עמים אחרים למולדתם. הפטריוטיזם היהודי אינו דומה בדיוק לפטריוטיזם של עמים אחרים. הקשר בין עם ישראל לארץ-ישראל אינו דומה במהותו לקשרים של עמים אחרים. אינני בא לזלזל ברגש הכן של האנגלי כלפי אנגליה, של הצרפתי לצרפת ואפילו של הגרמנים כשהם חושבים על מולדתם. אהבתנו לארץ-ישראל, שבאה לידי ביטוי במשך אלפיים שנות גלות, אין לה אח ודוגמא בהיסטוריה של עמים אחרים. הוולשים מקורם באנגליה. הם הורחקו משם, ואין להם כמיהה גדולה לחזור ולכבוש את אנגליה. הכושים סובלים מאפליה בצפון אמריקה אבל העיקר בשבילם אינו לחזור למערב אפריקה. כשם שהמהפכה הציונית מורכבת מיסודות אחרים לגמרי מאשר המהפכה הנציונליסטית או הדתית אצל העמים אחרים, כך גם היחס בין עם ישראל וארצו שונה מיחסם של עמים אחרים לארצם. ההסבר הפשוט ביותר לתופעה המיוחדת הזאת הוא לדעתי מה שהיה אומר הרב קוק זצ"ל, שקבע, כי יותר ממה שאנו גואלים את אדמת ארץ-ישראל, ארץ-ישראל היא שגואלת אותנו.

קיימת הדדיות פעילה בין העם והארץ והיא מונחת ביסוד הרעיון הציוני. השיבה למולדת היא דרך של תשובה, של תחיה פנימית, של התייחסות רוחנית. אם חזרנו לחברון או לבית-לחם ושכם, לא גילינו רק את ארץ יהודה ואפרים, גילינו גם את עצמנו. זאת היא ההתעוררות האמיתית שהתחדשה בעקבות הניצחון הגדול. זוהי "מכת ההזדהות", כאשר אדם מתחיל להכיר את עצמו. זהו סוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, שארץ-ישראל נותנת ליהודי לגאול את עצמו ולהכיר את עצמו. עם ישראל השתנה שינוי יסודי בשני דורות בגלל ההתעוררות שהתרחשה ביחסנו אל הארץ. גילינו לא רק ארץ טובה ורחבה, אלא עם גדול ורחב, שעתה לא יימנע ממנו להגשים את ייעודו הגדול על בימת ההיסטוריה.