עוד טרם שנכתבו מדרשי האגדה בארץ ישראל, כבר כתב פילון את פירושיו על התורה, שהן בעיקר דרשות פילון. כפי ששמו מוכיח, הושפע מאד מחכמת יון. הוא נולד באלכסנדריה שהייתה אז עיר מרכזית לתרבות היונית, שם הרצו פילוסופי יון הרצאות על ענייני חכמה ותבונה. פילון שאב מלא חופניו מדבריהם. הוא ידע את שיטותיהם של אפלטון ואריסטו ונטה אחרי שיטת אפלטון. גם הפילוסופיה הסטואית העסיקה אותו והושפע מאד ממנה. הוא היה חניך התרבות ההלניסטית וקורא ללשון היונית "שפתנו". הוא הכיר גם את משחקיהם של היונים ובקר בתיאטרוניהם. בכל זאת נשאר נאמן לדת ישראל והעלה על נס את יופייה של תורת משה לעומת כל התורות האחרות. אם ידע פילון את השפה העברית היא שאלה המוטלת בספק. יוסף קלויזנר סבור שפילון ידע עברית. מנחם שטיין חולק עליו וסבור כי לא ידע עברית. למשל, פילון לא ידע כי השם "אדם" הוא גם שם פרטי, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". פילון משתמש תמיד בשם אדם במובנו של מין. צבי וולפסון מפשר בין שתי הדעות וסבור כי ידע לקרוא אך לא לכתוב. פילון השתמש בתרגום השבעים ולא במקור. פילון בקר בירושלים וכתב בהתפעלות על יופייה, אך לא הזכיר אף שם אחד מחכמי דורו. הוא היה בן דורו של רבי הלל הנשיא, אם שמע את דבריו אולי לא הבינם כי גם הלשון הארמית לא הייתה ידועה לו. פילון מזכיר כי שמע הרבה דברים מפי "הזקנים", כוונתו לזקני העדה באלכסנדריה. הם בודאי שאמרו הרבה דברי מדרש מחכמי ארץ ישראל. הד"ר בלקין במאמרו המאלף ב"סורא", ד', מוכיח שכמה מדברי פילון נמצאים במדרשי ארץ ישראל.


אם כי היה פילון מעורה בתרבות היונית והיה בן למשפחה מיוחסת בכל זאת הגן על היהדות בכל כוחו נגד מקטרגיה, וגם יצא בשליחות אל המלך קליגולה לרומא כאשר גזר המלך שיעמידו את פסלו בבית המקדש. פילון מספר על התנהגותו המוזרה של המלך. הוא שאל מדוע אין היהודים אוכלים בשר חזיר? וטרם שהספיק פילון להשיב על שאלתו, יצא את החדר לפקד הבנאים שהיו בונים סמוך לארמונו. המלך היה מטורף בדעתו. הגזירה נתבטלה מחמת מיתתו של קליגולה.

חיי היהודים באלכסנדריה בימיו היו קשים. היונים התעללו ביהודים וגרמו להם צרות ועינויים. הם הלקו את הזקנים בפומבי, והכריחו את הנשים לאכול בשר חזיר. הנציב פלקוס הכריח את היהודים לשבת ברובע מסוים של אלכסנדריה, זהו הגטו הראשון בתולדות עם ישראל. לבסוף זכו יהודי אלכסנדריה שהנציב הוחזר לרומי כבול באזיקים. ומעניין כי פילון לא שמח למפלתו. פילון כותב את תפלת ההודאה של יהודי אלכסנדריה כאשר שמעו את הבשורה המשמחת על מפלתו של הנציב פלקוס:

"ריבון העולמים לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש, אך מודים אנחנו לך באמת על אשר עמלת וחסת עלינו, והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות" (מנחם שטיין - פילון 35).

ראו מה בין בני לבין חמי!


פילון הושפע גם מדרשני יון. באלכסנדריה נשמעו אז דרשות מחכמי יון ופילון הושפע מסדור רעיונותיהם וממליצתם הספרותית. הוא היה בעל סגנון מזהיר, וניכר שידע את השפה על בוריה. הדרשה נחשבה בעיניו כמין נבואה (שטיין, פ"נ). וולפסון מביא את הדעה כי פילון היה הדרשן הגדול ביותר שקם לישראל. אין ספק שפילון נשא דרשותיו על התורה בשבתות בבית הכנסת ואחרי כן כתבם על ספר. מטרת דרשותיו היא תיקון המידות, ובגאווה הוא מרים על נס את מידותיו המשובחות של אברהם אבינו. אברהם היה חביב על פילון והוא הקדיש לחייו שני ספרים. כדרכם של חכמי יון מזהה פילון את אברהם עם השכל. פילון מגנה את עבודת האלילים של אנשי יון. תכליתו של היהודי היא להיות בן לעם קדוש. פילון כיבד מאד את המסורת. ובפרשו את הפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" (דברים י"ט, י"ד), אמר פילון:

"המצווה הזאת נתנה לא בלבד כדי למנוע את האדם משוד וחמס בענייני קרקעות ותחומי נכסים, אלא היא מתייחסת גם כן לשמירת מנהגי אבות, כי המנהגים הם חוקים בלתי כתובים ותורות הראשונים אינם חרותים על עמודים ולא על נייר, אשר עש יאכלהו, כי אם בלבות חברי עדה אחת (היהודים). כי מן היאות שהילדים יירשו לא רק את נכסי אבותיהם, אולם גם את מנהגיהם, שהרי במנהגים האלה התחנכו וגדלו משחר ילדותם, ולא יזלזלו במנהגים אלה מפני שלא נאמרו להם בכתב, שכן מי שמקיים את המצוות הכתובות אינו ראוי כל כך לשבח, היות והוא נרתע רק מפני הלחץ וירא מפני העונש, ואילו השומר את המנהגים שאינם כתובים, הריהו מראה את גודל נפשו, ומשום כך זוכה לתהילה" (מנחם שטיין, פילון, 10).

על קביעת כבוד אם ואב בסוף הלוח הראשון משני לוחות הברית, שואל פילון: מדוע נקבעו כבוד אב ואם בדברות הראשונות הדנות במצוות בין האדם למקום, והרי המצווה הזאת נראית יותר קרובה לחובות בין האדם לחברו? ומשיב:

"ההורים עומדים על פי מהותם על קו הגבול בין התמותה ובין האלמות שבקיום. פעולת הלידה מקרבת אותם לשאר בעלי החיים שגופם כלה, והיא גם משוה אותם לאלוקים בורא הכול. ידעו נא אלה (שאינם מכבדים את הוריהם) שיעמדו לפני שני בתי משפט, האחד הוא משפט אלוקים על חוסר יראת שמים, שלא כבדו את אלה שהביאום מאי-מציאות למציאות, והשני - משפט הבריות על אי היותם אנושיים" (תרגומו של בלקין בסורא, ד').

הד"ר בלקין מביא דברים דומים ממדרשי התנאים בארץ ישראל (כגון מכילתא לשמות, פרק כ').

ידע פילון את בני דורו שזלזלו במנהגי אבות וכבוד הורים מפני השכלתם היונית, והטיף להם דברי מוסר חריפים. ולכן הרבה ידבר בשבחו של אברהם אבינו. נדמה לפילון שאברהם היה החכם הסטואי, מושל ביצרו ואינו מתרעם אם ייסורים באו עליו. אברהם היה מסתכל בטבע ואוהב את אלוקים ומאמין בו. אברהם הוא נשא ורם. פילון מבטל את טענותיהם של אלה המשתדלים למעט את זכויותיו של אברהם בעניין העקדה. הם טוענים שרבים מעמים אחרים מקריבים את בניהם לשם עבודת אלוקים. בהודו מקריבים זקנים את עצמם וכך נוהגות גם האלמנות. בכל זאת, אומר פילון, יש הבדל עצום בין אלה ובין אברהם. יש העושים את הדבר מתוך הרגל ומנהג עתיק, אחרים עושים זאת לשם כבוד. אצל אברהם לא נבע הדבר ממנהג או כבוד, והראיה כי השאיר את שני הנערים רחוק מהמקום אשר הלך להקריב את בנו. יצחק היה בן יחיד, שנולד בזקנותו, והיה חביב עליו מאד. הורים המקריבים את בניהם משאירים את העבודה לאחרים, והם עצמם עומדים מרחוק. לא כך התנהג אברהם.

פילון חבב וכבד את המסורת ואת הזקנים שמסרו לנו את התורה. וכך הוא דורש את הפסוק:

"ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא, כ"ו, י').

הכוונה בפסוק הזה היא שלא נמאס בתורות שנתיישנו מרוב הזמן שעבר עליהן. נשתדל לקרוא את הכתבים של הדורות הקדומים, ולבקש ידיעות על העם (היהודי) מפי זקנים היודעים את העתיקות, ונוסיף דעת על אנשים ומעשים מאז. ההיסטוריה של יון משכה את ליבו. הירודוטוס ספר על העבר בסגנון מפליא, ופילון מתגעגע על היסטוריה כמו זו של עם יון. חבל שפילון בעצמו לא כתב את דברי ימי עמו והשאיר את הדבר ליוסף בן מתתיהו, שהלך שבי אחרי הרומאים.


כדרשן משתמש פילון הרבה בסמלים. למשל,
אברהם מסמל הסתכלות ועיון;
יצחק מסמל אהבת הטבע, "ויזרע", "ויצא יצחק לשוח בשדה";
יעקב מסמל מעשים.
כל אלה המידות המשובחות הן נחלת כל עם ישראל. הטבע, שאותו הרבו פילוסופי יון לתאר ולבאר, השפיע מאד על פילון. בדברו על המצה לפסח, מתרעם הדרשן שהמצה נקראת "לחם עוני" והוא כותב:

"בראשית השנה הטבעית, בחודש האביב, צוותה התורה לאכול מצות, זכר לדרישת המוסר של התאמת החיים לחוקי הטבע, שכן המצה היא סמל למתנות הטבע, בעוד שהחמץ מורה על תוצרת מלאכותית שאינה מקבילה לטבע" (חוקים מיוחדים, ב').

פילון אינו מסתייג מן הטעם שנתנה התורה, אך הוא מוסיף נופך משלו בהשפעת חכמי יון כי התורה מתאימה את חוקיה לזמני הטבע.

עם שיחסו של פילון אל האישה היה שלילי, הוא מוציא מן הכלל את שרה אמנו. הוא מהלל אותה על נתינתה את הגר לפלגש לאברהם, בזה הוכיחה את חכמתה. זיווגו של אברהם ושרה לא היה אך זיווג של גופות אלא שכל ומדות. שרה היא סמל למדות טובות, היא השתתפה עם אברהם במסעיו וניסיונותיו. היא לא התלוננה על אשר אברהם היה "מחוץ לזירה" כפי דברי חז"ל, והיא הייתה נתונה לפגעים ולצער. פילון מרכך את יחסה הקשה אל הגר כי כוונתה הייתה רצויה שבן האמה לא יחשב כבן האמיתי של אברהם. אברהם זכה לשני ספרים גדולים, אך פילון כתב גם על יצחק ויעקב, ספרים שאבדו. נשארו ספריו על יוסף ומשה, ומתוכם אנו למדים עד כמה כבד פילון את גדולי ישראל הראשונים.


פילון, לרוב, דורש את העניין ואיננו מתעכב על מלים בודדות. בכל זאת הוא דורש לפעמים מובנן של מלים בודדות. למשל, בפסוק "וגם נתתי ממנה לך בן" (בראשית י"ז, ט"ז), המלה "ממנה" מורה על מהירות, תכף ומיד. המלה מובנה הוא "כרגע", היינו מבלי עיכוב והסוס. זוהי הדרך אשר מתנות אלוקים ניתנות לאדם, במהירות. את המלה "בן" מפרש פילון בן אמיתי, לא זר ולא מוחלף, לא מאומץ ולא בן זנונים, כי אם זרע אמיתי של נשמה בת חורין מלידה. ד"ר בלקין מוכיח כי אותו הדרש נמצא גם במדרשי ארץ ישראל, "שהחזירה הקב"ה (לשרה) עיקרון מיטטרון-לנערותה". גם את הפסוק "צדק צדק תרדף" דורש פילון ברוח המדרש, אנו מחויבים לרדוף אחרי הצדק בדרך צדק.

פילון דורש את הפסוק "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כ"א, י"ד), כי הכוונה היא שאשתו של הכהן הגדול מחויבת להיות בת כהן. אין דרוש זה תואם את ההלכה שמתירה לכהן לקחת בת ישראל. לא היה קשה, אומר פילון, למצוא בת כהן, כי מספר הכוהנים היה גדול. "מעמיו" הוא דורש במובן משפחה - משפחת הכוהנים. גדליה אלון ז"ל היה סבור כי זו הייתה ההלכה בימי פילון, ואחר כך נשתנתה ההלכה מפני שנוי הזמן (מחקרים).


במיוחד הייתה דרך האלגוריה חביבה על פילון. כידוע, גם דרשני יון השתמשו בדרך אלגוריה ובייחוד אפלטון. פילון מסביר כמה עניינים מספור בריאת עולם בדרך זו. למשל, הוא מסביר את שתי הנוסחאות המספרות על בריאת האדם הראשון, כי הנוסח הראשון עוסק בבריאת האדם האידיאלי (כאפלטון) - מבלי סימן של מין. האדם בנוסח השני הוא כבר העתק מן האדם האידיאלי - מן העפר נברא, "זכר ונקבה בראם".

כך דורש פילון את שם "הגר" - שחינוכה היה פשוט וחילוני. ומפני זה ברחה, על דעת עצמה, אך כשראתה את המלאך - זהו השכל האלקי, חזרה.

ובדרך זו: השמים הם השכל והארץ היא סמל לחושים. העולם נברא בששה ימים מפני שזהו מספר המתחלק לכמה חלקים. בייחוד חביב מספר "שבעה" על פילון. הוא מביא כמה דוגמאות להוכיח את חשיבות המספר שבעה. יש שבעה איברים חיצוניים באדם, כמו הראש, העין וכו'. יש שבעה מזלות, שבעה חדשים ללידת ילד (ילד הנולד לשבעה חדשים הוא בר קיימא).

לפי דעתו של פילון עץ החיים ועץ הדעת הם סמלים ולא ממשיים. עץ החיים מרמז על יראת אלוקים, שעל פיה יגיע האדם לעץ הדעת. הנחש - הוא סמל לתאוות הגוף והראיה, כי על גחונו הוא הולך - הוא דבוק אל האדמה ואוכל עפר. וכאן מצא הדרשן מקום לדברי מוסר.

"האדם הנוטה לתאוות הוא מושפל, משתכר ואוכל יותר מדי. הסם הוא בשיניו כמו אצל הנחש".

השוה את דבר? הרמב"ם בהלכות דעות. גם הרמב"ם דורש את הפסוק "שומר פיו ולשונו (מאכילה גסה) שומר מצרות נפשו":

"ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא... או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים" (ד').

"אדם" - מסמל את השכל, "חוה" - מסמלת את החושים, הנחש - הוא הסרסור בין השכל ובין התאוות. זהו היצר הרע הגורם לגירושם של האדם ואשתו מגן העדן.

פילון, כדרך דרשני ארץ ישראל, מבחין בין המלים "וישלח" ובין "ויגרש". "וישלח", משמעו שהאדם יוכל לחזור; "ויגרש", מובנו - גירושין לחלוטין. ומזה מסיק הדרשן מוסר:

"האדם שאינו כולו ביד החטאים יוכל לשוב ולחזור אל המידות הטובות אשר שולח מהן, כמו איש החוזר לארצו. אך מי שחטאיו מרובים, איומי העתיד אינם פוסקים עד עולם. הוא מושלך למקום הרשעים לסבול ייסורים מבלי הרף" (הכוכבים).

כמו דרשני ארץ ישראל שואל גם פילון, מדוע פותחת התורה את ספור בריאת העולם במלה "בראשית"? אך אין תשובתו דומה לזו של דרשני ארץ ישראל. בהשפעת חכמי יון רואה פילון שהתורה היא ביטוי לחוקי הטבע שנקבעו מששת ימי הבריאה, ועוד טעם שעל ידי קיום המצוות יוכל האדם להיעשות כאזרח העולם כולו (שטיין - ק"ט).

כך הולך פילון ודורש בדרך אלגוריה את הפסוק "ועזב את אביו ומת" (בראשית מ"ד, כ"ב), זהו מי שעוזב את השכל.

פילון דורש שמות כמו "עפרון" - מלשון עפר, שהיה אדם שפל כפי דרשות חז"ל. "לבדו", זהו ה' שכתוב "אין עוד מלבדו" (דברים ד' ל"ה). "נלבנה לבנים", נגביר את תאוותינו, וזהו מובן הכתוב "ותהי להם לאבן", הם נעשו קשים בידים כאבן, מגדל זהו סמל לרע, ולכן נתץ גדעון את מגדל פנואל (שופטים ח').


יחס האדם אל האלוקים תופס מקום רחב בדרשותיו של פילון.

"אין ה' חפץ בקורבנות כי הכל שלו הוא, הוא שמח כי אנשים אוהבים אותו. מאנשי קדש הוא מקבל ברצון אפילו מנחת שעורים. הוא מקבל את שירי התודה, אפילו אם התפילות נאמרות בלי מלים. אזנו של ה' מקשיבה" (חוקים מיוחדים).

המזבח הוא נשמתו של האדם המלאה מצוות. על המזבח הזה אש תמיד יוקדת - זהו השכל. אנו צריכים להימנע מעשות רע כי ה' קרוב אלינו. פילון מדגיש את חולשתו של האדם. גם הגוף אינו שלנו. מי יודע מה היה הגוף טרם שנולד האדם, ומה יהי סופו אחרי מותו? איפה הוא התינוק? איפה הוא הנער שהייתי פעם? מאין באה הנשמה? הנשמה תיפרד מאתנו בעל כורחנו. האם הדבור הוא שלנו, הלא מחלה תעצור את לשוננו מדבר (מחלת השתוק). יש לנו אך הזכות להשתמש במתנות אלה שזכינו להן ולכן עלינו להשתמש בהן כהוגן. רוב האנשים אינם מבינים זאת, ולכן הם עצובים כאשר חייהם מגיעים לקצם (הכרובים). דברים אלה מזכירים את "מה אנו ומה חיינו". פילון לא פחד מסוף החיים, הוא דורש את הפסוק "... כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג):

"כל אחד מאתנו בא לעולם כמו שאדם בא לעיר נכריה ובה עליו לבלות את ימי חייו הקבועים. יש עוד מובן לפסוק הזה, ה' הוא האזרח, ואנחנו רק תושבים אנו. אשרינו שאנו נחשבים בעיניו כתושבים - זה אין חלקו של הכסיל" (הכרובים).

העולם הזה נועד לביקור - דומה למדרשי חז"ל "העולם דומה לפרוזדור". (המאמר הזה הושמט במאמרו של ד"ר בלקין).

פילון חבב חכמה ומוסר. על דרך זו הוא מחלק את בני האנשים. יש סוג אחד - והם יצורי אדמה הרודפים אחרי התענוגים הגופניים. יש סוג שני, הם העוסקים בחכמת הטבע (כוונתו לחכמי יון), ויש סוג שלישי - הנביאים המרחפים בעולמות העליונים (הנפילים). פילון לא ביטל את הצרכים הדרושים לאדם.

בפרשו את הפסוק "עד בן חמישים שנה" - (זמן עבודתו של הלוי), אומר כי כך צריך כל אדם לעסוק בראשונה בדרכי מסחר ומשא ומתן באמונה, למלא את חובתו לצבור, ולילך בדרך הזהב. בניגוד לדעות הנוצרים הראשונים שעל האדם להינזר לגמרי מחיי העולם הזה, ידע פילון את המלחמה בין יצר הרע ובין יצר הטוב. שבת - הוא הניצחון של היצר הטוב.

אין ה' מואס אפילו באלה שמכבדים אותו לשם מטרות אנכיות. השוה את מאמרם: "מתוך שלא לשמה אתה בא לשמה" (ירוש' חגיגה פ"א, ה"ו).


פילון התגאה בעם ישראל. למרות שהעריך את חכמת היונים, העדיף את תורת משה על כל התורות. עם ישראל הוא הכהן של העולם. כל התבל מלא אלילים. עם ישראל לבדו לועג לכל האלילים. פילון תמה על שהגויים אומרים כי עם ישראל שונא את הבריות. כיצד הם אומרים בדותא זו? הלא בני ישראל מקריבים קורבנות לשלום כל העמים! (חוקים מיוחדים). מטרת תורת משה היא להשכין אחווה, רעות בין כל העמים; שכולם ישיגו טובה וברכה. כל האומות מכבדות את תורת משה, אומר פילון, יום השבת מוכר בכל העולם. תמוה הוא כי פילון לא ידע את דברי הלעג על השבת שנשמעו ברומא מפי סיניקו יובינל ועוד. יום הכיפורים, סבור פילון, עולה על כל חגי יון, שבהם האכילה היא העיקר.

משה הוא המובחר מכל מחוקקי התבל, הוא עולה על מחוקקי יון (פילון). כל חוקי העמים משתנים לרגל מלחמות, לא כן חוקי משה. הם קיימים ושרירים עד עולם. חוקי משה נתקבלו על ידי היוונים ועמים אחרים. כל העולם קבל את יום השבת כיום מנוחה. פילון מוסיף כי גם האילנות והעשבים נהנים מיום השבת, כי אסור ליהודי לקטוף או לגדוע. מכאן הוכח שפילון ידע את פירושיהם של התנאים בקביעת ל"ט מלאכות של שבת, כי בתורה עצמה לא נזכר אסור קטיפת פירות.

בעניין הבאת בכורים לבית המקדש, מעיר פילון כי עמים אחרים נותנים למלך בעל כרחם, לא כן העם העברי, הוא נותן בשמחה ובחדווה.

ירושלים היא האם של האומה הישראלית. הערים בתפוצות הן בנותיה ויש להן זכויות משלהן. אהבתו לירושלים הייתה עמוקה וכנה. הוא נתרגש מאוד מביקורו וכתב:

"כי על כן היהודים באים בים וביבשה לאלפים ורבבות, מערים רבות ממזרח ומערב, מצפון ודרום אל בית המקדש. הוא משמש להם מקלט משותף שאנן, וחוף מבטחים מפני החיים הסואנים. טרודי הדאגות, פה הם מקוים למצוא מרגוע לנפשם, ולבלות בנעימים זמן מה, ולהיכנס ולפרוק מעליהם עול הטרדות המעיק עליהם משחר ילדותם. מלאי תקוות טובות מקדשים הם את ימי המנוחה, אשר אליהם נשאו את נפשם, למעשים טובים ולעבודת אלוקים. אנשים אשר לא ידעו איש את רעהו מקודם, מתקשרים בקשרי ידידות. ובשעת הקרבת הקורבנות והנסכים נוצרת אצלם התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם" (תרגומו של שטיין, פ"א).

כדאי לציין כי פילון איננו מזכיר שנשמעו דברי תורה מפי גדולי הדור. הטעם הוא שפילון לא הבין את השפה העברית ואולי גם לא את השפה הארמית שבה דברו חכמי הדור.

מפני גאוותו על עם ישראל גינה פילון את המומרים בלעג חריף ועוקץ. ישנם שלושה סוגים של משומדים:
(1) אלה שהמירו את דתם מתוך תאוות אכילת טרפות ונבלות ונשואי תערובות.
(2) אלה הרוצים לעלות בסולם החברה, והם מחקים את מנהגי הגויים.
(3) מפאת השכלתם היונית (וולפסון, פילון, א', ע"ב).

פילון הרגיש כי העמים שונאים את ישראל. מבשרו חזה את ייסורי אחיו באלכסנדריה וירושלים, והוא נאנח. מצב האומה הישראלית בעולם הוא בגדר יתום. עמים אחרים כשצרה באה עליהם מוצאים חברים ועוזרים. לא כן העם העברי. אך ה' הוא רחום וחנון (חוקים מיוחדים). כמה מתאימים דבריו של פילון למצבנו היום? כל העולם נעשה כותל נגדנו. "כל מאהבי רמוני", צועקת האומה הישראלית היום כדברי המקונן במגלת איכה.


פילון כדרשן הטיף מוסר. התורה, הוא אומר, ניתנה באש כי יש שתי סגולות לאש היא מאירה והיא לוהטת. לצדיקים היא מאירה ולרשעים היא לוהטת. אש תאוותיהם מכלה את חייהם. פילון התנגד שאדם ישבע, כי השבועה מטילה חשד שיש לפקפק באמיתות דבריו. לפי דין התורה סבור פילון, אם אדם מאשר איזה דבר בדיבורו, הריהו כשבועה בטוחה, רחוקה מכל שמץ כזב, ומיוסדת על אדני האמת, אין דבר קדוש בחיים מן האמת (עשרת הדברות). פילון הקדיש ספר מיוחד לעשרת הדברות. הוא נותן כמה טעמים מפני מה נתנו עשרת הדברות במדבר. גם רבותינו שאלו שאלה זו והשיבו תשובות אחרות. פילון היה רוצה שהיונים יבינו את הטעם, ולכן תשובותיו הן יותר קרובות לשכלם וטעמם של היונים.
הטעם הראשון הוא שהערים מלאות פסילים ואלילים.
הטעם השני לטהר את בני ישראל מהמידות הרעות שדבקו בהן בהיותם בערים, שיהיו לבני ישראל חוקים ישרים טרם התנחלם בארץ, ללמד בני ישראל שה' יוכל לפרנסם במדבר.

פילון דורש את הפסוק "ולא תקיא אתכם הארץ..." (ויקרא כ', כ"ב), כי התושבים הראשונים מתו מחמת רוע מעלליהם ולא מפאת מלחמות.

פילון מסביר כי יום צום הכיפורים בא ללמד שהעשיר ירגיש טעם רעב שהעניים סובלים אותו יום יום. פילון היה חדור מוסר זך ועדין. ומטעם זה הוא דורש את הפסוק "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר" (דברים כ"א, ט"ז):

"זהו עונש על הבעל שהתייחס בבוז אל אשתו הראשונה".

פילון מסביר טעם תקיעת שופר בראש השנה שהשופר בא להזכירנו על דבר שלום. מלחמה תמידית נמשכת בטבע ובעולם. וה' הוא העושה שלום. כפי הנראה הסתמך פילון על הפסוק:

"ויתקע יואב בשפר וישב העם מרדף אחרי ישראל..." (שמואל ב', י"ח, ט"ז).

פילון שואל מדוע נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? לומר לך שהיחיד הוא שקול כנגד כל העולם. (השווה את דברי רבותינו מדוע נברא האדם יחידי? סנהדרין ל"ז). הדברים יתקבלו אם יאמרו ליחיד, אך יהיו מוסחים מדעת אם הדברים מכוונים לקהל גדול. כל יחיד יאמר, הרבים כבר יוציאו אותי. נימה פסיכולוגית דקה נשמעה בדבריו. ועוד טעם שהמלכים יבינו איך להתייחס אל העניים. אם הקב"ה פונה אל היחיד, על אחת כמה וכמה צריך המלך לפנות אל היחיד, שהרי המלך בעצמו הוא בשר ודם. פילון הרבה לדבר דברי מוסר אל העשירים ויחסם העלוב אל העניים, בעניין הלוואה בריבית. פילון מאיים על המלווים כי אם תהיה הרבית מופרזת יפסידו גם את הקרן. פילון מבקש מאת האדונים להתייחס ברחמים אל עבדיהם. כמו שהאדמה צריכה לנוח אחת לשבע שנים כך צריכים העבדים לנוח פעם בשבוע. שמיטה דומה לשינה של אדם. ובאופן זה מגנה פילון את המוכסים הגובים את המסים ביד חזקה. הוא מזכיר את העובדה שהמוכסים מבזים את המתים מתוך צפייה שקרוביהם ישלמו את חובותיהם. ומעיר הדרשן כי זוהי שטות.


פילון נוהג ליתן טעמים לכמה ממצוות התורה מפני שכתב ליהודי אלכסנדריה שלא ידעו את התורה במקורה, ונטו להתבוללות, ועוד, שרצה להראות ליונים את יופייה של התורה. למשל, מדוע זיכתה התורה את הבן הבכור בשני חלקים? מפני שהוא העניק תואר נכבד להוריו - "אב ואם". מדוע אסרה התורה אלמנה לכהן הגדול? כדי שלא יקנא בבעלה הראשון. פילון תולה את חטאי הניאוף בגזלה, כי הבנים לא יירשו את אביהם האמיתי, כי הם ממזרים.

פילון מסביר מדוע לא נזכרו העונשים בעשרת הדברות? מפני שה' הוא רחום וחנון, רוצה הוא שבניו ימנעו מעבירות על ידי הכרה שכלית ולא מתוך יראת העונש. אך העונש יבא לבסוף כי אין המלך מעניש הרחוקים ממנו דווקא, אלא הקרובים אליו כמו שריו ופקידיו.

בכמה מדרשותיו ניכר שפילון שאב ממדרשי האגדה של חכמי ארץ ישראל. למשל, פילון דורש שישנם אנשים החשובים כמתים אפילו כשהם עדיין בחיים, וישנם שחיים אפילו אחרי מיתתם. גם חז"ל אמרו "רשעים בחייהם קרואים מתים". פילון מסתמך על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד') וממשיך פילון ואומר:

"אנשים רגועים אף אם יאריכו ימים עד לזקנה מופלגת, מתים הם בהיותם מחוסרי חבור אל החיים של המידות הטובות. אנשים ישרים, אפילו אם נפסק חיבורם אל הגוף, חיים הם לנצח".

לכמה מן השומעים שאינם מקשיבים אל,דבריו המפוזרים בדעתם אמר פילון "הסכת ושמע", הכוונה היא גם אל הנשמה. ישנם השומעים ומחשבותיהם מרחפות על פני עסקיהם הפרטיים ועל ענייני משפחה, דברים שמוטב להסיחם מהדעת בשעת הדרשה (בלקין). פילון כתב בסגנונם של ר' יונה החסיד ור' יהודה החסיד את דברי המוסר האלה:

"המלט בן אדם מגופך, שהוא בית כלא, בכל כחך ומאודך, המלט מכל התענוגים אשר הם שומרי בית הכלא, המלט גם כן ממושגי החושים שהנך משועבד להם. השפעתם של אחרים היא גדולה אפילו אם הם אינם מדברים. אוזניהם ועיניהם מושכות אותך לדברים שהם אוהבים. הוה נאמן לעצמך, ואז תתענג על דברים טובים שהם שלך" (הגירת אברהם).

השפעתו של פילון על הספרות היהודית היא מצומצמת מאד. חז"ל כפי הנראה לא קראו את דבריו כי לא ידעו את השפה היונית, וגם מפאת רחוק המקום. פילון השפיע על הנצרות יותר מאשר על היהדות. וחבל שהפסדנו דרשן גדול. הפרופ' א. א. פינקלשטיין השתדל למצוא רמזים בתלמוד על אודות פילון, ומביא את מאמרם הנמצא במדרש תנאים (הוצאת הופמן) על הפסוק "ודברת בם":

"עשם עיקר, ואל תעשם טפל, שלא יהא משאך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים כפלוני. שמא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלך אלמד חכמת האומות, תלמוד לומר "ללכת בהם" ולא ליפטר מתוכן".

אפילו אם נאמר ש"פלוני" הוא פילון בהפוך אותיות, אוי לו שנזכר בדרך זו. לא רצו החכמים אפילו להזכירו בשמו, משמע שלא היו מרוצים ממנו. (Journal Biblical Lit. 53) הראיה השניה בשאלה אם פלוני הוא ראוי לעולם הבא, אינה מתקבלת על הדעת. הם ידעו שפילון היה שומר מצוות ומכבד את התורה. בין כך ובין כך חטא פילון שלא כתב את דבריו בעברית ולא בא זכרו בספרות היהודית. כך הוא עונשם של כל אלה הכותבים את מחקריהם בשפות לועזיות.