"... המתפלל, כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם התפילה, כך הוא צריך לשהות מעט אחרי התפילה, כדי שלא יהיה כפורק משאו מעליו והולך לו... לפיכך תיקנו לומר "שיר מזמור" או "עלינו לשבח"." (שם)

"...כתוב בכתובים שיאמרו אחר כל תפילה מג' תפילות, וכ"כ הכ"ה בסימן רל"ד שכן נוהגים שם, אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתוב שאין לאומרו במנחה, עכ"ל כ"ה".

"שאין אנו יכולים לוותר במסגרת תפילותינו על הבעת הרעיון הנשגב, שכל האנושות תתאחד באחרית הימים בהכרת רוממות ה' וייחודו - כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון... לפיכך 'עלינו לשבח' הוא אחד מקטעי התפילה החשובים ביותר".

מחברו היה כפי הנראה מי שחיבר את כל סדר תפילת מוסף לר"ה והוא רב, חברו של שמואל, שחיבר שלוש ההקדמות לפסוקי מלכויות ולפסוקי זיכרונות ולפסוקי שופרות, והתפילות שאחריהן, והסדר הזה היה נקרא בפי חז"ל בשם תקיעתא דרב (ירושלמי ר"ה פ"א, ה"ה; ע"ז פ"א, ה"ב; ויקרא רבא פכ"ט סימן א; תנחומא, פ' האזינו, פסוק "הצור תמים פעלו"), בשביל שרב הוא מייסדו ותוקעין בו אחר כל סדר.

"...ששאלתם מפני מה אומרים עלינו בחו"ל, ויהושע לא אמר זאת אלא בארץ. התשובה: שלא הייתה מעשה עבודה מעבודת המקדש, שאסר לעשותה בחו"ל, אבל עבודה שהיא בדיבור ולא במעשה - יש לנו לומר. כגון: בביהמ"ק שהיו אומרים בשעת הקורבן 'רצה' ו'אשי ישראל', וכבר ראינו שבטלה העבודה וכו'".

"אבל המעיין בכל התשובה ההיא יראה ע"פ סגנונה שאינה לרב האי גאון אלא לאחד הגדולים בדורו של רש"י, והביאור על עלינו לשבח הוא לאחד המקובלים, ובטעות נחתם שמו של רב האי גאון, ועכ"פ נראה מזה שקבלה הייתה בדורות הקדמונים שיהושע חיבר 'עלינו לשבח'. ורב הוסיף בו מבטאים אחדים שנתחדשו בימי התנאים, כמו: 'יוצר בראשית', 'הקב"ה', 'שכינה'...".

"...לא מן הנמנע שאמנם מוצאם של הרעיונות היסודיים היו כבר בימי יהושע בן נון, אלא שרב בתקופת האמוראים ניסח אותם מחדש".

"בחלק הראשון אנו מביעים את החובה המוטלת עלינו 'לשבח לאדון הכל' מדברים על ההווה בצורת נסתר כשמדברים על ה', ומנמקים את הבחירה של עם ישראל בנימוק דתי, אנו שונים מאחרים ביחס לעבודת ה'. אך אין ההבדל הזה קיים ויציב, כי בחלק השני אנו מתפללים לתיקון כל העולם ביחסו לאדון הבריאה. כאן אנו כבר כורעים לפניו ומודים בה' והנימוק הוא לא ייחודי-לאומי, אלא כללי ואוניברסלי, והוא: אנו מכירים בהשתחוויתנו 'שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ...'. בחלק זה אנו פונים אל ה' יתברך בלשון נוכח ומדברים על העתיד...".

"ויתחיל עלינו לשבח לאדון הכל, ויחשוב בשמחה עצומה מאוד בזה הלשון ממש: עלינו מוטל וחיוב לשבח לאדון הכל, וגם עלינו מוטל וחיוב לתת גדולה ליוצר בראשית, על שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה ושלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, וכל ד' ד' תיבות הנ"ל דהיינו שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם, כל אחת הם תיקון בפני עצמו להמעיין בכתבי האר"י ז"ל.

ואנחנו כורעים, צריך כריעה גדולה בברכיו. ומשתחווים ומודים, צריך ג"כ השתחוויה גדולה. ועיין בסדורים ג"כ מעניין הכריעה. ויכניס שמחה עצומה בלבו באמירת התיבות האלו, שמח מאוד שזכינו לכל זה. וכשיזקוף יאמר ג"כ בשמחה עצומה מאד ומאד: לפני ממ"ה הקב"ה, וראוי לקבל עליו תכף מסירות נפש בציור איזו מיתה, מרוב השמחה והחדווה שיבער בלבו על זכייה זו ובודאי יעשה בזה נחת רוח גדול ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד.

שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, יחשוב במחשבתו שמחה עצומה מאוד האמת יותר פנימית, שברא עולמות לאין קץ ותכלית ולא שמים וארץ בלבד. ובאמת ע"פ כתבי האר"י ז"ל מרמז על עולמות העליונים הקדושים מאוד.

הוא אלקינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו, כל זה יאמר בשמחה עצומה עד מאוד ובכל עוצם כוחו ובפרישות ידים למעלה, ויתאמת בלבו האמנה עצומה וחלוטה שרק הוא ית"ש ויתעלה אלקינו אין עוד אחר. ומובטח אני בזה אתם, אחי ורעי ידידי השם ואהובי נפשי, במי שאמר שבח זה בשמחה עצומה עד למאוד עד קצה תכלית השמחה וגודל ההתלהבות, בודאי מגודל השמחה וההתלהבות יקבל עליו מסירות נפש כמה פעמים במקומות ידועים בשבח הגדול הזה.

ועל כן נקוה לך ה' וכו', בוי"ו, כן הוא הנוסחא בזה"ק פ' משפטים ד' קי"ט ע"ב. לשון אבודרהם: ועל כן נקוה לך, הוא חוזר למה שאמר למעלה, שלא שם חלקנו כהם כו', כלומר לפי שהשם קרבנו לעבודתו ובחר בנו יותר מכל האומות, ע"כ אנו מקוים לישועתו לראות מהרה בתפארת עוזך, כלומר שנזכה לראות פני השכינה ולראות בתפארת בית המקדש. עכ"ל הצריך לענייננו. וכשיאמר התיבות: ועל כן נקוה לך ה' אלקנו לראות מהרה בתפארת עוזך, ראוי להכניס בלבו שמחה עצומה עד מאוד על זה הקווי ממש, כאלו שומע בעת הזאת הבשורה מפי אליהו ז"ל שיבשר שביום הזה תצא השכינה מהגלות, ונזכה לראותה, ויכניס בלבו האמנה אמיתית שבודאי יבא העת והזמן שתצא מהגלות, ואף אם יתמהמה אחכה לו.

להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, יכניס ג"כ שמחה עצומה בלבו על זה, לתקן עולם במלכות שדי. ז"ל אבודרהם: לתקן כו', כלומר כיון שתיכרת הטומאה מן העולם, תחזור השכינה בכל העולם ואז יהיה העולם מתוקן, עכ"ל. וישמח האדם בזה שמחה עצומה.

וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ כו', עד סוף כל נוסח השבח, יכניס האדם בלבו שמחה עצומה עד מאוד עד שכמעט לא יעמוד כוח מרוב החדווה והשמחה שיבער בלבו על הקווי זה של עתיד, שאז יתקדש שמו הגדול לעיני כל חי בכל העולם. כי כל העמים כולם מקטנם ועד גדולם ידעו האמת באמונה שלימה ואמיתית, שה' אלקינו הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו, וכולם יכרעו ויפולו לפניו מפני הדר גאונו ית"ש ויתעלה, ויתנו יקר וגדולה וכבוד לשמו הגדול ית"ש ויתעלה, ואז יתגדל ויתקדש שמו הגדול בכל העולמות עילא ותתא. ובייחוד הפסוק והי' ה' למלך כו' יאמר בשמחה עצומה עד מאוד. והאר"י ז"ל מזהיר על פסוק זה לאומרו בכוונה גדולה. ויאמר הפסוקים: אל תירא מפחד וכו', ונדפס בסדורים גודל מעלתם".

"...כל איש הירא את דבר ה' ישים על לבו ויכוון מאוד כשמתפלל 'עלינו לשבח' כי שיר השירים הוא... ומשתחווה באימה ויראה וברתת וזיעה בשיפוי ראש כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונים ואומרים 'אשרי העם שככה לו' וכו'".

"...וב"סדר היום" כתב שעלינו לשבח צריך לאומרו בכוונה גדולה ויש בו כמה סודות ורמזים וכוחו גדול, ויהושע תיקן זה השבח הגדול כשכבש את יריחו והוא מסוגל לכל דבר ועניין מצרה וצוקה, שלא תבוא ושלא תהיה, לומר אותו ישר והפוך. וצריך לכוון בה קבלת עול מלכות שמים ויחודו ואלקותו. וכמו שיש בפסוק שמע ישראל ע' רבתי וד' רבתי, ע' של 'שמע' וד' של 'אחד', כדי לרמוז שצריך להעיד (עד) על יחודו ית"ש, כן רמז בשבח הזה שמתחיל בע' ('עלינו') ומסיים בד' ('עוד')... ואח"כ יאמר 'על כן' שמתחיל גם הוא בע' ומסיים בד' (בכבוד). ורמז בתחילת תיבות, עכן, על כן נקווה. ואפשר שהוא כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא אמר זאת בתפילתו...".

"תפילת 'עלינו לשבח', המשמשת כ'רשות' לסדר מלכויות בתפילות ראש השנה - כמו שהעיר לנכון בעל הטור - חוברה כידוע על ידי רב בבבל. היא מצהירה בגלוי ובצורה נעלה ומרוממת את הנפש את אמונתנו המוצקת והוודאית באל אחד ונצחי, בורא העולם ומלואו. תוך הכרה זו בלבד ובאותו שיר על השפתיים, עלו מקדשי השם בישראל בימי הביניים על המוקד, וכך סיימו את פרשת חייהם. תפילת 'עלינו' נתפשטה בעם ונעשתה תפילה הנאמרת מדי יום ביומו. מתחילה לא נאמרה אלא בסוף תפילת שחרית (עיין רוקח, סימן שכ"ד) ואחר כך התחילו לאמרה גם בסוף שאר תפילות היום. אולם משפט אחד ב'עלינו' נתן הזדמנות ליהודים משומדים להאשים את אחיהם לאמונה בעבר, כאילו הם מגדפים בו את הדת הנוצרית. ב'עלינו' מודים אנו לאלקים ש'לא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם'. ואחר כך בא המשפט: 'שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע'. שהוא על דרך הכתובים בישעיה (ל, ז; מה, כ). הנביא בוודאי שלא התכוון בדבריו לפגוע בנצרות; אלא אף רב - מחבר התפילה - לא חשב על כך. הרי הוא חי בבבל, מקום שלא היו נוצרים - ולכן גם לא יכול היה לחשוב עליהם. אולם כדי להרחיק כל חשד, כאילו יש כאן איזה רמז לנצרות - מחקו אחר כך את המשפט.

הכנסת 'עלינו לשבח' לתפילת כל יום גרמה לכמה קובלנות על דת ישראל, שלא פסקו בגרמניה מאות בשנים עד שהביאו במנהג אשכנז לידי השמטת מאמר אחד, הוא המאמר: 'שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע', המצוי בכתבי יד ובמנהג ספרד, ובכל מקום שהייתה יד הצנזורה בספרי ישראל נמחק המאמר 'שהם משתחווים' כולו או מקצתו. ועדיין לא שקטו שונאי ישראל ובקשו בכל פעם תואנות חדשות, בייחוד הצורר אייזנמנגר. בפרוסיא נתעוררה בשנת 1702 קטיגוריא קשה כנגד היהודים בשביל תפילה זו, וסוף דבר היה שיצאה ביום כ"ח באוגוסט שנת 1703 פקודה מיוחדת ליהודים 'להשמיט מלים אחדות בתפילת עלינו, לא לרקוק ולא להבליע את המלים', מאז נעלם המאמר האסור מסדרי התפילה, החזן מחויב היה מטעם הממשלה לומר 'עלינו' בקול רם, ופקידים מיוחדים השגיחו על מילוי הפקודה".