מבוא

אירועים שונים בתקופה האחרונה העלו בציבור הדתי את הדיון ביחס למיעוטים בישראל. משום מה לא מצא העניין את ביטויו במוסדות החינוך התורני באופן ברור ועל כן גרם לטשטוש ואי בהירות, ולהכנסתן של דעות משובשות בקרב תלמידינו.

עתה נשמעים קולות, אמנם בקצה המחנה הדתי, אך הם מוחדרים באופן שיטתי לתוכו ע"י גורמים מסוימים המשתמשים בכל במה ציבורית בכדי להתסיס ולהגביר את העוינות בין הציבור היהודי לציבור הערבי, מתוך מחשבה מוטעית שדרך זו תוביל לפתרון חד של מסכת היחסים בינינו לבין ציבור זה הנמצא בארץ.

נושא דיון זה אינו זכותנו על ארץ ישראל, בזה אין ספק ואין סימן שאלה. הדיון הוא בשאלת יחסנו למיעוטים במדינת ישראל וקביעת נורמות התנהגות שיובהרו לתלמידינו באופן הלכתי-תורני ברור, ולא יסחפו אחר המשתמשים בכתר תורה שלא בצדק ומזיקים לכלל ביחסם העוין והגס למיעוטים בישראל.

הבה נבחן דיון זה לפי ההלכה עפ"י היסודות הבאים הנוגעים לעניין:

1. יסוד הלא תחנם
2. סוגי הנכרים
3. יחס לנכרים שבינינו
4. גדר חילול ה'

א. יסוד הלא תחנם

המשנה במסכת עבודה זרה דף י"ט ע"ב "אין מוכרין להם במחובר לקרקע" ובגמרא שאלו מנהני מילי אמר רבי יוסי בר חנינא דאמר קרא "לא תחנם" - לא תתן להם חניה בקרקע. הגמרא ממשיכה בדיון. וטוענת שבאיסור לא תחנם כלולים איסורים נוספים, לא תתן להם חן, ואסור לתת לעכו"ם מתנת חינם. מסקנת הגמרא 'שמע מינה כולהו תניה' - וכל ההוראות דלעיל מתפרשות במושג לא תחנם:

1. לא תיתן להם חניה בקרקע
2. לא תיתן להם חן
3. לא תיתן להם מתנת חינם.

כך פסק להלכה הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"י ה"ד - את איסור לא תחנם כפי המבואר בגמרא, בשלוש ההוראות הללו. בהלכה ו' שם, בהלכות עבודה זרה פ"י מבחין הרמב"ם בין יד ישראל תקיפה לבין אין יד ישראל תקיפה. ומשמע שבזמן שידנו תקיפה אסור להניח עובדי כוכבים בינינו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח. "ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב" (מבלי להתייחס לשאלה אם עובדת שלטוננו בארץ ומצבנו הפוליטי הבין-לאומי הנוכחי ממעט ממושג ה'ידנו תקיפה').

תנאי נוסף הוא שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. הראב"ד במקום השיג על פסקה אחרונה זו שאין מקבלין גר תושב בזמן הזה וכתב 'איני משוה לו בישיבת הארץ' וכדבריו גם הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' קפ"ב והכסף משנה כאן בה"ו נימק אח טעמו של הראב"ד שאם קיבל על עצמו שבע מצוות שאין מונעין מישיבת הארץ. ואף הרמב"ם - כך מסביר הכסף משנה, סבור, שאם מעצמו קבל שבע מצוות, שאין מונעין אותו מישיבת הארץ. וכל דבריו של הרמב"ם הם רק להדגיש שאין בית דין מקבלים, אבל אם מעצמו קיבל עליו שבע מצוות יכול לשבת בארץ.

העולה מכאן שכל עניין הקבלה בב"ד של גר תושב הוא עניין פורמלי ובזמננו יכול להישאר בארץ אם קיבל על עצמו מדעתו שבע מצוות בני נח.

וכן כתב בספר החינוך מצווה צ"ד 'שלא לשכון עבודה זרה בארצנו' "וגר תושב שמותר לשכון הוא שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה". ואעפ"י שהשיג עליו מנחת חינוך שם אבל נדחו דבריו וכדעת בעל החינוך משמע אף ברש"י מסכת ערכין דף כ"ט ע"א ד"ה אין שכתב: "שיהא ישראל מצווה להחיותו - גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבלות". ע"כ.

ובמשפט כהן למר"ן הרב קוק זצ"ל בסימן ס"ג דף קכ"ח הרחיב את הדיבור לעניין בני ישמעאל המוגדרים לעניין חניה בקרקע כגר תושב וסמך על דעת הב"ח שחלק על הבית יוסף בחו"מ סי' רמ"ט ודייק מלשון הטור שישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, והבחין שבלאו לא תחנם לגבי חניה בקרקע יש להקל יותר מאשר בעניין מתנת חינם וראה עוד באריכות בהערות של מרן הרב צבי יהודה זצ"ל שם, בסוף משפט כהן. בכל אופן עולה מכאן שאף כשידנו תקיפה אין חיוב לסלקם וגוי היושב באדמתו הקנויה לו, א"א לנשלו אא"כ ימכור קרקעו בדמים וירצה לרדת ממנה, מפני שאין בנדון זה איסור לא תחנם לגבי ישיבה בארץ.

ב. סוגי הנכרים והגדרת גר תושב

צריך לבדוק מהו גדרו של גוי המכונה בפינו 'גר תושב'. המשנה במסכת מכות דף ח' ע"ב "וגר תושב אינו גולה אלא ע"י גר תושב". והגמרא דף ט' אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא, והנה בריטב"א כאן בד"ה אלמא גר תושב הרחיב בהגדרת נכרים וזה לשונו:

ג' לשונות נאמרו בכותים: 1) גר תושב 2) בן נח 3) כותי

1) גר תושב - הוא שקבל בבית דין של ישראל לקיים שבע מצוות שנצטוו בני נח כדאיתא בעבודה זרה ובזה מותר להתיישב בינינו ולזה נקרא תושב, וכיון שקבלן בב"ד הוא נקרא בז' מצוות אלו מצווה ועושה וכי הא אנו מצווין להחיותו כדכתיב וחי אחיך עמך ואין צריך לומר שאסור לנו לגרום לו שום קטלה וכ"ש להורידו לבור.

2) ובן נח - הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקיי"ל ובמקיים אותם מעצמו והוא נדון בם כמי שאינו מצווה ועושה מדכתיב - 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים' כדאיתא בב"ק וע"ז וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידיים ולא לגרום בו שום קטלה כיון דסוף סוף עושה אותם, שאף שאינו מצווה ועושה שכר יש לו כדאיתא התם.

3) סתם כותי - הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצוות, וכי הא מותר להורידו לבור, במקום דליכא איבה או לגרום לו הריגה, כל היכא דנקיט שום עילה וכו'.

לפנינו אם כן, בדברי הריטב"א הגדרות חד משמעיות שהן אבי פינה ביסוד ההגדרה של סוגי נכרים. במובן הפשוט נראה שקבלה בפני בי"ד הוא תנאי אלא שהוא ניתן לקיום רק כאשר היובל נוהג, אך אם אין קבלה בבי"ד אפשר להחשיב את קבלת עצמו כמספקת, כפי שראינו לעיל בדברי הכסף משנה וכעין סברא זו יש בר"ן, תחילת מסכת ע"ז שכתב בדיבור המתחיל כל שקיבל עליו בפני ג' חברים (דף א: בדפי הרי"ף) "מפני שאינם נזהרים בכך צריכין קבלה" - משמע מדבריו שבסתמא הקבלה בפני בי"ד אינה תנאי אלא רק מגלה את ההסכמה לקיום ז' מצוות, אך אם ישנו קיום ממילא, בודאי שאפשר להסתפק בכך אף ללא קבלה בפני בי"ד. קיום שבע מצוות הוא התנהגות סבירה. אדם שאינו גוזל, אינו רוצח, מאמין באלקות ונוהג כראוי בענייני מוסר מקובלים.

ג. הנכרים שבקרבנו

מתוך ההגדרות ההלכתיות אנו באים להתייחסות ברורה לנכרים שבתוכנו. תשומת לבנו היא לבני ישמעאל, כלומר הערבים שבתוככי מדינת ישראל. ישנה תשובת הרמב"ם סי' תמ"ח (מהדורת בלאו) וזה לשונו:

"אלו הישמעאלים אינם עוברי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי וכו'".

כאן אנו מצרפים את ההערות מסימן ב' דעת הב"ח בשו"ע חו"מ סימן רמ"ט, ודעת מרן הרב קוק זצ"ל במשפט כהן סימן ס"ג וכן בדברי הרב צבי יהודה זצ"ל בהערות לסימן הנ"ל לגבי מעמד גר תושב כלפי הערבים. אפילו אם נטען שעדיין צריך קבלה בפני בי"ד שלא כדעת הרמב"ם, לפי פירוש הכסף משנה בהלכות עכו"ם ודעת הרשב"א בתשובה, והראב"ד ניתן להכיל באופן מרווח את המושג של בן נח כפי ההגדרה השניה בדברי הריטב"א במכות שהובאו לעיל. בכל אופן ברור ומוחלט מדבריו שאין לפגוע בערבים כפי שכתב שם שאסור לגרום שום קטלה.

שאלני תלמיד חכם אחד, הרי הבעיה ביחס לציבור הערבי אינה רק ביחס לקבלתם מדין גר תושב שהרי ישנם שני תנאים להשארתם בינינו כמבואר ברמב"ם פ"ו ה, מלכים ה"א יהיו למס, ועבדוך. ולכאורה הם אינם שפלים כלפינו השיבותי על שאלה זו כי שני התנאים - תשלום מסים ועבדות מתקיימים, גם תשלום מסים שמדינת ישראל מקפידה עליו באופן עקרוני למרות שעלות הגבייה גבוהה מן המסים עצמם, גם כיבוש תחת ישראל מתקיים. ומה שהם אינם מסכימים עם שלטוננו מרצונם ויש להם שאיפות פוליטיות אחרות, אין בזה לסתור את העובדה שבפועל הם נשלטים תחתנו וזקוקים לאישור רשויות המדינה לפעולות רבות בתחום האישי והציבורי וממילא חובה עלינו לקיימם אבל לא מצאנו בשום מקום בפוסקים שישנו תנאי שחובה עליהם לאהוב אותנו ולרצות את שלטוננו דיינו שהם משלימים אף בעל כרחם עם שלטוננו.

וכאן צריך להוסיף הבהרה שאין מדובר במי שבפועל מתנגד לשלטון ישראל או פוגע בביטחונה או מצטרף לארגוני החבלה על מנת לפגוע בנפש או ברכוש מישראל. באלה יש לטפל עפ"י ההגדרה השלישית בריטב"א אך הכל עפ"י החלטת הממשלה ופעולות הצבא והמשטרה ולא באורח פרטי. כיון שפעילות עצמאית פוגעת בסמכות הממשלה לשלוט. ומי שאינו שבע רצון מדרך טיפול הממשלה בודאי ישנן דרכים ציבוריות להתייחס לנושא, אבל להתסיס או להטיף למשטמה ואיבה, זה בכלל חילול ה' כפי שנבאר להלן.

ד. חילול ה'

יסוד זה של חילול ה' היה ראוי להידון במאמר נפרד. אך מכיוון שהוא נוגע לנושא בכללותו אציין בקצרה את חומרת העניין מצד איסור חילול ה' אף כלפי אומות העולם. ומצאנו גדר של חילול כבוד ישראל בעיני הגויים שאף הוא חלק מאיסור חילול ה'. כך התפלל אברהם אבינו ע"ה: "חלילה לך מעשות כדבר הזה" (בראשית י"ח כ"ה) וכן במדרש בראשית רבה פרק מ"ט סי' ט"ז:

"חלילה לך, א"ר יודן חלילה הוא לך בריה היא לך, (הרי גם אומות העולם הם בריות) א"ר אחא חילול שם שמים יש בדבר".

אם כן קיים מושג חילול ה' אף בעיני אומות העולם. צריך לראות את ההשפעה השלילית ברחבי העולם ואת גלי המשטמה שהעניין יכול להוסיף בארצות שהיהודים הם מיעוט ואפשר לומר שזה נוגע כמעט לכל הפזורה היהודית בגולה, כאשר הטפה כזאת נעשית בארץ וכאשר אין הדברים נעשים מתוך שמירה על כיבוד סמכויות המשפט והחוק. וכבר אמרו חז"ל בברכות י"ט ע"ב:

"כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'".

וכן פסק להלכה יסוד זה הרמב"ם פ"א הלכות עדות הלכה ב' ספר מצוות גדול ק"ח ש"ע חושן משפט סי' כ"ח ה'.

סיכום

מתוך בחינת המקורות דלעיל, ברור באופן חד משמעי היחס לנכרים במדינת ישראל, אם הם נוהגים כראוי וכחוק, הרי הם בבחינת גר תושב או לכל הפחות בן נח ומתוך הגדרות הלכתיות אלו נובעת מחויבות לנהוג בהם כראוי ולחיותם. ואם מתברר שמישהו אינו נוהג כראוי זהו עניין לממשלה ושלוחותיה החוקיות לפעול. כל הטפה ציבורית עוינת אינה כהלכה והיא בגדר חילול ה'.

להשלמת העניין הריני מצרף מכתב של מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אל אחד ממנהלי בתי הספר בירושלים עוד בשנת תש"ז ובו מחאה על פגיעה בערבים.

בע"ה ה' ניסן התש"ז לכבוד המנהל והמורים של בית-הספר, פה עיקות"ו הנני מחויב להעיר את כ' על העניין דלהלן: היום בשעות שלפה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמיים - יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתבישתי מאוד למראה-עיני זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם - כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס - עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לבטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים. בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו צבי יהודה הכהן קוק (מתוך "שיחות הרב צבי יהודה" בעריכת הרב ש. אבינר חלק מנושא הנכרי אשר בקרב הארץ.)