יסודות כללי ההוראה והפסיקה
וחילוקיהם בין קהילות אשכנז וספרד

הרב אברהם שרמן

- ה מ ש ך -



חלק ב'
ראשי פרקים:
א. יסודות כללי המנהג וכללי מנהגי הוראה ופסיקה.
ב. המקורות לכללי המנהגים.
ג. הבחנה בין תקנת הקהל למנהג הקהל.
    חרם דרבנו גרשום - תקנת קהל.
    איסור קטניות בפסח - מנהג קהל.
ד. המקום והקהילה כיסודות המנהג.
ה. בטלה קהילה בטל מנהג.
ו. קיבוץ קהילות ועדות ישראל והתחדשות היישוב בארץ-ישראל לאור הכלל דבטלה קהילה בטל מנהג.
ז. צורות התיישבות העדות והקהילות בארץ ישראל ובחינתן לאור כללי הפסיקה וההוראה.


א

הנובע מהאמור שאותם היסודות שהופכים את המנהג כהלכה מחייבת לקיימה לאנשי המקום והקהילה, הם המחייבים להכריע ולנהוג להלכה למעשה כאותם דעות ופוסקים שנתקבלו באותם מקומות וקהילות, ולמעשה הם היסודות שקובעים את חילוקי הפסיקה וההכרעה ההלכתית בין קהילות ספרד לקהילות אשכנז, בין הכרעת השו"ע וחכמי ספרד להכרעת הרמ"א וחכמי אשכנז.


ב

הקביעה שמנהג קהילה במקום מסוים הפך להיות כהלכה ודין מחייבים עליהם ועל זרעם, אע"פ שהמנהג לא נקבע ע"י פוסקים גדולי הוראה, או שנתקבל בהסכמה על כל אנשי הקהילה, אלא שנהגו כך מעצמם, מקורה בשוע יו"ד סי' רי"ד מ"ב:
"קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן; ואף בדבריהם שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור".

מקור דברי השו"ע הם דברי הריב"ש סימן שצ"ט שכתב כך בשם הרמב"ן ב"משפט החרם". למסקנה זו הגיעו מתוך דברי הגמ' (פסחים נא.) בעניין בני בישן שנהגו שלא לילך מצור לצידון בערב שבת מחשש שעלולים לחלל השבת, באו בניהם לפני ר' יוחנן ואמרו, אבותינו יכלו לקיים מנהג זה מחמת עושרם אנו אין ביכולתנו. השיב להם, כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. הרי שמנהג במקום מסוים מחייב את בני המקום ואת זרעם אחריהם, למרות שמנהג זה לא נתהווה על פי פסיקה או הוראה או הסכמת הקהילה במקום מסוים לקביעה זו.


ג

ההבחנה בין מנהג שהרבים הסכימו עליו וקבלוהו כתקנה לבין מנהג שנהגו הרבים בפועל אף שלא קבלוהו, חיונית לגדרי מנהגי הפסיקה וההוראה במקום שנתהוו מכוח מנהגם של אנשי המקום שנהגו מעצמם להורות ולפסוק כגדולים שבמקומם.


החילוק שבין שני סוגי מנהגים אלו בא לידי ביטוי בכמה חילוקים בין מנהגי ספרד ואשכנז.

כתוב בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח, סעיף כ"ט:
"יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא, והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור, אם הפירצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בגדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה, ואם עברו הרי הם עבריינים".

והוסיף שם הרמ"א (בשם שו"ת הר"ן סימן מ"ח, הובא בב"י שם):
"ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים".

העיר הגר"א בביאורו שם, אות פ"ד, שבמס' חולין נפסק שאם אין דעתו לחזור למקומו יש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא, ואלו בעניין חרם דר"ג לנשיאת שתי נשים אפילו הולך ע"מ להשתקע למקום שלא פשט שם החרם ממשיך לחול עליו מנהג המקום שיצא ממנו. והשיב הגאון מוילנא:
"דהתם במנהג שנהגו במקום ואינו אלא להמקום ההוא, אבל חרם שקבלו עליהם ועל זרעם הוי כנשבעו, דאקרקפתא דגברי רמו, וחייבין מדין תורה לעשות כן ולא תליא במקום".

וכן כתב הר"ן בתשובתו שם לנמק את ההבדל בין מנהג ללא קבלה והסכמה לנהוג כן אלא שבפועל נהגו כך אנשי המקום לבין מנהג שאנשי המקום קבלו ע"ע והסכימו לנהוג הנהגה מסוימת ויש לראות מנהג זה כחל על האדם ללא כל קשר למקום הימצאו ולכן שינויי המקום אינם משנים את המנהג שקבלו ע"ע.

ואמנם גם ביחס לאיסור שנהגו שלא לישא שתי נשים כתב הב"י בתשובתו לדיני כתובה סי' י"ד, לדעת הסוברים שאחרי האלף החמישי כלה זמן חרם דר"נ ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר, מי שהוא מחוץ לארצות אשכנז ורוצה לנהוג היתר בדבר אין מוחין בידו, והביא שם מעשה שהיה בירושלים באדם אשכנזי שנשא אישה שניה ולא היה פוצה פה ומצפצף.

ועיין בשו"ת מהרי"ל החדשות (הוצ' מכון ירושלים) סימן ר"ב שכתב סתם שיכול ללכת למקום שלא פשטה שם תקנת חדר"ג ולשאת אישה על אשתו.

הרי שלשיטות דחדר"ג פוסק באלף החמישי, הב"י רואה שתי תקופות לאיסור נשיאת שתי נשים, בתקופה הראשונה עד האלף החמישי האיסור הוא בגדר קבלה וחרם שחלים על גברא ללא כל קשר למקום, ואילו לאחר האלף החמישי אע"פ שהמשיכו באשכנז לנהוג באיסור נשיאת שתי נשים מנהג זה הוא רק בגדר מנהג שתלוי במקום על כל הדינים הנובעים מכך.

ההבחנה בין מנהג הנובע מתקנת קהל למנהג שנקבע אחרי שהקהל נהג בו, הובאה בנשמת אדם הלכות פסח כלל קכ"ח שאלה כ' בעניין אסור קטניות בפסח בקהילות אשכנז, בשאלה איזה מנהג אפשר להתיר כהתרת נדר ואיזה מנהג אינו ניתן להתרה כלל, וזה לשונו:
"והנה דין זה נחלק לג' דינים: א) אם הסכימו הציבור על איזה דבר לאסור לסייג ולגדר, בזה לכ"ע לא מועילה שום התרה כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח. ב) שלא נעשה על פי הסכמת הצבור אלא שנהגו יחידים בכך באיזה דבר לסייג גם להרשב"א ור"ן וריב"ש לא מהני התרה דהוי כאילו קיבל עליו כאסור תורה, ולרא"ש מהני התרה כדאיתא שם סי' רי"ד, וכתב הפרי חדש דדווקא כשמתחרטים כולם אבל לא מהני חרטת המיעוט, ואפילו התירו להמתחרטין אינו מותר ע"כ".

והוסיף שם לפ"ז ה"ה המנהג מאכילת קטניות אנחנו שאנו בני אשכנזים לא מבעיא אם נעשה ע"י הסכמת צבור או גאוני ארץ שהיו בימים דפשיטא דאסור אלא אפילו אם לא נעשה בהסכמה כיון שנתפשט מנהג זה אסור.

החיי אדם לא הכריע אם מנהג איסור קטניות בפסח באשכנז נקבע מכוח תקנה או מכוח מנהג.

ואמנם מהרי"ל, הלכות מאכלות אסורות בפסח, כתב שדין מנהג אסור הקטניות באשכנז כדין גזירה דרבנן שהעובר עליה עובר בלא תסור, ז"א שיש לראות את מנהג אשכנז זה מכוח תקנה ולא מכוח מנהג שנהגו. אך הגר"א בביאורו להל' פסח ריש סימן תנ"ג על דברי הרמ"א שם שהביא את מנהג איסור הקטניות בפסח, בד"ה והמנהג, הביא את דברי הגמ' בפסחים (נ:) בעניין בני בישן, הרי שהגר"א נוקט שתוקף חיוב מנהג איסור הקטניות בפסח שנהגו באשכנז נובע מכוח מנהג שנהגו הקהילה ולא מכוח תקנה, וחלים על מנהג זה כל הגדרים שנפסקו למנהג שנקבע מכוח הנהגת קהילה, ובין השאר כל הדינים הנוגעים לשנוי מקום שבו נקבע מקור המנהג כפי שהובא לעיל.

ואמנם הפוסקים רואים כך את מנהג אסור הקטניות בפסח במסגרת כללי ההלכה שנפסקו ביחס למנהג. בשאלה הנפוצה בימינו בבני זוג נשואים שכל אחד מגיע ממקום שמנהגיו שונים, האם כל אחד ממשיך לשמור על המנהגים שנקבעו במקום שממנו בא או שמא עליהם להנהיג בביתם מנהג אחד אם כבעל אם כאישה.

ופסק הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קנ"ח שעל האישה להנהיג כמנהג בעלה בין לחומרא בין לקולא כפי שנפסק ביו"ד סימן רי"ד ואינה חייבת לנהוג כמנהג מקום אבותיה שכן יש לראותה כמי שאין דעתה לחזור אלא להישאר במקום בעלה וברשותו.

וכן פסק הגר"ע יוסף שליט"א בספרו חזון עובדיה על הגדה של פסח, הלכות מצרכי מזון הכשרים לפסח, סעיף ג', וכתב שם אות י' שכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ע"ש כל המובאות והמ"מ.


ד

בעל "חוות יאיר" בתשובותיו סימן קכ"ו קבע את המסגרת שבה מקבל המנהג את תוקפו ועל מי המנהג חל במסגרת זו. החוו"י נשאל אם מנהג של פרישות ותענית שקבל ע"ע אדם אחד מחייב את בניו אחריו, כמו המעשה בפסחים דהני בני בישן שהשיב להם ר"י כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. היה מקום להבין שחיוב המנהג על בני בישן נובע מזה שהאבות קבלו ע"ע וקיים חיוב לנהוג על פי מסורת ומנהג אבות כפי שהשתמש בפסוק "אל תטוש תורת אמך". השיב החוו"י שאין מנהגי האבות ומסורתם מחייבים לקיים לשמור מנהג אלא כפי שכתב וזה לשונו: "דדווקא קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד, והכי משמע מלשון הריב"ש שהמקום גורם". החוו"י קובע דחיוב מנהג אינו נובע מכוח החובה לשמור מסורת אבות על הבנים, וכן כתב הפר"ח או"ח הל' יו"ט תצ"ו בדיני מנהגי איסור פסק שביעי. שני מרכיבים הם המהווים את המסגרת הקובעת את חובת המנהג, וכל הקשור למסגרת זו חלים עליו החיובים לנהוג כמנהגי אותה מסגרת, והם: א. המקום, ב. הקהילה.

היותו של המקום מרכיב יסודי בחיובי המנהגים מתבטא בפסקו של השו"ע שהובא לעיל בשם הריב"ש וזה לשונו:
"ואם באים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור".

וכן פסק השו"ע ביחס לדיני יו"ט שני של גלויות בשו"ע או"ח הל' יו"ט סימן תצ"ו ס"ג:
"בני א"י שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב, אפי' דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם".

המקור לפסיקתו של השו"ע שניתוקו של אדם ממקום מנתקו ממנהגי המקום והתקשרותו למקום אחר קושרת אותו לחיובי מנהגי אותו מקום - הם פסקי הרא"ש והר"ן (פסחים נא.) ביחס למעשה דרבה ב"ב חנה שהגיע מא"י לבבל ואכל חלב שעל היתר שהוא חלב הנמצא בקבה על היתר שבה (ולא על הקשת שבה). חלב זה לא הוכרעה הלכה אם הוא אסור משום חלב, ובפועל בא"י נהגו להיתר ובבבל נהגו לאיסור. ורבה ב"ב חנה אע"פ שהגיע לבבל נהג בו היתר כמנהג מקומו א"י. והסביר רב אשי שם למסקנת הגמ' שרבה ב"ב חנה לא שינה מנהגו כיון שדעתו הייתה לחזור לא"י, שלא ניתק ממקומו ולכן עדיין מנהגי מקומו חלים עליו, ואילו היה בדעתו להישאר בבבל היו חלים עליו דיני בבל. ופסק שם הרא"ש סימן ד' כרב אשי שהוא בתראה, וכן פסק הר"ן שם. ועיין בש"ך יו"ד רי"ד אות ח' ובפר"ח הל' פסח תס"ח שנקטו כשיטת הרא"ש והר"ן הנ"ל.

ההלכה שנפסקה ביחס לחלב שעל היתר והמהווה את יסוד כללי חיובי המנהגים התלויים בשנוי מקום המנהג כנ"ל, משמשת לרשב"א כמקור לחיובי התנהגות בפסיקה והוראה להלכה בהתאם למנהגי פסיקה במקום מסוים על פי מרא דאתרא או גדול אחר שנהגו לפסוק כמותו. וכן כתב הרשב"א בתשובה רנ"ג וזה לשונו:

"...אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו, זה חלוקת א"י ובבל בתרבא דאייתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין, ואוכל בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהימנות עם אנשי מקומו ואע"פ שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל...".

לפי"ז ברור שאותם כללים שנקבעו ביחס לחיובי מנהגים המותנים בשנויי המקומות כך הם גם ביחס למנהגי פסיקה והוראה שנקבעו עקב מנהגי הקהילות שקבלו ע"ע לפסוק ולהורות כגדולי הוראה, כפי שמצינו אצל חכמי ספרד בפסיקת השו"ע על פי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ובפסיקת חכמי אשכנז ברמ"א על פי בעלי התוס' הרא"ש והמרדכי ושאר פוסקי אשכנז.


ה

יסוד נוסף הקובע את המסגרת שבה הופך מנהג לדין מחייב הוא הקהילה הנמצאת באותו מקום ביחד, ומנהג שנוהגת הופך לדין מחייב לכל האנשים המשתייכים לאותה קהילה. וכאשר מרכיב הקהילה מתבטל, כגון קהילה שעזבה את מקומה עקב מלחמה או גירוש, המקום עצמו אינו מהוה סיבה לחיוב התנהגות על פי מנהגי המקום בלבד.

השלטי-גיבורים במס' ע"ז פ"א בסוגיית הנשאל לחכם אות ג' כתב וזה לשונו:
"אם נעקרו משם כל אנשי המקום ההוא לגמרי ועמד כך המקום כמה שנים בלי יהודים כלל ואח"כ באו לעמוד שם יהודים ממקום אחר שיודעים הוראת החכם ההוא שהיה עומד שם מסופקני אם עליהם להנהיג כך או לאו וצ"ע".

ספקו של הש"ג מעורר את השאלה אם מנהג שנקבע במקום מסוים ע"י קהילה שהייתה בו והיום לא קיימת, מחייב את מי שנמצא במקום אע"פ שהקהילה כבר בטלה וכל האחרים שיגיעו לאותו מקום חייבים לנהוג במנהגים שנקבעו במקום.

המג"א סי' תצ"ג אות ו' הביא את ספקו של הש"ג בלי שפשטו, אולם חק יעקב סי' תס"ח אות ט' הביא שנשאל מאנשי ווינא שקודם הגירוש היה שם מנהג לאסור הפאנצ'ין ועכשיו שנתגרש אותו קהל ונתיישב ע"י אשכנזים שמנהג לאכול הפאנצ'ין במדינתם אי חייבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם או אמרינן כיון שנתבטלה הקהילה ונתגרשו נתבטל מנהגם. והשיב כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ואסתלק מעשה ראשון כי פנים חדשות באו לכאן ואין מן הצורך להאריך על יתד תקוע זה שכבר האריך בזה מכמה סוגיות בשער אפרים סי' ע' ובתשובות מהר"ם אלשיך סי' ס"ח וצ"צ סי' ט"ז. והוסיף:
"אף שראיתי במ"א לקמן סי' תצ"ג בשם ש"ג מסתפק בכיוצא בזה לע"ד אין כאן שום ספק כלל ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף גם אפשר לפרש דברי הש"ג בעניין אחר אך שלא ראיתי בדברי הש"ג עצמו וצ"ע שם, אבל הדין ברור כמ"ש, נ"ל".

הפמ"ג או"ח תס"ח א"א אות י"א הביא את דברי חק יעקב וקבע שדבריו נאמרו כ"ז שנחרב מאין יושב, אבל אם נתגרשו רובם ונשאר מעוט י"ל אף שאח"כ נתיישבו ממקום שמקילין אסור לשנות, וצ"ע. את עצם ספקו של הפמ"ג מהי הגדרת קהילה שחרבה נברר להלן, אך פשטות דבריו מלמדת שקבל את פסקו של החק יעקב שקהילה שחרבה בטלים מנהגיה ואנשים אחרים שנתיישבו באותו מקום ומנהגיהם מקהילתם היו שונים ואף מנוגדים למנהגי המקום החדש שבאו אליו, אין הם חייבים לנהוג על פי מנהג המקום שבאו אליו. וכן הביא שיטות אלו להלכה המ"ב בביאור הלכה סימן תס"ח ס"ד ד"ה וחומרי מקום.

מצינו בחוות יאיר שהובא לעיל שאף הוא הסתפק בספקו של הש"ג אמנם מזווית שונה במקצת אך ספקו בעקרון שווה. כתב שם החוו"י וזה לשונו:
"אחר שנחרבה קהילתנו בעווננו סיוון תמ"ט ושאלו בני ק"ק תות"ב שנתפזרו כבמזרה אם חייבים בתעניות מנהגי הק"ק ושאר דברים שנהגו שם [וכן כמה מיני פרישות שנהגו בק"ק כגון שנזהרין מחמאה של גויים וכרוב כבוש ופירות יבשים] אחר שהוא שמם תל עולם ממלחמות צרפת ולאחר ייאוש הוא בעיני כל היהודים וערלים שתחזור ותיבנה עוד בימינו כי ים המלחמה הולך וסוער וסוף יבוא שלום ינוחו יושבי ארץ מן יודע אימת תבנה ותכונן ואימת יחזרו אליה צאן קדשים".
"והשבתי להם כי אף אם יחידים קצתם מתייאשים, בתר צבור גרירי, וחסדי ה' לא תמנו, וארז"ל ריש כתובות שמדא עבידא דבטלה, וכן עניני מלחמות וגירוי מלכיות שכיח וסופן שלום, ומה גם עיר ואם בישראל וק"ק ישן נושן כזו והרי עדיין ס"ת וכלי קודש וכל פנקסי קהל סגורים, ועוד כמה ראיות מדעת תורה ודעת נוטה שיש לקצר פה, סוף דבר אין החורבן אלא כגירוש או בריחה מפני רעש ומפני קול נוגש אפי' כולם. ובכל יום מצפים לתשועת ה' דרך טבע, לכן הוי דעתם לחזור ומוטל עליהם כל קבלת וחומרת בני ק"ק הקודמים, כנלע"ד".

החוו"י דן על קהילה שנתפזרה, אם בפזורם בטלו מנהגי הקהילה ואין על בני אותה הקהילה כל חובה להמשיך לקיים ולשמור את מנהגיה. אין החוו"י דן ביחס למקום עצמו שבו הייתה הקהילה שחרבה, אם ממשיכים לחול מנהגי המקום לגבי אחרים שיבואו לגור בה ושמא יש לומר דגם החוו"י יודה לחק יעקב בספקו של הש"ג המתייחס למקום שבו הייתה הקהילה שלא יחולו על אנשים חדשים שבאו לאותו מקום מנהגי הקהילה שהייתה וחרבה, שמאחר שחרבה הקהילה בטלו מנהגיה. וביחס לאנשי הקהילה שנתפזרו לאחר חורבנה וקיימות סיבות להניח שהקהילה תחזור למקום זה, יש לראותם כמי שדעתו לחזור וימשיכו לחול עליהם מנהגי הקהילה. ועדיין צריך עיון, ועכ"פ הפוסקים לא הביאו את דעתו של החוו"י כמנוגדת להכרעת חק יעקב.

יש להוסיף שקביעתו של החוו"י ביחס לבני הקהילה שנתפזרו שיש לראותם כדעתם לחזור, נאמרה רק בנסיבות המיוחדות ההן: היותה קהילה עתיקה ועיר ואם בישראל, וכן שסה"ת וכלי הקודש וכל פנקסי הקהילה נשארו במקום. אך כשחרבו הקהילות ואין כל תקווה או רצון בלבם לחזור למקומם ודאי שגם החוו"י יודה שאין חלים עליהם המנהגים שנהגו בקהילה בעבר, ולכן בתקופתנו לאחר חורבן הקהילות באירופה לכאורה אין אנשי קהילות אלו שהגיעו לארץ ישראל חייבים להמשיך במנהגי קהילותיהם שבנכר, דוודאי דעתם לגור ולהתיישב בארץ ולא לחזור לגלות בפועל. אנו מוצאים שיש מנהגי חו"ל שאינם מתקיימים בארץ ישראל, ויש שממשיכים את מנהגי חו"ל וביניהם אף להכריע ולפסוק כהרמ"א וגדולי אשכנז אע"פ שבא"י מרא דאתרא הוא לכאורה הב"י. להלן תתברר שאלה זו ביתר הרחבה.


ו

להלכה שחורבן הקהילה מבטל את חיובי מנהגי המקום כלפי אחרים שמגיעים לאותו מקום, יש השלכה רבת משמעות בתקופתנו שבה רבות מקהילות ישראל נחרבו ונעקרו, ובעיקר התופעה המופלאה של התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל וקבוץ העדות והקהילות שהגיעו מארצות נכר. עדות וקהילות אלו נהגו לפסוק ולהורות על פי הפוסקים שנתקבלו עליהן. בפועל אנו מוצאים שקהילות אלו ממשיכות בא"י במידה מרובה לנהוג ולפסוק כחכמי המקומות שבאו מהם, על אף שהגיעו ע"מ שלא לחזור לארצות מוצאם בנכר, ובמצב זה היה עליהם לקבל ע"ע את מנהגי בני א"י שפסקו והכריעו כמארי דאתרא הרי"ף הרמב"ם ומרן הב"י כפי שמצינו ביו"ד סי' רי"ד ס"ב ובשאר הלכות שנפסקו בשו"ע ובפוסקים כנ"ל.

ואמנם מצינו בכמה מתשובותיו של הגר"ע יוסף שליט"א שהעלה את הצורך של הקהילות שהגיעו מהגליות השונות לארץ-ישראל לקבל ע"ע את מנהגי ארץ-ישראל וכן לפסוק ולהכריע בין לקולא בין לחומרא אליבא דמארי דא"י הרי"ף הרמב"ם והב"י. בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן י"ב נשאל על משפחות שעלו מחוץ לארץ לארץ ישראל שבחו"ל נהגו בכמה חומרות בפסח, כגון שלא לאכול אורז וקטניות ושלא להשתמש בכלי זכוכית של חמץ, והן ממשיכות במנהגים אלה גם בא"י: האם בניהן רשאים להקל בדברים אלה כמנהג עדות המזרח שבא"י או עליהם להמשיך במנהג אבותיהם. והשיב בתוך דבריו שם וזה לשונו:
"ובנדון שלנו אפילו כל אנשי אותה עדה נהגו בעודם בחו"ל להחמיר ופשט מנהגם בכל תושבי העיר הרי מיד כשעלו ארצה על מנת שלא לחזור לחו"ל היו רשאים לנהוג כמנהג א"י להקל, וכמו שהורה בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ב) וכן פסק הגאון רבי בנימין מרדכי נבון בתשובה שנדפסה בקובץ סיני (טבת תש"ט), לפיכך אע"פ שהם בחרו להמשיך במנהגם להחמיר אין בניהם חייבים להחמיר כמנהג אבותיהם ואין בזה משום אל תיטוש תורת אמך כאן שרוב התושבים בא"י נוהגים להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו".

ע"ש. וסיים:
"לפיכך יותר נכון שהבנים ינהגו כדעת מרן וכמנהג ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ל"ג נשאל על גר צדק שנתגייר בא"י כדת, ומוצאו מארצות אשכנז, האם יכול להתנהג בהלכות פסח וביתר ההלכות כמנהג ספרד ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השו"ע או עליו לנהוג כמנהג יוצאי אשכנז ש"יוצאים ביד רמ"א". והשיב: כיון שנתגייר בארץ ישראל צריך לנהוג כמרן השו"ע שהוא מרא דאתרא וכמו שאמרו כיוצא בזה במס' שבת (קל.) במקומו של ר"א היו עושים פחמים בשבת למכשירי מילה וכן בחולין (קטז.) ובשבת (יט:) ובעירובין (כה:).

אך על פי האמור בדברינו לעיל שחורבן הקהילה מבטל את מנהגיה מהמקום שהייתה בו, אין לפסוק שכל אלה שהגיעו לא"י תחול עליהם החובה לנהוג ולפסוק כמרא דאתרא הב"י, שהרי מזמנו של הב"י בטלו רבות מקהילות א"י ממקומן ולפיכך אע"פ שהם קבלו ע"ע מאחר ובטלו בטלו המנהג והקבלה להורות לפסוק כמותו וכן בטלו חיובי שאר המנהגים שקבלו ע"ע לנהוג. ותמוה בעיני מדוע הגר"ע יוסף שליט"א בכל תשובותיו בנושא זה לא העלה עקרון הלכתי זה שנתקבל ונפסק.

וכדברינו מצאתי מפורש בחזון איש זרעים שביעית סימן כ"ג אות ה' ביחס לדיני שביעית בפירות של נכרי שגדלו בא"י שכתב הב"י בתשובה שהובאה במהרי"ט שאלה מ"ב שיש להתחשב בדעת הרמב"ם בא"י מאחר שהרמב"ם הוא מרא דארעא דישראל, וכתב החזו"א שם וזה לשונו:
"...שאין הדבר כן עכשיו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי ספרי הר"מ אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים".

והוכיח שם החזו"א שגם הב"י עצמו בשו"ע לא התחשב בכלל דמרא דאתרא שנתקבל הרמב"ם בשעתו. ולשונו שם:
"ובזמן מרן ז"ל היו נוהגים לקבוע ההוראה על פי קיבוץ דעות כל החכמים, וכמו שנהג מרן הב"י ורמ"א ושאר חכמים, ומעולם לא עשה הב"י שו"ע מיוחד לארץ ישראל על פי דעת הרמב"ם, ובזמן שנהגו על פי פסקי הרמב"ם נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה, ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר הלכות שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ וכמש"כ מרן הכ"מ פ"ז מהל' שביעית ה"ג בשם מהרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התוס' וש"פ דבעור היינו הפקר ודלא כהרמב"ם והראב"ד דטעון שריפה, וביו"ד סי' רצ"ד ס"א כתב דענבים שלקו פטורים מרבעי והביא דעת הרמב"ם בל' יש מי שאומר, ושם ס"ג דקפריסין חייבין בערלה נגד דעת הרמב"ם".

דבריו של החזו"א ברור מיללו שמנהג הקהילות לפסוק כגדול מסוים, כדוגמת בני א"י שקבלו את הרמב"ם והרי"ף או את מרן הב"י בתקופתו, מתבטל עם חורבן הקהילות. ולכן גם בנדוננו הקהילות והעדות שבאו לא"י ע"מ להישאר בתוכה ולהקים בה את ביתם אינן חייבות לנהוג להורות כמרן הב"י.

אמנם יש להעיר על דברי החזו"א שכתב בתוך דבריו "ומעולם לא עשה הב"י שו"ע מיוחד לארץ ישראל על פי דעת הרמב"ם", שנשמט ממנו מה שכתב הכנה"ג או"ח סימן תצ"ה וזה לשונו:
"שידוע ומפורסם שחיבור השו"ע כולו מיוסד על פי דעת הרמב"ם כי הוא מרא דאתרא של ארץ ישראל וארצות המערב ולכן סתם השו"ע כסברת הרמב"ם שרוב ארצות המערב נוהגים כמותו".

וכן כתב שיירי כנסת הגדולה או"ח תצ"ה הגב"י אות ה' (הובאו דבריו לעיל) שהב"י פסק בספר הקצר (השו"ע) דעתו, שלא יחויב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד. אך אין בדברים אלו כדי לשנות את קביעתו של החזו"א שחורבן הקהילות וביטולן הוא הגורם שאין לחייב את העדות והקהילות שהגיעו לארץ ישראל לקבל ע"ע לפסוק כמרן הב"י או הרמב"ם והרי"ף שנתקבלו אצל קהילות א"י בעבר לנהוג כמותם.


ז

ע"מ להבהיר ולנמק ביתר הרחבה את הסיבה שאין לחייב את הקהילות והעדות שהגיעו ונתיישבו בארץ ישראל לנהוג כמרן הב"י מדין מרא דאתרא שנתקבל על הקהילות שהיו בא"י, יש להבחין בין הצורות השונות של התיישבות העדות והקהילות עם התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל ולכל צורה להתאים את ההלכה שנקבעה במסגרת חיובי המנהגים וההוראה.


1. יש קהילות על עדותיהן השונות שהגיעו לא"י ונתיישבו בה במקומות ישוב חדשים שנבנו על ידם כשבעבר לא היו במקומות אלו קהילות יהודיות כלל או שהיו בתקופות עתיקות שלא נודעו מנהגיהם.

2. יש שהתיישבו בערים וישובים שבהם היו קהילות בעבר אלא שחרבו ובטלו.

3. יש שהתיישבו במקומות שבהם קיימות קהילות שנוהגות כמנהגי א"י וקבלו ע"ע את הב"י כמרא דאתרא, לפסוק ולהורות כמותו.

ביחס לדוגמא הראשונה - כשנתיישבו והקימו ישובים חדשים שלא במקום קהילות יהודיות בעבר - אין עליהם כל חיוב לנהוג או להורות כמרן הב"י שנתקבל בא"י כמרא דאתרא, מאחר שלא הייתה כלל קהילה באותו מקום ולא היה מצוי בתוך תחום של ישוב אחר אין חיובי מנהגים כלל קיימים בו. וכן מפורש בשו"ע הל' יו"ט סי' תצ"ו ס"ג:
"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם".

מפורש בהלכה זו שאם אין דעתו לחזור אלא רצונו להשתקע במקום זה, רק אם הגיע למקום ישוב נעשה כמותן וחייב לנהוג כמנהגיהם. וכתב שם מג"א אות ז' שאם לא הגיע למקום ישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותן ואין חלים עליו מנהגי אותו מקום.

כך י"ל גם בנסיבות של העולים לא"י שהקימו ערים וישובים חדשים, ובמקומות אלו לא היו כלל קהילה וישוב יהודי שיצרו חיובי מנהגים ודרכי הוראה ופסיקה, אין להחיל עליהם את מנהגי ההוראה והפסיקה כמרא דארעא דישראל. ואין לומר דא"י נחשבת כולה כמקום אחד בין בתחומי הישוב ובין מחוצה לו כולל המדבריות, שלא מצינו חילוק כזה, כגון בעניין יו"ט שני של גלויות.

ביחס לדוגמא השניה של קהילות שנתיישבו במקומות שהיו בהן קהילות שקבעו מנהגים ודרכי הוראה ופסיקה ובחלוף הימים נחרבו הקהילות ובטלו ממקום זה, יש לציין שפרט לירושלים, בכל שאר ערי הקודש בא"י כצפת, טבריה וחברון, היו קהילות בתקופת הב"י ולאחר מכן חרבו ובטלו בתקופות שונות, וכן מקומות ישוב עתיקים אחרים בא"י. במקרים אלו, אף שהיו בהם מנהגי הקהילות והנהגות להוראה ופסיקה על פי מרן הב"י וכיוצא בזה, מאחר שחרבו ובטלו בטלו ג"כ מנהגי ודרכי ההוראה כפי ההלכה שנתקבלה בפוסקים שהובאו לעיל וכפי שהסביר החזו"א את הסיבה שאין פוסקים להלכה בא"י על פי הרמב"ם אע"פ שנתקבל בשעתו כמרא דארעא דארץ ישראל ושאר ארצות המערב, מחמת חורבן הקהילות שהתרחש בארץ ישראל לאחר מכן. גם מרן הב"י עצמו לא ראה עצמו כפוף לפסקי הרמב"ם או הרי"ף שנתקבלו בא"י גם בהלכות התלויות בארץ.

ביחס לדוגמא השלישית כשהעולים לארץ ישראל מתיישבים ומצטרפים למקומות שבהם קיימות קהילות שקבעו לעצמן את מנהגיהן ומנהגי ההוראה והפסיקה, לכאורה למצב זה מתאימים דברי הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' רי"ב וזה לשונו:
"שעיר שבאו לדור בתוכה ספרדים ואשכנזים, והספרדים היו מרובים על האשכנזים, והיה על האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר וכן עשו, הגם שאח"כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתרבו האשכנזים על הספרדים, צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים אפילו להקל לפי שהראשונים בטלו לגבי הרוב והו"ל ככולם ספרדים והבאים אח"כ בטלים לגבייהו, ואם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני המחלוקת".

ובלשון כוללת כותב המג"א, הל' פסח, סי' תצ"ג סק"ו: "ואם רוב הקהל נוהגים כך צריכים המיעוט לנהוג כרוב". וכן כתב הפר"ח במנהגי איסור או"ח תצ"ו אות י"ט.

אלא שמצינו בשו"ת מהריב"ל, תשובה ח', סי' י', שנשאל על מגורשי ספרד שבאו להשתקע בקהילות חדשות איך ינהגו, אם יקבלו את מנהגי המקום החדש שבאו לשם או יכולים להחמיר כמנהגם הקודם, וענה דעליהם להחמיר כנוהג הישן שלהם ואין לדון כאן את ההלכה לפי המקום שבאו אליו, מפני שמראש ידוע שיבואו עוד ועוד מגורשים אל המקום הזה ולכן אין הם נחשבים למעוט במקום הזה ואינם בטלים להתנהג כבני המקום. וכן כתב מהרשד"ם בתשובותיו, חלק יו"ד, שאלה מ', שעוסקת בהגעת קהילות יהודים לעיר סופיא ממלכות אונגרי' שמנהגיהם שונים בעניינים איסוריים ממנהגם של אנשי הקהילה שהתגוררו בעיר וכן שאלות מעין אלו שנתעוררו בערים אחרות, וכתב שם וזה לשונו:
"ומה שנראה לע"ד כי אפשר שלא אמרו רק ביחיד או יחידים שבאו למקום חומרא שהם בטלים לגבי בני העיר אשר באו לשם... אבל כאשר הם קהל בפני עצמם הרי הם כאלו יושבים בעירם ונוהגין במנהגם ואין כאן מקום ללא תתגודדו, וכמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר הגדולה אשר היא עיר ואם בישראל הספרדים הם בית דין בפני עצמן והאשכנזים ב"ד בפני עצמם, והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו ליישב בשאלוניקי וא"כ היה ראוי לגרור כל הבא אחריהם למנהגם, אם לא מן הטעם שאמרתי כנ"ל".

והמשיך שם מהרשד"ם:
"...ומ"מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל אחד בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא אפילו היו האשכנזים קודמין אמנם עתה שבאו שם א' לא' והתחילו לנהוג כמנהג האשכנזים מאן לימא לן דבכה"ג מותרין לשנות, ואע"פ דאפ"ל דגם בשאלוניקי היה כן מ"מ מי יודע מה תקנה עשו, לכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד...".

והמשיך שם לדון בשאלה זו מצדדים נוספים, ע"ש.

וכ"כ המ"ב בביאור הלכה או"ח הל' פסח תס"ח ד"ה וחומרי מקום, וזה לשונו:
"ולענ"ד בנשארו בה אפי' מיעוט כל שיש עדיין שם קהילה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שעור לקהילה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפי' הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמעוט שבה אם לא שהקהילה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהילה הישנה בענייניה כמו שמצוי בקהילות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהילות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח".

נקודה חיונית נוספת ציין המ"ב שם והיא הגדרת המושג קהילה, וזה לשונו:
"ומבואר שם (פר"ח) דקהילה שיש בה מנין מיקרי קהילה והבאים לשם נטפלים, ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"צ ומקווה וכדומה כנהוג בכל קהילות ישראל, דאל"ה גם היא נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג".

מכל האמור נראה ברור שהמשך קיומם של דרכי ההוראה והפסיקה בקהילות העדות השונות שיתקבצו ובאו לארץ ישראל מגליות שונות, בלי לבטלם כשכל אחת נשארת נאמנה למנהגיה וכפופה לאותם גדולי הוראה ופסיקה שהיו מקובלים עליהם, תואם את כללי ההלכה כפי שהובאו לעיל, וכללים אלו הם שחייבים להנחות, ולאורם יש לדון בכל השאלות שנתעוררו עם קבוץ נידחי ישראל בארצנו הקדושה, ובקיומם ההלכתי המלא תשרה אחווה ואחדות בין שבטי י-ה, ויקוים בנו הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".

חזרה לתחילת המאמר