מאז חזרתי ממסע הזיכרון למחנות ההשמדה אני רואה שחשיבות הנסיעה איננה ב"איך היתה" הנסיעה, אלא בראש וראשונה ב"איך יהיה", דהיינו, איך הנסיעה תשפיע עלי בעתיד. ואסביר את כוונתי.

"הנסיעה הייתה בשבילי סגירת מעגל" - כך התבטאו רבים מהמשתתפים. וכך הרגשתי גם אני. אך כעת אני רואה, שיותר משנסגרו מעגלים, נפתחו מעגלים! הרגשה דומה קיימת כנראה גם אצל אחרים. אגב, תחושה דומה הייתה לנו גם אחרי הוצאת הספר "יסופר לדור"¹ בתחילה חשבנו שסגרנו מעגל, אבל חיש מהר התברר, שגם פתחנו הרבה מעגלים חדשים!

אחת ההשלכות של "פתיחת מעגל" הייתה קריאת ספרים רבים על ברגן-בלזן ו-Westerbork. מאז שובי מ"מסע הזיכרון" קראתי ספרים רבים יותר משקראתי בכל השנים לפני כן. הקריאה בספרים כאלה משפיעה, כידוע, גם אחרי שסוגרים אותם!

לעיון בספרים ובמסמכים על ברגן-בלזן הייתה גם מטרה מיוחדת ומוגדרת: לשחזר את אשר נעשה שם בחודשים הראשונים אחרי השחרור, ולנסות לחשוף את האמת על התקופה הזאת, כפי שיוסבר בהמשך.

בשני אירועים במסע הייתה הרגשה של סגירת מעגל. הראשון, כשאמרתי פסוקים ממזמור קי"ט, תפילת יזכור וקדיש בברגן-בלזן, ובמיוחד כשאמרתי פסוקי תהלים לעילוי נשמתו של שלמה אחי ז"ל, הי"ד, על יד קברי האחים שם. שלמה נפטר בברגן-בלזן יומיים אחרי השחרור, כאשר אני הייתי עדיין מסוגל ללכת. אף על פי כן לא דאגתי להביאו לקבר ישראל. לכן, אמירת פסוקי תהלים על יד קברי האחים שם הייתה עבורי מעין פירעון חוב שאני חייב מאז ד' באייר תש"ה.

כמובן, אמרתי פסוקי תהלים גם לזכרם של אבא ואמא, ושל אחי: אלחנן, שלום ובתיה ז"ל, הי"ד. בשמותיהם של אלחנן, שלמה ושלום מופיעה האות "ל" והפסוקים האחרונים במזמור קי"ט המתחילים באות ל' הם: "לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן. לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". פסוקים אלה קיבלו משמעות מיוחדת במעמד הזה ובמקום הזה.

האירוע השני שהיה בו משום סגירת מעגל היה האזכרה המרשימה והמרגשת בבית הקברות בטרביץ (Troebitz) והסרת הלוט מקיר הזיכרון עליו חקוקים שמות 526 הקורבנות של "הרכבת האבודה"². הקמת קיר הזיכרון, עליו חרותים גם השמות של אמא, ושל דוד נפתלי, דודה בתיה (ביאה) ויחיאל (מישל) אברהמס הי"ד, ז"ל, יש בה משום גמילות חסד של אמת ופירעון חוב קדוש שהיה מוטל על כל אלה שזכו לחזור לארץ החיים.
"מסע הזיכרון" אורגן על ידי הנהלת "העמותה להנצחת קורבנות הרכבת האבודה". קדם למסע מפגש של ניצולי ברגן-בלזן שנערך בתל אביב ב-כ"ג בניסן תשנ"ד. ראשי העמותה, מר חנוך מנדלבאום ועו"ד אריה קורץ, סיפרו על המאמצים שנעשו - בעבר ובהווה - למען שימור חלקת הקברים של חלק מנוסעי הרכבת שנפטרו בטרביץ אחרי השחרור. באולם הוצגו גם מסמכים ורשימות, ופגשתי מכרים שלא ראיתי קרוב לחמישים שנה.

יצאתי אל המסע עם שני בני: שלמה ואלחנן. היציאה תוכננה ליום ראשון, למחרת הפסח, והסיום ליום חמישי בערב בפוטסדם (על יד ברלין).

במטוס לאמסטרדם היה צפוף מאד ושמחנו כאשר נחתנו בשלום בנמל תעופה שכיפהול שעל יד אמסטרדם.
הנסיעה מאמסטרדם למחנה ווסטרבורק ארכה כארבע שעות. נהנינו מהנוף ההולנדי, טחנות רוח ואלפי פרות הרועות באחו. נזכרתי בנסיעה הקודמת מאמסטרדם לווסטרבורק, לפני 52 שנה, בליל שבת, אור לי"ד בתמוז תש"ג, וה"קידוש" שאבא עשה בנוכחות אנשי ה-.S.S (ראה "יסופר לדור" עמ' 89).

באתר הזיכרון של מחנה ווסטרבורק התקבלנו על ידי המנהל והצוות בקפה ובדברי ברכה לבביים. באתר נמצאים ספריה ומוזיאון, אבל לא היה לנו פנאי לבקר בהם. קיבלנו חוברת גדולה עם מאמרים והרבה מסמכים ותמונות על המחנה.

מהמחנה נשארו רק הבית של המפקד Konrad Gemmeker ושני פסי רכבת המונחים על 93 אדנים, כמספר הרכבות שיצאו מווסטרבורק למחנות ההשמדה והמוות. (רשימת המשלוחים מופיעה ב"יסופר לדור" עמ' 110 ותמונה של פסי הרכבת בספר "פרנס לדורו", עמ' 464). התאספנו על יד פסי הרכבת לאזכרה ולאמירת קדיש. היה זה הטקס הראשון משמונת הטקסים שהתקיימו בארבעת הימים של מסע הזיכרון. הטקסים היו חלק חשוב ומרכזי במסע. לכל אורך המסע הורגש שהמארגנים השקיעו מאות רבות של שעות עבודה בהכנתו, על כל חלקיו ופרטיו.

נחזור לפסי הרכבת. מבצע המשלוחים, ה-"transporten" מהולנד לפולין היה הגדול וה"משוכלל" ביותר בארצות מערב אירופה. וכך כתב הצורר אדולף איכמן: "בהולנד התנהלו המשלוחים ללא רבב והיה תענוג להסתכל על כך" (Hoop en, Kamp Van page 17 Wanhoop).

עדיין לא פוענחה החידה כיצד הצליחו הגרמנים לשמור בסוד שהיהודים המובלים למחנות בפולין (אושביץ וסוביבור) אינם נשלחים למחנות עבודה, כפי שנאמר להם, אלא מובלים לתאי גזים ולחדרי רעל, ומשם למשרפות. אפילו במשפטו של מפקד מחנה ווסטרבורק, שנערך אחרי המלחמה, התביעה לא הצליחה להוכיח שהוא אכן ידע מה צפוי ליהודים הנשלחים לפולין.

אמא ז"ל כתבה להוריה בציריך ב -26.10.42: כל שבוע (הגרמנים) שולחים כ- 1800 נפשות, כדי למלא את חובתם וכדי שהדור הבא יצטרך לאמר קינה נוספת.

לזכרם של היהודים שנשלחו מהמחנה הוקם משטח זיכרון המורכב מ-93 ריבועים. כל ריבוע מסמל משלוח שיצא מהמחנה ומורכב ממאות אבנים אדומות ועליהן מגן דוד, ס"ה 102,000 אבנים, לפי מספר היהודים שנשלחו מכאן ולא חזרו. מרשים ומרגש!
אחד הזיכרונות האישיים ממחנה ווסטרבורק החרותים בנפשי הינו שברון הלב של אמא ע"ה כאשר עברו על פניה קרונות המשא של הרכבת בה הובלו אחותנו המאומצת אנשן (Aenchen) ובעלה, "מזרחה". זה היה, כנראה, ב- 16 בנובמבר 1944.

לאסירי המחנה היה אסור להתקרב לרכבת, אבל אמא מצאה מקום שממנו יכלה להשקיף על פסי הרכבת. דומני, שרק אני עמדתי שם ביחד עם אמא, והחזקתי אותה כאשר פרצה בבכי מר כשהרכבת נעלמה מהאופק. "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך" (דברים כח, לב) .

אנשן הייתה בתם של טוביה וגיטה המבורג מהעיר ארנהיים בהולנד. גיטה המבורג הייתה בתם של ר' ברוך ומרים עמנואל ז"ל בהמבורג, שאצלם התחנך אבא מגיל חמש, אחרי שאביו, ר' אלחנן משה זצ"ל נפטר. היא נולדה בשנת 1913, הוריה נפטרו בגיל צעיר והשאירו 5 ילדים יתומים. ההורים נענו לבקשת המשפחה לאמץ אחת הבנות כדי שלא יהיה צורך להכניסה לבית יתומים. דבר נדיר מאד שאישה צעירה מסכימה לאמץ נערה בת תשע, כשנה אחרי הנישואין, והיא עצמה בת 21! מעשה חסד זה של אבא ואמא, שזכה להערכה רבה מצד משפחות עמנואל, היה אחת החוליות הראשונות בשרשרת הארוכה של מעשי חסד של ההורים ז"ל.

אנשין הייתה עבורנו אחות. כשלא הייתה בבית בשבת (בתקופה שלמדה לאחות מוסמכת באמסטרדם) שרנו תמיד "גוט שבעס לאנשין" אחרי "אשת חיל". בשנת תש"א (1941) זכו ההורים להשיאה ליוסף בלומנדאל, יהודי ירא שמיים וחביב, וערכו לזוג הצעיר סעודת חתונה נהדרת אצלנו בבית, על אף כל המגבלות.

ממשלת הולנד הוציאה סידרת ספרים ובהם שמות היהודים מהולנד שנספו בשואה. על פי הרשום בספרים אלה (הנמצאים ב"יד ושם"), אנשן מתה באושוויץ ב-30.11.1944 (ג' כסלו תש"ד) ובעלה יוסף ב-31.3.1944 (ו' בניסן תש"ד). ה' יקום דמם.
על מחנה המעבר ווסטרבורק נכתבו הרבה ספרים ומאמרים, גם בשנים האחרונות. המיוחד במחנה זה היה שהאסירים השתדלו לנהל בו חיים "נורמליים" אף על פי שהיו מהלכים במדרון שעל פי התהום. כל תיאור של המחנה המתעלם מאימת התהום הזה, לא רק לוקה בחסר, אלא חסר בו הכל!

התיאור הנאמן והמרגש ביותר של החיים בווסטרבורק והטרגדיות הנוראות שהתלוו למשלוחים לפולין נמצא במכתבים שבחורה בת 28 בשם אתי (אסתר) היללסום שלחה מהמחנה. מתוכן המכתבים עולה שהיא כתבה את המכתבים מתוך תודעת שליחות. המכתב האחרון, מאוגוסט 1943, מתחיל במלים:

"אחרי הלילה הזה (שלפני יציאת משלוח לפולין) חשבתי לרגע ובכל הכנות, שיהיה זה חטא אם אצחק עוד אי-פעם".

ובהמשך:

"כבר אמרתי לכן וחזרתי ואמרתי, שמילים ודימויים אין די בהם לתאר לילות כאלה. ובכל זאת עלי לנסות ולרשום משהו בשבילכן. כל הזמן מרגיש האדם את עצמו כאילו הוא האוזניים והעיניים של פרק בהיסטוריה היהודית, ולפעמים אני חשה צורך להיות גם בת-קול זעירה, כי הרי עלינו לעדכן איש את רעהו באשר למתרחש בפינותיו של העולם. איש איש חייב לתרום את חלקו הקטן כדי שאחרי המלחמה יהיה הפסיפס הכלל-עולמי שלם".

ייחודם של המכתבים של אתי היללסום אינם רק בתיאוריה הציוריים של הדמויות והמצבים הטרגיים, אלא גם בהשתפכות הנפש של ייסורי המצפון שעברו עליה בגלל זכותה להישאר בווסטרבורק, ולא להישלח לפולין. שבועיים אחרי כתיבת המכתב, נמצאים אתי, הוריה ואחיה בין 987 הקורבנות שהובלו לאושביץ והושמדו שם מיד. בגלויה שזרקה מהקרון, ונמצאה על ידי איכר, היא כתבה:

"אני פותחת את התנ"ך סתם ומוצאת: "ויהי ה' לי למשגב". אני יושבת באמצע קרון משא על תרמיל הגב שלי... העזיבה הייתה בכל זאת בלתי צפויה. פתאום הוראה מהאג במיוחד בשבילנו. עזבתי את המחנה תוך כדי שירה... אותה הוודאות החדשה, שרוצים את השמדתנו הטוטלית, אני מקבלת אותה. לא אטריד אתכם בפחדי ולא אהיה ממורמרת אם אחרים לא יבינו מה קורה לנו היהודים. ווסטרבורק - הפרוזדור להשמדה!"

שניים מהמכתבים של אתי היללסום תורגמו לעברית על ידי ד"ר יוסף מכמן, אשר השתתף גם הוא במסע שלנו, ופורסמו בספר מחקרים על יהדות הולנד, כרך 4, בהוצאת המרכז לחקר יהדות הולנד, האוניברסיטה העברית בירושלים.

בדברי הקדמה למכתבים כתב ד"ר מכמן:

לדעתי, שהייתי כלוא באותו מחנה שמונה חודשים, מכילים מכתבים אלה את העדות האותנטית והחודרת ביותר, המתעדת באופן תמציתי ובלתי נשכח את המהות האכזרית והאבסורדית כאחת של אותו מחנה, ואת התפקיד שמילא בתקופת האימים שעברה על יהדות הולנד.

אחרי השואה התגלו שמונה מחברות של יומן שאתי היללסום כתבה בשנים 1941-1943. היומן פורסם ארבעים שנה אחרי שנכתב.
חזרנו בדומיה לאוטובוסים. נוסעים לעיירה Veendam במחוז הצפוני של הולנד.

בקרבת Veendam נמצאים שני כפרים: Oude Pekela ו- pekela) Nieuwe Pekela הישנה והחדשה). כמו במרבית הישובים בהולנד, התקיימו גם בכפרים אלו קהילות יהודיות עד לשואה. ק"ק Oude Pekela נחרבה בשנת תש"ג. וכך רשם המזכיר של הקהילה, ר' אברהם טונקמן ז"ל, הי"ד, בלשון הקודש, בעמוד האחרון של פנקס הקהילה:

ועתה נשארנו מעט מהרבה, נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה; רווח והצלה יעמוד ליהודים! בב"א!
Oude Pekela, 31 December 1942, אברהם טונקמן.

ר' משה גנס ז"ל, העורך של ה-"Memorbook" (ספר הזיכרון) הגדול של יהדות הולנד לדורותיה, הנציח את זעקת הפרידה של ר' אברהם טונקמן ז"ל, בעמוד הסיום.
אוסיף עוד מספר שורות על התייחסותם של יהודי הולנד לגזירות הנאצים. מקורם של הדברים בתחושה שהייתה לי אישית כשהחלו המשלוחים ההמוניים "מזרחה", וביתר שאת כאשר אנחנו הובלנו למחנה ווסטרבורק.

קרוב לשלוש מאות שנה, מאז בואם מספרד ומפורטוגל וממזרח אירופה במאה השש עשרה, חיו יהודי הולנד בשלום ובשלוה. גם כאשר היהודים בארצות אחרות סבלו מגזרות רעות ואכזריות, הם לא נפגעו. בעקבות הזכות המיוחדת הזאת נוצרה אצל יהודי הולנד כעין תודעה שההשגחה העליונה הועידה להם גלות מיוחסת ומעודנת בחסות בית המלוכה ההולנדי, גלות שלא חלות עליה הקללות שבפרשיות התוכחה. היה נראה כאילו מתגשם אצלם ה"סימן לבנים" של "והיה המחנה הנשאר לפליטה". יחד עם זאת הם הבינו שהישארותם לפליטה מטילה עליהם את החובה להשתדל להציל ולהושיט עזרה לגלויות הנתונות בצרה ולאלו שנעקרו ממקומן.

גם אחרי פלישת הגרמנים להולנד, רבים מיהודי הולנד אמרו: בהולנד הגרמנים לא יעיזו לעולל ליהודים את שעשו להם בגרמניה ובפולין. אבל כשהחלו האקציות והגירושים, התגלה להם שגם על גולת הולנד נגזרו נבואות הגלות האיומות של משה רבנו ע"ה ושאר נביאי ישראל. ההכרה הזאת עוררה אצל הרבה יהודים טובים ותמימים תודעת שותפות והזדהות עם היהודים שקידשו שם שמיים כאשר היו נתונים בצרה ובשביה. הם כאילו "התחברו" לתלאות של העם היהודי בגלות, שהכירו עד אז רק מספרים, ובמיוחד מספר ההיסטוריה "ישראל בין העמים", שנלמד בבתי הספר היהודיים בהולנד.

יתכן שהתודעה הזאת של "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" גרמה להשלמה עם הגורל המר, ולפעמים אף לאי-רצון להתחבא אצל נכרים.
אנחנו עוברים את הגבול בין הולנד וגרמניה. אין שינוי משמעותי בנוף בחוץ, אבל ב"נוף" בתוך האוטובוס חל שינוי. ממעטים להסתכל החוצה, אלא מסתכלים עמוק פנימה. כך גם כתבה העיתונאית שרלי בארנהולץ, שליוותה אותנו במשך כל הנסיעה, במאמר הגדול והיפה שפרסמה בשבועון ההולנדי "De Tijd". כאילו לא רוצים ליהנות מהנוף הגרמני. וכיוון שהנוף חדל להעסיק את העיניים ואת הלב, מתחילים להעלות זיכרונות מ"אז" ומ"שם". ניגשתי ליהודה גלבר, המרכז והדובר המסור של האוטובוס שלנו (מס' 2) וביקשתי ממנו רשות לדבר במיקרופון, ששימש עד אז בעיקר למסירת הודעות. סיפרתי על ההתרחשויות בברגן-בלזן אחרי יציאת ה"רכבת האבודה", שבוע לפני שחרור המחנה, ומה התרחש שם אחרי כניסת הצבא הבריטי. חלק מהדברים שסיפרתי היו בלתי-ידועים למרבית הנוסעים והם הקשיבו במתח רב. הייתה לי הרגשה כאילו חיברתי אותם מחדש לחוט שנותק לפני חמישים שנה.

סיפרתי גם שאנשי ה-ס.ס., שנשבו על ידי האנגלים, הועסקו בפינוי אלפי המתים שהיו מפוזרים במחנה. אמרתי שביניהם היה ה"מילר האדום", אחד מאנשי ה-ס.ס. שהיה אכזרי במיוחד, והוא מת לאחר מכן ממחלת הטיפוס. כשגמרתי לדבר ניגש אלי מר מנפרד רוזנבאום מגבעתיים, לחץ את ידי ודמעות בעיניו, לקח ממני את המיקרופון, וסיפר בהתרגשות רבה מה עולל לו הסדיסט הזה, שהיה ידוע לשמצה. הידיעה שרשע זה בא על עונשו, הייתה עבורו כעין תחבושת על פצעי העבר.

אחרי הדברים האלה הייתה דומיה באוטובוס. כל הנוסעים שהיו ניצולי ברגן בלזן שקעו במחשבות ובזיכרונות. לאחר מכן נפתחו הלבבות. ובעקבות הלבבות - גם הפיות. אחד אחד ניגשו למיקרופון וסיפרו את סיפוריהם האישיים מהימים הרבים ההם. וכך זה נמשך באוטובוס שלנו במשך כל הנסיעה.

שמענו את הזיכרונות האישיים והמרגשים של סוני שי לבית בירנבאום, יהודית אילן ולאה זוננשיין - שתיהן מבית אונדרווייזר, שלמה סמסון, מרים שיף לבית בנאך (ששוחררה גם היא יחד אתי בברגן בלזן, והיא אז בת שלוש), א. פיבוניה, א. היידנהיימר, יהודה ומיכה גלבר, נחמיה דוידס והרב פולק מבוסטון. ואחר כך בני הדור השני סיפרו כיצד זיכרונות ההורים השפיעו עליהם.

שלמה סיפר על מה שהאבא שלו הספיק לעשות אחרי השואה. אלחנן אמר שאצלו בבית דיברו עם הילדים על השואה ועל התלאות שעברו על המשפחה, אבל הדבר לא השפיע עליהם לרעה. הוא ציין את המשמעות המיוחדת של נסיעה זו לאחר הופעת הספר "יסופר לדור", שהרי אינה דומה שמיעה לראיה. מסע זה עבורו הוא כעין סרט לאחר קריאת ספר.
ביום הראשון של המסע, לקראת ערב, הגענו לתחנתנו הראשונה בגרמניה - העיר,Braunschweig (כשלושים ק"מ מזרחית לעיר הנובר), עיר יפה וציורית. העיר בראוונשווייג אינה מפורסמת בתולדות יהדות אשכנז. כך עולה גם מהחוברת של האגף היהודי של המוזיאון המחוזי בבראוונשווייג. אך שם העיר היה מוכר לי בקשר למאורע בתולדות יהדות גרמניה, אבל לא הצלחתי להיזכר מה היה המאורע. מספר שבועות אחרי שחזרנו, נזכרתי. בעיר בראונשווייג התקיימה בשנת תר"ד (1844) האסיפה הראשונה של "רבנים" ו"מורי דת" רפורמיים, ובה הוחלט על תיקונים בדת היהודית ובתפילות "לפי רוח הזמן". הרב יעקב עטלינגר זצ"ל מאלטונה פרסם אז הצהרת מחאה שחתמו עליה כמאה רבנים. גם הרב ש"ר הירש זצ"ל כתב גילוי דעת על פי בקשת ר' הירשל לעהרן ור' אברהם פרינץ, מראשי קהילת אמסטרדם וחברת "פקידים ואמרכלים". גילוי הדעת של הרב הירש, שנכתב בלשון הקודש, משתרע על 13 עמודים ופורסם בקובץ "תורת הקנאות". (עיין בספר "הרב ש"ר הירש משנתו ושיטתו", עמ' 323). בעקבות המגמה להחיות את שיטת הרפורמה, ולתת לה אף מעמד רשמי במדינת ישראל, דברי הרב הירש נגד אסיפת בראונשווייג, לדאבוננו, שוב קיבלו משמעות אקטואלית.

ראש העיר של בראונשווייג וסגניו ערכו לנו קבלת פנים בבניין העתיק והמרשים של העירייה.
ביום שלישי בבוקר התפללנו בבית המלון. היה מניין מכובד ור' אלכסנדר כהן נ"י, זקן החבורה, היה שליח ציבור. אחר כך יצאנו בשיירת אוטובוסים לכיוון ברגן-בלזן. חשבתי שראוי להתחיל את היום המיוחד הזה בדבר תורה. לכן ניגשתי למיקרופון ואמרתי ששני פסוקים בתהלים מבטאים את הרגשתנו ביום הזה: "יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני" (קיח, יח) ו"ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (ל, ב).

הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל מסביר יפה את הביטוי המיוחד "דליתני" הבא מהפועל "דלה", ומזה המילה "דלי". דוד המלך משווה את מצבו האישי ואת הגורל של האומה הישראלית לדלי שמעלים מבור ומרחף בחללו ואינו נופל בגלל שלמעלה אוחזים בחבל הקשור אליו. בלי האחיזה הזאת, הדלי היה נופל למעמקי הבור. הוא מסביר שקשה לתאר בצורה יותר קולעת במלה אחת את גורלו של עם ישראל. יציבותם של אחרים באה מלמטה, אבל אנחנו יכולים לחפש יציבות רק למעלה, אצל הקב"ה. אין דבר בארץ המעניק לנו קיום ויציבות; בלי הקב"ה היינו נעזבים ושוקעים בתהום. עד כאן עיקר פירושו של הרב הירש.

כשבועיים אחרי שחזרנו הביתה התחלתי לקרוא - מטעמים מובנים - את "איגרת הנחמה" של רבי מיימון הדיין, אבי הרמב"ם. רבי מיימון הדיין כתב את האיגרת הזאת כדי לחזק את היהודים בספרד ובצפון אפריקה שקיבלו למראית עין את אמונת האיסלאם והחלו לחשוב שהקב"ה עזב את עמו והחליפו באומה אחרת. באיגרת זו מצאתי רעיון דומה על הפסוק "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש" (תהלים כט, ב): הגיעו המים עד גבול הנשימה. והנה חבל ממצוות ה' ותורתו תלוי ויורד משמים ארצה, וכל מי שידו אוחזת בו יש לו תקווה ושאיפה, שכן על ידי האחיזה מוסיף הלב חוזק ובטחון שלא יצלול באבדון וכליון.
כחודשיים לפני מסע הזיכרון התקשרתי אל מטיאוס בורקהרדט, שטיפל בי אחרי שחרור מחנה ברגן בלזן, ובתו דורוטיאה, ומסרתי להם על תוכניתי להשתתף בנסיעה קבוצתית לברגן-בלזן.

וזה הסיפור על הקשר בינינו: אחרי שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ההתארגנות של הצבא האנגלי להצלת חייהם של אלפי האסירים, אשר היו על סף מיתת רעב, הייתה איטית, גם אחרי כניעת הצבא הגרמני וסיום המלחמה. בימים הראשונים אחרי השחרור הייתי עדיין מסוגל ללכת ולדאוג לעצמי אבל כיוון שלא דאגו לאספקת מזון סדירה עבור האסירים, מצבי החמיר מיום ליום. כשלושה שבועות אחרי השחרור שכבתי במצב אנוש, ללא טיפול וללא מזון, באחד הצריפים של המחנה וציפיתי בכיליון עיניים לפינוי למקום יותר טוב. כאשר סוף סוף הגיע תורי להתפנות, נכונה לי אכזבה נוספת. הועברתי לאחד הבניינים במחנה גדול של הצבא הגרמני באזור ברגן-בלזן, אבל גם שם התנאים היו פרימיטיביים ביותר, בלי תרופות, בלי מיטות, ומנות אוכל זעומות, אף זעומות יותר מאשר במחנה הריכוז.

הטיפול באסירים החולים נמסר על ידי הצבא האנגלי לידי רופאים וחובשים שבויים של הצבא הגרמני. אחד החיילים הגרמניים, בשם מטיאוס בורקהרדט, טיפל בי אז במסירות ובאהבה כאילו הייתי בנו. הוא אף נתן לי ממנות המזון שלו. הקשר המיוחד בינינו נוצר לאחר שביקשתי ממנו שישאיל לי את ה"בייבל" (תנ"ך) שלו.

לפני צאתי מברגן-בלזן להולנד לקחתי ממנו את כתובתו ושנתיים לאחר מכן כתבתי לו מכתב תודה. ימים ספורים לאחר מכן קיבלתי ממנו מכתב ארוך. בין השאר כתב:

"הא-ל הטוב לא עזב אותנו, כפי שגם אותך לא עזב. וזה מה שכל כך מרשים אותי בחייך. הא-לוקים שמר עליך בכל הצרות אשר עברו עליך. תמיד גרמת לי שמחה פנימית כאשר בקשת ממני את התנ"ך שלי".... "חולשתך ומצבך האומלל גרמו לי אז צער עמוק. הרי חשתי עד כמה רצית להמשיך לחיות... אולי בכל זאת נתראה פעם".

ואכן, התראינו כאשר ביקר בישראל, יחד עם בתו דורוטיאה, בחורף תש"ן. דורוטיאה ובעלה הם נוצרים אדוקים, ויש להם ארבעה בנים.

בעת מלחמת המפרץ דורוטיאה כתבה לנו שהיא מאד דואגת לנו ולכן היא מזמינה אותנו לבוא אליהם. והיא הוסיפה:

"אני מודעת לכך שגרמניה הייתה מלכודת מוות עבור מיליונים מכם. אולי נשבעתם לא לדרוך יותר בארץ הזאת ואני בהחלט הייתי מבינה זאת. אבל אני רוצה שתדעו שאנו אוהבים אתכם ומאד רוצים לעשות משהו, אם זה אפשרי."

בראש המכתב כתבה את הפסוק "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".

ובכן, סיכמתי עם דורוטיאה שנפגש עם אביה ועמה בברגן-בלזן. בדרכנו למחנה, סיפרתי לנוסעי האוטובוס על "החיל הגרמני", ועל המפגש הצפוי באתר הזיכרון.

פגישתנו בשער של אתר המחנה הייתה מרגשת. ידידנו שלמה סמסון הגיש למתיאוס את ספרו הגדול, "האמנתי כי אדבר", בתרגום גרמני, וגם הציגו בפני מנהל האתר והמוזיאון. עיתונאים רבים פנו אלינו כדי לשמוע את "סיפור הקשר" בינינו.
אי אפשר למצוא הגדרה יותר קולעת לביקור במחנה ברגן-בלזן מאשר "הליכה בגיא צלמות". קשה ללכת בגיא צלמות כזה לבד, אבל גם קשה ללכת בו עם קהל גדול. ההליכה בקהל הופכת את ההליכה לסיור. ובמקום כזה מעדיפים ללכת לבד, לעמוד על יד קברי האחים לבד, להתפלל פסוקי תהלים לבד, לבכות לבד...

באנו לאתר הזיכרון יומיים לפני הטקס הגדול והרשמי לציון חמישים שנה לשחרור המחנה, בו השתתף גם הנשיא לשעבר, חיים הרצוג. ראינו את התכונה וההכנות על יד האנדרטה הגדולה שהוקמה לזכר האסירים מכל הלאומים שנספו במחנה. האזכרה שלנו נערכה על יד המצבה ליהודים שנספו במחנה, שהוקמה שנה אחרי השחרור. האזכרה הייתה מרגשת, אבל נמשכה זמן רב מדי בגלל הנאומים הרבים והארוכים. לכן, חלק מהזמן התיישבתי על האדמה ואמרתי פסוקי תהילים.

אחרי הטקס על יד האנדרטה התפזרו האנשים באתר המחנה. בשטח המחנה נותרו רק קברי האחים הענקיים של יותר מעשרים אלף האסירים שמתו בימים שלפני השחרור ולאחריו. "ה', העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי בור" (תהלים ל, ד).
אחרי הסיור באתר המחנה נסענו לרציף הרכבת בו הורדנו מהרכבת שהביאה אותנו בינואר 1944 מווסטרבורק לברגן-בלזן. משם הובלנו עם התרמילים והחפצים ברגל למחנה, מרחק של כשישה קילומטר. "קבלת הפנים" מאנשי ה-.S.S וכלביהם לה זכינו אז ברציף הזה, מוטטה את התקווה והאשליה שהגרמנים טיפחו לגבי טיבו המיוחד והמיוחס של המחנה בברגן-בלזן. כל מי שהיה ב"מחנה הכוכבים" בברגן-בלזן לעולם לא ישכח את ההלם שקיבל ברציף הזה.

כל אלו שהיו ב"רכבת האבודה" זוכרים את הרציף גם כמקום יציאה אל הבלתי-ידוע ב-11.4.1945, שישה ימים לפני שחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי הצבא האנגלי. המוראות שעברו על נוסעי הרכבת הזאת מתוארים בהרחבה בכל הספרים שנכתבו על ידי ניצולי "מחנה הכוכבים". כל אחד והזיכרונות האישיים והמשפחתיים שלו. גם יונה ובלה כתבו בספר "יסופר לדור" מה שעבר עליהם ברכבת. ד"ר אבל הרצברג, הגדיר את הרכבת בצורה הקולעת ביותר: "הגהינום על גלגלים". מסע הרכבת ממחיש את הטירוף של הנאצים ושנאתם השטנית כלפי היהודים, גם בימים האחרונים לפני מפלתם.

בעת שעמדנו ברציף עברו בו קרונות ובהם כלי רכב וציוד עבור כוחות נאטו (NATO) המוצבים באזור. הזמנים השתנו.
בכניסה לאתר המחנה נמצאת יד הזיכרון, הכוללת מוזיאון, ספריה גדולה וארכיון. התקבלנו על ידי המנהל Dr. Scheel והצוות העוסקים בחקר השואה בכלל, ומחנה ברגן-בלזן, בפרט. יד הזיכרון מוציאה ספרים וחוברות עם מחקרים וחומר תיעודי חשוב על ברגן-בלזן ועל השואה. כמו כן עסקו באיתור השמות של רבבות האנשים שהיו במחנה ברגן-בלזן. לאחרונה פרסמו ספר גדול עם השמות של האסירים שהיו במחנה ותאריכי המיתה (בחלקם משוערים) של כ-50,000 עצירים שמתו שם. מספר זה אינו כולל רבבות שבויי מלחמה רוסים שמתו במחנה השבויים. (ב"יד ושם" יש עותק של הספר.) הכתובת של יד הזיכרון: - Gedenkstaette Bergen-Belsen, 3103 Lohheid.

אגב, ראוי לציין שהשנה הופיע בהולנד ספר עם השמות ותאריכי הלידה והמוות של מעל 100,000 יהודים בהולנד שנהרגו בשואה. הספר הוכן על ידי החזן המפורסם של קהילת אמסטרדם, פרופ' הנס בלומנדאל נ"י, שהיה בצעירותו תלמיד של דודנו, הרב ברוך קונשטט זצ"ל, בישיבה בפולדה.
כחצי שעה לפני הנסיעה מהמחנה, הצעתי למטיאוס ודורוטיאה שניסע באוטו שלהם למחנה הצבאי בו עשינו היכרות לפני חמישים שנה, כאשר טיפל בי אחרי השחרור. המחנה, במרחק כשני קילומטר ממחנה הריכוז, נבנה בתקופת הנאצים והיה שייך לחיל השריון הגרמני ונקרא אז Adolf Hitler Kaserne את בנייני המחנה ראינו בזמנו בפעם הראשונה כאשר הלכנו מהרציף לכיוון מחנה הריכוז. חשבנו אז, לתומנו, שהמחנה הזה עם בנייני האבן היפים, הוא היעד שלנו!

בפרוספקט של יד הזיכרון מודפס צילום-אויר שחיל האוויר הבריטי עשה ממחנה הריכוז ב- 13 בספטמבר 1944. האנגלים חשבו, כנראה, שמחנה הריכוז שייך למחנה הצבאי וזה מסביר את התקפות האוויר על מחנה הריכוז. אחרי המלחמה, בשנים 1945-1948, התרכזו במחנה הזה, שנקרא בתחילה "בלזן 2", רבבות יהודים משארית הפליטה. עתה הוא משמש כבסיס של כוחות נאטו בגרמניה.

בבואנו לשער המחנה נאמר לנו, כצפוי, שאין כניסה לזרים. גם ההסברים לקצין התורן על הרקע של ביקורנו לא הועילו. הצעתי לו שאחד החיילים ילווה אותנו וישגיח עלינו. להפתעתנו ההצעה התקבלה וסיירנו ברכב במחנה בליווי חייל אנגלי מהעיר Newcastle. במחנה עשרות בנייני מגורים, סככות ומחסנים לציוד צבאי, כמו לפני חמישים שנה. הצטלמנו, אבל מרוב התרגשות שכחתי לברך את הברכה "שעשה לי נס במקום הזה".

בחודשים האחרונים קראתי מספר ספרים ומאמרים (רובם באנגלית) על החיים במחנה הזה אחרי השואה. בין הספרים יש לציין במיוחד שני ספרים שנמסרו לי על ידי יהודה גלבר: הספר Belsen שפורסם בשנת 1957 על ידי "ארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי" והספר: "Witness to Evil" מאת, Rev. Dr. Isaac Levy
שפורסם לפני מספר חודשים בלונדון. יצחק לוי הגיע לברגן-בלזן ימים ספורים אחרי שחרור המחנה כרב צבאי (Chaplain) בצבא השחרור הבריטי. בשני הספרים מופיעות עדויות ממקור ראשון על היחס המעוות והמנוכר של השלטונות הבריטיים כלפי הניצולים והארגונים היהודיים.

מלבד ערכם ההיסטורי של ספרים אלו, בגלל התיאורים האוטנטיים של המצב במחנה בתקופת השחרור, הרי יש להם גם ערך חינוכי רב כיוון שהם מספרים על נס התקומה של שארית הפליטה אחרי השואה. במחנה בלזן היה הריכוז הגדול ביותר של יהודים ניצולי השואה, ולכן הפך לקהילה המרכזית של שארית הפליטה בגרמניה. בספריה שלנו נמצאת עדות מעניינת של לימוד התורה על ידי שארית הפליטה בגרמניה: צילום של ספר "סדר הדורות", "נדפס על ידי האברך ניסן לעזער מבריגל, כעת ברגן בלזן, בלוק 52".

ד"ר חגית לבסקי, מהמכון ליהדות זמננו באונ' העברית בהר הצופים, פרסמה בשנים האחרונות מספר מחקרים חשובים על חיי היהודים בברגן-בלזן אחרי השחרור ועל התארגנותם הקהילתית והלאומית. במחקריה היא מתייחסת גם למאבק של היהודים נגד האנגלים, שהציבו מכשולים שונים ומשונים בדרכי העלייה לארץ ישראל.

חושבני שמבחינה חינוכית חשוב היום לספר לנוער על השיקום הגופני והנפשי של שארית הפליטה. גם ראוי להעלות על נס את תקומתם הרוחנית של רבבות אודים מוצלים מאש ומסירות נפשם לעלות לארץ ישראל בכל דרך אפשרית.
אחרי שובנו לבית מלון בבראונשווייג, נפרדנו ממטיאוס ודורוטיאה, לפני צאתם הביתה (נסיעה של כחמש שעות). הפרידה הייתה מרגשת, גם לשלמה ולאלחנן. בעת ביקורם בשעלבים, בשנת תש"ן, שלמה שתל עם מטיאוס מספר שתילים בקיבוץ, שגדלו בינתיים לעצים יפים. לכן הזמינו לבוא שוב ולטעת עצים בשעלבים.

בערב השתתפנו בפתיחת תערוכה של ה-Imperial War Museum מלונדון על שחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי הצבא הבריטי, במוזיאון הארצי בבראונשווייג. בתערוכה מוצגות תמונות רבות של מוראות המחנה כפי שהתגלו לצבא הבריטי בעת השחרור. בדברי ההסבר מובלט המאמץ שנעשה על ידי הצבא הבריטי ועל ידי עשרות גופים וארגונים בריטיים למען הצלת אסירי המחנה אחרי שחרורם.

אצלי עוררה התערוכה תמיהה וגם קצת רוגז, בגלל ההתעלמות מהמחדלים הרבים של אז. בחסדי ה' זכיתי להישאר בחיים, על אף מחדלים אלו. לכן, החלטתי לאסוף חומר על פעולות ההצלה בברגן-בלזן אחרי השחרור. סבורני, שמהחומר שאספתי וקראתי אפשר להסיק ארבע מסקנות:

1. המצב במחנה ברגן-בלזן ביום השחרור היה חמור יותר מאשר בכל יתר מחנות הריכוז בגרמניה ובארצות הכיבוש. הצבא הבריטי לא ידע לפני כיבוש המחנה על המצב הקטסטרופלי ששרר בו: כ-10,000 גופות של מתים היו מפוזרות במחנה, מעל 13,000 אסירים היו על סף המוות ועוד 20,000 אסירים היו זקוקים לטיפול רפואי מיידי. בהתחשב בעובדות אלה, ההתארגנות של חיל הרפואה האוגדתי, בפיקודו של Brigadier H.L. Hughes, ושל הצבא, מיד אחרי השחרור, בודאי ראויה להערכה רבה, מה עוד שהמלחמה עדיין הייתה בעיצומה.

2. הסכמת האנגלים להשאיר את השמירה במחנה בידי אנשי ה-ס.ס. תחת פיקודו של מפקד המחנה, יוזף קרמר (לפני כן מפקד מחנה אושביץ), גרמה למותם של עשרות אסירים, שנורו למוות על ידי חיילי ה-ס.ס. כאשר התנפלו על ערמות של סלק ותפוחי אדמה שהיו מונחות על יד המטבחים. כעבור מספר ימים האנגלים הכירו בטעותם ועצרו את קרמר והחיילים. בספר "האמנתי כי אדבר" (עמ' 352) מובאים הרקע והפרטים של ההסכם בין הצבא האנגלי והגרמני בעניין אזור ברגן-בלזן.

3. מנות המזון שניתנו לניצולים אחרי השחרור היו 'בלתי-מתאימות' אבל בכך אי-אפשר להאשים את הצבא האנגלי. הם לא ידעו מה מותר לאנשים, שכבר לא מסוגלים לעכל מזון רגיל, לאכול. אבל גם אחר כך, אחרי העברת הניצולים למחנה הצבאי הסמוך, ואחרי שהסתיימה המלחמה, מנות המזון שניתנו לחולים ולעקורים, היו בלתי מספיקות לחלוטין, בכמות ובאיכות. המצב הזה נמשך חודשים רבים. אין ספק שזה היה מחדל חמור.

מטיאוס בורקהרדט, האח שטיפל בי, העיד:

"חלוקת האוכל (לחולים) הייתה תמיד קשה. האוכל היה מצומצם מאד וגם דליל מאד, רק מרק בלי תוכן. לכן החולים חיפשו תמיד קליפות של תפוחי אדמה בפחי האשפה".

והוא הוסיף:

"אנחנו האחים (מחיל הרפואה הגרמני שהיו שבויי מלחמה) קבלנו אוכל יותר טוב, לכן יכולתי לתת לך לפעמים ממנות האוכל שלי".

כך דאגו האנגלים כחודשיים אחרי השחרור לניצולי המחנה!

למען האמת, אני חייב להוסיף, שהדאגה לנשים ולילדים - שרובן היו יהודיות והיוו יותר ממחצית האוכלוסייה של המחנה - הייתה, כנראה, יותר טובה.

4. בגלל המחסור בתרופות ובמנות דם, הטיפול הרפואי בחולים היה לקוי מאד. על פי הנתונים המובאים במחקרו היסודי והמקיף של פרופ' אברהרד קולב בספרו "Bergen-Belsen", מתו בברגן-בלזן 13,944 אסירים אחרי השחרור. (במספר זה לא, כלולים החולים שנפטרו בדרכם לשוודיה ולמקומות אחרים).

השאלה הנוקבת המטרידה אותי מאז תש"ה ושטרם נחקרה היא: האם היה אפשר להציל חלק מהנספים האלו, למרות התנאים הנוראיים והמגבלות הרבות?
במוזיאון אגף יהודי בו מוצגים מעל מאה דברי יודאיקה, תשמישי קדושה, ומסמכים (גם הפרוטוקול של "אסיפת בראונשווייג", שהוזכרה לעיל). הנהלת המוזיאון מסרה לנו קטלוג מהודר ומפורט של האגף היהודי של המוזיאון. באחד האולמות שוחזר בית הכנסת העתיק של קהילת הורנבורג שהוקם בשנת 1765. העיירה הורנבורג נמצאת בין בראונשווייג והלברשטדט. עם פירוק הקהילה והריסת בית הכנסת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הועברו ארון הקודש, הבימה וחלק מכלי הקודש לרשות המוזיאון. בסיום הביקור במוזיאון התפללנו תפילת ערבית בבית הכנסת הזה.
למחרת, יום רביעי, התחלנו לנוע לכיוון ברלין כדי להגיע לפוטסדם (Posdam), בה התאכסנו ביומיים האחרונים של המסע.

שיירת האוטובוסים שלנו עצרה במקום שהיה פעם תחנת הגבול בין מערב גרמניה למזרחה. מיד אחרי שעוברים את קו הגבול שהפריד בעבר בין שני חלקי גרמניה, רואים את ההבדל הגדול ביניהן. במערב גרמניה מערכות כבישים, גשרים ומבני תעשיה מודרניים כמו בכל ארצות המערב. לעומת זאת, בצד המזרחי בולטים העוני והנחשלות. עתה רואים הרבה התחלות של פרויקטים תחבורתיים ותעשייתיים גדולים. האזרחים של מערב גרמניה משלמים מסים עבור הפיתוח והקידום של מזרח גרמניה ולמען סגירת הפערים ביניהם. הפריחה הכלכלית של גרמניה המערבית אחרי מיגור המשטר הנאצי מעוררת הרבה תהיות ושאלות שאין עליהן תשובה...

בזמן כתיבת הזיכרונות מהמסע קבלתי מגב' יהודית אילן את דפי המסע שהיא כתבה בטוב טעם ודעת. על מנת לסיים סוף-סוף את דפי המסע שלי, החלטתי להיעזר בדפים של יהודית אילן.

בדרכנו לפוטסדם עברנו את ברלין. וכך כתבה יהודית על הביקור בברלין:

"היות ונמצאו כמה שעות פנויות - הוצע לנו לעשות סיור בברלין, דבר שלא היה בתוכנית מלכתחילה. ולכן, ומשום רגישות הנושא, הוחלט על הסיור בברלין רק אחרי קבלת הסכמת רוב המשתתפים - ורק אז הוזמנו המדריכות. ברור, שכמעט איש מאתנו, מעצמו לא היה מתכנן לו סיור בברלין - אולם מאחר שכבר היינו שם - קשה היה לעצום את העיניים, כאשר עומדים על יד המקומות ההיסטוריים ביותר של דורנו, מקומות, בהם נפלו ההחלטות הרות הגורל, אשר חרצו דיננו לאבדון, הרסו את חיינו והחריבו את עולמנו. מקומות כמו מרכז הגסטפו וה-ס.ס., המקום המשוער של הבונקר של היטלר ימ"ש; ואם נוסיף עוד לכך גם את המקומות המפורסמים מן ההיסטוריה שלאחר המלחמה, כגון "חומת ברלין" המנותצת כיום - הרי קשה להתייחס לכל אלה בשוויון נפש.
ועוד נזכיר את "שער ברנדנבורג" המפורסם ואת בנין ה"רייכסטאג" עם סיפור השרפה הקשור בו; וכיכר האוניברסיטה, אשר שם שרפו ספרים יהודיים עוד בשנת 1933 - ואשר בקשר לכך מצוין שהתקיימו במלואם דבריו של המשורר היינה:
"במקום ששורפים ספרים - ישרפו אנשים". המונומנט המנציח עניין זה הוא - מדפי ספרים ריקים מתחת לפני האדמה, ומעליהם משטח של זכוכית - דרכו אפשר לראות את המדפים.
ולהבדיל מכל אלה - בית הכנסת הגדול והמפורסם ברחוב Oranienburg, שעמד בחורבנו מאז נשרף ב"ליל הבדולח" בשנת 1938, ובימים אלה הושלם השיקום של חזית הבניין ואולמות הכניסה. הטקס הראשון בחצר בית הכנסת, התקיים שבוע לאחר ביקורנו שם - לכבוד יום השואה תשנ"ה.
יש לציין, שלמרות האיחוד בין שני חלקי גרמניה, ניכר עדיין בבירור ההבדל, גם בתוך העיר ברלין עצמה, גם בדרכים - וגם בשרות הציבורי. וכן גם במלוננו בפוטסדם, אשר לשם הגענו לפנות ערב באותו יום רביעי."

אוסיף עוד הערה אישית. בזמן נסיעתנו בברלין קראתי בספר שהוצא לאור על ידי יד הזיכרון בברגן-בלזן את העדות המזעזעת של פיליפ מילר, מניצולי אושביץ, על הרצח המתוחכם של קבוצת יהודים מפולין שאמרו להם שהם נוסעים ל"מחנה החלפה" בדרכם לחופש, ועל מעשה הנקמה והגבורה של אישה יהודיה. אין כמו העדות הזאת, כדי לחזק את תודעת "לא תשכח!"
לפנות ערב הגענו לפוטסדם ושם התאכסנו בשני בתי מלון. בערב, ליל יום השואה, היינו מוזמנים לקבלת פנים מטעם יושב ראש הפרלמנט של מדינת ברנדנבורג אשר שלח לכל אחד הזמנה אישית. בגלל העייפות נשארתי בבית המלון. שלמה ואלחנן השתתפו וסיפרו אחרי שובם שהטקס לציון יום השואה היה מכובד ומרשים.

נצטט שוב מתוך הדפים של יהודית אילן:

"הטקס התקיים בארמון Cecilienhof, באולם המפואר בו נערכה, לפני חמישים שנה - בתום מלחמת העולם השנייה - ועידת Potsdam המפורסמת. באולם תלויות תמונות ענק של סטלין, טרומן ואטלי.
הגענו לארמון בליווי אסקורט משטרתי. השלטונות באיזור המזרחי של גרמניה לא לקחו שום סיכון - ולאן שנסענו - היה ליווי משטרה מלפנים ומאחור.
בכניסה לארמון חיכו לנו 200 נרות זיכרון - להדלקה לכבוד יום השואה. בגינה, מסביב לפרחים היפים שצומחים שם, ערכנו אזכרה ונשמעו דברים נרגשים מפי חברנו חנוך מנדלבאום, שעשה ימים כלילות יחד עם חברנו אריה קורץ, במשך שנה שלמה, להביא מסע בלתי נשכח זה לידי ביצוע מוצלח ביותר - כפי שגם היה. באולם המפורסם והמפואר נשמעו עוד דברים יפים וחשובים מפי ד"ר יוסף מכמן, ומפי ראול טייטלבאום, נציג הקבוצה היוגוסלבית, שגם קרא שיר מאד מיוחד, וכן מפי יושב ראש הפרלמנט של מדינת ברנדנבורג - מארחנו."

אני מניח שהרגשותיי ביום הזה היו שונות מאלו של שאר הנוסעים. בשבילי טרביץ הוא המקום בו שוחחרו אחיי יונה וברוך ואחותי בלה ובו נפטרו דוד נפתלי ודודה בתיה אברהמס ובנם יחיאל, ז"ל. אבל לנוסעים האחרים השם טרביץ מזכיר גם את הימים הנוראים והאירועים הטראומטיים שעברו עליהם שם.

אביא את עיקרי הדברים שיהודית אילן כתבה על הנסיעה לטרביץ:

"לא נסענו בכבישים הגדולים, אלא בדרכים פנימיות, כפריות, כאשר המשטרה המלווה ושומרת עלינו, גם מפנה לנו את הדרך. המכוניות של הנוסעים האחרים בכבישים נעצרו בצדי הדרכים והכפריים המקומיים עמדו על יד בתיהם וצפו בעניין רב בשיירה העוברת. ככל שהתקרבנו לאזור טרביץ האנשים שהשתתפו בזמנו במסעות להשגת אוכל הכירו יותר ויותר את המקומות. כאשר הגענו לכפר עצמו, נשמעו קריאות של "זה הבית שלנו", "זה הבית בו אנחנו גרנו" - וכך נכנסנו לאווירת המקום עוד בטרם ירדנו מהאוטובוסים.
בהגיענו התפזרו כולם כדי לנסות למצוא את הבית "שלהם", כאשר היינו מלווים במבטי התושבים, שהשקיפו מן החלונות ועמדו בפתח בתיהם לאורך כל רחובות הכפר. האנשים חיפשו, כמובן, גם את מקום קבורתם של קרוביהם בטרביץ - שם נמצאים בנוסף לקברים בבית הקברות הקטן, שני קברי אחים - ובשבעה כפרים סמוכים, בהם גרו חלק מניצולי הרכבת האבודה. שמות המקומות האלה מפורטים על לוח הזיכרון שנקבע כעת בבית הקברות היהודי בטרביץ.
גולת הכותרת של היום ושל כל המסע, הייתה ללא ספק האזכרה הבלתי נשכחת בבית הקברות היהודי הקטן בטרביץ, שנמצא בחלקה נפרדת בצמוד לבית הקברות הכללי. שם נקברו חלק מחללי הרכבת האבודה שנפטרו אחרי השחרור.
במשך 45 שנות קיומו של המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה הוחזק בית הקברות היהודי הקטן על ידי תלמידי כיתה י"א של בית הספר התיכון המקומי. לצורתו הנוכחית המושלמת הגיע בית הקברות בשנת 1966 בעזרת הקהילה היהודית של Dresden והכפר טרביץ - אשר דאגו לשים מצבות צנועות על הקברים.
כל שנה נערך שם טקס אזכרה ביום ה-23 באפריל, יום השחרור של הכפר והרכבת על ידי הרוסים, וביום "ליל הבדולח", ה-9 בנובמבר.
בשחזור ותיעוד הסיפור המופלא של "הרכבת האבודה" עסקה מאז בואה לכפר בשנת 1952, אישה מיוחדת במינה בשם Erika Arlt. היא שמעה על הפרשה, אספה את כלהפרטים האפשריים, העלתה על הכתב חלק מן הדברים, ובשנים האחרונות הייתה גם בקשר עם הגורמים הנוגעים בדבר - וכן היה הדבר גם לקראת מסענו.
ביום גדול זה באה על שכרה עבור כל אשר עשתה. בהתכנסות, שהתקיימה אחרי האזכרה, היא זכתה בתודות ובכבוד גדול בפני כל הציבור שלנו ונכבדים רבים מן המקום והאזור.

טקס האזכרה בבית הקברות
בשעת הצהרים נערכה האזכרה. בית הקברות הקטן היה מלא מפה לפה באנשים שלנו, ומסביב עמדו רבים מתושבי המקום וכן עדת אנשי תקשורת.
בטקס הוסר הלוט, חלקים חלקים, מלוח הזיכרון עליו חקוקים שמות כל חללי הרכבת האבודה וטרביץ, על ידי קרובי הקורבנות שגם הדליקו במקום נרות זיכרון. אחרי דברים נרגשים ביותר שהושמעו על ידי ראשי הקבוצות שלנו, אמר, מעומקא דליבא, תפילת "אל מלא רחמים" - משה נורדהיים. אביו, הרופא ד"ר דוד נורדהיים ז"ל, נפטר גם הוא בטרביץ אחרי שעוד עזר לחולי הטיפוס, הי"ד.
אמירת הקדיש בהשתתפות כל הציבור, ושירת "אני מאמין" ו"התקווה" על ידי הקהל הנרגש, בתוך בית הקברות הקטן, על יד הקיר עם שמות הקורבנות, במזג אוויר סגרירי, שכמו התאים לאירוע - וציבור גדול מסביב צופה בנו - מי מאתנו יוכל לשכוח רגעים נוגעים עד התהום אלה?
ועוד מזומן היה לנו אירוע "חגיגי" באולם הספורט של הכפר, בו התכנסו עמנו רבים מאנשי המקום וראשי הרשויות וכן עיתונאים.
בנוסף לדברים הרשמיים מפי נכבדים, הושמעו דברי סיכום ותודה נרגשים לכל אלה שסייעו לקיומו של המבצע ולסיומו המוצלח, וכן זכתה גב' Arlt להרבה הוקרה וכבוד, וגם למתנות.
באותו ערב שידרו בטלוויזיה הגרמנית את הטקס בבית הקברות, וגם סרט על פרשת הרכבת האבודה ועל טרביץ, שכלל ראיונות עם אנשים שהיו אתנו במסע ועם אנשי טרוביץ, שהיו אז בני 10-16.

עד כאן מתוך התיאור המרגש של יהודית אילן על הביקור בטרביץ.
בדברי הסיום בארוחה, אמרתי, שבמבט לאחור על התלאות שעברו עלינו בברגן-בלזן, ראוי לתת משמעות נוספת לשם "מחנה הכוכבים", שניתן למחננו בגלל הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד על בגדינו. תכונתם של כוכבים שככל שנעשה יותר חשוך - הם מאירים יותר. וכך היה גם אצל "הכוכבים" שהיו בברגן-בלזן - ואכן היו "כוכבים" בשמי ברגן-בלזן. ככל שנעשה יותר חשוך, מעשיהם הטובים - האירו יותר. אנו מברכים את בני הדור השני, אשר הם הם ה"כוכבים" שלנו היום, שיזכרו ויפנימו את המסר הזה של "מחנה הכוכבים" - בעתות צרה ובמועדי שמחה.

אחרי ארוחת הערב נפרדנו מהידידים הרבים - וותיקים וגם חדשים - שהיו עמנו במסע המיוחד הזה. "להתראות בארץ!"

הערות:

1. הספר "יסופר לדור" נכתב על ידי יונה, אחיו של שמואל עמנואל, והוא מספר את קורות משפחתם בשואה. סקירה על הספר "יסופר לדור" הופיעה ב"בשדה חמד", גיליון ג-ד, תשנ"ה.
2. ימים ספורים לפני שחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי הצבא האנגלי, כאשר הצבא הגרמני כבר התמוטט ותוהו ובוהו שרר בכל, ניתנה הוראה להוציא מהמחנה שלוש רכבות עם כשבעת אלפים אסירים. ברכת השלישית היו כ-2500 אסירים מ"מחנה הכוכבים", רובם יהודים מהולנד. רכבת זו, עם נוסעיה החולים, טולטלה במשך 13 ימים בגרמניה, בין החזיתות במערב ובמזרח, עד ששוחררה על יד הכפר טרוביץ על ידי הצבא האדום. כ-140 איש נספו במהלך המסע. הרכבת קיבלה את השם "הרכבת האבודה", כי גם אחרי מפלת גרמניה, העולם החופשי לא ידע במשך שבועות רבים מה עלה בגורלה.

---