האם מותר לגנוב או לגזול ממון גויים?
הרב כרמיאל כהן
"בשדה חמד", תשנ"ט, גיליון 1
מסתבר שיש בכותרת זו כדי לקומם אנשים מבינינו, וכי מה ההבדל - יאמרו - בין ממון גוי לממון ישראל? אף על פי כן נעסוק בשאלה זו, כיון שלעיתים השאלה מקבלת משמעות מעשית, ואנו עדים לכך שיש שאינם שוקלים אותם שיקולים כשמדובר בגזל ישראל ובגזל הגוי.
ולא בלי קשר לדברים הנ"ל: ידוע במושגי 'מחשבת ישראל' המושג "סגולת ישראל". אולם, נדמה, שנעשה במושג זה שימוש בלי דעת ואבחנה, כך שלא רחוק לומר שיש שיטענו שרק גזל ישראל נאסר.
ומכאן נבוא לענייננו.
גזל וגניבה
"תניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר' עקיבא כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? תלמוד לומר: (ויקרא כ"ה) 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו' - שלא ימשכנו ויצא. יכול יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) 'וחשב עם קונהו' - ידקדק עם קונהו".פירוש הדברים: עבד עברי שנמכר לגוי, ובאים בית דין להוציאו מתחת ידו, לא יעשו כן במשיכה גרידא (=בחינם) אלא בגאולה, דהיינו בתשלום ממון. תשלום הממון לא יהיה יותר מכדי שוויו של העבד, ולא פחות מכדי שוויו, אלא מדוקדק כשוויו(1). מכאן למד רבי עקיבא שאסור לגזול גוי.
אבל במקום אחר (בבא מציעא קיא ע"א-ע"ב) מובאת דעה אחרת:
"תניא: (דברים כ"ד) 'מאחיך' - פרט לאחרים... ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עבדי ליה? ... - חד למשרא (=להתיר) עושקו, וחד למשרא גזלו..."תנא זה ממעט מהפסוקים "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך" (דברים כד, יד) ו"לא תעשוק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג) את הגויים (=אחרים), ומתיר לעשוק גויים ולגזלם. אמנם, כתב הסמ"ג (לא תעשה קנב) שאף תנא זה שהתיר, לא בכל מקרה התיר, ואלו דבריו:
"ואפילו לדברי האומר בפרק המקבל (ב"מ קיא ע"ב) שגזלו של גוי מותר, זהו בגוי שציערו לישראל... אבל בחינם (=בלי סיבה), אף הוא מודה שאסור לגזול הגוי".בין כך ובין כך, להלכה נפסק כרבי עקיבא, שאסור לגזול גוי אף אם צערו (ראה סמ"ג, שם). וכך כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א, הל' א-ב):
"כל הגוזל את חברו שווה פרוטה עובר בלא תעשה, שנ' (ויקרא י"ט י"א) לא תגזול... ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".וכעין זה כתב הרמב"ם בהלכות גניבה (פרק א הל' א):
"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה, עובר על לא תעשה, שנ' (ויקרא י"ט י"א) 'לא תגנבו'... ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה, ואחד הגונב את הגדול או את הקטן".הלכות אלו הועתקו בשו"ע חושן משפט סימן שמח סעיף ב, וסימן שנ"ט סעיף א. יוצא, אם כן, שאיסור גניבה וגזלה שווה הן לישראל והן לגוי, וכשם שאסור לגנוב ולגזול ממון ישראל, כך אין לגנוב ולגזול ממון גויים(2). ויתירה מזו אמרו, שחמור גזל גוי מגזל ישראל, כיון שיש בו גם חילול השם (תוספתא בבא קמא פרק י הלכה טו).
טעות ואבדה
נושא זה משיק ליחס לאבדתו של הגוי, ולכן נדון בשני הנושאים כאחד.
מובא בגמרא (ב"ק, שם):
"אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל כנעני אסור, אבדתו מותרת... אבדתו מותרת, דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבדת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: (דברים כ"ב) 'לכל אבדת אחיך', לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני... תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפילו אבדתו אסור. אמר שמואל: טעותו מותרת ("היה חייב לו לישראל וטעה בחשבון, דליכא חילול השם" - רש"י)... "וכן פסק הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הל' ג-ה):
"אבדת הגוי מותרת שנאמר (דברים כ"ב ג') אבדת אחיך... ובמקום שיש חלול השם אבדתו אסורה וחייב להחזירה... טעות הגוי כאבדתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור. כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל 'ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך' כגון זה מותר. אבל אם לא אמר לו כן אסור, שמא יתכונן הגוי לבדקו, ונמצא שם שמים מתחלל".נמצא שלדעת הרמב"ם אבדת גוי מותרת אלא אם כן יש חילול השם.
מהו חילול השם? כתב הב"ח (חושן משפט תחילת סימן רסו):
"כגון שנודע שישראל מצאה, ואיכא חילול השם אם לא יחזיר, שיאמרו הגוים ראו שאין אמונה בישראל, שהם משקרים וגוזלים".אבל הבית יוסף כתב (שם, ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם):
"כגון שמצאה במקום רוב ישראל, שיחשוב הגוי שישראל גנבוה";דהיינו: גם אם לא נודע בפירוש שישראל מצאה, אך ישנה סבירות לחשוב כך. ודעה זו האחרונה נתקבלה על דעתם של הסמ"ע ונתיבות המשפט.
ולעניין טעות, עולה מדברי הרמב"ם, שאסור להטעות גוי , ורק אם טעה הגוי, והישראל אמר לו: "ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך", אז טעותו מותרת.
כעין זה כתב רמב"ם גם בהלכות גניבה (פרק ז הלכה ח):
"אחד הנושא ונותן עם ישראל, או עם הגוי עובד עבודה זרה, אם מדד או שקל בחסר, עובר בלא תעשה, וחייב להחזיר. וכן אסור להטעות את הגוי בחשבון, אלא ידקדק עמו, שנ' (ויקרא כ"ה נ') 'וחשב עם קונהו', אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך, והרי הוא אומר (דברים כ"ה ט"ז) 'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול', מכל מקום".אבל הטור (חושן משפט סימן שמח)(3) סבר אחרת:
"... אחד הגונב מישראל, בין קטן בין גדול, ואחד הגונב מעובד עבודה זרה שגניבתו אסור. אבל טעותו, כגון להטעותו בחשבון, או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם".להלכה ציטט הרמ"א (חושן משפט סימן שמח סעיף ב) את שתי הדעות:
"טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא (=שאין) חילול השם. ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי (=מותר)".אבל יש להוסיף שגם במקום שאין חילול השם, יש מקרים שרצוי להשיב אבדת גוי וכן את טעותו, וכן כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה פרק יא הלכה ג):
"אבדת הגוי מותרת שנ' (דברים כ"ב ג') אבדת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חלול השם אבדתו אסורה, וחייב להחזירה".והדברים הובאו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסו סעיף א), וכאמור הוא הדין לטעות גוי(4).
נמצא, שלעניין אבדה במקום שיש חילול השם חובה להחזיר. ובמקום שאין חילול השם, הכל תלוי בכוונה: אם כוונתו להחזיק ידי רשעי עולם הרי הוא עובר עבירה, ואם כוונתו לקדש את השם הרי זה משובח.
ולעניין טעות: אמנם ראינו שתי דעות בזה, אך כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן תט):
"נראה לעניות דעתי לומר דמשום קידוש ה' יש לכל אחד ואחד מישראל לחזור (=להחזיר) לגוי טעותו, אפילו דהוא עצמו (=הגוי) טעה, משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית... ואין להטעות שום ברייה, לא ישמעאל ולא גוי... בדידי הדיוט הווה עובדא (=לי היה מעשה) עם גוי אחד, שטעה מעצמו בסחורה שמכרתי לו ונתן לי יתר, והלכתי אצל כמה גוים בתוך השוק והחזרתים לו, ואמרו הגוים זה עם זה ראו כמה אמונה יש לישראלים, ובודאי הוא אצלי שהיה שם קדוש ה' יתברך ברבים".
ההיבט המוסרי
מובא בתנא דבי אליהו פרשה כו:
"...ואהבת את ה' אלהיך - שאתה מאהב על הבריות שם שמים, שתהא יודע משאך ומתנך והוליכך בשוק ועסקך עם בני אדם, ובזמן שאדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם הרואים אותו אומרים, אשרי פלוני שלמד תורה, אוי לו לאבא שלא לימדני תורה, פלוני למד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה יפין דרכיו, העבודה, נלמד תורה ונלמד את בנינו תורה, ונמצא מתקדש שם שמים על ידיו. בזמן שאין אדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם שרואין אותו אומרין, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אשרי אבא שלא לימדני תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה רעים מעשיו, כמה מקולקלין דרכיו, העבודה, לא נלמד תורה לא נלמד את בנינו תורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידיו. לא נתנה תורה על מנת כן, אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר ויאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט ג'), מיכן אמרו, ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא נתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש שמו הגדול..."מעשיו של אדם עושים רושם בנפשו, וכיון שכך הוא, לא יתכן שאדם שמידותיו טובות יגזול ממונו של גוי, ולכן ברור שמי שגוזל את הגוי, מידותיו מושחתות הן. ומתוך שמידותיו רעות, ברי שכשם שגזל ממון גוי כן יבוא לגזול ממון ישראל.
דברים כעין אלו כתב רבנו הגדול, הרמב"ם, בפירוש המשנה (כלים יב, ז). המשנה שם קובעת שמטבע של סלע שנפסל ושוויו ירד משני דינרין, אסור לקיימו "שאנו חוששין שירמה בו מי שאין בו יראת שמים, ויתננו במקום שקל והוא פחות משקל" (רמב"ם). והוסיף הרמב"ם וכתב:
"ויש כאן דין, אומר אותו הואיל ונתגלגלו הדברים לעניין זה. והוא, שהמקומות שמשתמשין בהן בדינרין ובמעות במניין, אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר, אלא יקוץ, וכל שכן (שאסור) שיתנהו או יטעה בו גוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם, ואפילו יחידיהם, כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגוים, אינו נכון ודעה בלתי נכונה. אמר ה' בתורתו הקדושה, במי שמוכר את עצמו לעובד עבודה זרה או לעבודה זרה עצמה, כמו שנתבאר בפירוש אמר 'וחשב עם קונהו', ואמרו עליהם השלום יכול יגלום עליו, תלמוד לומר 'וחשב', ידקדק עמו בחשבון, ועניין 'יגלום' יערים עליו ויטעהו... וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגוים. אמרו עליהם השלום, אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי בכך חלול השם, שאז יהיה העוון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול"(5).נמצא, שעיקר העניין אינו הבירור ההלכתי, אם מותר או אסור לגנוב ממון גוי, אלא העיקר הוא ההיבט המוסרי וההשפעה שיש במעשיו של אדם על נפשו. יכול אדם להיות "נבל ברשות התורה", דהיינו ללכת בעוורון לבב אחר ההלכות המפורשות, אך את נפשו לא הציל; והתורה צווחת כנגדו: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו..." (דברים י, יב). וכתב הרמח"ל (הקדמה למסילת ישרים):
"ההליכה בדרכיו כולל כל עניין יושר המידות ותיקונם. והוא מה שבארו ז"ל: 'מה הוא רחום אף אתה רחום וכו''. וכלל כל זה שינהג האדם כל מידותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר".
הערות:
1. ראה שם ברש"י ותוס' שנחלקו בביאור השאלה "יכול יגלום עליו".
2. יש שדנו אם גניבת גוי וגזלתו היא מדאורייתא או מדרבנן או שמא יש לחלק בין גניבה שהיא מדאורייתא וגזל שהוא מדרבנן (ראה למשל: כסף משנה בתחילת הלכות גזלה ואבדה; ים של שלמה לבבא קמא סימן כ; שו"ת חכם צבי סימן כו; ש"ך, חושן משפט, סימן שמח ס"ק ב; גר"א, שם, ס"ק ח; ועוד) , אך דברינו מתייחסים להיבט המעשי ולכן לא נדון בזה כאן.
3. הציטוט ע"פ מהדורת מכון ירושלים, ובדפוסים צונזר.
4. ראה באר הגולה בסימן שמח אות ה שכתב כן, והוסיף: "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצילחו והניחו יתרם לעולליהם".
5. המשך הדברים ברמב"ם הוא: "וכבר חרגנו ממטרתינו כאן, אבל הערנו על מה שאין ראוי להתעלם ממנו, ואחזור לעניין המסכתא". הרמב"ם אינו נוהג לחרוג מפירוש המשנה אלא רק בעניינים שהוא מחשיבם כיסודות האמונה, וכדבריו (סוף מסכת ברכות): "... אין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד". צא ולמד מה חשיבות ראה הרמב"ם לדבריו בעניין גזל גוי.
