"בשדה חמד", תשנ"ט, גיליון 2-3

העידן הטכנולוגי הציב בפני החינוך אתגר שמעולם לא הוטל עליו להתמודד עמו. אינני מתכוון לצורך לקלוט מחשבים, אף לא לצורך ללמוד וללמד אינטרנט, גם לא להכרח לשלב את התלמידים בשימוש במצגות Power Point או Astaund או מעבד תמלילים מסוג זה או או אחר. אני מתכוון למשהו הרבה יותר בסיסי, עמוק ומשמעותי.

החינוך הוא מעוז השמרנות. כמה קורסים וכמה מחקרים נערכו סביב הנושא של "הכנסת שינויים במערכת החינוך". קשה יותר להכניס שינויים בחינוך, מאשר בצבא, בבתי החולים, במינהל. מיניסטריונים מוקמים ומתבטלים, תרופות ושיטות ריפוי נולדות ומתות, דרגות צבאיות מתחדשות ומתבטלות (סליחה, לא מתבטלות), מיפקדות נוצרות ומשתנות. ואילו בתחום החינוך: כמה שנים נאבקו קברניטי החינוך עד שמימשו את רעיון חטיבת הביניים. וכמה בתי ספר חמקו ממבנה זה. כמה שנים נאבקו על שינויים במבנה בחינות הבגרות, ועדיין לא התרחשו שינויים של ממש. כמה שנים מנסרת באוויר השאלה מדוע תלמיד ההולך ללמוד ספרות או אומנות או מוסיקה או ציור חייב להבחן במתימטיקה, וכמה תלמידים מוכשרים נשרו ממסגרות הלימודים מפני שאין הם מוכשרים למקצוע מסוים, ספציפי, שאין לו ולא כלום עם התחום שבחרו. והשאלה תמשיך לנסר בחלל, וקובעי המדיניות ימשיכו למשוך בכתפיהם, ולהטיל את האשמה איש על רעהו.

החינוך הוא תחום ששינויים בו הם איטיים, קשים ומרים. כמה זמן לוקח כדי להחליף ספר לימוד גרוע בספר טוב? חודשים, שנים, עשרות שנים?! עד שהספר הגרוע לא יימרט ויתפרק, הוא ימשיך לשמש בבתי הספר שהוא נמצא בספריות שלהם, בלי קשר למה שמתרחש מסביב. כמה שנים וכמה כסף הושקעו בטלוויזיה החינוכית, עד שהיגיעה לשיאה, והצליחה לכבוש אחוזים בודדים מכלל התלמידים הצופים במשדרים, וכמה שנים נוספות עברו עד שגם אחוזים בודדים אלה זנחו את השימוש בכלי זה?!

והנה הגיעה הטכנולוגיה. והיא מציבה בפני החינוך אתגר מסוג חדש. לא עוד כלי זה או אחר, אלא שינוי תפיסה. הטכנולוגיה משתנה במהירות מדהימה, ועד שמערכת החינוך מתחילה להבין שמשהו התחדש, הוא כבר התיישן. ומערכת החינוך נאלצת ללמוד משהו חדש, זר, מפחיד: להחליט החלטות מהר, "בזמן אמת", בלי יכולת לדון דיונים אין-סופיים.

קחו, לדוגמה, את תחום הלומדות. הייתה זו בשורה אמיתית: יכולת לתת לתלמיד מערכת אוטומאטית, שתלמד אותו או תתרגל אותו (תלוי בתפיסת העולם של המפתח את הלומדה). הכספים שהושקעו בפיתוח לומדות מגיעים לעשרות מיליונים. והנה התוצר: מספר הלומדות המאושרות על ידי משרד החינוך הוא זה: ינואר 96-851 לומדות. ינואר 97-303 לומדות. מאי 98-201 לומדות (135 מהם יצאו משימוש עם כניסת חלונות 98, כי הן מבוססות DOS).

תחום הלומדות קרס, מסיבות שלא זה המקום לפרטן. אבל לא נערכה לו תפילת אשכבה מסודרת. לא נכתבו לו נקרולוגים, ולא חוברו לו רקוויאמים. הוא פשוט התאדה. הפך להיות מילה גסה. והחינוך, כאילו לא קרה דבר, וכאילו לא נשרפו מיליונים, עבר לנושא הבא: אינטרנט.

האינטרנט הוא כלי חזק מכל כלי אחר שעמד לרשות החינוך (והמין האנושי בכלל). הוא מחבר את קצות העולם בקצב ובדרך שלא הכרנוה מעולם. הוא הוריד מגדולתם את הכוהנים הגדולים, ששמרו על המידע בסוד, ומכרוהו לאנשי שלומם או למבקשי חסדם בכסף מלא. הרופאים אינם יכולים עוד לדבר לטינית ולהרשים את החולים, הפוליטיקאים אינם יכולים עוד לרמוז בארשת חשיבות על סודות הידועים רק להם, העיתונאים אינם יכולים לשמור את סודות המדינה כאילו נחלת אבותיהם סודות אלה. לטוב או למוטב - הכל גלוי, חשוף וזמין לכל. ובני אדם עומדים מול האינפורמציה שבאינטרנט כשם חשופים, ערומים (באופן מילולי ובאופן סימבולי) והם צריכים לארגן את חייהם במסגרת לא נשלטת זו.

ומערכת החינוך צריכה להתייחס לכל זה. אין הוא יכולה להמשיך לדבר בלשון רמזים, ואין היא יכולה להתעלם מהמצב החדש.

ומה עשתה מערכת החינוך בתחום זה? בתי ספר מדגימים, בהם לומדים ילדים לגלוש ואף להקים אתרים (בשביל מי?). קבוצה אחת העוסקת בחינוך נשכחה: המורים. הם לא קיבלו תקשורת, הם לא היו בראש סדר העדיפויות. ומערכת החינוך ניסתה לעשות מהאינטרנט את מה שהוא בדיוק לא: להפוך את האינטרנט לתחום בו כהני האינטרנט שולטים במכשיר, במקום שיהיה זה כלי לכל מורה, וממנו לכל תלמיד. האינטרנט, ששחט את כוהני הבעל בכל התחומים, החל להקים כוהנים משלו: מומחי אינטרנט, יועצי אינטרנט, מדריכי אינטרנט.

וכיצד מתמודדת מערכת החינוך עם הבעיות שהאינטרנט מעורר: פורנוגרפיה, אנטישמיות, מיסיון, הכחשת השואה, אנטי ישראליות, אנטי ציונות? מערכת החינוך עוד לא הספיקה לדון בנושא בכובד ראש.

עוד לא הספיקה מערכת החינוך לעכל את האינטרנט, וכבר מושמעת בשורה חדשה: למידה מרחוק. לפי השמועה, בעידוד התעשיינים, 50,000,000 יוקדשו לפיתוח למידה מרחוק. כיוון שהתחום הוא בהתהוות, וגם מפעיליו עדיין לא הגדירו אותו עד תום, אני מבקש לתאר את התחום ואת הנעשה בו.

למידה מרחוק תתכן בכמה צורות. הצורה העתיקה, הפרימיטיבית, היא שאדם כותב ספר, ומישהו אחר, במקום אחר ובזמן אחר, קורא אותו. בימינו אלה, הטכנולוגיים, שיטה פרימיטיבית זו כבר אינה מדברת ללב.

שיטה מתקדמת יותר הוא השיעורים המשודרים ברדיו. שידורים אלה משחררים את השומע ממגבלות המקום, ועל כן הוא לומד בכל מרחק שהוא מן המורה. אחות לשיטה זו היא השיעורים בטלוויזיה, שם העיקרון דומה, אלא שהשידור יקר יותר והצפייה היא במכשיר כבד ולא בטרנזיסטור. וגם כאן יש שכלול: שידור ישיר. לא הקלטה ועריכה, אלא שידור ישיר ב"זמן אמת". ואח לשידור ישיר זה הוא השידורים של הרצאות ושיעורים ודרשות באמצעות לווין. אלה נעשים לגבי שיעורים שהממסד של רשות השידור אינו רואה חשיבות לשדרם לציבור כולו. השימוש בלווין עוקף מגבלה זו, ומאפשר לקבוצות קטנות לשדר לחבריהן.

עד כאן היה הלימוד בכוון אחד: המורה מלמד, והתלמיד שומע, מסתכל. אין התלמיד מגיב. אבל שיעור אמיתי, כך למדנו וכך לימדנו בבית ספר לחינוך, הוא כאשר התלמיד מגיב. וכאן נולד הלימוד המרוחק: שילוב של שידור בלווין, עם מצלמה בתחנה הקולטת, ואפשרות לשומעים להגיב ולשאול את המורה שאלות.

וכאן יש להגדיר כמה תחומים: מה זה שיעור ב"זמן אמת"? יש משמעות לשידור הפגנה או מפולת הרים, או מרד סטודנטים ב"זמן אמת". מה משמעות לשיעור בפילוסופיה או בביולוגיה "בזמן אמת"? התשובה היא בתחום אחד בלבד: שיעור בזמן אמת מאפשר לשומעים לשאול שאלות ולהגיב, והמורה, יוכל לתקן, לכוון ולהשלים.

וכאן טמון העוקץ של הלמידה מרחוק: כדי שלמידה מרחוק תהיה רנטבילית, צריך שיהיו מספר מינימאלי של כיתות שומעים. שידור לכיתה אחת או לשתיים, יקר ולא יהפוך להיות מכשיר עממי לכל. וככל שמספר הכיתות גדול יותר, הופך השיעור להיות שידור טלוויזיה, כי שידור המועבר לעשר כיתות אינו מאפשר שאילת שאלות. אם מכל כיתה ישאלו שני תלמידים שאלה אחת, "ייסתם" זמן השיעור בעשרים השאלות האלה, ולא יתקיים שיעור.

זאת ועוד: למידה מרחוק נחוצה באותם תחומים בהם יש מומחים בודדים, ומספר תלמידים קטן המפוזר במקומות הרבה. נורבגיה, למשל, מתמודדת עם למידה מרחוק בגלל שטחה הגדול, ופיזור האוכלוסייה המדהים הקיים בה. איזה משמעות יש לקורס הכשרה למורים שיינתן בעפולה, וישתתפו בו מורים מנהרייה (או להפך)?

הלמידה מרחוק עשויה להצטרף לסדרת הניסיונות היקרים של מערכת החינוך, ואין משמעות לדבר שהכסף בא מאיגוד התעשיינים, או ממפעל הפיס, ולא ישירות מתקציב משרד החינוך. כל ניסיון עולה בסופו של דבר למערכת החינוך, גם אם הציוד ניתן חינם. יתירה מזו: גם אם כוח האדם כולו ימומן על ידי גורמי חוץ, מערכת החינוך משלמת את הניסוי, כי בשעה שמשקיעים מאמץ בתחום א', אין משקיעים מאמץ בתחום ב'. וכל עוד לא נבדק איזה משני התחומים חשוב יותר, ההשקעה הבלתי מחושבת תעלה במחיר קידום החינוך בתחומים אחרים.

מה המסקנה? התגובה המצויה לדברים מסוג זה היא: אז אתה נגד קידמה?! לא, אינני נגד קידמה. אבל אני שואל שאלה נוספת: הרי כל בעלי התפקידים המרכזיים בחינוך למדו חינוך בשלב זה או אחר של חייהם. כולם למדו ונבחנו (ואולי אף לימדו) את התיאוריות של בלום, מייג'ר, שוואב. כולם גם שמעו על טיילר הזקן. כולם יודעים כיצד מגדירים מטרות בחינוך, ואפילו מסוגלים לנסח את המטרות במונחים אופרטיביים ("התלמיד יוכל לזהות את ההבדל", ולא, חלילה, "התלמיד יבין את ההבדל"). הם שיננו כמו תוכים את ההבדל בין ידע, הבנה, יישום, הערכה ושיפוט. הם מכירים את המאמרים של לי שולמן, את ריבוי האינטליגנציות, ואת המשמעויות של השוני התהומי בין בני אדם. מדוע כל זה נעלם כאשר מחליטים החלטות חינוכיות עתירות ממון המסוגלות לשנות סדרי עולם?

יש אפשרות, אפילו היום, להשתמש בלומדות. הגדרת מטרות מסודרת תביא את הלומדות למקום הראוי להן. יש אפשרות, אפילו היום, להפיק תועלת רבה מאינטרנט במעשה החינוכי. הגדרת מטרות מסודרת תביא את האינטרנט למקום הראוי לו. יש אפשרות, אפילו היום, להפיק תועלת רבה מלמידה מרחוק (לדעתי, בשיטה אחרת מזו שתיארתי כאן. לא שחרור מכבלי המקום בלבד, אלא שחרור מכבלי הזמן והמקום, אבל זה עניין למאמר אחר), הגדרת מטרות מסודרת תביא את הלמידה מרחוק למקום הראוי לה.