"בשדה חמד", תשנ"ח, גיליון 3

ציבור המחנכים בישראל מודע לערך המוסף הגבוה של סיורי תלמידים בפולין ובאתרי מחנות-ההשמדה. ההזדהות של תלמידינו עם אתרי המוות, מחזקת אצלם את ההזדהות במדינה היהודית היחידה בעולם, וחושפת את הנוער לעבר שהתרחש רק לפני חמישים שנה, ומקדמת אותו להבנת עתידו במדינת היהודים המתחדשת. עם זאת, יש לשקול את הצד השני של המטבע, מול הערך המוסף של חינוך ציוני יהודי ערכי, נשחקים כמה ערכים שעלותם כבדה ויקרה יותר.

הנחת היסוד של כל מי שחוקר את מאורעות השואה, שאירוע כל-כך נורא לא היה יכול להתקיים ללא שיתוף-פעולה מלא של האוכלוסיות שבאזורם קרו אירועי השואה. יותר ויותר מתברר שרצח המוני של מליונים, עם מערכת מסועפת של "שינוע" קורבנות, מקצווי אירופה, יוון, הולנד, צרפת - לפולין, היה ידוע לכל התושבים הגרים לאורכו של מסלול המוות. כשם שאין לקבל גרסה שרק מתי מעט בגרמניה הנאצית ידעו על מעשי הנאצים, כך אין אין אפשרות לגרוס שהעם הפולני, לא יכול היה להפריע למכונות המוות המשומנות שפעלו בשטחו. לא לחינם נקבעה אדמת פולין לאתר מחנות "מפעלי ההשמדה" ההמונית. אין זה מקרה שהליטאים, הלטבים והאוקראינים שימשו עוזרים ושומרים של מחנות ואתרי השמדה.

קריאת עדויות של לנה קיכלר ב"מאה ילדים שלי", של הדסה פריבס ב"בחזרה הביתה", ועוד עדויות כתובות רבות מספור, מגלות שגם לאחר המלחמה האנטישמיות - שנאת היהודים, הביזה והרצח של ניצולים לא פסקו על ידי הציבור הרחב של הפולנים.

החייאת תנועת ה"תיירות" לפולין במסווה של ביקורים באתרי המוות, מסייעת לרוצחים ולמסייעים, לא רק במבחן הכלכלי, אלא נותנת להם טיהור משותפות במעשיהם. "יציאת היהודים" מפולין הייתה באמצעות המשרפות של אשוויץ בירקנאו. רציחת מאות אלפים יהודים שניסו לברוח והכפריים הסגירו לנאצים, או שחיסלו במו ידיהם. האם יעלה על הדעת שבניהם של הנרצחים יסייעו לרוצחים או לצאצאיהם לשקם את עצמם, בממון רב, בזכות פעולת הרצח? אם נעשה זאת נוכיח שהרצח אכן משתלם תרתי משמע. ונקודה נוספת חשובה בעניין זה: טבעו של אתר ביקורים המוני שסביבו צומחת "תעשיית תיירות משומנת". תיירות מבוססת על מרכזי קניות, אתרי בילוי, מכירת מזכרות, בתי הימורים, בתי בושת ועוד כל מרעיו בישין. אתרי המוות יהפכו לאתרי תיירות, בימים בהם לא יבואו הישראלים והיהודים, יבואו תיירים מכל העולם. התיירות והתיירים מיפן, קוריאה, אירופה המערבית, ארה"ב - ספק רב אם יכנסו למחנה וינציחו עצמם בצל הגולגלות וערמות הנעליים. אולי יעמדו ויצחקו למראה ערמות המשקפיים, אך ודאי שיכנסו למרכזי הקניות ומרכזי הבילוי הסמוכים. שום צו ממשלתי פולני לא יכול למנוע מיזמי רווחים שיהפכו תא הסביבה הקרובה ל"אתרי הזיכרון" למקום בילוי המוני.

אם אנחנו נהפוך את התיירות ל"אתרי ההשמדה" להמונית, יבואו אחרים לשם, אבל אצלם לא יהיה זה "מחנה השמדה" שקשה לדבר בו בקול רם. יהיה זה אתר תיירות כמגדל-אייפל, אתר תיירות כמקום הפלישה בדנקירק. הטיולים של בני הנוער שלנו יהפכו בהכרח את אשוויץ ובירקנאו לאתרי בילוי ותעשיית גריל.

קשה לחשוב על זוועה יותר גדולה כאשר מי מניצולי אשוויץ יריח שוב ריח של בשר צלוי בקרבת האתר... עלינו לחשוב על השפעת הפיכת האתרים הנוראים הללו גם על בני הנוער שיבקרו שם לאחר ה"שיקום" והשיפוץ שיעברו... אין לנו עסק לא עם פולין ולא עם גרמניה וכל אותם מקומות בהם הפכו מליון וחצי ילדים וילדות לאפר עצמות שנטמן ופוזר על פניהן.

נקודה נוספת לחשיבה, הנקודה היהודית. טבעו של אתר בו מבקרים יהודים וישראלים, שיפתחו בו בתי אוכל ועסק "כשרים למהדרין" למטיילים. את בתי העסק יפעילו בוודאי יהודים רבים וישראלים יורדים. תקום שם קהילה לסיפוק הצרכים האלמנטריים וכל הנלווה לכך. מצמרר לחשוב על "בית כנסת" בעיירה אשוויץ, קידוש שבת בבית הכנסת וריצת הילדים לאחר הקידוש לבילוי ב"גן הציבורי" אשר עציו יונקים את כל המינרלים הטובים מהאדמה ה"פורייה" שהורוותה ב"עצמים אורגניים".

אין לנו עסק בפולין. אסור להחיות ארץ זו. אסור להחזיר לשם יהודים. באשר לחינוך להכרת השואה, יש לחשוב ולתכנן כיצד להפוך את "יד-ושם", "לוחמי הגטאות" ו"מוזיאון העדות", למקום בו כל נער/ה ישראלים יבקרו לפחות פעמיים במשך לימודיהם בבית הספר, במדינת- ישראל, מדינת היהודים.