|
"בר יוחאי שמן משחת קודש נמשחת ממדת הקודש נשאת ציץ נזר הקודש חבוש על ראשך פארך, בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערת צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך", פיוט לרבי שמעון לביא זצ"ל. |
|
תוכן:
א. ל"ג בעומר בהלכה ובקבלה ב. ספירת ל"ג בעומר הוד שבהוד ג. גדולת רשב"י בגילוי תורת הסוד ד. עלית למרום שבית שב"י ה. מושב טוב ישבת שם קנית הודך והדרך ו. רשב"י - בחינת שבת קודש ז. השבת מעין עולם הבא גם במושגי העולם הזה מילות מפתח: ל"ג בעומר, ספירת העומר |
|
יום ל"ג בעומר ידוע כיום הילולא דרשב"י, וישראל קדושים נוהגים בו שמחה בהדלקה, בעליה למירון, בלימוד הזוהר הקדוש, ובשירת הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך". הפיוט שנכתב ע"י רבי שמעון לביא זצ"ל מחכמי טריפולי נתקבל בכל קהילות ישראל, ונתקדש עד כדי כך שיש נוהגים לשיר אותו בכל שבת, ומנהג בעדות רבות לשורר אותו בערב שבת שלפני ל"ג בעומר בנוסף ליום ההילולא, הפיוט בנוי על פי הסוד על יסוד עשר הספירות, וגם הפירוש הפשוט מופלא ומכוסה, אולם יש בו כדי ללמד ולו בבחינת "מציץ מן החרכים" על גדלותו של רשב"י ועל השמחה שביום ל"ג בעומר. ננסה להתבונן באור היקרות הבוקע מתוך הפיוט שיש בו להאיר את גדולת בר יוחאי ויום ל"ג בעומר כיומא דהילולא.
א. ל"ג בעומר בהלכה ובקבלה הפרי חדש על השו"ע ביאר הדברים על פי דברי המדרש קהלת רבה פר' י"א שכשפסקו תלמידי ר"ע מלמות הלך ר"ע אצל רבותינו שבדרום והסמיך שבעה תלמידים וביניהם הרשב"י, ועל ידם נתקיים "כי לא תשכח תורה מפי זרעו" (דברים ל"א), המדרש בקהלת מביא גם את דברי ר"ע לתלמידיו שאמר להם "הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה", וכתב גאון עוזנו הרב חיד"א זצ"ל בספרו מראית עין ליקוטים סי' ז' דביום ל"ג עצמו התחיל ר"ע ללמד תורה לרשב"י וחבריו, לפ"ז השמחה שמרבים בל"ג בעומר היא על המפנה החשוב שחל ביום זה שלאחר שפסקו מלמות, התחיל ר"ע ללמד תורה לרשב"י וחבריו, ולאחר שהסמיכם הרבו תורה בכל ישראל, ואיכות התורה שלמדו היתה תורה שקיימת לעד, שמסרו נפשם ללמד תורה לאחרים, ולא היתה עיניהם צרה כראשונים, וזו השמחה על התורה שחזרה לישראל. בעוד ההלכה להרבות שמחה ביום זה יסודה בלימוד התורה של הכלל, של כל תלמידי ר"ע, על פי הקבלה השמחה המיוחדת ביום זה היא על תורתו המיוחדת של רשב"י, שיום ל"ג בעומר מקובל כיום פטירתו, וכתב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אייר מאמר ג') שמסתבר שיום זה היה גם יום לידתו, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים, וביום זה לא רק שהחל רשב"י ללמוד תורה ע"י ר"ע, ביום זה גילה סודות התורה, ואור ספר הזוהר הקדוש האיר וזרח בכל העולם כולו, והמקור להרבות בשמחה מיוחדת זו הוא בדברי הזוהר שזה היה רצונו של רשב"י שירבו שמחה בל"ג בעומר ונקרא "יומא דהילולא". ונכון להתבונן במעלת הרשב"י ותורתו על פי הפיוט שיסודתו בהררי קודש. ב. ספירת ל"ג בעומר הוד שבהוד |
"ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן",
|
|
ועוד נאמר שם "א"ר ירמיה משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה", וביאור הדברים על פי דברי הגמ' בברכות ו: "מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, ר' שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", ודי לעולם באדם אחד מושלם שכל העולם כדאי הוא לו. גדולתו זו של הרשב"י כאדם המושלם עלי אדמות יש בה לדמות את רשב"י לדרגת משה רבינו שעליו נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד), ובמה גדולתו שזכה להכיר יותר מכל הברואים גדולתו יתברך, פנים אל פנים, במראה ולא בחידות, לגדולה זו הכוונה ל"בני עליה", שהשתבח בה רשב"י, כדברי רש"י שם "בני עליה, כת המקבלין פני שכינה", ובהמשך הגמ' שם נאמר שהכוונה לצדיקים המסתכלין באספקלריא המאירה.
מבואר שגדולתו של רשב"י שזכה לידיעות התורה בדרגה הגבוהה ביותר כמעלת משה רבינו, וכך גם מוזכר בספרי המקובלים ששורש נשמתו של הרשב"י הוא ממשה רבינו (עיין ספר מגלה עמוקות פר' ואתחנן). ומכאן המנהג לעלות בז' אדר יום פטירת משה רבינו למירון כמבואר בספרים. אולם הבית הראשון בפיוט והפזמון "בר יוחאי נמשחת אשריך", מגדיר את גדולתו של רשב"י כקדושת אהרן הכהן שנתקדש בשמן המשחה, וכך גם מתבאר בפיוט "בר יוחאי שמן משחת קודש נמשחת ממידת הקודש, נשאת ציץ נזר הקודש חבוש על ראשך פארך", והיא מעלת אהרן הכהן שנתקדש בשמן המשחה כשהציץ חבוש על ראשו. המקור להגדרת רשב"י כקודש הוא בדברי הזוהר (פר' נשא דף קמ"ד ע"ב) "רבי יהודה קארי ליה שבת דכולהו שיתא מניה מתברכין דכתיב שבת לה' קודש לה', מה שבת לה' קודש אוף ר"ש שבת לה' קודש". ונראה שהדמיון של רשב"י לאהרן הכהן הוא, כשם שאהרן הכהן קדושתו בכך שנכנס לפני ולפנים אל הקודש פנימה, כך רשב"י גדולתו בתורתו תורת הסוד שנכנס לפני ולפנים, להאיר התורה באספקלריה המאירה של סודות הקודש. מעלה זו של הרשב"י שיש בו דרגת קדושת אהרן שנמשח ונתקדש בנזר הקודש, מרומזת גם ביום פטירתו ביום שפשטה תורת הסוד, שספירת ל"ג בעומר היא "הוד שבהוד", וכידוע ספירה זו של הוד היא מעלתו של אהרן הכהן. ונכון להציץ ולהבין הדברים שגדולתו של הרשב"י יש בה מדרגת משה רבינו כרעיא מהימנא ומדרגת אהרן הכהן שנכנס לפני ולפנים, ואכן מצאנו הגדרה של גדלות שיש בה שילוב של דרגת משה ואהרן כאחד, וכך נאמר בגמ' תענית ה: על שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צ"ט), וביאור הדברים אע"פ שלא קם בישראל כמשה עוד, מעלתו של שמואל שגדולתו מורכבת ממעלת משה ואהרן כאחד. ונכון להתבונן מהי מעלת אהרן הכהן בתוספת לגדולתו של משה כרעיא מהימנא שנשתבח בה רשב"י. ג. גדולת רשב"י בגילוי תורת הסוד אכן מה שלא השיג משה רבינו כשבקש לראות בסנה, ונאמר לו "אל תקרב הלום", זכה אח"כ להתקרב ולעלות אל הקודש פנימה, כשעלה למרום וראה את המראה הגדול הזה, שבו למד את כל התורה וסודותיה, אולם קבל את הדברים כשהוא מעל מושגי אנוש בארבעים יום וארבעים לילה, ועל כן יש דברים וחלקים בתורה שמסר ולימד לעם ישראל, ויש חלקים שנשארו בגדר "אל תקרב הלום", שסתומים וחתומים מפני אדם, וזו תורת הסוד, מכאן שבשכל אנוש אפשר להכיר להבין ולהתקרב אל הקב"ה עד גבול תפיסת האדם, ועל כך נאמר "אל תקרב הלום", ומה שאי אפשר להשיג בראיה מוחשית ובדעה אנושית, אפשר להשיג בעבודה בקדושה ובדביקות בה', וזה סוד עבודתו של אהרן הכהן, ושילוב של שני הדברים כאחד הוא מעלת "משה ואהרן בכהניו" שנאמרה על שמואל הנביא. על פי דברים אלה ניתן להבין מעלת רשב"י שנאמר עליו שיש בו ממעלות משה רבינו, כבן עליה שמסתכל באספקלריה מאירה, ונאמר עליו שנמשח בשמן משחת קודש כאהרן הכהן שנזר חבוש על ראשו, שיש במעלתו ידיעת התורה וסודותיה, וזכותו שהנחיל אותה עלי אדמות כאהרן הכהן שנכנס לפני ולפנים, והשרה השכינה בתוך העדה, והמפתח להבנת הדברים הוא ברמז שרמז האר"י ז"ל על הרשב"י והביאו הרב חיד"א זצ"ל בשם הגדולים (מערכת גדולים אות י' ערך רבינו האריז"ל) שגדולת הרשב"י מרומזת בתהילים ס"ח בפסוק "עלית למרום שבית שבי", "שבי" ראשי תיבות "שמעון בר יוחאי". ונראה שברמז זה סוד גדלותו של הרשב"י ומהותו, כפי שנבאר. ד. עלית למרום שבית שב"י |
"עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", נדרש בגמ' שבת פח: על קבלת התורה במרומים ע"י משה רבינו, וכך שנינו "ואמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה וכו', אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנוכי ה' וכו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם וכו', שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות וכו', מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות".
|
|
ואם כי הדברים סתומים וחתומים, המהר"ל בתפארת ישראל פרק כ"ד פותח צוהר להבנת תמיהת המלאכים, וז"ל "לפי שהתורה שכל גמור רחוקה היא מן הטבע, עד שהיא בסדר קודם העולם, ואין ראוי לתת אותה לבשר ודם שהוא טבעי, שאין בכוחו לתפוס מחשבותיה, וזו טענת המלאכים מה לילוד אשה בינינו ומה אנוש כי תזכרנו", ועיין שם שביאר שגדולת האדם שנברא בצלם אלוקים ויש בו שייכות לעליונים ולמושגי הנצח, ויש בכוחו לגשר ולקשר בין העולם הגשמי לרוחני, וזו היתה תשובתו של משה רבינו לטענת המלאכים, ובכך זכה לגלוי יתר ותפיסה יותר גדולה בחכמת התורה, וזה שאמר הכתוב "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות האדם", שאת החכמה העליונה שמופשטת ממושגים גשמיים, לקח משה רבינו בשבי, והנחילה לעולם הזה במושגיו, אולם בכדי לקבל תורה זו צריך האדם להיות במעלתו, בצלמו כדמותו מן העליונים. ונראה מדברי המהר"ל שעיקר טענת המלאכים "מה לילוד אשה בנינו" "ותנה הודך על השמים", היא לא על התורה כפשוטה, אלא על פנימיות התורה וסודותיה, אותה חמדה גנוזה שקדמה למעשה בראשית, ולזה הכוונה "תנה הודך על השמים". את החילוק בין הוד להדר מבאר המלבי"ם בכמה מקומות, שהוד הכוונה ליופי הפנימי שאינו ניכר, ואילו הדר הוא היופי החיצוני. כשראו המלאכים את משה רבינו בא לקבל תורה והוא מופשט ממושגי אנוש, הבינו שמקבל הוא לא רק את התורה והדרה במושגי אנוש, אלא את פנימיות התורה וסודותיה, ועל כך עלתה השאלה "מה לילוד אשה בינינו", מה לאדם במושגי עליון המופשטים מחומר וצורה, כדי לקבל את ההוד, את הסודות והחכמה שקדמה למעשה בראשית, וזה עומק המושג "עלית למרום שבית שבי", שעלה משה והתעלה ממושגי אנוש, וקבל התורה והורידה לעולם הגשמי, בבחינת "שבית שבי לקחת מתנות האדם". אולם על אף שזכה משה רבינו בהודה של תורה וסודותיה, נשארה תורה זו סתומה וחתומה, כתעלומה ואין קורא לה, עד שבא רשב"י שזכה וזיכה את הרבים בגילוי תורת הסוד ולהנחילה עלי אדמות, וזה סוד הרמז עלית למרום שבית "שבי" על רשב"י זיע"א, שהוא האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, שזכה וגילה השבי של משה רבינו, שגילה את חכמת הנסתר בתורה, וזה הודה של תורה שזכה בה רשב"י, אותה חכמה שנאמר עליה "תנה הודך על השמים", ומתי נתגלתה לעולם תורה זו, שהיא הודו של הקב"ה, בספירת הוד שבהוד בל"ג בעומר, וזו גדולתו של היום ושל תורת הרשב"י זיע"א. ה. מושב טוב ישבת שם קנית הודך והדרך עד כמה ה"יום אשר נסת", שנראה כגלות, הוא "מושב טוב" משום ש"שם קנית הודך והדרך" מבואר בגמ' שבת לג: שכאשר יצא מהמערה, שמע חותנו רבי פנחס בן יאיר ויצא לקראתו, הכניסו לבית המרחץ, כשראה את גופו סדקים סדקים מחמת ישיבת המערה, היה בוכה, ונתזו דמעות עיניו על בשרו של רשב"י והכאיבו לו, אמר לו אוי לי שראיתיך בכך, אמר לו הרשב"י "אשריך שראיתני בכך שאלמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך", ומבארת הגמ' שלפני שישבו במערה היה מקשה רשב"י קושיא והיה משיב לו רבי פנחס בן יאיר י"ב תירוצים, ואחר שיצא מהמערה היה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיא אחת ורשב"י היה מתרץ כ"ד תירוצים, וזה הטוב שבמושב המערה, ש"שם קנית הודך והדרך", שגדל בתורת הנגלה, ובעיקר בתורת הנסתר שהוא הודה של תורה. ההגדרה בפיוט "במערת צורים שעמדת", יש בה ללמד על מעלת המערה ותכליתה, ששם קנה רשב"י את הודה של תורה, שהיא החכמה העליונה, בדומה למשה רבינו שבקש לדעת את חכמת הבורא, כשבקש מהקב"ה "הראני נא את כבודך" (שמות ל"ג), ואם כי נאמר שם "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי", אעפ"כ נגלה אליו הקב"ה, והשיג את אשר ניתן להשיג בבחינת "וראית את אחורי", ונאמר שם "ונצבת על הצור", ולזה הכוונה "במערת צורים שעמדת", שהרשב"י השיג אותם השגות של קבלת סודות התורה, בבחינת "שם קנית הודך והדרך". הגמ' בשבת מתארת את יציאתו של רשב"י ובנו ר"א מהמערה, ואת מבטם על העולם הזה לאחר שהגיעו לדרגות הגבוהות, וגם בדברים אלה יש כדי להאיר ולטעום מסודם של דברים. ו. רשב"י - בחינת שבת קודש דעה זו שאין לעסוק בחיי עולם היא לשיטתו של רשב"י בברכות לה: |
"ת"ר ואספת דגנך, מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן ממנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת רוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", וזה שאמרו "מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה",
|
|
תורה מה תהא עליה, ואם אין מלאכתם נעשית ע"י אחרים סימן שאינם עושין רצונו של מקום. דעה זו של הרשב"י נזכרת גם במכילתא בשלח פר' ב', וז"ל "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה", משום שכדי שתהא התורה נדרשת כדבעי צריך להיות מופקעים מעול דרך ארץ.
שיטתו ודרגתו של הרשב"י שפרק מעליו כל עול דרך ארץ כדי להשיג חיי עולם, וזכה ללמוד תורה במערה כשחיי השעה היו כלא היו לגבי חיי עולם, העלו אותו לקדושה עליונה ולתפיסה במושגי העולם העליון. בזה אפשר להבין את ההגדרה שהגדיר רבי יהודה בזוהר הקדוש את רשב"י כשבת, מה שבת קודש לה' אף רשב"י קודש לה', שהרי שבת היא מעין העולם הבא, שיש בה נשמה יתירה שאפשר על ידה לדעת כי אני ה' מקדשכם, להרגיש ולחיות במושגי הנצח. בהגדרה זו של רשב"י כשבת ניתן למצוא את הקשר למנהג לשורר את הפיוט בר יוחאי בכל שבת, שכל קדושת חייו מעין עולם הבא כשבת. ז. השבת מעין עולם הבא גם במושגי העולם הזה ונראה שלא בכדי הדגישו חז"ל שאותו זקן חבב המצוות בכך שלקח שני הדסים אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור לכבוד שבת קודש, לפי שיש בדבר ללמד על מהותה של שבת שהיא מעין העולם הבא. שיטתו של רשב"י שאין לעסוק בחיי שעה כלל כדי לזכות בחיי עולם, ולא ניתנה תורה להדרש אלא לאוכלי המן, נלמדה גם מהשבת שהיא מעין עולם הבא, שקדושתה בכך ששובתים מכל מלאכה, ובכך זוכים לנשמה יתירה, ולקדושה, אולם בשעה שהזקן מכבד את השבת ולוקח שני הדסים אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, בא הדבר ללמד שמעלת השבת וקדושתה שהיא מעין עולם הבא, לא רק בשמור ושביתה ממלאכה, אלא גם בזכור בקידוש באכילה ושתיה, וגם בכך יש נשמה יתירה, ובזה נתיישבה דעתם שניתן לשלב חיי שעה וחיי עולם ולקדשם כאחד, וזו היא השבת כבת זוג של האדם, שיש בה את השילוב של הגוף והנשמה, של חיי עולם וחיי שעה. גדולתו של הרשב"י שאף שנתקדש במערה בקדושה עליונה וחי במושגים של חיי עולם, זכה להודה של תורה, זכה שנגלו לו סודות תורה, וזכה לגלותם בעולם הזה, וזו הבחינה של משה ואהרן כאחד, משה רבינו עלה אל ההר ולמד תורה במושגים של מלאך וחיי עולם, אהרן הכהן זכה להתקדש ולהשרות השכינה במושגי העולם הזה ובעבודה של חיי שעה, ואף הרשב"י זכה לשמן משחת קודש כאהרן הכהן, ולנעשה אדם נאמר בעבורך כניצוץ של משה רבינו, ועליו נאמר "אשרי יולדך ואשרי העומדים על סודך לבושיך חושן תומיך ואוריך", זכותו תגן עלינו. |
