ב"צפנת פענח" (שו"ת סימן קמ"ג) כתב הגאון הרוגאצ'בי הנודע ר"י ראזין זצ"ל תשובה לבן דודי הרב הגאון ר' יחיאל מאיר בלומנפלד ז"ל הי"ד מוורשה (הוא היה ר"מ של בי"מ לרבנים "תחכמוני" ומחבר ספר "כל המצוה" ועוד).

שאלת בן דודי הייתה בשנת תרצ"ה בזמן שמלכות הרשעה של גרמני' ימ"ש התחילה להתפשט והשנאה הארסית לעם ישראל התחילה להתעמק יותר ויותר. הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א"י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל, אבל פחד השבועות שלא לעלות בחומה כמבואר בתלמוד כתובות, עמד לנגד עיניו והוא פנה אל הגאון בעל "צפנית פענח" להביע דעתו בנידון:

הרב בלומנפלד שאל שלוש שאלות:
א. מה זה קידוש השם וחילול השם בהתאם לזה שהרמב"ם ז"ל כתב בה' יסודי התורה פ"ה, דאם אינו מקדש השם נקרא מחלל השם.

ב. מה עניין השבועות שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות העולם.

ג. בדבר עבודת מלאכה בא"י אם נכון שלא תהא אלא ע"י פועלים עבריים. והרי מבואר בספרי פ' ראה דלא יקנו בא"י רק עבד עברי.

והנה הגאון הרוגאצ'ובי זצ"ל בתשובתו ב"צפנת פענח" סתם יותר מאשר פירוש, כפי שהייתה דרכו בקודש, ועל כן נצטרך קצת להרחיב את הדיבור על עניין השבועות בכלל ועל השבועה שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות בפרט. וקודם כל נצטט את תשובתו של הגאון הרוגאצ'בי זצ"ל וזו לשונה:

"וע"ד הך דכתובות (דף ק"י השבעתי אתכם) השבועות, ודאי חל על הציבור דהוה תואר ומציאות ואין מיתה בציבור, הוריות (דף ו) ותמורה (דף טו) ומעילה (דף ט). ועיין מה שכתבו התוספות יומא (דף נ ונא) כי זה תואר, ועיין מה שכתב הר"ן בנדרים (דף לט). ומה שכתב הריטב"א בנדרים (דף מט) גבי דברים של אותה העיר ועיין בבא בתרא (דף קכא) גבי בנימין. ואף דבמכילתא אמר שם דגבי יוסף השביע ואחר כך האבות השביעו לבנים, זה רק קודם שנכנסו ישראל לגדר ציבור וקהל, ועיין נזיר (סא ע"ב) אבל אחר כך וגם אחר שנכנסו לארץ ישראל נעשו ציבור ומציאות אחת נצחית. וכן הגדר בסנהדרין. עי' בספרי פ' בהעלותך אספה לי דהתואר הוא לעולם. ועי' שם בזה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות סנהדרין ובה' סנהדרין איך תהיה סמיכה אי"ה לימות המשיח, כך משום דהתואר הוא לעולם לכן כשיכנסו כל חכמי ישראל למקום שהייתה שם סנהדרין האחרונה דהינו בטבריא כמבואר בראש השנה (דף לא ע"ב) ולכך הביא זה הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פרק י"ד) וקבלה הוא שבטבריא, עיי"ש בזה".

ע"כ לשונו.

והנה ביו"ד הלכות נדרים (רכ"ה, סעיף לה) כתב המחבר: אי אפשר להשביע את הנולדים לאחר זמן אבל נידוי וחרם כן חלים על הדורות הבאים. ה"באר הגולה" מציין שכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ה', סימן ד) והוא מביא ממדרש "ילמדנו" שכן הייתה שבועת יהושע ושבועת פלגש בגבעה ושבועת שאול. כן מביא ב"פתחי תשובה" (שם ס"ק כט) מתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד (סוף סי' קמו) שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם, א"א שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עימהם. גם הגר"א (שם, ס"ק צ"ט) כתב שאפילו בנולדים כבר, א"א להשביע אותם אלא א"כ יסכימו ויאמרו אמן כפי שמצינו במס' שבועות (דף כט).

אמנם ה"חוות יאיר" (בתשובה סימן קכו) מביא בשם בעל עקדה והשל"ה ששאלו איך אפשר היה להטיל ברית ושבועה על הדורות הבאים בשעת מתן תורה? ותירצו על פי הכתוב את אשר ישנו פה ואשר איננו פה, שהיו שם כל הנשמות העתידין להבראות.

ולפי זה יש ספק בכלל אם השבועות הללו שלא ימרדו באומות ושלא יעלו בחומה יכולות לחול, באשר שהדורות הבאים לא היו שם להסכים ולאמר אמן. וצריך ביאור מה שהעלה ה"פרי מגדים" (בשו"ע או"ח הלכות מגילה סי' תרפו) בעניין שקבעה העיר לעשות פורים שאף הבנים ההולכים לעיר אחרת להשתקע חייבים בזה אף שאין דרכם לחזור, כיוון שקבלו עליהם ועל זרעם בשבועה, עיי"ש. אמנם ראיתי במהרי"ט (חלק ג סימן ק) שהעיר בדבר שבועת אבימלך: אם תשקור לי ולניני ולנכדי, שאיך תחול השבועה על הנולדים אחרי שלוש דורות? והרי מגמרא דסוטה י' משמע דהשבועה החלה בימי שמשון, אולם לפי דעת הריב"ש דקודם מתן תורה היה קניין גם בדבר שלא בא לעולם, אם כן לא גרע נולדים מדבר שלא בא לעולם. וכן גם יש הבדל בין יחיד לרבים כי אולי בשבועות רבים וכלל ישראל חול תחול השבועה גם לדורות הבאים.

ובעיקר השבועות שנאמר בסוף כתובות שהשביע הקב"ה שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות כתב המהרש"א בכתובות שם בזה"ל:

שלא יעלו ישראל בחומה ר"ל ודאי דרשות לכל אחד מישראל לעלות לא"י אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה ולבנות להם חומות ירושלים. ונחמיה אמר שבנה חומות העיר, ברשות המלך היה וטוביה שאל לנחמיה על בנין החומה: העל המלך אתם מורדים? לא היה יודע שברשות המלך היה. ומיהו בשמעתין צ"ל דבשבועה שלא ימרדו לאו היינו בניין החומה, אלא שלא ימרדו כשהם בגלות.

עכ"ל.

הרי מוכח ברור מדברי המהרש"א שהשבועה לא הייתה כלל נגד עליה לא"י בין ביחיד בין ברבים אלא שלא יעלו כולם ביחד ביד חזקה לבנות להם חומת ירושלים. ובעל הפלאה כתב שם בד"ה ור' יהודה, דקפיד קרא שיהיו בבבל דווקא ולא בשאר ארצות והיינו לפי שכבוד השכינה והתורה שם. ומזה יליף דמה דקאמר: השבעתי אתכם, היינו שלא להניח הקדושה ששורה בבבל. מה שאין כן בשאר ארצות. ועיין עוד בזה בספרו של הגאון מקוטנא זצ"ל "ישועות מלכו".

ולפי הגרסא שלא יעלו בחומה, הכוונה שלא יעלו בחוזקה, כדאי להביא דעות היעב"ץ והרש"ש ש"כחומה" הכוונה על עליית העם בבת אחת ובוודאי יותר ממחצה כמבואר ביומא דף ט: אם עשיתם עצמכם "כחומה" ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלת ככסף, עכשיו כשעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהנקב שולט בו, ומפרש רש"י: שער שיש בו שתי דלתות פותח אחד וסוגר אחד, כך עליתם לחצאין.

ובמדרש רבה (שיר השירים ב):

ד' שבועות יש כאן, השבועה לישראל שלא ימרדו על המלכיות ושלא ידחקו את הקץ ושלא יגלו מסטורין שלהם לאומות העולם ושלא יעלו בחומה מן הגולה, א"כ למה מלך המשיח בא? לקבץ גליותיהן של ישראל.

וה"מתנות כהונה" מפרש: אם כן - כלומר לעת הקץ יהיו מותרים לעלות בחומה כי מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן וכולם יחד יעלו לבית ד'.

מכל האמור למעלה הננו רואים שמשום השבועות אין שום איסור לעלות ולהשתקע בא"י ואדרבא יש בזה מצווה גדולה והנשבע לקיים מצווה זו אין מתירין אותה.

ובפרט בזמננו שקמה בעזרת השם מדינת ישראל גם בעזרת וברשות המלכיות, אין שום מקום לחשוב שעלייה לא"י היא כחומה ובפרט שהנולדים במדינת ישראל לא יעלו ולא עולים בחומה ומצווה לחזק המדינה בכל האופנים, בגוף ובממון וברוח, עד כי יבא שילה בגאולתנו השלמה במהרה בימינו.