א. רקע היסטורי

במעבר מן המאה הי"ח אל המאה הי"ט - במהלך דור אחד או שניים - חלו תמורות מפליגות בחברה היהודית והלא יהודית בארצות מערב אירופה (יעקב כ"ץ: היציאה מן הגיטו; עם עובד, ת"א, תשמ"ו, עמ' 140). בחברה היהודית גברה והלכה העריקה מחיי המסורת, עריקה שהחלה בקרב מיעוט, אלא שנתלוו לה ניסיונות לכפות דעות חדשות על החברה היהודית כולה (שם). הקרע בעם העמיק והיה לתהום, שנתרחבה והלכה. במחצית המאה הי"ט חל "פירוד חסר תיקון" בין קהילות יהודיות - תחילה בגרמניה, אחר כך בהונגריה (שם, עמ' 150-148) - וכל יהדות מערב אירופה נידלדלה והלכה בשל התבוללותן של שדרות רחבות של הציבור היהודי.

מצוקה רוחנית זו החלה מאיימת גם על המוני בית ישראל שבמזרח אירופה, וכבר בשלהי המאה הי"ח חל משבר מוסדי וערכי בחברה המסורתית (עמנואל אטקס: "שיטתו ופעלו של ר' חיים מוולוז'ין כתגובת החברה ה'מתנגדית' לחסידות"; עמ' 18 בתוך:Proceeding am. ac. J. Reseach 1972 vols. 38-39 pp 1-45.
המשבר המוסדי התבטא בהפסקת קיומן של הישיבות הקהילתיות (שם, עמ' 17), ובירידה בפעילותן של ישיבות בכלל, בשל גורמים כלכליים (שם, עמ' 1); המשבר הערכי התבטא בירידת יוקרתו של תלמוד תורה ובהתרוקנות בתי המדרש (שם, עמ' 15).

תמורות אלה לא נתקלו בתגובה הולמת מצד המנהיגות הרוחנית היהודית: רוב הרבנים היו מנוכרים להן, ואלו שהכירו בהן נרתעו מכל ניסיון לשיפור צורה וסגנון, על מנת לשמר את תוכנה של המסורת (י' כ"ץ, עמ' 154). בין היחידים ברבנים שהיו ערים לתמורות, וביקשו דרכים חדשות ומקוריות לעמוד בפרץ, היה הרב יצחק יעקב ריינס.

ב. "עושה חדשות, בעל מלחמות"

הכותרת שלעיל מצוטטת מדברי ההספד שנשא אחד הרבנים ליד קברו הפתוח (ספר לידא; ארגון יוצאי לידא בישראל, ת"א תש"ל, עמ' 96). דומה שאכן מיטיב תיאור זה לאפיין את דמותו הרוחנית: "עושה חדשות" היה בתחומי ההלכה, ההגות והמעשה; "איש מלחמות" היה במובנו החיובי של הביטוי - איש העשוי ללא חת. עמידתו ללא חת - אשר הביאתו לעתים לעימות עם גדולי התורה שבדורו - נבעה מתחושת שליחות לוהטת שפיעמה בו: "רוח גדול וחזק בא ויגע בכל פנות לבבי" (הרב ריינס: אור שבעת הימים; וילנא, תרנ"ו, עמ' IV).

הסחף האמור שנסחפו בו צעירי ישראל ממקור חייהם, מן התורה, הוא שעורר את הרב ריינס לעמוד בפרץ. אכן, תחילתו של אותו סחף הוא, כאמור לעיל, בשלהי המאה הי"ח, אלא שבמחציתה השנייה של המאה הי"ט הלך ונתגבר זרם הצעירים היהודים שפרשו מן הישיבות אל האוניברסיטאות, עד שאף "משפחות אדוקות... לא יכלו לעמוד בפניו" (אהוד לוז: מקבילים נפגשים; עם עובד, ת"א תשמ"ה עמ' 27). גם לוחם נמרץ כר' ישראל סנלטר לא עצר כוח "לעצור בעד התפשטות המגפה", ולהליכתו לגרמניה בשנת 1857 היתה מעין "הודאה בקוצר ידו להשפיע על הנעשה בקהילות ליטא" (שם, עמ' 34). הרב ריינס, כאמור, התעורר לעמוד בפרץ.

ג. שני נתיבים

את התעוררותו ניתב הרב ריינס בשני נתיבים. נתיב התורה ונתיב הציונות. את שני מפעליו אלה מסכם הוא, בהיותו בן ע"ג, בהקדמה לספרו "שני המאורות" (פיעטרקוב, תרע"ג, ח"ב, שער א, עמ' 5) בזה הלשון:

"בשער הראשון מדובר מהרעיון של ישוב א"י בכלל ומהתנועה הציונית והתייסדות המזרחי בפרט, ובשער השני מדובר מהישיבה הגדולה שיסדתי בע"ה פה. שני המפעלים האלה הם יקרים בעיני מאוד וחביבים לי ביותר, כי עוד מימי נעורי לקחו את לבי שבי וכל מעיני היו בהם".

"שני המפעלים האלה" - יסודה של תנועה לאומית רחבה, ויסודו של מוסד חינוכי בעירו - כרוכים כאן כאחד; שניהם חביבים על מייסדם, וחביבותם, כפי הנראה, שווה. מכאן אתה למד עד כמה דומיננטי היעוד החינוכי באישיותו. פעילות למען הארץ ויישובה ופעילות למען העם וחינוכו - כרוכים זו בזו. כך, כאשר הופיע הרב שמואל מוהיליבר על הבימה הציבורית, נפגש עמו הרב ריינס, הצעיר ממנו כמעט כימי דור, והציע לפניו תכנית רחבה, הכורכת כאחד התיישבות בארץ-ישראל עם ייסוד מוסדות חינוך בה (ס' לידא, עמ' 95). תכנית זו נראתה לרב מוהיליבר "פנטסטית" מדי (י' בן-נון: הרב יצחק יעקב ריינס, תולדותיו ופעולותיו; חוברת בהוצאת ה'מזרחי', ורשה, [בלא ציון שנת ההוצאה], עמ' 13), ולא יצאה אל הפועל. לאותה תכלית עצמה - יסוד ישיבה גדולה בישוב החדש ההולך ונבנה בארץ ישראל - התכתב עם הרב קוק, הצעיר ממנו לימים. הרב קוק הוא אשר פנה אל הרב ריינס, כאל אחד מ"גדולי עמנו אשר בחו"ל" (אגרות הראי"ה, כ"א, ירושלים תש"ג, עמ' ק"כ), ובידעו את שאיפותיו ואת הגיגיו - ההולמים את אשר לו עצמו - הריהו מביע את מחויבותו לקשט ישיבה זו "בכל דרכי הידור פנימי וחיצוני, ולקחת כל חלק טוב מכל מקום שידנו מגעת לנטע בקרבה". הוא גם מזמין את הרב ריינס לפעילות משותפת במימושו של אתגר זה: "ע"כ הבה נתקשרה נא יחד, ונצא לעזרת ה' בגיבורים". דומה, שהפעם היה זה הרב ריינס שראה את התכנית כדמיונית מדי, והיא לא נתממשה. הדבר היה כבר בעת זקנתו, ובעת התבססותה של ישיבתו הגדולה בלידא. בישיבה זו ראה הרב את התגשמות חלומותיו בתחום החינוך, ולא ראה את העברתה לארץ-ישראל כתכנית מעשית. תכנית כזו אמנם הוצעה לרב ריינס - כשנה לפני מכתבו האמור של הרב קוק - על ידי מרדכי בן הלל הכהן. הרב ריינס משיב לו במכתב ארוך ונרגש:

"ההצעה כשהיא לעצמה היא אידיאל יפה, קוסם ולוקח את הלב... אבל אין לו אחיזה בחיים... לא כן יסוד ישיבה מודרנית בחו"ל, לה ישנו יסוד בחיים ההוים... להכשיר את הלבבות לקראת האידיאלים העתידים..." (מכתב מיום כ"ג באייר תרס"ז; ארכיון מרדכי בן הלל הכהן, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי).

הצמידות של פעילותו הציונות ופעילותו החינוכית של הרב ריינס היא שמשכה אליו צעירים רבים, שביקשו להסתופף בצילו. בוועידה השניה של "המזרחי" בלידא (אדר תרס"ג), הופיעה משלחת של תלמידי הישיבות הגדולות בליטא, וביקשה לייסד ישיבה חדשה, אשר יורו בה גם לימודים כלליים, ואשר תלמידיה יוכלו לעסוק בגלוי גם בטיפוח הרעיון הציוני, עיסוק שנאסר עליהם בישיבות רבות (ס' לידא, עמ' 107). ואכן, הצעתם נתקבלה - הוועידה החליטה על ייסוד הישיבה, והתפקיד הוטל על הרב ריינס.

ד. הזיקה שבין תורה לציונות

את שני הנתיבים האמורים ראה הרב ריינס ככרוכים ומשולבים זה בזה. כך - על פי עדותו של משה כהן, מזכירו של הרב ריינס בתנועת 'המזרחי' - אחד הנימוקים המכריעים שעמדו לנגד עיני הרב בייסדו את ישיבת לידא הייתה הציונות, עדות זו עולה בקנה אחד עם דברי הרב ריינס עצמו, שמציין את הרעיון הציוני כאמצעי היחיד העשוי לשמש תריס בפני בריחתו של הנוער לרעות בשדות זרים; יתר על כן: הציונות אינה אלא הפיכה של אותה בריחה. וכך כותב הרב ריינס בספרו "שני המאורות" (תרע"ג, ח"ב, ש"א, עמ' 27): "חבת ציון היא המעצור האחד אשר יעצור את רגלי בניכם מלכת בדרכים זרים לרוח עמנו... היא הדרך ההפוכה המכרעת את הכף כנגדה". והנה - לכאורה בניגוד לאמור לעיל - לא זיהה הרב ריינס את ישיבתו עם תנועת "המזרחי". עובדה זו מצוינת הן על-ידי שלמון (שלמון: The Yeshivah of Lida a unique of Higher Learning in VIVO,Annual of Jewish Social Vol xv, N.Y. 1974 p. 106-112 עמ' 109), הן על-ידי גאולה בת יהודה (איש המאורות, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 294); אולם בהדגשיהם השונים נרמזים נימוקים שונים לאותה עובדה. שלמון מדגיש את העובדה, שבפניותיו של הרב ריינס אל הציבור בענייני הישיבה "פנה אל קהילת החרדים כולה, בלא הבחנה בין ציונים למתנגדיהם" (שלמון, שם, עמ' 110); מכאן, שעיקר מטרתו בהקמת הישיבה היא "לשמר את ערכי החברה החרדית ומוסדותיה" (שם, עמ' 109), ואילו זיהויה עם תנועת 'המזרחי' עלול לחבל במטרה זו. ג' בת יהודה מדגישה את העובדה, שמרבית חברי מרכז "המזרחי", והרב ריינס בתוכם, התנגדו לזיהוי הישיבה עם התנועה (איש המאורות, עמ' 294); מכאן שהזיהוי עלול לחבל במטרות התנועה. ג' בת יהודה מסתמכת גם על עדותו של תלמיד המעיד בזיכרונותיו שהרב ריינס התנגד לזיהוי האמור (שם, עמ' 295).

לאמיתו של דבר, עולות שתי המטרות - שימור ערכי החברה החרדית וטיפוח תנועת "המזרחי" - בקנה אחד, והן מצטרפות למסכת חינוכית אחת. הזיקה בין שני המפעלים - המדיני והחינוכי - וההפרדה ביניהם אינם אלא שני צדדים של מטבע אחד. וכך מצטטת ג' בת יהודה את דבריו של הרב ריינס מתוך מכתבו אל אוסישקין (שם עמ' 296): "ישיבה זו... מועילה לציונותנו", שכן היא מחנכת צעירים "מסורים בכל לבם לעמם וקדשיו". היינו: החינוך למסירות לערכי "עמם וקדשיו" יביאם ממילא לרעיון הציוני. דומה, שכאן מגלה הרב ריינס את נימוקו העיקרי להימנעותו מזיהוי מפעלו החינוכי עם מפעלו התנועתי; כאן מופיע הוא במלוא קומתו כמחנך: מסירותו של החניך לרעיון כלשהו חייב לנבוע מתוכו, מתוך התפתחותו העצמאית; אין לכבלו בדוקטרינות צרות של אידיאולוגיה מדינית. ייסודה של תנועת "המזרחי" לא בא אלא לצורך זמני - עד שיבינו המתנגדים לציונות מטעמים של "חרדיות" שהתנגדותם נובעת מאי הכרתם את מניעי הציונות: "לא לבד שאין בתנועה הזאת איזה רע מוסרי, כי עוד נהפוך הוא שיש בה טוב מוסרי" (אור חדש על ציון, וילנה תרס"ב; דול"צ, עצ' 27-28). צורך זמני זה בתחום המדיני אסור לו שיחדור לתחום החינוך; בחינוך אין מקום לאינדוקטרינציה ולהטפה. דבר זה היטיב להבין אחד התלמידים (בן-נון, שם, עמ' 17):

"השקפה מוצקה הייתה לו להרב ריינס, כי כל מי שלמד לדעת את תורת היהדות הטהורה והצרופה וכל מי שמסתכל בעיניים פקוחות אל פרשת ימי חייו של העם העברי... אי אפשר לו שיבדיל כבר בין ההכרה הלאומית ובין המסורה הדתית, ואין מקום להשניות והחצאיות שבלב. מתוך השקפה זו מצא למיותר להכניס את הישיבה לתחומה של המפלגה המזרחית".

מדברי הרב ריינס עצמו על נושא זה ניתן ללמוד, שהכנסת "הישיבה לתחומה של המפלגה" - לא זו בלבד שהוא מיותר, אלא הוא אף מזיק, שכן יש בו משום פגיעה בכבודו העצמי של החניך (שני המאורות ח"ב, ש"ב, עמ' 14): "אחד מתנאי החינוך בהישיבה הזאת הוא, להשריש בלב התלמידים מהכרה עצמית... שיש לכל אחד להתגאות בתורתו מעין הגאון הלאומי". היינו: הישיבה צריכה לטפח את כבודם העצמי של חניכיה, שיישאו בגאון את נס התורה והלאום כאחד.

א. המושג "מבשרי הציונות" וניתוחו

בניתוחו את המושג "מבשרי הציונות" מבחין י' כ"ץ בשלושה רבדים, המדורגים על פי מידת קירבתם אל הגשמתו של המעשה הציוני. הרובד הקמאי - בטרם היות ציונות לתנועה - הוא רובד של "הוגים ועושים, שהעלו על דעתם רעיונות מעין אלה של גדולי התנועה או עשו מעשים דומים לשלהם", כגון השל"ה, רבי מנשה בן ישראל, פרץ סמולנסקין, או אף בני אומות העולם, כגון ג'ורג' אליוט ולורנס אוליפנט (י' כ"ץ: לאומיות יהודית; הספריה הציונית, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 264-263). הרובד האמצעי - הוא הרובד הזוכה בפי כץ בכינוי "המבשרים" - מונה, לדידו, שלוש דמויות, הלא הן: הרבנים קלישר ואלקלאי, ומשה הס (שם, עמ' 20-23). הרובד האחרון הוא רובד המגשימים, הכולל את "בני העליות השונות", אשר הכוח המלכד אותן היא "שאיפה רעיונית משותפת" (שם, עמ' 269).

הקריטריון המבחין בין הרבדים השונים - סבור כ"ץ - אינו בטיב האידיאות המניעות אותם, או ברעיונות שהם מבטאים, אלא "בראשית פעולתם הממשית של הרעיונות" (שם, עמ' 267). פעולתו הממשית של רעיון ניכרת על פי קריטריון סוציולוגי, הלא הוא כושרו של הרעיון ליצור "כח ליכוד חברותי" (שם, עמ' 273). מידת החדירה של הרעיון או של המעשה הבודד - שהגו או שעשו בני הרובד הראשון לשכבות חברתיות רחבות - היא המבחינה בין רובד זה לבין רובד "המבשרים". לקריטריון סוציולוגי כללי זה מוסיף כ"ץ קריטריון ספציפי, הנוגע לתוכן הבשורה של מבשרי הציונות: הצידוק לייחוסו את השם "מבשר הציונות" לרב קלישר ולחבריו טמון, לדעת כ"ץ, ב"חידוש כוחה של תקוות הגאולה לחזור ולפעול, אחרי תקופת ההסתלקות מתקווה זו בראשית ימי האמנציפציה" (שם, עמ' 302).

צירופו של היסוד התוכני-הציוני - הכרוך בכיסופי הגאולה של עם ישראל לדורותיו - ליסוד הצורני-הסוציולוגי, הוא היוצר אפוא את הקריטריון המבחין בין ה"הוגים ועושים" הבודדים לבין "המבשרים" של התנועה הציונית.

קריטריון מורכב זה עצמו - בהתעצמותו עד כדי הוצאת הרעיונות מן הכוח אל הפועל - הוא המבחין גם בין רובד המבשרים לרובד המגשימים. ברובד זה חוברים המגשימים ל"איגוד חברותי חדש, שמלכד את בני העליות השונות על יסוד שאיפה רעיונית משותפת", ויש שהכוח החברותי מתעצם עד כדי אפשרות לייחס לו מאפיין דתי:

"בשלבים מסוימים של תהליך ההגשמה מתקרב הכוח החברותי המרתק של הציונות לדרגתם של התנועות הדתיות בראשית גילוייהן" (שם, עמ' 269).

ב. מרובד "האוטופיסטים" אל רובד "המבשרים"

דומה שניתן לראות בדמותו ובמפעליו של הרב ריינס את השתקפותם של כל שלושת הרבדים האמורים, בסדר כרונולוגי. הגורם האישי-חוויתי קושרו משחר נעוריו "בעבותות אהבה נצחת לארצנו הקדושה" (שני המאורות, ח"ב, ש"א, עמ' 48), עוד בטרם לבש צורת רעיון מנוסח, ובוודאי לא תכנון של ביצוע. גורם חווייתי זה הוא האנלוג לרובד הראשון, הכולל דמויות בודדות, החסרות תנופה של תנועה. בראשית העשור השלישי לחייו מסתמנת תחילתו של המעבר לרובד השני, רובד המבשרים: בשנת תרכ"ב מופיעה המהדורה הראשונה של ספרו של הרב קלישר, "דרישת ציון", ושנים ספורות אחריה - בשנת תרכ"ו המהדורה השניה. קרוב לוודאי, שהספר הגיע לידי הרב ריינס והשפיע את השפעתו, שכן דרכו הייתה לחזר אחרי כל ספר חדש שהופיע בדפוס, בתחומי התעניינותו. השפעה זו מסמנת את תחילת הימשכו של הרב ריינס אל אותה חבורת דמויות אשר "הצליחו ליצור קשרי גומלין די הדוקים בינם לבין עצמם וכן בינם לבין אישים פחות בולטים שהושפעו מהם", ואשר מכונה בפי כ"ץ "מבשרי הציונות המודרנית" (י' כ"ץ, תשמ"ג, עמ' 30-29). באותו עשור - בכתב-יד משנת תרכ"ח (כרך שסימנו בספריית יהודה, מוסד הרב קוק, הוא כ 573 דף ב ע"ב) - תובע הרב ריינס מן היחיד בישראל להקדים בתפילתו את הבקשה לתשועת ציון לבקשותיו על עצמו. תביעה זו - אף שעדיין היא בגדר הלך-מחשבה מסורתי - יש בה צעד לקראת רובד "המבשרים", וסביר להניח שבניסוחה הושפע הרב ריינס מפסקה המופיעה בספרו הנזכר של הרב קלישר - פיסקה העוסקת בתפילה, ומצוטטת מסידורו של ר' יעקב עמדין (הרב צ"ה קאלישר, תרכ"ו, דף כ"ב ע"א):

"ידוע שחובת המתפלל לכוון גופו כנגד ירושלים... ולא יספיק הרושם והרמז וכו' לזה הוצרך כל אדם מישראל לעשות הסכמה קבועה בלבו לעלות לדור בארץ ישראל ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם" (הרב צ"ה קלישר, תרכ"ו, דך כ"ב בע"א).

כעבור כשנתיים-שלוש, בראשית העשור הבא, מתחילים להסתמן בגישתו של הרב ריינס יסודות של השקפה לאומית מודרנית: הוא שולח מבטו אל סיטואציה ריאלית מדאיגה, הלא היא יחסו העוין של הצאר הרוסי אל היישוב היהודי שברוסיה, וכוח עמידתו הדל של היישוב היהודי הזה. שכן, מצד אחד הלכה והחריפה בשנים אלה המדיניות הריאקציונית של אלכסנדר השני, ומצד שני חלה הידרדרות דתית ולאומית בקרב רבים מצעירי ישראל (אטקס: ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר; מאגנס תשמ"ד, עמ' 274-273). סיטואציה זו מעוררת בלבו של הרב ריינס כאב עמוק על "שפלות מצבם" של ישראל, והוא כורך את מצבם זה עם ההידרדרות האמורה. צעירים אלה - טוען הרב, "המשחיתים אשר עמדו להשחית את כרם ישראל" - אינם חשים את "רוח ההרגש הלאומי", היינו, אותה גאווה לאומית המאפיינת את ישראל יותר מכל אומה (כ567, דף נ"ח ע"ב).

בחלקו השני של אותו עשור מתחלף המונח "רוח ההרגש" - המציין תחושה סובייקטיבית של גאווה לאומית - במונח "הרוח הלאומי", המציין כוח אובייקטיבי, המהווה את "יסוד האחדות" של האומה: "בעת שביהמ"ק עמד על תלו אז הי' הוא המאחד... לרוח הלאומי" (כ185, דף ס ע"ב).

חילוף זה מעיד על התחזקותה של "האוטופיה הלאומית" בליבו של הרב ריינס, זו "שכוח השפעתה נבע מעובדת היותה מרומזת במסורת המשיחית" (י' כ"ץ, תשמ"ג, 28). מסורת משיחית זו היא אשר מייחדת את הלאומיות היהודית משאר התנועות הלאומיות, והיא גם המאפיינת את הופעתם של "מבשרי הציונות" ואכן, ערג הרב ריינס באותה עת לסיומה של התקופה שבה "יסוד האחדות יהי' רק ע"י הדת", ולתחילתה של תקופה שבה "יהי' רסן הממשלה בידם", ואז - "אם יטו חיי המדיני אל חיי הרוחני" - "ישובו לגאולתם" (כ581, ח"א, דף קל"ה ע"ב). אותה תחושת הכוח המהווה את "יסוד האחדות" בעם, מתסיסה את רוחו של הרב ריינס באותה תקופה, ובשבט תרל"ח הוא מצטרף ל'תענית ציבור' שהוכרזה "כמעט בכל קהילות ישראל", ודורש בקהילתו דרשה של התרסה כנגד השלטון, על נסיונות "תיקון היהודים" שלו (כ605, דף קי"ז).

"האוטופיה הלאומית" האמורה מתחזקת והולכת בלב הרב ריינס באותו עשור - העשור הרביעי בחייו - והריהו מצטרף גם בפועל אל אותה קטגוריה של רובד "המבשרים": הוא בא בחליפת מכתבים "את הגאונים הצדיקים מוהר"צ הירש קאלישר זצ"ל ועם מוהר"א מגרידץ זצ"ל" (שני המאורות, שם, עמ' 5). זיקה זו של הרב ריינס אל רובד המבשרים, ובמיוחד אל הרב קלישר, כבר הוזכרה לעיל, והיא תובהר יותר להלן.

ג. זיקת הרב ריינס אל ר' צבי הירש קאלישר

חילופי האיגרות האמורים בין הרב ריינס לבין רצה"ק "בענין ישוב הארץ" אינם, למרבה הצער בידינו: עזבונותיהם של שני האישים אבדו בסערות הימים. לא נותר בידנו, אלא להסיק על צינורות השפעת הרב קלישר על הרב ריינס מתוך שיתוף רעיונות ודמיון של ניסוח.

את ספרו "דרישת ציון" פותח הרב קאלישר במובאה ממס' דרך ארץ:

"אמר ר' יהושע בן לוי, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם גרמתם לי להחריב את ביתי ולהגלות את בני, היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם, דכתיב שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך". את משמעותו של מדרש זה מבין הרב קלישר על פי דרכו:

"ירצה, אם בכל לב תשאלו ותבקשו שלום ירושלים, אז ישליו אוהביך... אם יהי' עיניך ולבך אל אדמת קודש אז יבקע כשחר אורך... שלא יזח מחושן לבך כוסף רוחך על הר ציון... זה סיבה לראשית גאולה לארץ הקדושה, אשר לאט לאט תצמיח קרן ישועה".

והנה, זה לשון הרב ריינס:

"רק אחרי שבנ"י יכוננו מיתרי רצונם ומחשבתם, אור חדש על ציון יאיר בשוב ה' את שבותנו" (מקוה ישראל, בתוך: "בית המדרש: "בעריכת מ"י ברדיטשבסק, תרמ"ח עמ' 70).

יסוד משותף זה בהגותם של שני האישים - התניית הגאולה ברצון ובכוסף של העם אל הארץ ובהשתדלותו הפעילה להגשמת רצון זה - אינו ממצה את הדמיון בהלך מחשבתם. להלן כמה טיעונים נוספים המודגשים על ידי שניהם.

שניהם מונעים על ידי מצבו העגום של הישוב הישן בארץ, הנתון לחסדי 'החלוקה', ורואים בו מצב המעורר מחלוקת וריב, ומתוך כך חשים שניהם בצורך בפרודוקטיביזציה של חיי הישוב. יתר על כן: שניהם רואים רמזי גאולה במצב אשר בו הארץ נותנת פריה; אלא בעוד שאצל רצה"ק הדבר הוא בגדר חזון - לאחר שתוגשם הצעתו "להקים בארץ נחלת שדה וכרם" (בפתיחה לספרו) - "כי יעשו בעצם פרי הארץ, אשר אין לך קץ מגולה מזה", הרי הרב ריינס רואה את ההתעוררות הזו לנגד עיניו ממש, ובמלוא התפעלותו הוא מכריז: "מה שגבו דבריהם הקדושים בעת שדברו מענין הגאולה", ומביא את דברי ר' אבא בסנהדרין צ"ח:

"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (כ585, ח"ב, כ"ה-כ"ו).

נקודה נוספת המודגשת על ידי שני האישים היא ראייתם את יד ההשגחה בעובדה, שהארץ לא נתנה את יבולה בכל אותן מאות שנים שישראל לא ישב על אדמתו. ושוב, ניכר ההבדל בתקופה ההיסטורית שבה נאמרו הדברים: רצה"ק מצטט בשנות השבעים של המאה הי"ט את הפסוק מיחזקאל, ודורשו לעניינו - "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו וגו' - אכן רק לעמי ישראל כאשר קרבו לבוא"; היינו, רצה"ק מקווה שהארץ - אשר עדיין שוממה בזמנו - תיתן פריה לעם ישראל כאשר יחל בקרוב לעבדה; ואילו הרב ריינס - בשנות השמונים - כבר רואה את השינוי המהפכני, והוא מתפעם ממראה עיניו:

"הארץ חכתה רק על בניה 'אחרי כי עד העת ההיא לא נתנה את יבולה כאלו כבשה בקרבה כל כוחותי' לבלתי להשביע בהם זרים" (שם, שם).

ד. יסודות מודרניים של השקפה לאומית

אולם, בצידה של הזיקה הקיימת בין רצה"ק לבין הרב ריינס, קיים פער בתפיסתם את הרעיון הלאומי. בעוד מערכת המחשבה של הרב קלישר מבוססת כולה על מושגי המסורת, ואין בה "דבר וחצי דבר" - כלשונו של י' כ"ץ - "מיסודות ההשקפה הלאומית המודרנית... כגון היסטוריה, הרגש הלאומי, חיבת הלשון והארץ" (י' כ"ץ, תשמ"ג, עמ' 300), הרי במחשבתו הלאומית של הרב ריינס כרוכים ומעורים היסודות המודרניים של המושגים הללו עם מושגי המסורת. בהקשר זה ניתן גם לראות את הפער הקיים ביחסיהם של שני האישים אל האמנציפציה: בעוד הרב קלישר רואה בה מיפנה חיובי בתולדות ישראל, ואינו חש בסכנת ההתבוללות שבעקבותיה (ראה שם, עמ' 290) - רואה בה הרב ריינס צורה מודרנית של מזימות שזוממים שונאי ישראל להכחידו:

"תחת אשר שרפו את היהודי על מוקד ברגעים אחדים עתה יניחו לו ספוגין של צמר" (כ581, דף נ"ה ע"ב).

בנושא זה נוקט הרב ריינס עמדה ריאלית ומפוכחת, לא רק מול עמדת רצה"ק, אלא גם מול עמדתו של ר"ש מוהליבר, שנוסחה כדלהלן:

"כי בעזר ה' הוסר העול... ובדרך כלל ברוב מדינות אירופה הננו עומדים על גרם המעלות ורק עוד מדרגה אחת או שתים וגאולתנו תהיה בלי ספק" (ספר שמואל, הוצאת הסתדרות המזרחי, ירושלים תרפ"ג, עמ' קנ"ה).

דומה, שניתן להסיק בדרך כלל: בעוד שהרב קאלישר נחשב "מבשר" בפעילותו הציונית בלבד, ואילו בשאלות מחשבה של הזמן ניתן לראות בו שמרן (י' כ", תשמ"ג, 290-289) - הרי דמותו החדשנית והמקורית של הרב ריינס ניכרת בתחומי הגות ופעילות רבים ומגוונים, ובמיוחד בשני מפעליו שתוארו לעיל.

ה. מרובד "המבשרים" אל רובד "המגשימים"

בראשית העשור החמישי לחיי הרב ריינס מסתמן בו המעבר מ"מבשר" אל "מגשים". באותן שנים - ראשית שנות השמונים למאה הי"ט - חל המהפך ההיסטורי המכריע, אשר הוביל "לקראת התנועה הלאומית במלא המשמעות של המלה" (י' כ"ץ, תשמ"ג, 30). בעקבות "הפרעות והרעמים", כלשון הרב ריינס, שפרצו בתחילת העשור, נמלכו רבים מצעירי ישראל ברוסיה - צעירים שתלו תקוות באמנציפציה וביקשו לראות עצמם רוסים לכל דבר - ושמו פניהם ציונה. מיפנה חד זה מתואר על ידי ב"צ דינור כדלהלן ("תכניותיו" של איגנאטייב ל"פתרון שאלת היהודים" וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנות תרמ"א-תרמ"ב; בתוך: "העבר", חוברת י', ת"א, תשכ"ג, עמ' 7):

"הזדעזעות המוני העם היהודי בשנים אלה היתה גם הזדעזעות של יקיצה לאומית, חברתית ומדינית. והביטוי הראשון של הזדעזעות זו היה, כידוע באותה תענית ציבור, שבעצם הכרזתה ובדרך ביצועה היה חלק רב לדור הצעיר, אשר השתתפותו הפעילה בעצרות התפילה בבתי הכנסת הייתה בה משום הפגנה לאומית רבת רושם".

והנה, אף שרואה הרב ריינס במהפך זה בלבם של צעירי ישראל את יד ההשגחה, אשר מתערבת לעת הצורך במהלך ההיסטוריה על מנת להשיב בנים לגבולם - אינו נותר פסיבי בציפייה להמשך פעולתה של אותה "יד", אלא מצטרף בכל מאודו לאותה "יקיצה לאומית", כביטויו של דינור, ומתגייס במלוא התלהבותו למען "הרעיון הקדוש של א"י" (כ583, דף ב ע"א). פעילותו בתענית הציבור האמורה נזכרת לעיל, ובאותה שנה דרש שתים עשרה דרשות "במר רוחו". טיעוניו בתקופה זו מעמידים אותו בשורה אחת עם חלוצי "ההתמרדות בגורל היהודי", כביטויו של דינור בהמשך המובאה שלעיל. בכרך כתב היד כ 585 טוען הרב ריינס את הטיעונים הבאים (ח"ב, דפים כ"ה-כ"ו):

הנכנע לעול השיעבוד תחת ידם של שליטי האומות עלול לאבד את תחושת חירותו; הנוטל את גורלו בידו ופונה ציונה פורק את עול השעבוד, והריהו בן חורין בעבדו את אדמתו או בעיסוקו "בחרושת המעשה"; ההרגל הרווח במשך הדורות בקרב יהודי התפוצות לעלות ארצה על מנת למות בה ולהיטמן באדמה - הרגל מגונה הוא, שהרי כל מאמרי חז"ל המדברים בשבח הארץ מכוונים אל החיים.

בהתגייסותו זו למען רעיון שיבת ציון חש הרב ריינס את פעמי "הקץ": "אין קץ מגולה מזה" - הוא מצהיר, בהתפעמו ממראה עיניו, שהארץ החלה לתת פרייה לבניה, כמתואר לעיל.

בעקבות שנת השמיטה - העומדת בפתח (תרמ"ט) ומעוררת את בעיית קיומו של הישוב היהודי בארץ שעודנו בחיתוליו - פונים גם כמה "ממוקירי הישוב באה"ק" אל הרב ריינס, בבקשם סעד להשקיט דאגתם. הרב נענה להם בחברו את ה'קונטרס' המורה היתר לעבודת האדמה לישוב הדל, ובקריאתו אל גאוני ירושלים להצטרף להיתר. אולם, רעיונותיו החדשניים בתחום החינוך ועמדתו החיובית כלפי תנועת חיבת-ציון החשידוהו בעיני רבנים רבים, והרחיקוהו מוועידותיהם (ראה שלמון: ראשית ריפורמה בישיבות מזרח אירופה - מאמציו של הרב ריינס בשנות השמונים למאה שעברה; בתוך: מולד, כרך ד', אייר-סיון תשל"א, עמ' 164).

ו. הופעתו של הרצל

בחלקם השני של שנות התשעים חלה "הופעתו המטאורית של הרצל" (לוז, עמ' 162), וזו הפליגה והלהיבה בלב הרב ריינס את "האוטופיה הלאומית" שצוינה לעיל. הוא רואה בהרצל את "מהותו של המלאך" שליח ההשגחה, שכן "גם בהטבע יש א-להות כמו בהנס", ולפיכך ניתן לייחס להרצל את המושג "נצחיות", "כי גם אחרי מותו ניכרת פעולתו" (כ591, ח"ב, דף נ"ז ע"ב). בהתפשטותה המהירה של הציונות המדינית בקרב העם רואה הרב ריינס "כמו אתחלתא דגאולה כי נתקיים בנו והשיב לב אבות על בנים" (שם, דף רצ"ב, ע"ב) אמנם, לא מיד עם הופעתו של הרצל נתפס הרב בקסמו - כשנתיים ימים התלבט עם עצמו עד שהחליט להצטרף לפעילות מלאה בתנועה הציונית, ורק בקונגרס השלישי (תרנ"ט) החל להשתתף באורח פעיל. שם הוקסם מדמותו של הרצל ומרוח האחדות ששררה בקונגרס, ובהתלהבותו הריהו מזמין את רוחו של ריה"ל למעמד מרומם זה: "מי יתן ופקחת עיניך משורר א-להי לראות את המראה הגדול הזה" (אור חדש על ציון, עמ' 260) שם ראה הרב ריינס "עין בעין את הקשר האמיץ שבין בנ"י לארצם" (שם, עמ' 270).

ז. התבטאויות אפולוגטיות

המובאות שלעיל מצוטטות מספרו "אור חדש על ציון", שנכתב באותן שנים שבין תרנ"ט לתרס"א. בספר זה ניתן לחוש את המתח שנתון בו הרב בין תחושתו הפנימית, שהציונות היא תנועה של התחדשות רוחנית בתהליך של "אתחלתא דגאולה", לבין הצורך הפרגמטי שלו להפריך את טיעוניהם של מתנגדי הציונות מבין החרדים - צורך המאלצו לעתים לבטא את העמדה האפולוגטית, המבקשת למעט את תקפותו של היסוד הרוחני שבה, ולהעמידה כתנועה של הצלה בלבד.

בשל התבטאויות אפולוגטיות אלה של הרב ריינס, ביקשו כמה חוקרים לראות בתפיסתו הציונית "ציונות של הצלה" בלבד, וזאת, בניגוד קוטבי הן לתפיסתם של קודמיו - הרבנים קאלישר וגוטמאכר - הן לתפיסתו של הרב א"י הכהן קוק, אחריו, שראו בהתעוררות הלאומית שלב של הגאולה. דומה, שניתן להוכיח - במיוחד בהסתמך על כתבי יד שטרם ראו אור - שהמובאות מתוך כתביו, המדגישות את יסוד הגאולה שבתפיסתו הציונית של הרב ריינס, הן החושפות את תחושתו האותנטית.

תחושתו הפנימית של הרב ריינס היא, שאותו "רגש עממות" שהחל פתאום לפעם בלב האומה, שונה מן הרגש הלאומי שבלב כל אומה מאומות העולם. בישראל רגש זה "נגבל עם רגש הדת והאמונה", ואין עוד אומה ששמרה על קשר יחודי כזה. יחודיות זו של הלאומיות הישראלית במימד הקדושה שבה מודגשת גם אצל הרב קוק:

"הלאומיות הישראלית בצורתה האלוהית" שונה היא "מסתם לאומיות" (אגרות הראיה תש"ג, עמ' נ"ב)

האחרונה עלולה לגרור עמה "שפל מוסרי", בעוד הראשונה חובקת הן את המוסר החברתי, הן את חירות הפרט. קרבה רבה ניכרת בין רעיונותיו של הרב קוק לאלה של הרב ריינס, וצדק אליעזר שביד בהעירו, שהרב ריינס "הקדים את הרב קוק בביסוס תיאולוגי רחב של הציונות הדתית (תיאולוגיה לאומית ציונית בראשיתה - על משנתו של הרב יצחק יעקב ריינס; בתוך: מחקרים בקבלה, בפיל' יהודית ובספרות המוסר והגות מוגשים לישעיה תשבי במלאת לו שבעים וחמש שנים; מאגנס תשמ"ו עמ' 690).

בשלב זה עדיין מזדהה הרב ריינס כליל עם מטרות התנועה הציונית, והוא רואה בה תנועה של תשובה שכן לאחר ששבו אל עמם, "נוכל להאמין בהם כי ישובו גם אל יהדותם" (אור חדש על ציון, עמ' 168). אולם בקונגרס החמישי הצליחה סיעת "הפראקציא הדימוקרטית" להעביר את הצעתה בדבר חובת "החינוך ברוח הלאומי" - הצעה שהיתה לצנינים בעיני הצירים הדתיים, שחששו מהתערבות התנועה הציונית בחינוך המסורתי - ואז ראה הרב ריינס הכרח לעצמו להקים סיעה נפרדת: "כנוס מיוחד לעצמנו". אילוץ זה - שהצעיד את הרב בצעד נמרץ אל עולם העשייה האירגונית - נסך בו ביטחון גם בעמדתו העיונית, ותחת הנימה האפולוגטית שאיפיינה את ספור אוחע"צ, כאמור לעיל, באה עמדתו הנחרצת, שראתה בהימנעותם של "גדולי החרדים" מהצטרפות לתנועת "המזרחי" החמצה היסטורית, העם מצוי ב"מהפכת העתים", והפתרון הציוני הכרחי לא רק כדי להציל את בני העם, אלא גם על מנת להציל את "נשמת האומה" - את התורה. וזאת, שוב, ראייה נוספת לדומיננטיות של היסוד הרוחני בתפיסתו הציונית של הרב ריינס.

ח. ועידת מינסק

בחדשים הראשונים להיווסדו זכה "המזרחי" להדים נרחבים, ומספר "האגודות" שהוא מנה הגיע ל 160 (לוז, עמ' 317). בגלויה אישית אל אוסישקין (ארכיון ציוני 24 A /כ 17 /ת 3/ 208) מתאר הרב ריינס את זרם "המכתבים הרבים הבאים יום יום", ואת השמחה המובעת בהם "מהתיסדות האגודה הזאת".

מבחן הכוח הראשון בין "המזרחי" ל"פראקציה", שימשה ועידת מינסק, שנתכנסה באלול תרס"ב - מחצית השנה לאחר ייסוד "המזרחי". ועידה זו הייתה הוועידה הארצית הראשונה (וגם האחרונה) של ציוני רוסיה, שנתכנסה ברשות השלטונות, היא עוררה עניין רב, ונקראה בפי הציבור "הקונגרס של ציוני רוסיה". השתתפו בה מעל חמש מאות צירים, מאות אורחים, שבעים סופרים וכתבים שייצגו שישים עיתונים (יהודים וגם רוסיים). הבעיה העיקרית שעמדה על הפרק, ועוררה ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים, היא בעיית "הקולטורה", היינו, האם מטרתה של התנועה הציונית היא "חינוכו מחדש" של העם. מרכזיותה של בעיה זו מתוארת ברשימה החתומה בכינוי "ציוני", שפורסמה ב'המליץ', גל' 189, מיום ג' באלול, תרס"ב. הכותב מציין, "דרישת ה'קולטורה' היא המסך המבדיל בין העם ובין הציוניות כי העם מבין בקולטורה הריסת הדת", והרי העם ברובו הגדול "חרד מאוד לדתו ודבק בה בקשר נמרץ".

מבחינת יחסי הכוחות בוועידת מינסק נקל היה לרב ריינס להביא להכרעת-רוב שיתמוך בהסרת נושא 'הקולטורה' מסדר היום. מספר צירי 'המזרחי' היה קרוב למאתיים, ואילו צירי הפראקציה - כשישים. שאר הצירים היו אנשי 'מרכז', אשר גם הם נטו ברובם להתנגד להטלת "הקולטורה" כחובה, מטעמים של גישה ליברלית, השוללת "אינקויציא רוחנית" (דו"ח של משה קליימן מן הקונגרס החמישי ב"המליץ 1902, גליון 2). והנה - "הפתעה מוחלטת למרבית הצירים" (לוז, עמ' 322): לאחר אותו ויכוח בן שלושת הימים ולאחר ישיבת נשיאות הוועידה בהשתתפות הרב ריינס ואחד-העם - הונחה על שולחן הוועידה הצעת הפשרה של אחה"ע, לבחור שתי ועדות-חינוך מקבילות, האחת ל"חינוך לאומי-דתי", והשניה ל"חינוך פרוגרסיבי".

"מה הביא את הרב ריינס לשנות באופן כה פתאומי את עמדתו?" - שואל לוז (שם) - ומשיב בשתי גרסאות. האחת - הרב ריינס נוכח לדעת שההצעה להסיר את הנושא מסדר היום לא תזכה ברוב; השניה - הדאגה לאחדות התנועה. לשתי הגרסאות יש אסמכתאות. הראשונה נסמכת על דברי הרב ריינס עצמו ב"מכתב חמישי" (בן שמונה עמודים מודפסים) שיצא בחתימתו בתשרי תרס"ג, היינו, מייד לאחר ועידת מינסק. הוא, אכן, מזכיר שם - בנימה אפולוגטית - את חששו בעת הוועידה, שאם תועמד הצעתו להסיר את נושא "הקולטורה" מסדר היום - "תושב אחור" (שם, עמ' 4). גם הגרסה השנייה נרמזת בדבריו שם, ומאושרת על ידי משקיפים שונים. אחד המשקיפים הללו - י"ל רבינוביץ, עורך "המליץ" - מתאר בדרמטיות רבה את ויתורו של הרב ריינס על הכרעת-רוב לטובת עמדתו:

ראינו בהכנסיה הכללית, עד כמה גדלו הרבנים, עד שאפשר היה להם להיות למורי הוראה גם בתורת הסבלנות לכנסיה כלה... אולי אפשר להם להחליט ברוב דעות של הכנסיה הכללית בעזרת רבים מהמרכזים (=מאנשי "המרכז", בין "המזרחי" ל"פראקציה") שהיו מסכימים לנוסח כזה; אבל המזרחים ידעו כי הנצחון הזה יעלה לציונות במחיר רב, במחיר השלום... והנה החרדים התרוממו מעל לנצחון גרוע כזה... וחרדת קדש שררה בבית, עת קרא ראש המזרחים, הרב ריינעס, את הקריאה הגדולה: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום!' (מתוך כתבה החתומה בכינוי "איש יהודי", "המליץ", גל' 198, י"ב באלול תרס"ב).

לשתי גרסאותיו של לוז יש, אפוא, רגלים; אך דומה שקיים טעם נוסף, עמוק יותר,שניתן לחשפו בין השיטין של אותו "מכתב חמישי", ואף להסיקו מתכונות-נפשו של הר"ר ומגישתו הכללית. מן העניין הוא, בהקשר זה, לעקוב אחרי התייחסותו של הרב ריינס להשקפות אחד-העם.

ט. עמדה חינוכית של פתיחות ונכונות להתמודדות רוחנית

פתיחותו האינטלקטואלית של הרב ריינס אל עולם המחשבה והמדע, וסובלנותו כלפי דעות הזולת הן מן התכונות המאפיינות אותו. לא ייפלא, לפיכך, שמאמרי אחה"ע - אשר עוררו את חמתם של "חרדים" רבים - לא זעזעוהו כל עיקר, ואין הוא נוטל רשות לעצמו לדונו על שאין דעותיהם מותאמות זו עם זו. מה שמדאיג את הרב ריינס הוא רק זה, שמאמרים אלה "נתנו חרב בידי שונאי ציון... להפיל חומת בת ציון" (מתוך איגרות הרב ריינס אל אוסישקין).

דומה, שלכמה מיסודות עמדתו של אחה"ע כלפי ערכי היהדות - אף חש הרב אהדה רבה. ניתן להצביע לפחות על שלוש נקודות-צומת בהשקפותיהם של שני האישים: הגאווה הלאומית, הרציפות התרבותית, וביקורת ה"השכלה" וספיחיה.

הגאווה לאומית - שנזכרה לעיל כמרכיב דומיננטי בתפיסתו הציונית של הרב ריינס - מהווה יסוד מכריע גם בעמדת אחה"ע; באירוניה מרה מתאר אחה"ע את סיסמת ה"השכלה" "היה אדם בצאתך ויהודי באלהך":

"הפכו בזה את הלמוד התלמודי, לאמר: אומות העולם קרואים אדם ואין אתם קרואים אדם... ובני ישראל התחילו להתיפות, לשנות לשונם ובגדיהם, לאהוב זמירות יפות בבתי תיאטראות ובבתי כנסיות... אבל ב'אהלו' פנימה נשאר 'היהודי' מה שהיה: עבד עם כל התכונות התלויות בשם זה, אשר דבקו בו בימי גלותו" (על פרשת דרכים, ירושלים תש"ז, עמ' נ).

ביקורתו זו של אחה"ע את תחושת-העבדות מקבלת אצלו את ביטויה בשני כיוונים - פנימי וחיצוני. בפנותו אל עמו, הריהו מוכיחו על חקיינותו והתבטלותו בפני האומות; בפנותו אל האומות, הריהו מוכיחן על חרפתן אשר חרפונו: "הם מתעשרים מדלותנו, מתמלאים מחורבננו ולנו הם אומרים: כמה שפלה אומה זו ... גם את א-להינו לקחו להם עמים רבים, ואותנו יחרפו כל היום לאמר: 'איה א-להיכם?'" (שם, עמ' קע").

הרציפות התרבותית בתולדות הרוח של ישראל - אף היא יסוד מוסד בתפיסתו של אחה"ע. הוא מפנה את שבט-ביקורתו כלפי האמונה הרווחת ומתפשטת בימיו, "כי רק המקרא לבדו הוא הקולטורא העברית האמתית". אילו הייתה דעה זו נכונה, טוען אחה"ע, לא הייתה עוד תקווה "להחיות כוח היצירה של עמנו בשובו לארצו"; האמת היא, מסכם הוא טיעונו זה, ש"תורת הנביאים" ו"תורת התלמוד והשלחן ערוך" - "רוח אחד בראם" (שם, עמ' קע"ה-ו). יתר על כן, אחה"ע דורש יחס של כבוד אל "ההגיון התלמודי" ותובע מחכמי ישראל שיעסקו במחקרו (שם, עמ' קע"ח).

והרי תיזה זו מרכזית היא בעולמו הרוחני של הרב ריינס - בכל כתביו לוחם הוא את מלחמת כבודו של התלמוד, ההגיון האצור, וגדולתם המופלגת של חז"ל.

ההשכלה וספיחיה - ספרותה, 'חכמת ישראל', והריפורמה - שימשו מושא לביקורתו החריפה של אחה"ע. ההשכלה - טוען אחה"ע - היא שגרמה לעיקורו של מעיין היצירה הרוחנית של העם: עד תקופת ההשכלה "הייתה לנו באמת ספרות עברית מקורית", ואילו מכאן ואילך - "שדה ספרותנו שומם... כמעט הכל הוא תרגום או חיקוי" (שם, עמ' ק"פ). ואין היא אלא "מצבת זיכרון לעבודתנו הרוחנית" (שם, עמ' קע"ח). "האמנציפציא והאסימילציא" היא שהביאה עלינו את "הנטייה לבטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים... ולהשתדל בכל כחנו להדמות לאחרים... הרחיקה מגבולנו את מיטב הכשרונות... לתת לזרים חילם" (שם, עמ' קע"ו).

המובאות שצוטטו לעיל כלולות במאמר "תחית הרוח", והן נשמעו מפי אחה"ע בנאומו בוועידת מינסק. דברים אלה שמע, איפוא, הרב ריינס ממקורם הראשון, ובשל תיאומם לתחושותיו ולהתבטאויותיו הוא, עוררו בליבו נימים של תהודה: כאבו של אחה"ע על שרבים מגדולי הרוח והיצירה בישראל נותנים חילם לזרים, סלידתו מן ההתבטלות בפני הגויים, יחס הכבוד שלו אל התלמוד ואל ההגיון התלמודי, הסתייגותו מן ה"השכלה" וספיחיה - כל אלה הן תחושות והכרות הרווחות גם בכתבי הר"ר.

הרב ריינס אף מאמין, שחיבת-ציון היא תחילתה של תנועת תשובה ואילו עם ניסוחיו והשקפותיו של אחה"ע - הוא מוכן להתמודד התמודדות רוחנית, בלא להזדקק לחרמות ולגידופים. מה עוד, שאחה"ע מעמיד את העימות שבין שני פלגי הציונות על האמונה בלבד, ואילו בתחום המעשה הריהו תובע מן "הטבעים" שלא לעמוד "כמלוא השערה" על "חרותם הדתית במעשה (עפ"ד, עמ' מ"ג). עליהם לוותר על להט כפירתם, ולנהוג - למען אחדות העם - בחיי המעשה באורח החיים המסורתי. דבר זה מחזק את הרב ריינס באמונתו, ש"מתוך שלא לשמה יבואו לשמה".

דומה, שכאן טמון הטעם הנוסף, העמוק, הנזכר לעיל, לעמדתו ה"תמוהה" של הר"ר ב"פשרת" מינסק. על פי טעם זה - אין כאן כל עיקר "פשרה" שבדיעבד, אלא עמדה ש"מלכתחילה". הרב ריינס אכן מאמין בהכרח:

"לתקן את בתי הספר הנמצאים ברשותנו... כי יקנו בנינו ידיעה הגונה ונכבדה בתורתנו... את עמם ואת רוחו... את מוסרנו הלאומי הטהור... ועל צור מחצבתם גאותם... וגם את ההשכלה הכללית יקנו להם בנינו כשהיא בנויה על יסוד לאומי וציוני" ("מכתב חמישי", עמ' 6).

אמנם, אין הרב ריינס כותב דברים אלה משם עצמו, אלא מציג את "דברי המצדדים השונים בזכות החינוך" - אך מנימת הדברים עולה הזדהותו עם תוכנם. הרב ריינס גם מאמין בכוחו של "המזרחי" להתמודד התמודדות רוחנית עם העמדות השונות מעמדתו הוא; הוא מבקר את הסתגרותם של החרדים, אשר "יבדלו כלה מעל קהל הציונים ויסגו ממנה אחור", ועל אשר "אבדו את אמונתם בכחם" (שם, עמ' 3). לולא נסיגתם זו היו מהווים רוב מכריע בתנועה ציונית, אשר היא "מין חומר היולי העלול לקבל כל צורה שהיא ואין הדבר תלוי אלא בתכונת העובדים בו" (שם, שם).

פתיחותו של הרב ריינס, נכונותו להתמודדות רוחנית עם עמדות הזולת, הכרתו בברכה הטמונה בעימות אינטלקטואלי ותפיסתו החינוכית, הכורכת כאחד את פעילותו הציונית והחינוכית - כל אלה חברו יחדיו בהכרעתו ההיסטורית ב"פשרת" מינסק. דומה, שתכונות אלה הן המאפיינות את הציונות הדתית עד היום הזה.