|
תוכן המאמר: מעשה הגבעונים תפיסות תנאיות ואמוראיות תפיסת הרמב"ם תפיסות בעלי התוספות תפיסת הרמב"ן הברית בין שלמה ובין חירם מלך צור סיכום תמצית: האיסור לכרות ברית ליושבי הארץ לא נשמר פעמיים. מה כולל האיסור, וכיצד ניתן לקיימו? מילות מפתח: ברית עם יושבי הארץ, הברית עם הגבעונים. |
|
כידוע, נצטוו ישראל שלא לכרות ברית עם אומות העולם: "לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית" (שמות כג, לב, ועוד פעמיים בתורה). אולם כבר בתקופת ההתנחלות מסופר על יושבי הארץ הגבעונים שכרתו ברית עם ישראל (יהושע ט, ג-כז). מאוחר יותר כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור (מל"א ה, טז-כו). במאמר זה ננתח את הסיפורים המקראיים האלה מנקודת מבט הלכתית, באור חז"ל ובאור פרשני התלמוד הראשונים, ונברר את התרחשותם על רקע האיסור המקראי הנזכר. עיקר מטרתנו היא להראות, שלפי מקורות תנאיים ואמוראיים ולדעת גדולי הראשונים, בתנאים מסוימים לא היה איסור הלכתי לכרות ברית עם יושבי הארץ, ולפיכך הברית עם הגבעונים מתפרשת בעיניהם באור אחר. נעמוד אפוא על תפיסות פרשניות והלכתיות שונות הבאות להסביר את מעשה הגבעונים וכן גם את הברית שכרת שלמה עם חירם מלך צור וכתובים אחרים. מעשה הגבעונים |
"ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות
וקרית יערים:
ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלהי ישראל וילנו כל העדה על הנשיאים: ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו להם בה' אלהי ישראל ועתה לא נוכל לנגע בהם" (שם, יז-יט). |
|
הצטדקותם של הגבעונים בתגובה לטענתו של יהושע מלמדת, שלהבנתם, לולא ערמתם לא היו ישראל כורתים עמם ברית: |
"ויקרא להם יהושע וידבר אליהם לאמר למה רמיתם אתנו לאמר רחוקים אנחנו מכם
מאד ואתם בקרבנו ישבים:
ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד וחטבי עצים ושאבי מים לבית אלהי: ויענו את יהושע ויאמרו כי הגד הגד לעבדיך את אשר צוה ה' אלהיך את משה עבדו לתת לכם את כל הארץ ולהשמיד את כל ישבי הארץ מפניכם ונירא מאד לנפשתינו מפניכם ונעשה את הדבר הזה" (שם, כב-כד). |
|
הסיפור כמות שהוא עולה יפה לאור הנאמר בדברים (כ, י-יח), שהמצווה של קריאה לשלום מכוונת רק כלפי עמים רחוקים, שאינם יושבי הארץ, ושהמלחמה עמם היא בגדר מלחמת רשות, ולא כלפי העמים תושבי הארץ המכונים "קרובים", שלגביהם נצטוו לא להחיות מהם כל נשמה - "החרם תחרימם" - ושהמלחמה עמם היא בגדר מלחמת מצווה: |
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך
והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה
וצרת עליה ונתנה ה' אלוקיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף
והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך. ..
כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה רק מערי
העמים האלה אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם. ..
למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהם... (שם ,שם).
|
|
בספרות התנאית והאמוראית נחלקו הדעות מה דינם של העמים הקרובים, תושבי הארץ, ביחס לכריתת ברית עמם, ובדעות אלה נדון להלן. תפיסות תנאיות ואמוראיות ספרי זה הובא בבבלי סוטה (לה, ע"ב), בהמשך למחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון בשאלה האם נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להחרים את אלה שאינם יושבי הארץ. דעת רבי שמעון היא שאין להחרים את אלה, ומותר לכרות עמם ברית, והסתמא דתלמודא מזהה את דרשת הספרי כהולמת את דעת רבי שמעון |
תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה [=על האבנים, משעברו את הירדן] רבי יהודה
אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים... ואחר כך סדו אותם בסיד.
אמר לו רבי שמעון לדבריך איך למדו אומות של אותו הזמן תורה... רבי שמעון אומר
על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו '
)דברים כ, יח (או למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן... כמאן אזלא הא
דתניא [=לפי איזו שיטה הולך לימוד זה?] ושבית שביו (דברים כא, י) לרבות כנענים
שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן כמאן כרבי שמעון.
|
|
כאמור, תפיסה הלכתית זו עולה יפה עם פשוטם של מקראות: הגבעונים הערימו על בני ישראל
בהציגם את עצמם כבאים מארץ רחוקה, משום שאילו היו ישראל יודעים שהם מן העמים הגרים
בארץ, היה אסור לכרות עמם ברית, משום שהם בכלל "לא תחיה כל נשמה", וזאת על אף הסכמתם
לקבל עליהם שבע מצוות בני נח ("באו עבדיך לשם ה' אלוקיך..." - שם שם, ט).
אולם ממקראות אחרים בתנ"ך נראה שהיו ניסיונות לכרות בריתות גם עם עמים קרובים. כך מסופר בדברים: "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי לאמר אעברה בארצך... בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך" (שם ב, כו). השאלה היא, איך פנה משה בבקשת שלום לסיחון מלך האמורי, והרי נצטווה על "החרם תחרימם" ועל "לא תחיה כל נשמה !?" גם המובא ביהושע יא, יט-כ: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בנ"י בלתי החוי יושבי גבעון... כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה" - מעורר תמיהה דומה, כי מפסוקים אלה עולה, שאילו היו שבעת העממים מסכימים לעשות שלום עם ישראל, היו ישראל יכולים לכרות עמם ברית. תפיסה זו עולה מן הספרי במדבר (פיסקא עח): |
וכן אתה מוצא ברחב הזונה מהו אומר... שמונה כהנים ושמונה נביאים עמדו מרחב
הזונה ואלו הם... והרי דברים ק"ו ומה מי שהיתה מעם שנ' בו לא תחיה כל נשמה
)דברים כ טז) על שקירבה עצמה כך קירבה המקום, ישראל שעושים את התורה עאכ"ו
=]על אחת כמה וכמה] וכן אתה מוצא בגבעונים... והרי הדברים ק"ו ומה אלו שהיו
מעם שחייב כליה על שקירבו עצמם קירבם המקום, ישראל שעושים את התורה עאכ"ו.
|
|
בספרי זה מוצגים הברית שכרת יהושע עם רחב הזונה וכן הברית עם הגבעונים כאירועים לגיטימיים מבחינה הלכתית. בצורה מפורשת יותר באה דעה זו בדברי האמורא רבי שמואל בירושלמי שביעית (פ"ו, ה"א): |
דאמר רבי שמואל שלוש פרסטיניות [=כרוזים] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו
לארץ. מי שהוא רוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה
והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי... גבעונים השלימו. ..שלושים ואחד מלך עשו
מלחמה ונפלו.
|
|
לפי דברי רבי שמואל, תחילה הציע יהושע לשבעת העממים לכרות עמם שלום, ורק משום שסירבו ,
נלחם בהם.
לאור תפיסה זו מובן פשט הכתוב ביהושע יא, יט: "לא היתה עיר אשר השלימה עם בני-ישראל... למען החרימם לבלתי היות להם תחִנה" - כי מלכתחילה ישראל היו יכולים לכרות ברית שלום עם העמים אילו רצו העמים בכך. גם הסיפור במל"א ט, כ-כא, אודות שלמה, שלקח את הנותרים מעמי הארץ והעלם למס עובד, מובן ביותר; מי שהיו מוכנים לתנאי ישראל, מותר היה לקבלם. עם זאת, מסיפור הגבעונים עולה קושיה משמעותית על תפיסה הלכתית זו: מדוע היו החיוים , יושבי גבעון, צריכים להערים ולהציג עצמם כבאים מארץ רחוקה, והרי גם לו היו באים כתושבי הארץ הרוצים לכרות ברית שלום עם ישראל, היו מתקבלים! קושי נוסף קשור לתגובת העם לאחר שנתגלתה התרמית של הגבעונים ולאחר תשובת הנשיאים: "...וילנו כל-העדה על-הנשיאים ויאמרו כל-הנשיאים אל-כל-העדה אנחנו נשבענו להם בה' אלקי ישראל ועתה לא נוכל לנגוע בהם" (יהו' ט, יח-יט). הרי לתפיסתנו, גם לו ידעו ישראל שהחיוי מיושבי הארץ המה, היו אמורים לכרות עמם ברית, אחר שהביעו רצונם בשלום ואחר שהיו מוכנים לקבל עליהם שבע מצוות בני נח: "ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלוקיך כי שמענו שמעו" (שם שם, ט). תפיסת הרמב"ם |
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד
מלחמת מצוה. שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום'. אם
השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס. ..
קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס אין שומעין
להם... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות. אם לא
השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים
הגדולים... ואין הורגין אשה ולא קטן... במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא
עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה
שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה... ומנין שאינו מדבר
אלא באלו שלא השלימו, שנאמר 'לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי
החיוי יושבי גבעון... כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען
החרימם'. מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא
נכנס לארץ. הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח מי שרוצה להשלים
ישלים. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. אם כן מפני מה הערימו יושבי
גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו. ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין
להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה ?
מפני שכרתו להם ברית. והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית. אלא היה דינם שיהיו
למס עבדים. והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.
|
|
מבחינת דברי הרמב"ם עולים קשיים אחדים. ראשית, הרי לשיטתו אין הבדל בכריתת ברית עם עמים רחוקים לבין כריתת ברית עם שבעת העממים; בשני המקרים התנאים לשלום הם קבלת שבע מצוות בני נח, עבדות ומס, ולכן תמוה מדוע לא התנו הנשיאים את כריתת הברית עם הגבעונים בקבלת התנאים המקובלים?! ועוד, מה פשר הקובלנה שהייתה בפי העם כלפי הנשיאים על היותם של הגבעונים מיושבי הארץ, הרי לפי הרמב"ם, לא הייתה צריכה להיות כל הבחנה בין גויים תושבי הארץ לבין גויים שאינם תושבי הארץ! תפיסות בעלי התוספות |
איך קיבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה כדאיתא בספרי פרשת בעלותך
ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקירבה עצמה כך קירבה
המקום וארחב קאי... והכי משמע דכנענים שבתוכה לדברי הכל שאין מקבלין אותן.
|
|
ומתרצים: |
ושמא ע"פ הדיבור היה ואמר לו (לפי גרסת רש"א: "ואין לומר") שקודם שהתחילו
המלחמה היו מקבלין, שהרי כתיבת התורה על גבי האבנים קודם שהתחילו במלחמה
ואפילו הכי לא היו מקבלין אלא יושבין חוץ לגבול ישראל כמו שפירש רש"י ואי הווי
מצינו (גרסת הרש"א: "ומיהו מצינו") למימר דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה
שכתבו את התורה אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין ואפילו לרבי יהודה ולמען אשר
לא ילמדו אתכם לעשות קאי נמי השבעה אומות... ולא נאמר לא תחיה כל נשמה אלא
לאחר שהתחיל יהושע במלחמה שהרי יהושע שלח שלוש פרוזטגמאות הרוצה להשלים
ישלים להלחם ילחם אלמא אותן שהיו רוצים להשלים לא היה הורגן וצריך לומר אותן
שהיו רוצין להשלים קודם שהתחיל במלחמה הראשונה ואף רחב קיבלה עליה קודם
שהתחילו במלחמה...
|
|
מדברי התוספות עולות שתי גישות: בתירוץ הראשון, שקבלת רחב הייתה "על-פי הדיבור", כלומר על-פי הוראה מיוחדת לשעתה בלבד, סבורים הם כשיטת רש"י (שם), שאין לקבל גויים משבעת העממים, ולכן תירצו שקבלת רחב הייתה "על-פי הדיבור"; בתירוץ השני חולקים התוספות על שיטת רש"י, וסבורים, שהפסוק "לא תחיה כל נשמה" נאמר רק באותם שבעת העממים שלא נענו לקריאת יהושע לשלום. ולכן רק בשעה שהחלו במלחמה ,לאחר עברם את הירדן, נאסרו בכריתת ברית עם שבעת העממים, ואילו לפני שהחלו בה, היה מותר לכרות ברית עם יושבי הארץ, ואז קיבלו את רחב. לפי התירוץ השני, דברי רבי שמעון ביחס למטרת הכתוב על האבנים שבירדן ("למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'") אמורים גם ביחס לשבעת העממים הגרים בתוך גבולות הארץ, שאם היו חוזרים בתשובה טרם שעברו ישראל את הירדן, היה מותר לכרות עמם ברית שלום. השיטה השנייה בדברי התוספות ממשיכה את התפיסות שהתירו כריתת ברית עם יושבי הארץ , אך יש בה שינוי-מה: ההתניה שהרצון לשלום יובע טרם תחילת מצב המלחמה. מנקודת המבט של השקפה זו יש באפשרותנו להבין כמה פסוקים ואירועים מקראיים שהיו סתומים או תמוהים לאור השיטות הקודמות שהוצגו. ראשית, בהתייחס לגבעונים, לאור שיטת התוספות האמורה יובן הצורך של הגבעונים בהערמה. צורך זה נבע, כפי הנראה, מכך שלא נענו להצעת השלום של יהושע בשעתו, ומכך שלא יכלו לכרות שלום עם ישראל בדרך הגלויה, כי ידעו שמשעה שעברו ישראל את הירדן, נצטוו ב"החרם תחרימם " וב"לא תחיה כל נשמה." גם את הפסוקים ביהושע יא, יט-כ, ניתן להסביר לאור שיטת התוספות: אילו שאר העמים משבעת העממים היו נענים להצעת השלום ששלח אליהם יהושע, לפני שישראל פתחו עמם במלחמה , היו ישראל עושים עמם שלום. ועוד, בפסוקים במל"א ט, כ-כא - "כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי אשר-לא מבני ישראל המה בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא-יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס-עבד..." - יש קושי, שכן, כיצד השאיר שלמה את הגויים הנותרים, שהיו משבעת העממים, והרי נצטווה להחרימם?! ואף אם נאמר שעד לתקופתו אי אפשר היה לממש את ההחרמה, הרי ידוע שבתקופתו היה שלמה מסוגל לבצע זאת! אך לפי שיטת התוספות, נוכל לראות בגויים אלה עדות חיה לכך שהיו משפחות מקרב שבעת העממים שנענו, כנראה, להצעת השלום של יהושע, וצאצאיהם הם אלה שהעלם שלמה "למס עובד", כלומר לעובדים בשירות המלך. עד כאן הוצגו דברי התוספות בבבלי סוטה. דעה אחרת, שלפיה ניתן לכרות ברית עם יושבי הארץ תמיד, גם לאחר מעבר הירדן, באה בדברי התוספות בבבלי גטין מו, ע"א (ד"ה "כיון)." בגמרא שם מובאת מחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה. רבי יהודה סובר ש"כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר", הווה אומר שאי אפשר להתיר את הנדר. הוא לומד זאת מן הפסוק: "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט, יח). חכמים חולקים עליו, וטענתם היא שמפרשה זו ביהושע אין להוכיח זאת, מפני שאותה השבועה שנשבעו הנשיאים בטעות יסודה, ומכיוון שכך, אין שבועה ואין צורך בהתרתה. הסיבה שלא הרגו את הגבעונים היא משום "קדושת השם", כלומר, כדי למנוע חילול שם שמים בקרב אומות העולם. התוספות הקשו על דברי רבי יהודה וחכמים. לטענתם, שבועת הנשיאים אינה צריכה כלל לחול , משום שהיא שבועה שבאה לבטל מצווה; במקרה שלנו שבועת הנשיאים באה לבטל את הציווי של "לא תחיה כל נשמה". הם תירצו שהציווי הנ"ל חל רק במקרה ששבעת העממים אינם נענים להצעות השלום של ישראל, אך במקרה שהעממים נכונים להשלים עם ישראל, הציווי איננו בתוקף. התוספות המשיכו והקשו, מדוע, אם כן, לדעת חכמים, לא הרגו את הגבעונים רק משום חילול ה', הרי מעיקר הדין לא היה מקום להרגם, שכן הם חפצו לכרות ברית שלום?! את הקושיה הזאת תירצו באמצעות ההבחנה בין הריגה ובין הגליה. הם סבורים, שאם ישראל כורתים ברית עם עם משבעת העממים , הברית שוללת את הריגתם אך אינה שוללת ואינה מונעת את הגלייתם ממקום מושבם. במקרה הגבעונים נמנעה הגלייתם בגלל עניין נוסף - חילול ה'. נביא בזאת את עיקרי דבריהם של התוספות: |
וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל
נשמה... (דב' כ, טז) וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה
כדמוכחי קרא וקראת אליה לשלום... (דב' כ, י) ואם לא תשלים עמך... (שם שם, יב (
וא"ת בלא חילול ה' נמי אין יכולים להרגן כיון דבאים להתגיר כדאמרינן לעיל (דף מה
ע"א) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בעובד כוכבים שקבל עליו שלא לעבוד
עבודת כוכבים כו' ואמרינן נמי בפרק אלו נאמרין (סוטה לה, ע"ב) וכתבו להן מלמטה
למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו' הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן
וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל דאי לאו חילול ה' נהי שלא היו יכולין להרגן היו
יכולין לגרשן מעריהם...
|
|
מדברי התוספות האלה משמע, שהציוויים "החרם תחרימם" ו"לא תחיה כל נשמה" אמורים רק ביחס
לעמים שאינם מוכנים לכרות ברית שלום עם ישראל, דהיינו שאינם מוכנים לקבל עליהם שבע מצוות
בני נח, מס ועבדות. אך עמים שמוכנים היו לקבל תנאים אלה, לא הייתה מניעה לכרות עמם ברית ,
ויותר מכך, אסור להורגם (כך משתמע בבירור מדברי התוספות מהבבלי גטין מה, ע"א; וסוטה לה ,
ע"ב).בדעת התוספות אין כל הבחנה בין כריתת ברית לפני מעבר הירדן ובין לאחריו, הרי לדעתם הותר
לכרות ברית עם הגבעונים אף לאחר המעבר.
אמנם, שיטה זו עולה יפה עם הכתוב ביהושע יא, יט: "לא היתה עיר אשר השלימה עם בני-ישראל...", שכן לפי ההסבר שנתנו התוספות במקומנו, בכל זמן ובכל מצב היו יכולות האומות לכרות ברית שלום. גם הסיפור במל"א ט, כ-כא, אודות שלמה שלקח את הנותרים מעמי הארץ וקיבלם כעובדים, מובן ביותר; מי שהיו מוכנים לתנאי ישראל, מותר היה לקבלם. אך השתלשלותה של פרשת הגבעונים אינה תואמת השקפה זו, שכן שם יש הפרדה בין היחס ליושבי הארץ הרחוקים ובין אלה הקרובים (גם לפי מחשבת הגבעונים עצמם, וגם מתגובת העם - יהושע ט, טז-יח). פרשני התלמוד מנסים לתרץ זאת. לגבי מחשבת הגבעונים, המהרש"א מסביר שההערמה שנקטו אותה הגבעונים באה כדי לשפר את סיכוייהם להיות בני ברית עם ישראל. לדעתו, לא הייתה חובה על ישראל לכרות ברית עם יושבי הארץ, אלא הייתה זאת בגדר רשות שניתנה בידם. לפי מחשבת הגבעונים, טובים היו הסיכויים לכרות ברית עם ישראל בתור בני ארץ רחוקה מאשר בתור יושבי הארץ, שאין חייבים לעשות אתם שלום. הסברו של המהרש"א הוא חלקי בלבד, שכן הוא אינו מתייחס לדברי העם, שגם הם הפרידו, כאמור בין רחוקים ובין קרובים. זאת ועוד; הרי לפי התוספות, יש חיוב לקרוא לשלום טרם היציאה למלחמה, ולדעתם חיוב זה חל גם ביחס לשבעת העממים, ואם כך, דברי המהרש"א שהקריאה לשלום היא עניין של בחירה התלוי ברצון ישראל, קשים לנו. ועוד, שיטה זו של התוספות אינה עולה בקנה אחד עם הברייתא בבבלי סוטה לה, ע"ב: "דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלים אותן כמאן כרבי שמעון ," שכן הברייתא מציינת דווקא כנענים שבחוצה-לארץ, והרי לדעת התוספות, גם כנענים שבתוך גבולות הארץ מקבלים אותם אם חוזרים בתשובה. לסיכום, השיטות העולות מבעלי התוספות הן אלה: 1. אין היתר לכרות ברית עם שבעת העממים, גם אם הללו יקבלו עליהם שבע מצוות בני נח, מס ועבדות (כך התירוץ הראשון בתוספות בבלי סוטה לה, ע"ב). 2. איסור כריתת ברית עם שבעת העממים נכנס לתוקף רק לאחר מעבר הירדן (התירוץ השני, שם). 3. האיסור חל רק אם האומות מסרבים להצעות השלום מצד ישראל (תוספות בבלי גטין מו, ע"א). תפיסת הרמב"ן הרמב"ן בפירוש לתורה (דברים כ, י), בעקבות הרמב"ם, סובר שהמצווה לקרוא לשלום היא גם לעמים הרחוקים וגם לעמים הקרובים, תושבי הארץ, משבעת העממים. הוא מביא ראיה מכך שמשה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי (דברים ב, כו), שהיה משבעת העממים. ההבדל בין העמים הרחוקים לבין שבעת העממים ניכר במצב שהללו אינם נענים לקריאה של ישראל לשלום, שאז, לגבי העמים הרחוקים - מחרימים רק את הזכרים ומותירים את הנשים והטף, ואילו לגבי שבעת העממים - דין אחד לאנשים, נשים וטף, בבחינת "לא תחיה כל נשמה". הרמב"ן מציין שם הבדל נוסף בין העמים הרחוקים ובין שבעת העממים, הבדל הנוגע לתנאים הדרושים כדי לכרות ברית עם הגויים: בעוד שכדי לכרות ברית שלום עם העמים הרחוקים די במס ועבדות, הרי שכדי לכרות ברית עם שבעת העממים יש צורך גם בתנאי נוסף - שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. כלומר, אף שהרמב"ן הולך בשיטת הרמב"ם בעניין החיוב הכללי לקרוא לשלום, הוא חלוק עליו בתנאי השלום. במילים אחרות, לדעת הרמב"ם, אין כורתים ברית עם שום אומה אם אינה מקבלת עליה שבע מצוות בני נח, ואילו לדעת הרמב"ן, ביחס לעמים רחוקים אין מעמידים את התנאי הזה, ודי בתנאים של מס ועבדות. ואלה דבריו: |
אבל קריאת השלום, אפילו במלחמת מצווה, היא שחייבים לקרוא לשלום אפילו
לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה
ולא תעשה שבפרשה... אבל ההפרש שביניהם, כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שציוה
הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי
העמים האלה ציוה להחרימם גם הנשים והטף... וכך אמרו רבותינו במדרש אלה דברים
והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי מר רבי שמואל ברבי נחמני, יהושע בן נון קיים
הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש
והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים... ונראה שיש הפרש עוד בשאלת
השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי
העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד
ע"ז... (הפירוש לדברים כ, י).
|
|
במקור אחר ברמב"ן - הפירוש לדברים כ, יא - עולה שבכריתת ברית עם עמים שאינם מתושבי הארץ אין צורך אף לא בתנאי אחד מאלה שהוזכרו. כלומר, ניתן לעשות שלום עם עמים רחוקים על בסיס של ידידות או הסכם אחר ללא שום תנאי, לא מס ועבדות ואף לא קבלת שבע מצוות בני נח. לגבי הגבעונים, אחד התירוצים שבאמצעותו הוא מסביר את התנהגותם הוא, שהם רצו לשפר את תנאי הברית, שכן בכך שהציגו עצמם כבאים מארץ רחוקה, השיגו לעצמם ברית ללא כל תנאים נלווים. בכך מוסברת גם תגובת העם הנזעמת בהיוודע דבר התרמית. ואלה דבריו: |
...והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית, ומפני זה
הקפידו עליהם... מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם
ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשה עמהם שלום ,
לפי שהיו סבורים שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבוא עליהם כלל. ..
(שם).
|
|
מהשוואת שני המקורות ברמב"ן רואים סתירה בעניין הצורך בתנאים מקדימים לכריתת ברית עם אומות שאינן משבעת העמים, הגרים בארץ ישראל. לפי המקור הראשון, יש לדרוש מהגוי מס ועבדות , ולפי המקור השני, אין צורך בתנאים כלל. אפשר להסביר סתירה זו על יסוד הפרשנות שתרמית הגבעונים התמצתה בכך שרצו לכלול עצמם בקטיגוריה השלישית (אליבא דרמב"ן דלעיל), ואמנם כשבאו הגבעונים והציגו עצמם כבאים ממקום רחוק, דהיינו מן הקבוצה השלישית - מאלה שלא עלה בדעת העם לכבשם כלל - כרתו עמם ישראל ברית ללא כל תנאים . הברית בין שלמה ובין חירם מלך צור בשאלה הראשונה דנו בעלי התוספות (בבלי, מסכת עבו"ז כ, ע"א, ד"ה "דאמר"), והסיקו ממאורע זה שאיסור "לא תכרות להם ברית" נאמר רק ביחס לשבעת העממים. הסיבה לכך היא, שרק מי שנכלל בציווי "לא תחיה כל נשמה" בשעת כיבוש הוא יהיה בגדר "לא תכרות להם ברית" שלא בשעת כיבוש. וסיבה נוספת - משום ששבעת העממים היו אדוקים בעבו"ז יותר משאר האומות. וזו לשונם: |
מיהו קשיא דכריתת ברית שכתוב אצל לא תחנם, אי בשאר אומות איירי, הכתיב גבי
שלמה וחירם מלך צור ויכרתו ברית שניהם ועוד... דהא בגבעונים כתיב כי בקרבי אתה
יושב ואיך אכרות לך ברית, משמע הא בשאר אומות מותר. וי"ל דלא תכרות ברית נמי
לא קאי אלא בשבע אומות וטעמא רבה איכא...
|
|
דיון זה נמצא גם בתוספות ביבמות כג, ע"א: |
ואם תאמר והיכי כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור דכתיב ויכרתו ברית שניהם והא
כתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם [דברים ז, ב] ובכל האומות עובדי עבודת כוכבים
איירי כמו ולא תחנם וי"ל [ויש לומר] דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם עבודת
כוכבים... או שמא חירם מלך צור גר תושב היה, ועוד נ"ל [נראה לי] דלא מיתסר [נאסר]
אלא דוקא בשבע אומות... דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים וכו' החרם תחרימם
(דברים ז) וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש ארץ
ישראל.
|
|
התירוץ הראשון של התוספות האלה הוא שהאיסור חל רק בקשר לכריתת ברית לשם עבודה זרה ;
התירוץ השני שחירם מלך צור גר תושב היה. ועוד הסיקו (מן הכתוב ביהושע "אולי בקרבי אתה יושב
ואיך אכרות לך ברית" - ט, ז), שאיסור כריתת ברית מכוון רק לגבי שבעת העממים, שלגביהם נאמר
"החרם תחרים" כדי שיוכלו ישראל לכבוש את ארץ ישראל, אך לא לגבי עמים אחרים.
מדברי התוספות, הן בע"ז והן ביבמות, עולות אפוא שתי תפיסות: האחת - שהאיסור נאמר
ביחס לשבעת העממים, ולכן לא הייתה כל מניעה הלכתית לכרות ברית עם חירם; השנייה - שהאיסור
נאמר ביחס לכל האומות. מובן, שלפי התפיסה השנייה נתקשו בעלי התוספות במעשהו של שלמה ,
ונתנו בו שני תירוצים:
א. האיסור תקף רק כשכריתת הברית יש בה השלמה עם עבודת כוכבים שלהם ; ב. האיסור עומד בכל מצב, ואינו מותנה בעבודת כוכבים, אך חירם ייחודו בכך שהיה גר תושב. אשר לשאלה השנייה דלעיל - בעניין העדר התנאים - הרי שבאור ההבחנות שעשה הרמב"ן (לעיל), ניתן לדעתנו הסביר את התנהגותו של שלמה על יסוד ההבדל בין אומה קרובה, שיש לישראל כוונות מלחמה נגדה, ובין אומה רחוקה, שאין לישראל כוונות מלחמה נגדה, שלגביה אין שום תנאים לכריתת ברית שלום. שלמה כרת אפוא ברית עם חירם ללא תנאים, משום שלא היו לו כוונות מלחמה וכיבוש, והברית נכרתה על בסיס ידידות גרידא, ברית שאינה מצריכה כל תנאים. סיכום |
