מדינת ישראל העמידה לפנינו בעיות קשות הדורשות עיון ובירור מצד חכמי התורה. הייתי בין המתלהבים לרעיון של מדינת ישראל. בדעתי נגמר, שמדינת ישראל צורך הכרחי חיוני היא; לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות, של מאות אלפי אחינו שרידי התופת באירופא, והבאת רווח והצלחה לאחינו בארצות האיסלאם, שהקנאות הדתית שולטת בהן, כגון תימן עיראק וכו'; לא רק מן הבחינה ההיסטורית הלאומית של השאיפה לפריקת עול הגלות; לא רק כדי לסלק את הסכנה של השמדת ישראל ח"ו, המאיימת תמיד; לא רק כדי להכין מקלט לעת צרה; לא רק מהבחינה של כלות הנפש היהודית אל חירות ישראל, חירות ממש, פנימית וחיצונית כאחד. בלבי נקבעה הדעה שזהו דבר שהיהדות עצמה, בתוך תוכה, היהדות מהבחינה הכי עמוקה, הרוחנית הנשמתית, זקוקה אליו במאד מאד. היה ברור לי כשמש בצהרים שהשואה האיומה, שהשמידה את רוב בניין האומה על רוב גאוניה, רבניה, צדיקיה, חכמיה וסופריה, משורריה ועסקניה, גרמה תזוזה עזה ליסודות האמונה, הטמונים עמוק עמוק, בלב המוני בית ישראל, בעולם כולו. פחד פחדתי שאם השחר, שהתחיל לעלות בארץ האבות והנביאים, יתעלם ויסתתר, ח"ו לזמן ארוך, תהיינה התוצאות מרות מאד, עד כדי לסכן את עצם קיום היהדות, על כל פנים בגולה. ולפיכך בשלה אצלי הכרה מוצקת שהמאמצים להצלחת מאבקנו ההירואי בארץ ישראל הנם דבר שנשמת האומה תלויה בו, שאין זו רק מלחמה לעזרת ישראל מיד הצר הצורר, (היא מלחמת מצוה בלי ספק), שאין לו רק מלחמת הצלה גופנית; אלא יותר מזה, מלחמה להצלחת נשמת האומה. יחד עם זאת, הרגשתי שהמדינה תעמיד אותנו בפני בעיות פנימיות קשות ומסובכות, אבל לא נרתעתי מפני כך. נתקיים בי "ופחד ורחב לבב", "פחד ורחב" גם יחד.

למרות הבעיות הקשות, ולמרות המאבקים הפנימיים הממושכים שאנו עומדים בפניהם אני עומד בדעתי והשקפתי. אני מאמין שסוף סוף אחרי מאבקים שונים במשך תקופה ידועה יהיה הכל בע"ה, בסדר. אך אני מתפלא על חוסר הפעילות מצד הרוב הגדול של היהדות הנאמנה, עכשיו כשהמדינה היא כבר עובדה חיה וקיימת. אילו קמה המדינה היהודית, נגיד, לפני חמשים שנה, ואין צריך לומר יותר מוקדם, היו גם כן בעיות ידועות, אבל לא באותם הממדים, ולא באותה מידת הקושי. אז היו רובא דרובא של עם ישראל שומרי תורה ומצוה. היום, לצערנו הגדול, המציאות רחוקה מזה.

מכאן הבעיות העיקריות המזדקפות לפנינו היום במלוא קומתן, ואלה הן:
א. הבטחת שמירת שבת קדשנו, על כל פנים הבטחת מה שרגילים לקרוא השבת הציבורית, (ובכלל זה, כמובן מאליו, הסידורים בענייני התחבורה) ואני מדגיש בדגש חזק, הבטחת שמירת השבת בצביונה האמיתי, על פי ההלכה הקבועה בישראל.
ב. הבטחת הכשרות הציבורית, עד כמה שזה נתון בסמכותה ובאחריותה של הממשלה המרכזית ושל השלטון העירוני, או המקומי.
ג. משפט התורה.
ד. להבטיח שלא תהא אפשרות של נישואין וגירושין, עד כמה שזה נוגע ליהודים (בין שהם נתיני המדינה בין שהם נתינים זרים), אלא כדת משה וישראל.
ה. הבטחת קיום החינוך הדתי ומוסדות תורה. לעת עתה אצטמצם במסגרת של משפט התורה. כמעט שלא היה יכול לעלות על הדעת של שום יהודי דתי שהמדינה היהודית תעזוב מקור מים חיים, את תורתנו הקדושה, לחצוב לה בורות בורות נשברים. לסגל לה חוקים ומשפטים של עם אחר. הלא זו היתה מהפכה איומה מבפנים, וחילול ה' נורא מבחוץ! זה היה בבחינת נתינת גט כריתות, ח"ו, לתורת ישראל. כסבורים היינו שתיכף להכרזת המדינה, הגורמים הקובעים בשטח הזה, יהיו נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ- "כדת מה לעשות"? אמנם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמשאירים לזמן את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בעולם המסחר וכו'. אך במה הדברים אמורים - באומות שאין להן משפט שהוא חלק מדתם, מה שאין כן אצלנו, הרי זה דבר חמור מאד מאד לקיים אפילו לזמן מועט משפט זר. (ומה גם משפט, שהטילה עלינו הממשלה המנדטורית שבגדה בנו, בתחילה בסתר ואחר כך בגלוי, והמפעילה כנגדנו את כוחות המדבר בכוונה זידונית לכבות את נר ישראל אשר בעזרת צורו וגואלו התחיל עכשיו שואף זורח). זהו מבלי לדבר על מהות המשפט הזה הקיים, העשוי טלאים על גבי טלאים, חוק בריטי על גבי חוק עוטומאני. אפילו אם בריטניה היתה תופסת את מקומו של כורש, ואפילו אם היה המשפט הנידון, כולו נאה, כולו יאה, מהבחינה היוריספרודנציית הכללית - הרי זה חוק ומשפט גויי, וכבר הגאון הלאומי צריך היה לעמוד כתריס בפני ההתבוללות הסיטונית הזאת, בפני החיקוי המשפיל הזה בקרע של החוק, וכשאנו מסתכלים בענין זה מן הבחינה העליונה של תורה מן השמים וקדושת ישראל הלא רעדה תאחזנו! כל בר בי רב יודע כמה הרעישו אבות העולם החל מהתנאים ועד לאחרוני הפוסקים על ההתדיינות בערכאות של גויים. ומה גדול החילול כשמדינת ישראל מסגלת לה ספר חוק ומשפט משל הגוים!

כבר דן הרשב"ץ על אלה שהתדיינו בערכאות אפילו של המוסלימים שהם כאילו מייקרים שם אלילים - (שזהו אחד הנימוקים לחומר האיסור של ההתדיינות בערכאות של גוים), שאף על פי שהמוסלימים בוודאי אינם עובדי אלילים כלל וכלל, אף על פי כן יהודי ההולך לפניהם הרי הוא נחשב למייקר תורתם ומבטל תורת משה וחז"ל, ודינו כדין "מייקר אלילים". ומעתה אני אומר שעם ישראל בתור שכך ובארץ קדשו, לאחר שזכה שוב למלכות, כשהוא עוזב את תורנו הקדושה ודן על פי חוק זר, אף על פי שאותו חוק איננו מתיימר לנבוע ממקור "על אנושי" ואין לו אופי דתי, הרי הוא בועט בתורת אלוהים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים, ורז"ל, ורבותינו הפוסקים, ממשה רבנו עד היום, ותוצאותיה של בעיטה מחפירה ומכאיבה כזו מי ישורן!

אם בנוגע למצב הקיים, היינו "הסטטוס קוו" עשויות להישמע טענות, אבל בנוגע לעתיד מה יש לטעון? הנה כבר הושיבו בתי דינים, או בתי משפט, וקבעו משרד למשפטים ובית דין, או, בית משפט, עליון, ותורת ישראל לא נדרשה, לא נזכרה ולא נפקדה, ולא עשו אותה, "אפילו כתורמוס הזה" (עיין ביצה ל"ג ע"ב). כלום לא היתה מחובתה הראשונה של הממשלה להכריז ולהודיע שכוונתה ומטרתה היא, שעל כל פנים אחרי תקופת המעבר הלזאת, ישוב משפט התורה לחדש ימיו כקדם, ושהיא, ממשלת ישראל, עתידה לבקש עצה, הדרכה, והוראה, מפי חכמי התורה בנוגע לתקנות והשלמות הדרושות בשטחים ידועים במשפט התורה, כשינתן לו תוקף מלכותי? ואפילו בתקופת המעבר, כלום לא היתה צריכה להושיב בכל בית דין משלה, על כל פנים "חד דגמיר וסביר", תלמיד חכם היודע להתמצא בחושן המשפט שלנו להגיד לשופטים את דין התורה ולהטיל עליהם לדון על פיו, או בפשרה - משפט שלום בלשון הנביאים - קרובה לדין, עד כמה שזה לא פוגע בחוזים וכו', שנעשו בימי המשפט המנדטורי? ואם זה לא עשתה, הרי על כל פנים חייבת היתה להראות יחס הוגן והולם כלפי משפט תורתנו, שהיא חיינו ואורך ימינו!

לא די לנו הצער הזה אלא שלמרות מאמציו הנמרצים של חבר הקבינט הרב פישמן מימון שליט"א (ז"ל) עוד לא הצלחנו להשיג החלטה לבטל את הקיפוחים הקשים של הסמכות של הרבנות בשטח של המצב האישי, בהשוואה לבתי הדין הדתיים של המוסלמים! אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה! כבר מהבחינה של הכבוד העצמי הלאומי הוא ללא נשוא!

ועתה, הנה אני חשבתי מחשבות מכבר להתכונן לקראת המפנה החדש וב"ה הצלחתי ליסד כאן בתוך בנין "המכון הרי פישל לדרישת התלמוד", "מכון למשפט התורה", לשם לימוד, בעיון, ובסדר, בחושן המשפט ובדיני ממונות שבאבן העזר, במטרה להכין דיינים מומחים מטובי הכוחות הצעירים הבאים מהישיבות. ודאי שמחובת היהדות הדתית להתעניין בנטע הרך, החיוני, הזה, בכוונה שיצמח ויפרח ב"ה "ולאילנא רברבא יתעבד". על זה עוד ידובר, אי"ה. יתר על כך, כבר באותם הימים כשהרבה דימו שהרעיון על דבר ייסוד מדינה יהודית עצמאית מלכותית הרי זהו חזון שלא ניתן להתגשם לפני בוא משיח צדקנו, שאפתי אני להקים תנועה אדירה שמטרתה תהא להשפיע על המועצה המחוקקת העתידה, להכניס בתחוקה (קונסטיטוציה) סעיף יסודי שיקבע שהמשפט במדינה יהא משפט התורה. ידעתי היטב היטב שיסתער עלינו גל של טענות שאם נעמיד הכל על שורת הדין ככתבה, נתקל בקשיים עצומים ברקע של פסולי דיינות ועדות, בגלל חוסר הכושר הדתי של הרבה מהדיינים והעדים, וכן מבחינת הדין עצמו, כגון עדות נשים וכו' ועל כן התחלתי לתור ולחתור אחרי תחבולות, עצות, ודרכים (כמובן אך בנוגע לדיני ממונות ועונשין על פשעים פלילים, לגדור בפני עושי עוולה), ובעודי מעיין וחוקר וחותר, והנה המדינה כבר קמה!

עכשיו כשאני רואה אותו היחס האדיש - רפו ידי. הנה נופל בלבי ספק עצום, וזהו: אפילו אם נצליח למצוא עצות, דרכים ותחבולות ולקבל הסכמת רוב גדולי התורה לכך - האם יעלה בידינו להפעיל הכנסת אותו הסעיף היסודי לתוך החוקה, ואם לאו - כל הטורח הזה למה?

אף על פי כן, ובכל זאת, דעתי איתנה שעלינו לעשות את כל הדרוש לשם הכנת שופטים ראויים לדון בדין התורה, בכל השטח של דיני ממונות, בלי שום דוחקים, בלי שום עצות ותחבולות - בקיאים בדיני התורה על בוריים, יראי אלוהים, אנשי אמת אנשי חיל, שונאי בצע, ומאומנים ומחונכים ומושלמים, למילוי התפקיד הקדוש והכבד ההוא. יחד עם זאת צו השעה חזק עלינו להכין מעין "ערוך השלחן" בצורה העשויה להתקבל אצל היוריסטים. וזה, אני מרשה לעצמי להגיד, הוא צורך הכרחי גם לבתי הדין הרבניים. יש כמה שטחים שבהם אנו זקוקים להשלמות, בשים לב להתפתחות החיים הכלכליים, וכו', וכן יש צורך בתקנות במסגרת תורתנו הקדושה. ולא זו בלבד, אלא שיש צורך להקל במידה ידועה על הלימוד והעיון והשימוש במקורות - למעשה. התועלת תהיה כפולה: - תועלת בשבילנו, וגם בשביל בתי המשפט של המדינה. הבה אפרש את דבריי. אם אנחנו לא נוציא "אוצר משפטים" בצורה ההיא, מה יעשו סוף סוף היוריסטים שאינם יכולים להתמצא בחושן המשפט? הלא יקחו להם מן הגוים איזה קודקס, ונמצא שם שמים מתחלל במידה גסה, בישראל וגם בעמים. אם יהיה ספר כזה משלנו מוכן, מסתבר שלא יתעלמו מדיני התורה ויסגלו להם חטיבות חטיבות ואולי פרקים פרקים. עדיין זה רחוק מאד מאד ממילוי דרישתנו. לא כך שאלנו, ולא כך אנו שואלים. על זאת, אם התורה לא תחגור כולה שק, גם כן חוששני שתצא בת קול מהר חורב, מכרזת ואומרת: "אוי מעלבונה של תורה"! אך על כל פנים חילול ה' לא יהא כל כך גדול!

ועתה לאור כל האמור, בפירוש וברמז, אני מגיע לנקודה שורשית - מעשית. על הציבור הדתי כולו בארץ ובגולה לדאוג לכך שתישאר על כל פנים קרן זוית למשפט התורה בארץ התורה. וזאת אומרת, לדעתי, שתהא הזכות לכל יהודי הנתבע לדין בענייני ממונות, לאו דוקא ברקע של המצב האישי. להשיב: "לבית דין של התורה אני יורד". מובן שייקבע זמן שבתוכו עליו להענות להזמנתו של אותו הבית דין ושאם לא יופיע, שיהא הכוח ביד בית הדין לדונו שלא בפניו. מובן גם כן שיתקיים בית דין גדול לערעורים של הרבנות הראשית בירושלים עיה"ק ת"ו. כמו כן מובן שנדרוש שפסקי הדין של בתי הדין של הרבנות, לאחרי החלטת בין הדין הגדול של הרבנות הראשית לארץ ישראל, לא יהיו נתונים לערעור לפני בית המשפט העליון הממשלתי, שברובו הוא מורכב מאנשים, בכל הכבוד והיקר שאני רוחש להם בתור אישים מכובדים, אינם בשום פנים בעולם סוג של בקיאים באותו "המקצוע בתורה שאין לך גדול ממנו". אני מניח גם כן שברקע של המצב האישי יישאר כוח השיפוט של בתי הדין התורניים אחרי ביטול הקיפוחים הנ"ל. זוהי לדעתי הדרך להשארת שורש וענף למשפט תורתנו הקדושה עד אשר יערה רוח ממרום ויקויים "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה".

ועתה חברינו רבני ארץ ישראל וחו"ל, אחי ורעי! שימו נא לבכם לדבריי אלה, דברים מועטים הכוללים את המרובה, היוצאים מלב ונפש יהודי הומיה וסוערת השמחה בתקומת ישראל בארץ עריסתו, המברכת ברכת שהחיינו וגו' לזמן הזה ואשר יחד עם זאת היא דואגת וחרדה, לאמור: "מה נעשה לאחותנו" (זו תורתנו הקדושה ככתוב, אמור לחכמה אחותי זאת, עיין סנהדרין דף ה') ביום שידובר בה. חישבו, שיקלו, עיינו, התבוננו, בכל כובד הראש, והתווכחו, על פה ובכתב, וגם מעל עמודי העתונות, והיו נכונים ליום אשר בו נתאסף ב"ה, וקולנו ימצא הד חזק גם בלב כמה מאלה שהתרחקו, פחות או יותר, מהשקפת העולם של היהדות הנאמנה. צו השעה הוא: "מי לה' - יתן ידו להתאחדות ההיא, בצורה בולטת ממשית!". יבואו תחילה ראשי המפלגות הדתיות, המזרחי, והפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, לידי הסכם הדדי, והמה בראשית הגוש הדתי שבמועצת הממשלה יקימו את המנגנון הדרוש לשם הגשמת הצו הגדול ההוא.

ועתה אני תפילה להצלחת מדינת ישראל. אני תפילה לשלום צבא ישראל המקדשים שם ישראל, וממילא שם שמים, ברוחם הכביר, בגבורתם המופתית, ישמרם שומר ישראל ועטרת נצחון יכתירם! אני תפילה לנותן התורה, הבוחר בציון, להשיב לב בנים אל אבותם - ואל חיק אמם - (עיין ירושלמי סוף מסכת ברכות) - ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה לשמוח בירושלים הבנויה ובגאולת ישראל השלמה ובהרמת קרן תורתנו הקדושה וקרן ישראל גם יחד, במהרה במהרה, בקרוב אמן, ואמן!