|
תוכן:
1. תולדותיו 2. תיאור ספרו 'דרכי התלמוד' 3. שיטתו: 'שיטת העיון' 4. ניתוח מתודולוגי של הספר 'דרכי התלמוד': 
1. כללי הכנה:
2. הבנה עמוקה של כוונות בעלי הדין:
3. חמשת שלבי העיון:
4. שיטות כדי להגביר את הזיכרון ואת הריכוז
5. גישה עצמאית של הלומד על ידי שאלות
6. גילוי החידוש:
7. כללים בלימוד הפרשנים
8. כללים בלימוד הפרשנים
9. כללי ניסוח המשנה
10. הגדרת מטבעות לשון קבועים
רשימה ביבליוגרפית מילות מפתח: לימוד תורה, לימוד תלמוד, ישיבות |
|
1. תולדותיו
רבי יצחק בן יעקב קנפנטון, המכונה 'הגאון מקסטיליה', נולד בשנת ק"כ (1360), היה רופא ומתמטיקאי1 וניהל ישיבה בסמורא(ZAMORA) שבמזרח ספרד. נפטר בזקנה מופלגת בשנת רכ"ג (1463) בהיותו בן 103 בפניאפייל (PENAFIEL) שבספרד. על חייו הציבוריים, נודע לנו רק שבשנת ר"י (1450) נתמנה חבר בוועדה שתפקידה העדין היה לחלק את נטל המסים בין יהודי מלכות קסטיליה.2
כנראה בגלל הידרדרות רוחנית מאין כמותה בראשית המאה ה15, נחשב כמושיע ממש. כך כתב ר' אליהו קפשאלי: |
"ויקם ה' מושיע לישראל את האשל הגדול, עוז ומגדול, סיני ועוקר הרים, אמיץ לבו בגבורים, החכם הרב הגדול ר' יצחק קפנ"טון ז"ל והחזיר כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם, והחזיר עטרה ליושנה ולאיתנה, ועשה תלמידים הרבה ועשה סייג לתורה. ומגדולי תלמידיו וידידיו היו ארבעה אשר מהם שתו כל העולם מים חיים וטובים והמה בכתובים. שם הראשון, עוקר הרים וטוחנן זה בזה, בוצינא קדישתא ופלפלא חריפא, הרב ר' יצחק אבואב ז"ל ... החכם ר' יצחק דליאון ... ר' יוסף חיון ז"ל, והנהר הרביעי הוא פרת שמימיו פורין ורבין החכם ר' שמעון מ"מי ... ומן ארבעתם יצאה תורה בספרד ובפורטוגאל ובארץ המערב. לכל המקום אשר הלכו שם, הלכה ברכה לרגלם בגבורה ולולי הם כבר כלתה חררה (תורה?)."3
|
| ימיו האחרונים היו מרים |
"והיה נע ונד בכל הארצות מדחי אל דחי מפני אימת המלכות. ושמעתי עליו כשהיה נרדף מפני השרים, שנשתטח על קבר הרב הגדול המקובל, הר' יצחק גיקאטילייא, וכשקם מעל קברו אמר לתלמידיו מהיום עד שמונה ימים אני מת"4,
|
|
וכנראה כך היה.
רוב גדולי ספרד, במחצית השנייה של המאה ה-15 היו תלמידיו: המובהקים שבהם היו ר' יצחק די ליאון, ר' יצחק אבוהב (השני), ר' אברהם ואלנסי, ר' שם טוב ן' שם טוב5 וקרוב לוודאי גם ר' יצחק עראמה. ר' יעקב בירב, רבו של ר' יוסף קארו ושל ר' יוסף די טראנו (המבי"ט) הנהיג את תורתו החינוכית בישיבתו בצפת במאה ה-16. אומנם, רק פעם אחת ר' יוסף קארו מזכיר אותו באחד ממנהגיו לאמור "הרב הגדול החסיד הר' יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן"6. למד קבלה ואף נחשב כבעל מופת. (היה נוהג לכתוב הקב"ה בלי קו"ף (הב"ה) "כדי לעשות אהב"ה נוטריקון"7) ר' אברהם זכות מספר ב'ספר יוחסין השלם' שזכה לראותו כשהיה בן שש או שבע, "ומי שרואה פניו כמקבל פני שכינה"8. יש אומרים שהוא כתב רק את החיבור הזה, 'דרכי התלמוד', אולי מפני שכל עתותיו וחכמתו היו קודש להרבצת תורה בתלמידים, ולחיפוש דרכים לשיפור שיטות הלימוד9. 2. תיאור ספרו 'דרכי התלמוד' הספר מחולק לשני חלקים מובחנים ומשולבים זה בזה. החלק הראשון מציע ללומד להפנים אקסיומות שבלעדיהן לא יוכל להיכנס לעולם התלמוד. בחלק השני נערכה טכניקה פרשנית של התלמוד והנחיות לימודיות שבהן טמון חידוש מתודולוגי רב13. 3. שיטתו: 'שיטת העיון'14 ספרו של הר"י קנפנטון - ספר דידקטי פר-אקסלנס - בא כדי למלא פער נוקב16: שיטתו סוטה משאר מחברי כללים תלמודיים בכך שאינה מלמדת את התלמיד רק כללים ואוצר המילים אלא נותנת לו הדרכה מתודולוגית17 כדי שיוכל לארגן את הידע המוצג בפניו במטרה לעיין עיון עצמאי בכל קטע תלמודי שהוא. הכנה זו חיונית בהחלט כדי שהלומד יראה במבט כללי - והוא העיקר בלימוד העיוני בתלמוד - את הקטע הנלמד לפני שייגש לעיון הנקודתי. כדי להגיע לרמה זו, שיטתו מפתחת שלושה מימדים: א. עיון מֵרבי בסוגיה כדי להבין כל פרט ופרט של לשונה וסברתה, לחקור כללי הסגנון והלשון (דיוקים, העדרים, חיבורים) 18ולחפש אחרי הסיבה העמוקה של דבר19. לשון אחר: אין להסתפק בפירוש מסוים אם אינו תואם למילים ללא דוחק. ב. שימוש בקנונים ובמושגים מתורת ההגיון בפרשנות התלמוד20. ג. פיתוח היכולת הפרשנית העצמאית של הלומד, לרבות היכולת להבין מה עשוי להיות פירוש נכון בסוגיה ומדוע21. שיטת ר"י קנפנטון משרתת את הלומד לא רק בלימוד המשנה או הגמרא, אלא גם בלימוד רש"י22 ורמב"ן23 שחיברו את פירושיהם על פי כללי התורה שבעל פה. לפי מיטב ידיעתנו, הוא הראשון שנתן כללים לעזרה בעיון בדברי הראשונים. 4. ניתוח מתודולוגי של הספר 'דרכי התלמוד':
1. כללי הכנה:
בתחילת חיבורו, ר"י קנפנטון קובע ששיטתו נושאת פירות אך ורק אם התלמיד ימלא ארבעת התנאים אלו:
א. ההתמדה: "... אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד... השתדל בזריזות וחריצות פעם אחר פעם" מבחינת "ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו". אכן, ההתמדה מביאה לידי חידוש. ב. ההשתדלות והחריצות: "... ההשתדלות והחריצות בכל דבר הכרחי אי אפשר בלתו...". ג. קריאה בשמחה ובקול רם: "בראשית, תקרא בשמחת לבב, פעמיים או שלושה, הלשון בקול רם" ד. סייעתא דשמייא: "צריך גם לבקש רחמים שיסייעוהו מן השמים. ואל יאמר 'כוחי ועוצם ידי'"24 2. הבנה עמוקה של כוונות בעלי הדין: א. להעמיד את דברי חז"ל על סברות המתקבלות על הדעת, כי אין ספק שלכל אחד מן הנושאים והנותנים דרכי מחשבה בריאות והגיוניות, "באין נפתל ועיקש"25. דרישה זאת העמידה בפני הלומד משימה לא קלה: להבין את דבריהם של שני צדדים הפוכים, באופן שסברות שניהם תהיינה חזקות וישרות תמיד26. ב. לגלות מהי כוונת כל בעל דין ולהגדירה היטב: האם פנייתו באה לתקן, לפרש, לתרץ, לפתור ספק או לקבוע גרסה נכונה27. ג. לגלות מדוע השואל שואל את השאלה הזאת? (האם זו 'שאלת תם' או 'שאלת חכם'?28) ד. לנסות להבין בכוחות עצמו לפני עיון בפרשנים29 ולא לקבל הנחות מוקדמות שיש בהן כדי להביא הבנה שאינה תואמת לאמת של הטכסט.30 ה. להוכיח בדרך השלילה31. 3. חמשת שלבי העיון: א. קריאה גלובלית והבנה כללית. ב. קריאה מדויקת עיון בפרטים, גילוי הקשר שביניהם32 וגילוי הכלל העולה מהם. ג. חזרה והערכה33. ד. למצוא את הסיבה לכל עניין. ה. אחרי שעשה את העבודה הראשונית הזאת (הקריאה הגלובלית והמדויקת), ר"י קנפנטון מציע לתלמיד לשאול את כל השאלות המתעוררות בפניו: אלו הנקראות בפיו: "סברא מבחוץ"34. לא זו בלבד שהרב יראה שתלמידו ישתתף במשא ומתן בזמן הלימוד אלא הוא יעורר ויעודד אותו. נציין שלחמשה שלבים אלו, ר"י קנפנטון מצא פסוק מתאים: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם..." (איוב כ"ח 27-28)35 |
| 'אז ראה' | 'ויספרה' | 'הכינה' | 'וגם חקרה' | 'ויאמר לאדם' |
|---|---|---|---|---|
| קריאה ראשונה גלובלית. | קריאה שנייה, מדויקת. | חזר לתקן מה שהבין על הלשון. | חקור לדעת אם הוא צודק או כוזב, טעמי העניינים, סיבותיהם ושורשיהם. | הרצאה |
|
4. שיטות כדי להגביר את הזיכרון ואת הריכוז ב. למצוא סימנים מנמוטכניים שונים, כולל שיטות מספור ומיון36. ג. להמציא מְשלים מתאימים הלקוחים מן החיים ומן הנסיון היומיומי37. ד. לאתר את השעה המתאימה ביותר כדי להיות במצב של למידה מכסימלית38. 5. גישה עצמאית של הלומד על ידי שאלות א. מי בעל המאמר? הצעד הראשון הוא לזהות כל בעל דין ומעמדו. (מי השואל? מי המשיב? האם הדיון הוא בין תנאים, בין אמוראים, בין תלמיד לרבו?)40 ב. מהו תוכן המאמר? על הלומד לבחון עד תום את דבריו41. ג. מהן הסיבות? עלינו לגלות מהי הסיבה או הסברא של כל אחד מבעלי הדין: "כי היודע טעם הדבר, הוא היודע הדבר בסיבותיו, כי היא הידיעה השלימה והאמיתית ... כי כאשר תדעו מדעתך, תוכל להוציא לאור כל תעלומה ודין, כל פרטים רבים שלא נתפרשו בשמועה"42. השאלות המנחות הן: 'במאי קמפלגי?', 'מאי איכא בינייהו'? ד. מדוע לומר דבר וודאי זה? בוודאי שלחז"ל סיבה לומר דבר שלכאורה נראה לנו וודאי. מהי? שאלה מנחה: 'פשיטא'. ה. מדוע ישנו הבדל בין שני המאמרים האלה? שאלה מנחה: 'מאי שנא'43. ו. האם מאמר זה מתאר כלל או פרטים שונים? עלינו לשאול האם המאמר הוא ספציפי או כללי. אם הוא ספציפי, האם הוא נכנס לכלל ולא, מדוע הוא יוצא מן הכלל.44 ז. האם סוף המאמר תואם לתחילתו? עלינו לשאול האם המאמר עשוי כולו מקשה אחת, כלומר האם המסקנה מתאימה לכל הפרטים, והאם סופו מתקשר לתחילתו. הביטויים המנחים לשאלה זו הם: 'הא דרבי פלוני, לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר', 'הא גופא קשיא', 'הא קשיא רישא אסיפא'45. ח. מהי מטרתו של המאמר? עלינו לשאול מדוע עורכי התלמוד הביאו אותו המאמר. האם הוא בא לסייע, להקשות, למעט, לרבות... * הביטויים המנחים לגילוי סיוע הם: 'תניא נמי הכי', 'תניא דמסייעך', 'אף אנן נמי תנינא'. * הביטויים המנחים לגילוי קושיא הם: 'מתיבי', 'ורמינהי'. * הביטויים המנחים לגילוי התוצאה הם: 'מאי נפקא מינה?', 'למאי הלכתא?'46 ט. מה בעל הדין מכחיש? האם בר המחלוקת מסכים רק עם חלק מטענות עמיתו? האם הוא מסכים עם טענותיו אבל מכחיש את תוצאותיהן?47 י. מהו הקשר בין החוליות השונות של הזרם התלמודי? על התלמיד לעקוב היטב אחרי פיתולי האפיק התלמודי שנסלל על בסיס אסוציאטיבי48. 6. גילוי החידוש: כדי לגלות חידוש כלשהו, יש לשאול את השאלות הבאות: א. מדוע הדברים נראים פשוטים כל כך? (השאלה המנחה: 'מאי קמשמע לן? פשיטא!') לפעמים, המקשן שואל שאלות הכרחיות הכל "כפי העת והמקום" או משום "יגדיל תורה ויאדיר" (!)51 ב. מהם הסימוכין של בעל הדין? (השאלה המנחה: 'מנא לך?', 'מאן אמר לך?'). א. האם החידוש הוא כפשוטו או אחרי דיוק? ב. אם נשווה את סברתנו עם זו של בעל הדין, האם היינו מגיעים לאותה המסקנה? אם כן, מה באמת מחדש בעל הדין? ג. מהו הפך טענתו?52 ד. מהי חלוקת הקטע?53 ה. מדוע הובאו פרטים אלו ולא אחרים? ו. האם הפירוש הניתן מתאים ללשון? (ייתור, כפל, שינויים) ז. מדוע אמורא מחזיק בדעתו נגד דברי תנא? והתשובה: העמדת המשנה או הברייתא בנושא אחר, או האמורא לא קיבל את המסורת המשנאית הזאת. הביטוי המנחה הוא: "ברייתא לא שמיע ליה". ח. מה טיב המשפט? מוכרח, משותף, נמנע, ניחותא, תמיה, בקשה, ספק. נוסף לשאלות הנ"ל, ר"י קנפנטון שואל: מהי הדרך הנכונה כדי להוכיח את האמת שבטענה כלשהי? והתשובה: ראשית, להטיל עליה ספק, ואחר כך להשוותה עם מקורות שהוכחו כאמיתיים. בשלב השני, לעשות את התהליך ההפוך54. נדמה שר"י קנפנטון זיהה בשאלות אלו שאלותיהם של עורכי התלמוד בכבודם ובעצמם, כשלא הבינו את כוונת התנא או האמורא, קושיותיו, תשובותיו או הקשר שביניהן. למעשה, שאלות אלו מתורגמות למדויקות יותר, ממוקדות יותר על לשון הגמרא, על הנושא, על בעלי הדברים, על לשון המקשן והתרצן, על מפרשי המשנה, על כוונת הסוגיה ועל מסקנותיה. אחרי ככלות הכל, הן נערכו כדי לבחון את האמת ולמצוא הרמוניה עם מה שנאמר קודם לכן55. 7. כללים בלימוד המקשים ב. התירוץ: תירוץ העונה לחלק משאלה כללית או על נקודה מסוימת מן השאלה, אינו אלא תירוץ דחוק ומחכים במהלך הדיון לתשובה נוספת57. 8. כללים בלימוד הפרשנים ב. מטרת פירוש כלשהו היא להסביר את הדברים לפי פשוטם. אין לשאול: 'מה פרשן זה רצה ללמדנו במיוחד?' אלא 'מדוע לפרש כך?'. והתשובה לכלל השני הזה: א. "כדי להוציא מדעת אחרת" (וקביעה זו מתגלית כשהמעיין ישער מהו היפך דברי הפרשן וכך יגלה מה ברצונו להכחיש.59) ב. או לקבוע פירוש אחר ולהכחיש אפשרות המסתמנת על פי חוקי הלשון. ג. לפעמים השאלות מתעלמות מאליהן מתוך עיון מדוקדק. 9. כללי ניסוח המשנה א. על הניסוח להיות קצר60. ב. המשפט הראשון או האחרון של המשנה הוא משפט-כותרת האוסף תחתיו תת-סוגיות61. ג. לפעמים, אותו משפט-כותרת חוזר על עצמו כדי שהלומד לא יטעה62. ד. עורך המשניות עיצב הרמוניה של הניסוח אפילו נגד הדיוק63. ה. עורך המשניות העמיד תנאים אלו מול אלו64 כשההלכה נקבעה לפי הרוב. 10. הגדרת מטבעות לשון קבועים א. מדוע לומר דבר וודאי כל כך? ביטוים: 'פשיטא!' 'מאי אתא לאשמועינן?'65. בביטוי 'זיל קרי בי רב הוא' (=לך קרא בבית הרב הוא) ישנה נימה של זלזול: הלכה זו פשוטה כל כך שאפשר ללמוד אותה אצל מלמד תינוקות!, ואם כן, מהי באה להשמיענו?66. התשובה לשאלה 'פשיטא' היא 'מהו דתימא?': הלכה זו אינה מובנת מאליה כי הייתי יכול לחשוב ש.....67. היא יכולה להיות גם פתיחה שנייה לתמיהה: האם היה ראוי להדגיש את זאת!? פתיחה זו מתבטאת בלשון 'ואימא הכי נמי'68 (=ואמור כך הוא גם כן). ב. מהי כוונתו? ביטוי: 'מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר'? זוהי פתיחה לשינוי דעת תנא או אמורא69. ג. מהו הטעם של ההלכה? ביטוי: 'מאי טעמא דפלוני?' זוהי פתיחה אחרי חיפוש סיבת ההלכה70. ד. מדוע ישנו הבדל בין הלכה זו להלכה הדומה לה? ביטוי: 'מאי שנא?': זוהי פתיחה לתמיהה על שני דברים הנראים דומים71. ה. מדוע להניח כך? ביטויים: 'ומה ראית?', 'ואימא אפכא!' (=ואמור להיפך), 'איפוך אנא'!' (=אהפוך אני). ביטויים אלו הם פתיחה לתמיהה על העדפת הנחה על פני הנחה אחרת?72, והתשובה: 'מסתברא' (=מסתבר לומר): על כך באה כרגיל התשובה כאשר ההיפך נראה מסתבר יותר.73 ו. האם הלכה זו כללית או פרטית? ביטויים: 'למעוטי מאי?', 'לאפוקי מאי?', (=להוציא מה?) 'לאיתויי מאי?', 'לרבויי מאי?' (=לרבות מה?): פתיחה לשאלה. מה בא קטע, משפט או ביטוי זה לרבות או למעט על מה שידענו קודם לכן? (ריבוי סימנים בא למעט וכן להיפך)74 ז. האם דיוקי ההלכה מתאימים לכללהּ? (ביטויים: 'הא דרבי פלוני, לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא איתמר' (= מאמר זה של רבי פלוני, לא בפירוש נאמר, אלא מהכלל נאמר): חיפוש אחרי התאמה בהלכה שנאמרה בין הפשט לדיוקיו75. אם ישנה באמת סתירה בין פשט ההלכה לבין דיוקיה או בין תחילתה לסופה, הביטוי המוקדש הוא 'הא גופא קשיא', (=זו עצמה קשה) או 'הא קשיא רישא אסיפא' (=התחילה קשה על הסוף). ח. מדוע מובאת הלכה זו?: לסייע? להקשות? ביטויים: 'תניא נמי הכי' (=שנויה ברייתא גם כן כך) או 'תניא דמסייעך', (=שנויה ברייתא שמסייעת לך) או 'אף אנן נמי תנינא' (=גם אנו גם שנינו כך) פתיחה להבאת ברייתא מסייעת לחיזוק דברי החכם שנאמרו קודם לכן.76 ט. מהי התוצאה המעשית של ההלכה הזו? ביטויים: 'מאי נפקא מינה?' (=מה יוצא ממנה?); 'למאי הלכתא?' (=לאיזו הלכה?): פתיחה לשאלה על התוצאה המעשית של הלכה מסוימת77. י. מהו החידוש בהלכה זו? הביטוי: 'מאי קמשמע לן? פשיטא!' (=מה משמיע לנו? פשוט!) פתיחה לתמיהה על הבאת הלכה ידועה לכל.78 יא. מהו המקור לדברים שנאמרו? הביטוי: 'מנא לך?' (=מנין לך?) או 'מאן אמר לך?', (מי אמר לך)79 בסיכום, שיטתו של לר"י קנפנטון יכולה להיות בסיס של לימוד כל קטע תלמודי בתנאי שהמלמד או הלומד יסכם את שאלותיו וישתדל לענות עליהן. אפשר לומר שר"י קנפנטון החזיר ל'שאלה' את המקום הראוי לה. וכי אין היא נותנת למחשבה את כיוונה ואת תנופתה?! על ידי הנחיות שנמדדו במשקל ובמשורה, ר"י קנפנטון מעצב את הדבר האחרון שאפשר לומר במדויק: השאלה. רק אחרי שהתשובה נכתבה, ורק אז, אפשר לשחזר את השאלה על מנת שהתשובה תהיה אמיתית ותשקף במדויק את דעת בעליה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רשימה ביבליוגרפית: אבן זכות ר' אברהם, ספר יוחסין השלם, מהדורה פיליפאווסקי, לונדון תרכ"ז (1867) אנציקלופדיה העברית, ערך קנפנטון. בויארין ד', העיון הספרדי לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד, ירושלים, תשמ"ט (1989) בויארין ד', דרכם בקודש: על שיטת לימוד התלמוד בקרב מגורשי ספרד, פעמים 3, תשנ"ט (1979) ביינארט ח', מורשת ספרד, ירושלים תשנ"ב (1992) בנטוב ח', 'שיטת לימוד התלמוד בישיבות שאלוניקי ותורכיה', ספונות יג בער י', תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשי"ט (1959) גרוס א', קוים לתולדות הישיבות בקאסטיליה במאה הט"ו, פעמים 31, תשמ"ז (1987) גרייבסקי, הר' א.ל., "על הוראת התלמוד ודרכי לימודו" סיני כרך נ"א, תשכ"ב (1962), עמ' רי"ג-רי"ח דימיטרובסקי ח' ז', "בית מדרשו של רבי יעקב בירב בצפת", ספונות ז, עמ' פג, צו דימיטרובסקי ח' ז', "על דרך הפלפול", ספר היובל לכבוד שלום בארון, למלאות לו שמונים שנה, ירושלים (תשל"ב) ווייס א' ה', דור דור ודורשיו, חלק ה' 23-24, וילנה תרס"ד (1904) שטיינזלץ ע', "היכן הניגוד שבין תורה ומדע", תשקיף מכון לב, גליון 4, עמ' 16-17, תשרי תשנ"ז שטיינזלץ ע', מדריך לתלמוד, ירושלים תשנ"ב (1992) שלום ג', "לידיעת הקבלה בספרד ערב הגירוש", תרביץ כ"ד תשט"ז (1955) עמ' קסז שלוסברג א', 'דרכי הלימוד ב'דרכי התלמוד' לר"י קנפנטון, שמעתין כב, גליון 79 שמשי י', 'מבני משנה, מסכת בבא קמא פ"ג', פתח תקווה, ללא שנה וללא מקום הוצאה לאור. תא שמע י', הספרות הפרשנית לתלמוד כרך ב, ירושלים תש"ס (2000) עמ' 141-144 תא שמע י', לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15, דור גירוש ספרד, בעריכת י"ט עסיס וי' קפלן, ירושלים תשנ"ט, עמ' 47-62. |
הערות: 1. א' דוד, 'לקורותיו של ר' יצחק קאנפנטון' קרית ספר נא, עמ' 324, תשל"ו (1972) 2. "אחרי מותו של בנבנשתי (הכוונה לדון אברהם בנבנשתי, סוכנו של המלך ג'ואן השני, ורב ממונה מטעם המלכות של כל יהודי קאסטיליה), אנו שומעים, בשנת 1450, על ועדה שתפקידה לחלק את המסים בין יהודי המלכות וחבריה ר' יוסף אבן שם טוב, הפילוסוף הידוע, יוסף בנבנשתי, בנו של דון אברהם, ור' יצחק קנפנטון, 'גאון קשטיליה', האחרון" (בער י', תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשי"ט (1959) עמ' 378. 3. א' גרוסמן, היצירה ההלכתית, 'מורשת ספרד', ערך ביינארט, עמ' 166, ירושלים תשנ"ב (1992) 4. ווייס א' ה', דור דור ודורשיו, חלק ה' עמ' 234, וילנה תרס"ד (1904) 5. א' דוד, שם, עמ' 325 6. בית יוסף על יורה דעה סי' רע"ה, אות ב' ד"ה "ומה שאמר רבינו". שמנו לב שר' יוסף קארו כותב את שמו בשינוי קל. 7. ג' שלום, "לידיעת הקבלה בספרד ערב הגירוש", תרביץ כ"ד, עמ' קסז, תשט"ו (1955), 8. ר' אברהם אבן זכות, 'ספר יוחסין השלם', מהדורה פיליפאווסקי, לונדון תרכ"ז (1867) עמ' 226. 9. ח' בנטוב, 'שיטת לימוד התלמוד בישיבות שאלוניקי ותורכיה', ספונות יג, עמ' ל. 10. הצנזורים השתדלו לחסל את הרעיון שהיהודים לומדים את התורה האמיתית וכפו את המדפיסים להשתמש במילה ארמית שאינה 'מקורית' (גמרא) במקום המילה העברית המקורית (תלמוד). 11. הוצאה זו שימשה לנו בסיס למאמר זה. 12. ח' בנטוב, 'שיטת לימוד התלמוד בישיבות שאלוניקי ותורכיה', ספונות יג עמ' ל; שלוסברג א', 'דרכי הלימוד ב'דרכי התלמוד' לר"י קנפנטון, שמעתין כב, גליון 79, עמ' 21-26. 13. "עד כמה שאני יודע לא קדם לו בישראל ספר הדרכה ממין זה, על שני מרכיביו, והדבר משקף ניסיון להשתית את לימוד התלמוד על בסיס מדעי, לוגי ופסיכולוגי, ברוח התקופה" (תא שמע י', הספרות הפרשנית לתלמוד ירושלים תש"ס (2000), כרך ב, עמ' 143. 14. מונח היא מילה טכנית שמשמעותה: דדוקציה הגיונית. 15. "המחנכים התחילו באמת לחשוב על הנושא הזה רק ביובל האחרון ומפני הדחק: מהרגע שילדי ישראל למדו מקצועות חול בבתי הספר הכלליים, לא הפסיקו מלפסוח על שתי הסעיפים. הושפעו עמוקות מהתרבות הסביבתית, המערבית בעיקר, והועמדו בפני הגיונות שונים שאינם דומים בהכרח להגיון התלמודי. לכך, נמנו באופן אמפיבי על שתי תרבויות בעלות קביעות והנחות מנוגדות: תרבות התורה ותרבות חולין. אז התעוררה הבעיה של ההוראה השיטתית של התלמוד בכל חריפותה" (ע' שטיינזלץ, "היכן הניגוד שבין תורה ומדע", תשקיף מכון לב, גליון 4, עמ' 16-17, תשרי תשנ"ז) 16. גילה בעינינו פרופ' ד' בויארין "שעתיד פרופ' דימיטרובסקי להוציא מהדורה מדעית ומפורשת של ספר זה אשר תפריך טעויות רבות של חוקרים קודמים ותשפיע אור על מקורות השיטה שלפני הר"י קנפנטון" (בויארין ד', העיון הספרדי לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד, עמ' 2). דברתי עם הפרופ' דימיטרובסקי על הנושא אבל הוא ענה לי שעוד חזון למועד... 17. "ר"י קנפנטון נוטה מדרכם של בעלי כללים אחרים הרושמים את כללי התלמוד ומפרשים אותם, בכך שהוא מרצה בצורה מתודית כיצד יש לעיין בטכסט ואלו אמצעים פדגוגיים יש לנקוט בעת הלימוד" (האנציקלופדיה העברית, ערך קנפנטון עמ' 945-946) וכן כתב הר' גרייבסקי: "... לא ביאור גרידא של סוגיות ידועות לפי מיטב ההגיון, אלא לימוד התלמוד בתור אנטיטזה אחת, בתור יחידה שלמה וחטיבה אחת. (גרייבסקי, הר' א.ל., "על הוראת התלמוד ודרכי לימודו" סיני כרך נ"א, עמ' ריג) 18. ר"י קנפנטון שם את הדגש החזק על הבלשנות לאמור: "כלל גדול בעיון שתדקדק הלשון היטב, ותשתדל אם יש בו ייתור לשון, או כפל ענין, ואם יש חידוש בענין ההוא או לאו, ותדקדק בכל שינוי לשון ושינוי דין או שינוי ענין שבין נושא לנושא, ודרשת וחקרת ושאלת היטב. ותשתדל להוציא כל הלשון בענין שכל מילה וכל חלק ממנו יורה על דבר חדש שלא היה מובן מכל הקודם, ותדע ותשכיל הדבר ההוא בשורש ובעצב והגבלת אותו סביב בגבוליו בענין שתדע מהו הנושא ומהו משפטו" (סי' ג') במקום אחר: "לעולם הוי מעיין ומחפש בכל פירוש שיפרשו לך או פשט בין בפסוק, בין בלשון, נדע אם הוא נכון או מיושב כהוגן מצד הלשון או מצד העניין או מצד שניהם יחד כי זהו המובחר" (סי' יח). והוא מוסיף ומסביר מדוע יש לדייק כל כך: "ותפארת החכמים הוא למעט בדברים, להיות כולל הרבה עניינים במעט דברים, ולעשות דבריהם שיהיו מעטים בכמות ורבות באיכות, ושלא יהיה בדבריו דבר מיותר, אפילו מאות אחת" (סי' מד). 19. "כשיהיו פירושים מחולפים או גירסאות, [יש לך] לחקור על כל פירוש ופירוש, ולחקור שורשם וחילופם, וליקח יסוד כל אחד מהם בידך, ואז לא ימושו מפיך" (סי' ז). במקום אחר: "כי היודע טעם הדבר, הוא היודע הדבר בסיבותיו, כי היא הידיעה השלימה והאמיתי, והיא המהלך בדרך עם אבוקה בידו, כי יודע אי זה הדרך ישכון אור; ... תועלת רב; כי כאשר תדעו מדעתך, תוכל להוציא לאור כל תעלומה ודין, כל פרטים רבים שלא נתפרשו בשמועה" (סי' יא) 20. "שיטת העיון הספרדית מבית מדרשו של הר"י קנפנטון, כפי שתיארה בויארין, אינה אלא צעד ופיתוח נוסף של כיוון זה: התקדמות מן השימוש ההלכתי במונחים פילוסופיים, על כל המשתמע מתכניהם" (תא שמע י', לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15, דור גירוש ספרד, בעריכת י"ט עסיס וי' קפלן, עמ' 55, ירושלים תשנ"ט (1999). 21. בויארין ד', העיון הספרדי לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד, עמ' 5; גרוסמן, שם עמ' 167. וכן העיד רבי אברהם ן' מיגאש: "הנה חכמים הגידו אנשי אמת שהרב ר"י קנפנטון, רב קשטיליא, היה לו כמה תלמידים מובהקים מגדולי התלמודים וכשהייתה ההלכה עמוקה צוה להם שיעיינו היטב כפי כוחם והיה אומר קודם בואם לפניו: פלוני יאמר זה ולא יעבור מזה ופלוני זה ופלוני זה וכל זה בשיקול הדעת. ובבואם עם הספר לא יעברו פיו ולא ישנו דבריו ולא יפול דבר אחר מכל דבריו ארצה. שמאחר שיודע דרך עיונם וטבעם והדרך ילכו בה ולאנה הוא מגיע היה מגיע באומר דעתו מה שיש לאל ידם להגיע בעיונם ובשיקול דעתם" (ווייס א' ה', דור דור ודורשיו, חלק ה' עמ' 234, וילנה תרס"ד 1904) 22. "מנהג רש"י ז"ל ושיטתו היא שלא לדבר דבר ושלא להוציא מילה בלשונו שלא רצה לומר" (סי' מח) 23. "ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב ולהשתדל ולהוציא ולצמצם כל לשונו בעניין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת" (סי' מט) 24. סי' א, ב, ז, ח. 25. "בתחילת עיונך, תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים - אחד השואל ואחד המשיב - שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה, אין בהם נפתל ועיקש, "אטו בשפטני עסקינן?"; ולכן, יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם, בריאים וחזקים, או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים; ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בעניין שיהיו נאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם [עוון אשמה של] סברא רעועה או חלושה, כי כולם דברי אלוקים חיים" (סי' ד') ובמקום אחר: "ואל תתן על המקשה סברא חלושה או רעועה כי לעולם המקשה יש לו להביא הכרח וראיה ברורה להעמיד "והמוציא ראיה מחבירו, עליו הראיה"" (סי' טז). 26. בויארין ד', העיון הספרדי לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד, עמ' 21, ירושלים, תשמ"ט (1989). 27. "בתחילת עיונך בדברי המפרשים, יש לך לראות על איזה לשון הכתוב מדבר, ולהשתדל מהו אשר הוא מוסיף, ומהו לשון הגמרא, ולדעת מה היא כוונתו: אם הוא מתקן לשון, או מפרש עניין, או אם הוא מתרץ קושיא, או מונע ספק, או נשמר מפיו אחר, ולראות אם יש חלוף בין גרסתו לגרסא שלנו" (סי' ה). 28. "ולפעמים, ישאל השואל מפני שאינו יודע כלל אם אותו דבר מותר או אסור, ושואל סתם ולשאלה כזו אין צריך לבקש צדדין. אמנם, זו אינה שאלת חכם אלא שאלת תם" (סי' ל). 29. "והוי משתדל להבין בשכלך כל מה שתוכל, בטרם תבוא לראות מה שפירשו המפרשים על אותה משנה או גמרא או מקרא, כי יצא מזה התועלת הנזכר", ובמקום אחר: "ובכל מאמר או דין אשר ינשא על נושא הבט מה היית דן מסברתך, כי אם היית דן כמו כן אם לאו, ואם היית דן כמוהו מה מחדש האומר". 30. "ויש לך להזהר שלא לקבל הקדמות, או העניין בתחילת העיון במושלם, עד שתחקור ותפרוש עליו כי "פתי יאמין לכל דבר ... כי הביאור הנכון אינו רק ביאור הנעלם בנגלה" (סי' כז). 31. "והיה מדקדק בו ויבקש סותרו ומנגדו או הפכו ואז תדע כי ממנו נשמר" (סי' מג). 32. "בכל מאמר הוי מסתכל מי הוא המדבר מי הוא השואל ומי המשיב מי הוא המקשה ומי הוא המתרץ" (סי' ט) 33. "ואחר כך, חזור פעם שנית על הלשון, וראה אם מה שבשכלך מסכים עמו" (סי' ו). 34. "הדרך הישר הוא שתעיין כל מה שתוכל להבין מהגמרא ואחר כך תבוא אליו וראה גם ראה אם מה שהבנת הוא מסכים עם מה שמפרש אם לא..." (סי' ה). בלשון ימינו היינו משתמשים במשחק המילים הרווח בישיבות: "ראשי לפני רש"י". הוא מוסיף במקום אחר: "כי מצד סברתנו, רוצה לומר 'מבחוץ' או באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן" (סי' יט). 35. סי' ו 36. "ובכל מאמר ... הוי מרבה לחקור מהו הכלל העולה מאותם המאמרים ...ולשום בהם סימנים... ואז לא ימושו מפיך" (סי' ז) 37. "יש לך לבקש המשלים והדמיונים לכל דבר ודבר ולא תשכחנו ... וגם כן, יש לך לבקש המשלים והדמיונים לכל דבר ודבר, עד שיתקרב לשכלך וידבק בלבך ולא תשכחנו, כמו שאמר שלמה: "משלי שלמה בן דוד" וכו', כדי להבין אמרי בינה, דברי חכמים וחדותם, וזה מועיל לנזק השכחה ומכשוליה, ומוסיף חוזק ואומץ בעיון" (סי' ז). נאה דורש ונאה מקיים, הוא מיישם את הכלל הזה פעמים רבות בספרו: "כי כאשר יאמר האומר: הסוס האדום אשר רכב עליו המלך, נתנו למשנה. והנה בא באומרו: הלבן או האדום? הוא להוציא מסוס אחר שהוא אדום, וכן בהפך" (סי' יג); "כי כשמרגיש החולי מיד ימצא רפואה" (סי' כז); "כי דרך משל הדבש והחומץ הם סיבת גבין". (סי' לד) 38. "יפה שעה אחת של קורת רוח ולא לעיין מבוקר עד ערב בשמועות, ולבו טרוד בל עמו. על כן, בחר לך שעה רצויה שיהיה שכלך פנוי מכל עסקי העולם, ואל תהי מחשבתך משוטטת לדברים אחרים" (סי' ז). 39. "מידות אלו - גישה עצמאית, בלתי תלויה במפרשים, כצעד ראשון להבנת הסוגיא; העמדת רש"י ותוספות במרכז הלימוד והעיון; ועיון נמרץ אבל מוגבל לסוגיה המקומית - שמנינו בדרך הלימוד לפי שיטת ה'פלפול' משתקפות בדרך הלימוד שהיתה נהוגה במרכזי התורה הגדולים של המאה הט"ו. בספרד הגיעו מידות אלו לידי ניסוח פורמאלי על ידי רבי יצחק קנפנטון בספרו דרכי הגמרא..." ('על דרך הפלפול', ח. ז. דימיטרובסקי, מתוך ספר היובל לכבוד שלום בארון, במלאות לו שמונים שנה, ירושלים תשל"ב (1972). 40. "הוי מסתכל מי הוא המדבר, מי הוא השואל, ומי המשיב, מי הוא המקשה, ומי הוא המתרץ. וראה אם הם הביאו תנא עם תנא, או אמורא עם אמורא, או רב עם תלמיד. תשא את שמותם ותשמור שלא יתחלפו לך המקשה, בשביל המתרץ או בהפך" (סי' ט) 41. "כל מאמר ומאמר, שיאמרו לך התנא או האמורא, הוי מסתכל מהו צד הספק אשר היה אפשר להסתפק בו אם לא אמרו ולכן הוצרך לאומרו, ומפני מה היינו מסתפקין בו" (סי' י) 42. סי' יא 43. "יש לך לדעת הדבר למה נשתנה זה מזה בדינן, ולבקש הסיבה לחילופם" (סי' יב) 44. "לעולם בכל לשון הנהוג בגמרא שיצא לך בשמועה, הוי משתדל לדעת מה טיבו, ובאי זה אופן דרכו לבוא במאמריו של הרוב; וראה גם ראה אם הוא בא באותו דרך גם כן כאן, ואם לאו, צריך אתה לדעת למה נשתנה, ואם אתה מסופק בו שאינך יודע מנהגו וטבעו, חפש הדין בגמרא באי זה דרך הוא" (סי' כט) 45. סי' יג 46. "בכל מאמר, הוי מסתכל לדעת מהו כוונת האומר ההוא, ומה תכליתו, וכוונת המביא אותו המאמר, ולאי זה תכלית מביאו. אם לסייע לחבירו, או להקשות ממנו" (סי' טו) 47. "דרך הנושאים והנותנים בדרוש מה, כשהם מתווכחים זה עם זה באחד משלושה פנים: (1) יש שמכחיש לו הקדמה שמניח, להביא מופת וראיה על אמונת דרושו וסברתו; (2) ולפעמים, כאשר יהיו שתי הקדמות למתווכח עמו בתחילת הוויכוח, יודה לו האחת וישתדל להרוס לו השניה, ואחר כך יחזור להרוס לו גם הראשונה שהודה לו בתחילה, או שמודה לו הקדמה בשאי אפשר לו להכחישה מצד שהיא מוכרחת או מפורסמת ביניהם; (3) אומנם, משתדל בכל כוחו לסתור ההמשך אשר הוא מכוון להוליד ממנה" (סי' יז) 48. "לעולם בכל דיבור ודיבור, ובכל עניין ועניין הנסמכים זה בזה, בין בגמרא בין בכתוב, ראה גם ראה מה היחס והקשר שיש לענינים ההם שנסמכו זה אצל זה, ומהו הסדר שמוליך בדבריו המדבר ההוא... ולכן נהגו התנאים כי כשיש להם לדבר מה על נושא מה, כי אגב אותו דין או משפט יאמרו שאר המשפטים הנשואים באותו נושא ... וכשתשלשל הדבר ממאמר למאמר עד שהנה אנחנו חוץ לתחום דרושינו לגמרי חוזר בך ממנו, ומאחרון לראשון עד שתדע מה הביאנו עד הלום, ומהו הסדר והדרך שדרכו מהמאמרים ההם" (סי' לג). במקום אחר: "לעולם בכל מאמר ומאמר, הוי מסתכל לדעת לאי זה תכלית הוא בא שם באותו מקום, וראה מאי זה צד מתייחס ומתקשר עם דרושו" (סי' לג) 49. סי' טז 50. סי' ה 51. סי' מא. 52. "אין האמת ניכר אלא מתוך היפוכו" (סי' טז). 53. "ראה הם החלוקות אשר מחלק אותו התנא, וראה אם הם חלוקות הכרחיות, ואם יש אחרות מלבד אותם הנזכרות. וחלק אתה כל המחלוקות אשר בטבע משפט החלוקה אפשריים להיות באותו נושא. ועיין למה הניח השאר התנא ולא עשה אלא אלו, או מפני שהם מבוארות בעצמן, רוצה לומר הנשארים, או מפני שאין פתח מקום להזכירם" (סי' טז). 54. סי' כח. 55. "מציאת פסק הלכה אינו מטרתו העיקרית של התלמוד...אלא הרצון לדעת את הדברים לאמיתם. מטרתו של התלמוד אינה תועלתית בכל מובן שהוא, המטרה האחת היא: מציאת האמת" (שטיינזלץ, הר' עדין, מדריך לתלמוד, עמ' 2, ירושלים תשנ"ב, 1992) 56. "הוי יודע כי המקשה לא יקשה לעולם בהקדמות רצוניות רק בהקדמות הכרחיות...אבל המתרץ יש לו רשות לתרץ בכל מה שאפשר" (סי' נא) 57. "... כל תירוץ שצריך להוציא המאמר או העניין מפשוטו, כגון שנראה המאמר ההוא כולל והמתרץ עושהו פרטי... בא בגמרא 'איבעית אימא' 'אי נמי', תירוץ אחר תירוץ. והסתכל אם התירוץ השני הוא על צד היותר טוב, רוצה לומר לרווחא דמילתא או ראוי לסבול דוחק" (סי' נ) 58. "ולעולם, בכל ספרי מפרש או מחבר אשר תעיין בו, הוי משתדל לדעת תחילה דרכי המפרש ההוא שמוליך בדבריו, ואחר כך הוי מעיין בו, וראה אם הולך לשיטתו בדברים ההם ובענייניו" (סי' מה) 59. "והיה מדקדק בו ויבקש סותרו ומנגדו או הפכו ואז תדע כי ממנו נשמר" (סי' מג) 60. "דרך הכתוב והמשנה לדבר בלשון קצרה" (סי' לה). 61. "כאשר יתחברו נושאים או עניינים אשר משפטם שווה לכולם, או שמשתמשים בלשון אחד, דרכו לשוּם המשפט או הלשון ההוא בתחילת דבריו, ואחר כך להזכיר הנושאים או העניינים ההם בכתוב". לדוגמה במשנה מס' שבת ב, א: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין וכו'", במשנה מס' כתובות ג, ב: "ואלו שאין להם קנס...". (סי' לה). 62. לדוגמה במשנה מס' נדה ט, ט: "היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת ... היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה". 63. "דרך התנא כשיש לדבר על שני נושאים לאחד מהם, יש לשון צודק ומיוחד לו, והנה לשני אין אותו לשון צודק כל כך, עם כל זה ישתף באותו לשון לשניהם כדי שלא להאריך בלשונו ולטרוח כמו שבא במסכת נדה בריש פרק ב': "כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת ובאנשים - תקצץ", כי לשון 'מרבה' אינו צודק באנשים כדאיתא התם. (סי' לו). 64. הביטויים 'חדא לטיבותא וחדא לריעותא', 'חדא לטיבותא ותרתי לריעותא', 'תרתי לטיבותא וחדא לריעותא' מגלים את הכלל הזה. (סי' לט). 65. "ולבקש טעם והכרח למה שאמר התנא שהוא ודאי וטעם לכל זה, ואם מה שאמר התנא הוא ודאי בלי ספק מהצורך לאומרו" (סי' י). 66. "שאין שבח לתנא או לאמורא שיאמר דבר שאין בו חידוש" (סי' י). 67. "וישיב המשיב בהודעת הספק 'מהו דתימא?'" (סי' י) 68. ולפעמים, ישוב המקשה אחר כך להקשות לאמר: 'ולמה לא נאמר זה?' על זה נאמר בגמרא 'ואימא הכי נמי'. וזהו שמבקש ההכרח למה שאמר התנא. ואז, ישיב לו המשיב בהודעת ההכרח (סי' י) 69. "ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בעניין שיהיו נאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם [עוון אשמה של] סברא רעועה או חלושה, כי כולם דברי אלוקים חיים, וזהו שאמרו "מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?" (סי' ס) 70. "הוי משתדל לדעת טעם של כל דבר ודבר, שיאמר לך התנא או האמורא מהו טעמו ושורשו המחייבו לומר כן; כי היודע טעם הדבר, הוא היודע הדבר בסיבותיו, כי היא הידיעה השלימה והאמיתי, והיא המהלך בדרך עם אבוקה בידו, כי יודע אי זה הדרך ישכון אור; ועל זה אמר בגמרא 'מאי טעמא דפלוני?'". (סי' יא) 71. "כאשר תראה שני נושאים שונים מתדמים זה לזה, אשר מן הראוי שיהיו גם כן שווים במשפטים אשר ינשאו וינתנו עליהם, ותראה כי התנא או האמורא יפריש ביניהם ויחליף במשפטיהם, יש לך לדעת הדבר למה נשתנה זה מזה בדינן, ולבקש הסיבה לחילופה, ועם זה אמרו 'מאי שנא?" (סי' יב) 72. "אם תראה שני מאמרים דומין זה לזה, ויפרש המפרש האחד בדרך אחד, והאחד בדרך אחרת, תוכל להקשות 'ומה ראית?' ... וכן כאשר יניח המקשה הנחה או הקדמה בלתי מוכרחת, ויקשה עליה וישיב 'ומה ראית?' והוא מה שכתבו 'ואימא אפכא!' או 'איפוך אנא!' (סי' יב) 73. "וישיב המשיב בהכרח דין או בסברא, ויאמר 'מסתברא'" (שם) 74. "בכל מאמר, על כל דבור ודבור, הוי מרבה לחקור אם הוא כולל או פרטי. ואם בא למעט או לרבות, כי כל עוד שירבה האומר רושם או סימנין במאמר, הוא למעט ולהוציא מאותו כלל ומשפט שאר הדברים, שאי אפשר להם אותם הסימנין. וכל עוד שימעט בתנאים נרשמים, הוא יותר כולל ומכוון לתת משפט מוחלט, בלי תנאים. ... ישאל 'למעוטי מאי?', 'לאפוקי מאי?', 'לאיתויי מאי?', 'לרבויי מאי?" (סי' יג) 75. "בכל מאמר ומאמר, ובכל דבור ודבור, הוי משתדל להבין עצם המאמר ההוא תחילה ואחר כך תשתדל להבין המובן מכלל אותו המאמר, ועל זה אמרו: 'הא דרבי פלוני, לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא איתמר' הנה קראו לפשט 'פירוש' ולדיוק קראו 'כלל'" (סי' יד) 76. בכל מאמר, הוי מסתכל לדעת מהו כוונת האומר ההוא, ומה תכליתו, וכוונת המביא אותו המאמר, ולאי זה תכלית מביאו. אם לסייע לחבירו, או להקשות ממנו. כי כשהוא לסיועי, יאמרו: 'תניא נמי הכי' או 'תניא דמסייעך', 'אף אנן נמי תנינא' (סי' טו) 77. "ועל זה אמרו רוצה לומר על ידיעת התכלית המאמר ההוא: 'מאי נפקא מינה?', 'למאי הלכתא?', כלומר מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר" (סי' טו) 78. "לדעת מהו החידוש שיודע לנו במאמר או בדין ההוא. ואחר כך, לדעת מהו ההכרח שיש לו להכרח, או המאמר או הדין או התנאי שהוא דן. והנה הראשון, הוא מה שנאמר בגמרא 'מאי קמשמע לן? פשיטא!': רוצה לומר, כשאין חידוש במאמר יקשו לו זה" (סי' טז). 79. סי' טז. |
