פרשת השבוע - ממנהגים שונים למנהג אחיד
רחמים שר שלום
שנה בשנה - תשנ"ד
תוכן המאמר:
א. המיוחד ללוח היהודי של ימינו - שם לכל שבוע
ב. שלבים בהתפתחותו של מוסד הקריאה בתורה
ג. התקנה לקרוא בתורה על הסדר
ד. שתי שיטות בקריאה על הסדר
ה. מחזור הקריאה התלת-שנתי לבני א"י - החלוקה לסדרים
ו. מחזור הקריאה השנתי לבני בבל - החלוקה לג"ן פרשיות
ז. המנהג המשולב - קריאת ה"פרשה" מחומשים וקריאת "הסדר" מספר תורה
ח. חלוקתה של פרשת נצבים והעמדת מספר הפרשיות על חמשים וארבע
ט. חיבור פרשיות וחלוקת פרשיות
י. תקנת עזרא והצורך בחלוקת נצבים
יא. שיטתו של רב סעדיה גאון בחיבור פרשיות וחלוקתן
יב. שיטתם הקדומה של יהודי צרפת ואשכנז לקרוא את "צו" לפני פסח גם בשנים מעוברות
יג. מנהגם של יהודי ספרד עפ"י שיטתו של ר' אברהם בר חייא
יד. שיטתו של רבנו תם - המנהג שהתפשט והתקבל בכל קהילות ישראל
טו. הכללים הנהוגים בימינו בחיבור פרשיות
טז. הבדלים בין א"י לגולה
יז. עדיפות ראשונה לחיבור מטות ומסעי
יח. שרידי מנהגים שעדיין קיימים בימינו
תקציר: תולדות קריאת התורה וסדר חלוקת הפרשיות בהתפתחות הסטורית.
מילות מפתח: קריאת התורה, פרשיות מחוברות ונפרדות.
א. המיוחד ללוח היהודי של ימינו - שם לכל שבוע
בתפילה האחרונה של יום השבת, כלומר במנחה של שבת, קוראים בביהכ"נ בספר התורה את הקטע הראשון של פרשת השבוע הבא. ואפשר לראות בקריאה זו מעין תזכורת או הכרזה על שמו של השבוע הבא עלינו לטובה.
הלוח העברי של ימינו הוא לוח השנה היחידי בעולם בו יש שם לכל שבוע, אך יש להבהיר שפרשת השבוע עשתה דרך ארוכה עד אשר זכתה לתפוס את מקומה הקבוע בלוח השנה. לא מזמן עוד רווחו מנהגים שונים בשיבוץ פרשת השבוע בלוח השנה וכאשר בעדה אחת קראו פרשה זו, קראו בעדה שניה פרשה אחרת, וברור שבמצב זה לא ניתן היה לקרוא לשבוע על שם פרשת השבוע.
אך שלא כמו במנהגים אחרים שהעמיקו להכות שורשים במסורת העדות מבלי שניתן יהיה לשנותם או להביא לאיחודם. הנה בנושא זה של פרשת השבוע אירע דבר נפלא: המנהגים השונים בטלו ונעלמו ונוצר מנהג אחיד שהתפשט בכל קהילות ישראל. זהו הישג שמן הראוי להדגישו ולהעלותו על נס מאחר והוא יכול לשמש דוגמא טובה ליצירת דפוסי מנהג אחידים גם בנושאים אחרים.
ואם יש בינינו ספקנים שלא מאמינים שאכן היו קיימים מנהגים שונים בנושא זה של פרשות השבוע הנה נותרו לנו לעדות שרידי מנהגים אותם נציג לפני הקורא בהמשך המאמר.
ב. שלבים בהתפתחותו של מוסד הקריאה בתורה
מדברי התלמוד הבבלי ניתן להבין שהנהגתה והרחבתה של הקריאה בתורה נעשתה שלבים שלבים. לא נדע אל נכון כיצד התפתחו הדברים אך מדברי חז"ל נוכל לעמוד על שלבים אחדים בהתפתחותו של מוסד הקריאה בתורה.
1. קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובארועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
2. קריאה של קטעים מהתורה על הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
3. סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמשה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי ואילו בא"י סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלש שנים עד שלש שנים וחצי, מבלי שיהיה מועד קבוע לסיום מחזור הקריאה.. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשות לא היתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים.
4. חלוקת התורה לחמשים ושלש פרשות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה דומיננטית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי רבנן סבוראי לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשות וחלוקתן.
5. חלוקת התורה ל- 54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו מתפשטת עם התפשטות הטורים של ר' יעקב בן הרא"ש, ויוצרת מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל אותה פרשה. שרידים של מנהגים חריגים עדיין קיימים בימינו וניתן לומר שאנו למעשה בסופו של תהליך ליצירת מנהג אחיד.
ג. התקנה לקרוא בתורה על הסדר
אך כיצד נהגו בתקופה הקדומה? התקנות המיוחסות למשה רבנו ולעזרא הסופר, שהוזכרו לעיל, אינן עוסקות בתוכן הקריאה שקוראים באותם ימים שנתקנו לקריאה. רק לגבי הקריאה בחגים אנו מוצאים שחז"ל ייחסו את תוכן הקריאה למשה רבנו (מגילה ל"ב ע"א) וכמו שמפרש שם רש"י: מצווה לקרוא פרשת כל מועד בזמנו. ובסופה של מסכת מגילה מביאה הגמרא את הברייתא: "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". מדברים אלה ניתן להסיק שהקריאות הראשונות בתורה נתקנו ונקבעו בשביל החגים. ועוד נוכל ללמוד מדברי הגמרא שהקריאה בתורה שימשה בעיקרה פתיחה לדרשה - שואלין ודורשין - בענין היום.
מה קראו ביתר שבתות השנה? היו שבתות מיוחדות כמו ד' פרשיות (שקלים, זכור, פרה והחודש) בהן קראו את הקטעים המתאימים מן התורה. אך לגבי הקריאה בשבתות רגילות אין בידינו עדויות ברורות. כפי הנראה, כל עוד לא נתקנה הקריאה על הסדר, הרי הקטע מהתורה שנקרא בציבור נבחר ע"י רב הקהילה או הדרשן וזה שימש לו למעשה פתיחה לדרשה.
לאחר חורבן בית שני אנו מוצאים את המנהג לקרוא בתורה "על הסדר". המשנה (מגילה פ"ג מ"ד) מתייחסת לקריאה על הסדר כדבר ידוע ומצביעה על הימים בהם מפסיקים לקרוא על הסדר. מדברי המשנה ברור שמפסיקים את הקריאה על הסדר לא רק בחגי התורה אלא גם בחנוכה, בפורים ובראש-חודשים, וזה בנוסף לד' הפרשיות. בשבתות אלה הפסיקו לקרוא על הסדר וקראו בענין היום בלבד.
אלא שבגמרא (מגילה ל' ע"ב) מתעוררת מחלוקת בענין זה בין ר' אמי ור' ירמיה. לדעת ר' אמי הפסיקו לקרוא בשבתות אלו בסדר הפרשיות וקראו רק בענין היום כמו שניתן להבין מפשוטם של דברי המשנה. ואילו ר' ירמיה מפרש את המשנה "לסדר הפרשיות הוא חוזר" - אין ההפסקה מתייחסת לקריאה בתורה אלא להפטרות, כלומר בשבתות אלה קוראים את פרשיות התורה על הסדר ואילו המפטיר קורא בתורה מענין היום בד' פרשיות, או בראש -חודש וכו', וההפטרה היא מענין המפטיר - כפי שנהוג בימינו. ומה ששנינו במשנה "חוזרין לכסדרן", הרי לפי ר' ירמיה הכוונה היא שלסדר הפטרות הוא חוזר. אביי מוכיח מדברי המשנה שמסתבר כמו ר' אמי שלסדר פרשיות הוא חוזר. ואעפי"כ נתקבלה דעתו של ר' ירמיה שלא להפסיק בשבתות של ד' פרשיות (וכפי הנראה גם בחנוכה ובראש-חדשים) את הקריאה שעל הסדר.
ההסבר לכך הוא שבאותו זמן התבסס בבבל המנהג לסיים את קריאת התורה במחזור שנתי, דבר שמחייב להקפיד ולהמנע מהפסקות ברצף הקריאה. לעומת זאת יש בידינו עדויות, שהנוהגים לפי המחזור התלת-שנתי נהגו להפסיק את רצף הקריאה בשבתות של ד' הפרשיות. לדוגמא, בימינו נהוג בשבת "פרה" להוציא שני ספרי תורה, בראשון קוראים 7 עולים בפרשת השבוע ובשני קורא המפטיר בפרשת פרה עד "תטמא עד הערב" (במד' י"ט 22-1), והנה לפי מסמך שנתגלה בגניזה הקהירית הוציאו בשבת זו רק ספר תורה אחד ובו קראו 7 עולים בפרשת חוקת עד "ויט ישראל מעליו" (שם כ' 21) - סה"כ 43 פסוקים, והמפטיר חזר וקרא שוב את שלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה. ממסמך שעוסק בפרשת החודש מתגלה שבשבת החודש - השבת שלפני ר"ח ניסן - הוציאו רק ספר תורה אחד ובו קראו 7 עולים מן "החדש הזה לכם" עד "כן עשו" (שמות י"ב 29-1) והמפטיר חזר וקרא את חמשת הפסוקים הראשונים. ביחס לקריאה בשבת "שקלים" ושבת "זכור" לא נמצאו מסמכים בגניזה ויש להניח שגם בהם הוציאו רק ספר תורה אחד בו קראו 7 עולים מענין היום בלבד. לגבי שבת חנוכה יש עדות ממסכת סופרים שקראו 7 עולים בפרשת הנשיאים מן "ויהי ביום כלות משה" (במדבר ז').
ד. שתי שיטות בקריאה על הסדר
יש במחלוקת זו כדי לשפוך אור על הזמן בו נקבע לקרוא בתורה על הסדר. מעצם העובדה שבמאה השניה שלאחר החורבן עדיין יש מחלוקת בין התנאים על שיטת הקריאה שעל הסדר ניתן ללמוד שהקריאה על הסדר טרם התגבשה וטרם התמסדה ויש להניח אפוא שהתקנה לקרוא על הסדר נתקנה סמוך מאד לזמן המחלוקת הנ"ל כלומר כמאה שנה לאחר חורבן בית שני.
מן הראוי שנבהיר כאן שהתקנה לקרוא על הסדר לא הביאה בהכרח לקביעת סדרים ופרשיות וגם לא פירטה לוח זמנים מתי להתחיל או מתי לסיים את מחזור הקריאה בתורה. ולפי זה ברור שגם לא נקבע זמן מוגבל לסיים את מחזור הקריאה בתורה. למעשה כל בית כנסת וכל קהילה קבעו לעצמם את אורך הקטע שייקרא בכל שבת ולא היתה בתחילה שום תקנה מחייבת לגבי אורך הזמן לסיום מחזור הקריאה של חמישה חומשי תורה. בלשון ימינו ננסח את הדברים כך: כל ציבור התקדם בקריאת התורה וסיים אותה לפי הקצב שלו. ומעניין הדבר שלפי המדרש (מובא באוצר הגאונים למגילה עמוד 62, סיימו את קריאת התורה לפני יום כיפור, ואפשר שסיום התורה נקבע בתחילה לשבת האחרונה של השנה, ורק במועד מאוחר יותר הנהיגו לסיים את התורה ביום האחרון של מועדי תשרי.
ה. מחזור הקריאה התלת-שנתי לבני א"י - החלוקה לסדרים
כל המקורות על המנהגים של בני א"י מצביעים על כך שלמעשה לא היה לבני א"י מחזור של שלש שנים בדיוק. מחזור הקריאה בתורה בא"י נמשך גם יותר משלש שנים ויש מקורות המצביעים על כך שהמחזור נמשך שלש שנים וחצי. מספר השבתות בשלש שנים (כשאחת מהן היא שנה מעוברת) הוא כ- 155. ואכן אנו מוצאים לפי אחד המקורות שבני א"י חלקו את התורה למספר כזה של "סדרים". אך מסתבר שבני א"י לא יכלו לסיים מספר כזה של סדרים בשלש שנים משום שהם נהגו להפסיק את רצף הקריאה בתורה לא רק בשבתות של מועדי התורה אלא גם בד' פרשיות ואף בראשי-חודשים, חנוכה ופורים שחלו בשבת. בני בבל שמעו על בני א"י שהם מחלקים את התורה ל- 155 סדרים, כסבורים היו שבמסגרת חלוקה זו מסיימים בני א"י את מחזור הקריאה בשלש שנים. לכן מוצאים בתלמוד הבבלי (מגילה כ"ט ע"ב) "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין". לעומת זאת בספר "חילופי המנהגים" מוצאים כתוב שבני א"י נוהגים לסיים את מחזור הקריאה בשלש שנים וחצי. היו חוקרים שבקשו להסיק מזה שבא"י היו נהוגים שני מיני מחזורים: של שלש שנים ושל שלש שנים וחצי. מסתבר יותר שמדובר כאן במחזור אחד שקריאתו נמשכה למעלה משלש שנים או קרוב לשלש שנים וחצי. ולפי זה ברור שתחילתו של מחזור חדש בא"י לא חלה בתאריך קבוע בלוח השנה.
רוב המקורות מצביעים על חלוקה של קנ"ד (=154) סדרים לבני א"י. מספר הסדרים בכל חומש רשום בדרך כלל בסופם של החומשים המודפסים בימינו: בראשית - 43, שמות - 29, ויקרא - 23, במדבר - 32, דברים 27.
לעומת זאת בספר "אבן ספיר" מובא פרוט מלא של 167 סדרים:
בראשית - 45, שמות - 33, ויקרא - 25, במדבר - 33, דברים - 31.
באחד המקורות מוצאים חלוקת התורה ל- 141 סדרים ויתכן שהיה זה נסיון לצמצם את מספר הסדרים כדי שיוכלו לסיים את המחזור בשלש שנים בדיוק. לעומת זאת לפי מסכת סופרים מחולקת התורה ל- 175 סדרים שהם בקרוב מספר השבתות בשלש שנים וחצי.
מנהגם של בני א"י לא הצליח להתבסס, אומנם ידוע שהיו גם מקומות מחוץ לא"י שנהגו כמנהג בני א"י אך המנהג לא הצליח להתפשט והוא עבר ובטל מן העולם.
ו. מחזור הקריאה השנתי לבני בבל - החלוקה לג"ן פרשיות
רב סעדיה גאון מביא את החלוקה לחמישים ושלש פרשיות כדבר ידוע ומוסכם. וכן הוא כותב: "בשבתות קוראים אחד מחמשים ושלש מן התורה וזאת היא פרשה. ובמקום אחר הוא כותב: "וכידוע יש בתורה נ"ג פרשיות, וזאת הברכה קוראים לא בשבת נשארו לשבתות נ"ב פרשיות".
חלוקה זו ל- 53 פרשיות מובאת גם בספר האורה לרש"י: "מנין פרשיות של תורה חמשים ושלש והן נקראות על הסדר אחת אחת בשבתות..." וכן בספר העיבור לר' אברהם בר חייא: "הסדרים אשר הם נקראים בכל שבת והם 52 מכ"ד יום בתשרי עד עת הסוכות לשנה האחרת". כלומר, 52 פרשיות הם מ"בראשית" עד "האזינו" ולאלה יש להוסיף את פרשת "וזאת הברכה" שנקראת בשמחת תורה, הרי לנו חמשים ושלש פרשיות.
גם לפי הזוהר מספר פרשיות התורה הוא חמשים ושלש. מספר זה של חמשים ושלש חוזר ונשנה בזוהר חדש ונשלש בתקוני הזוהר. בעקבות חלוקתה של פרשת נצבים לשתיים (ראה להלן) מקובל היום לציין שהתורה מחולקת לחמשים וארבע פרשיות. המספר 54 נקלט ונתקבל במסורת העממית בשל היותו מציג את מספר השבתות בשנה מעוברת.
ז. המנהג המשולב - קריאת ה"פרשה" מחומשים וקריאת "הסדר" מספר תורה
בתקופתו של הרמב"ם התקיימה בפוסטאט שבמצרים קהילה יהודית שנהגה עפ"י מנהג א"י הן בתפילה ופיוטיה והן בקריאת התורה. בני קהילה זו נקראו "אלשאמיין". הרמב"ם הכיר את מנהגיהם ובפתח פרק י"ג של הלכות תפילה הוא כותב: "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים ואינו מנהג פשוט". מתעודות שנתגלו בגניזה הקהירית מתגלה שהופעל לחץ על קהילת השאמיין להפסיק את המנהג הלא-פשוט של קריאה במחזור תלת-שנתי. לחץ זה הלך וגבר בימיו של ר' אברהם בנו של הרמב"ם. נראה שבעקבות הלחצים ניסו מנהיגי קהילת השאמיין לחפש דרך של פשרה לפיה יוכלו להמשיך ולקיים את מנהגם המקורי וגם לקרוא את הפרשה לפי המחזור השנתי. עפ"י תעודה משנת א' תקכ"ב (=1522) לשטרות היא שנת ד' תתקע"א (=4971) למנין בריאת העולם (1211 לספיה"נ) מתגלה לנו שראשי הקהילה השאמית בפוסטאט נתקבצו וחתמו על כתב האמנה להמשיך במנהגם הקודם לקרוא בתורה את הסדר לפי המחזור התלת-שנתי ואת ההפטרה המתאימה. אך לפני שיקראו בספר תורה כשר את הקריאה שעל הסדר לפי המחזור התלת-שנתי הם יקראו מתוך חומשים רגילים את הפרשה לפי המנהג במחזור השנתי.
מנהג זה של קריאה כפולה לפי שני המנהגים התפשט והתקבל גם על בני ארץ ישראל. ובספר "החלוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל" מזכירים שאנשי מזרח קוראים בפרשה שליח-ציבור והעם ואילו בני ארץ ישראל העם קורא פרשה והש"ץ סדרים. כלומר, אנשי בבל קוראים את פרשת השבוע הן ציבור (מן החומשים) והן שליח ציבור (מספר תורה) ואילו בני ארץ ישראל הציבור קורא מן החומשים את הפרשה לפי המחזור השנתי ושליח ציבור קורא בספר התורה את הסדר לפי המחזור התלת שנתי.
הנוסע ר' בנימין מטודילה שהזדמן במאה ה- 12 למצרים מספר לנו בספר מסעותיו על מנהגה של הקהילה השאמית במצרים לקרוא את התורה לפי מחזור תלת שנתי ומוסיף: ויש ביניהם מנהג ותקנה להתחבר כולם ולהתפלל ביחד ביום שמחת תורה וכן ביום מתן תורה".
ח. חלוקתה של פרשת נצבים והעמדת מספר הפרשיות על חמשים וארבע
1. רס"ג כותב על הפרשיות: ומהן פרשה אחת המתחלקת לשתיים ונקראת בשתי שבתות אם יש צורך בכך והיא "אתם נצבים" הנחלקת ב"וילך משה".
2. ראב"ח כותב בספר העיבור שלו: ופעמים צריכים לחלק סדר "אתם נצבים" לקוראו בשתי שבתות.
3. גם הרמב"ם מתייחס לפרשיות נצבים וילך כאל פרשה אחת ואין הוא מביא בסדר כל תפילות השנה הפטרה לפרשת "וילך".
4. בתכלאל התימני הקדום שנכתב לפני כארבע מאות שנה מובאים הוראות לקריאת התורה בשבתות השנה ומוסבר שם שאם רה"ש חל ביום חמישי או שבת אזי קוראים בשבת שלפני רה"ש את נצבים כולה ואילו כאשר רה"ש חל בימים שני או שלישי בשבוע יש לקרוא את חציה הראשון של נצבים לפני רה"ש ואת חציה השני (מן "וילך") בשבת שלאחרי רה"ש. הנה רואים כאן בצורה ברורה שההתייחסות לפרשת וילך היא כאל המחצית השניה של פרשת נצבים.
5. בין קטעי הלוחות שנמצאו בכתב יד של סידור תפילה פרסי מוצאים כתוב, שאם כ"ז באלול חל בשבת יש לקרוא אז רק את מחצית "נצבים"... ברור שהכוונה כאן כמו בתכלאל התימני, שחלק הפרשה מ"וילך משה" הוא המחצית השניה של פרשת נצבים.
6. בספרו "נצוצי אורות" כותב החיד"א (מחכמי חכמת הנסתר ומפרש הזוהר) בצורה מפורשת שפרשיות נצבים-וילך חשובות כפרשה אחת.
7. ב"הדרן" שאומרים הספרדים ובני עדות המזרח לסיום מחזור הקריאה בשמחת תורה הם מדמים את פרשיות התורה לחמשים ושלש מרכבות...
8. לסיום פרשת ההוכחות שנצבים-וילך פרשה אחת הן, נביא עדות מהחומשים שלנו. הסופרים המאוחרים נהגו לרשום בסופה של כל פרשה את מספר פסוקיה. בסוף פרשת "וילך" כתוב שבפרשה זו שבעים פסוקים ולמעשה אינך מוצא בפרשה זו אלא שלשים פסוקים בלבד. בדיקה נוספת מגלה שמספר פסוקים זה מתייחס לפרשיות נצבים-וילך ביחד, שנחשבו כפרשה אחת.
ההוכחות הנ"ל אינן מותירות מקום לשום ספק שאכן פרשיות נצבים-וילך פרשה אחת הן ומה שאנו נוהגים לציין היום כפרשת "וילך" אינה אלא המחצית השניה של פרשת נצבים.
כל המקורות בכתבי-היד מציינים שמספר הפרשיות בתורה הוא כמנין ג"ן (=53) ורק עם חלוקת נצבים לשתי פרשיות הועמד מספרן על חמשים וארבע.
ט. חיבור פרשיות וחלוקת פרשיות
אך מנין נובע הצורך לחלק פרשה לשתי שבתות?
בעבר רווחו מנהגים שונים לפיהם יש להקפיד ולקרוא פרשיות מסוימות לפני חגים מסוימים. לדוגמא: לפי המנהג האשכנזי הקדום היו מקפידים לקרוא את פרשת "צו" לפני פסח גם בשנים מעוברות. מנהג זה הצריך חלוקתן של כל אחת מהפרשיות תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי לשתי שבתות.
לפי המנהג האחיד המקובל בימינו הפרשיות העשויות להתחבר הן:
ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי וקדושים, בהר ובחוקותי, חקת ובלק, מטות ומסעי. במקורות מוצאים מנהגים אחרים לפיהם חיברו גם את תרומה ותצוה, שלח וקורח, או קורח וחוקת.
לעומת זאת מהפרשיות העשויות להתחלק לשתי שבתות נותרה בימינו פרשת נצבים בלבד, אך כפי שהסברנו לעיל, בימינו מקובל להתיחס לשני חלקי נצבים כאל שתי פרשיות. במקורות אנו מוצאים שנהגו לחלק לפי הצורך גם את הפרשיות הבאות: וירא, מקץ, וארא, משפטים, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי, כי תצא.
י. תקנת עזרא והצורך בחלוקת נצבים
קריאת התוכחות והקללות גורמת לעגמת נפש, דבר שאינו רצוי בשבת החגיגית שלפני חג השבועות ושלפני ראש-השנה. לכן תקנו חז"ל שתהיה שבת מפסיקה בין פרשת הקללות לבין החג. ולפי זה נקבע שלא את פרשת "בחוקותי" יקראו לפני חג השבועות אלא את פרשת "במדבר" הבאה אחריה, ולא את פרשת "כי תבוא" יקראו לפני ראש השנה אלא את פרשת "נצבים" שלאחריה.
קביעתה של פרשת נצבים לשבת האחרונה של השנה יצרה בעיה, שכן יש שנים בהן יש בין רה"ש לסוכות שתי שבתות פנויות מחגים (זה יקרה כאשר רה"ש א' בתשרי חל ביום שני או ביום שלישי) ואם את פרשת וזאת הברכה אנו משאירים ליום שמחת תורה, הנה נותרה לנו אחרי נצבים רק פרשה אחת - פרשת האזינו - אותה נקרא בשבת שבין כיפור לסוכות. אז מה נקרא בשבת שבין רה"ש לכיפור?
הקראים פתרו את הבעיה בזה שקראו את פרשת "האזינו" בשתי השבתות, הן בשבת שבין רה"ש לכיפור והן בשבת שבין כיפור לסוכות. חכמינו התנגדו לפתרון זה שכן הקו המנחה הוא שאין לחזור ולקרוא אותה פרשה בשתי שבתות. חז"ל מצאו את הפתרון לבעיה בדרך של חלוקת פרשת נצבים לשני חלקים. ונקבע הכלל: בשנים בהן יחול רה"ש בימים שני או שלישי יש לחלק את פרשת נצבים ולקרוא את מחציתה הראשונה לפני רה"ש ואת מחציתה השניה מן "וילך משה" אחרי רה"ש. ולפי זה יקראו את פרשת האזינו בשבת שלפני חג הסוכות. תקנה זו ידועה בניסוחה העממי: "ב"ג המלך - פת וילך", שפירושה: כאשר רה"ש (=המלך) חל ביום ב' או ביום ג' אזי פת (=חתוך) את "וילך" מפרשת "נצבים", כדי לקרוא אותה בשבת שלאחרי רה"ש.
כפי שהוסבר לעיל נהוג בדורות האחרונים להתייחס לשני חלקי נצבים כאל שתי פרשיות שיש לחבר אותן כאשר רה"ש חל ביום חמישי או ביום שבת.
יא. שיטתו של רב סעדיה גאון בחיבור פרשיות וחלוקתן
כדי לעמוד בלוח הזמנים יש לרס"ג שלש הצעות:
א. לחבר ולקרוא בשבת אחת שתי פרשיות.
ב. לקרוא שלש פרשיות בשתי שבתות - בכל שבת פרשה וחצי.
ג. לקרוא פרשה אחת בשתי שבתות - בכל שבת חצי פרשה.
אין רס"ג מחייב סמיכות פרשיות למועדים כפי שמקובל היום וגם אין הוא מגיש לנו את שיטתו כהלכה פסוקה או מחייבת אלא כהצעה או המלצה בלבד.
למעשה משאיר רס"ג בידי הקהילה וחכמיה את ההחלטה אילו פרשות לחבר. לדוגמא בשנה מעוברת ושלמה כאשר רה"ש חל בשבת (קביעת השנה זש"ה) - בגולה יש צורך לחבר שני זוגות של פרשיות (בימינו נוהגים לחבר בשנה כזו את מטות ומסעי ובגולה גם את חוקת ובלק). רס"ג מציע לקרוא בשנה זו את שלש הפרשיות קורח חוקת ובלק בשתי שבתות והוא מוסיף: וצריך לחבר עוד זוג של פרשיות, ומי שמקדים ועושה כן בחיבור ויקהל עם פקודי הרי זה משובח מפני שמראה את הבנתו הטובה. חיבור ויקהל עם פקודי בשנה שסימנה זש"ה גורם לכך שלפני פסח יקראו את פרשת "אחרי" וזה בניגוד לכללים שקבעו ר' אברהם בר חייא הנשיא (ראב"ח) וחכמי ספרד לקרוא לפני פסח בשנים מעוברות את פרשת מצורע. וכפי שנראה להלן הרי לפי המנהג שהיה מקובל באשכנז ובצפון צרפת הקפידו לקרוא בכל סוגי השנים (גם בשנים מעוברות!) את פרשת "צו" לפני פסח.
יב. שיטתם הקדומה של יהודי צרפת ואשכנז לקרוא את "צו" לפני פסח גם בשנים מעוברות
פקיד ופסח - יש לקרוא את פרשת צו (-פקד בארמית) ואחר כן לחוג את הפסח.
מנו ועצרו - את פרשת "במדבר" (בו מופיע מנין בני ישראל) יש לקרוא בשבת שלפני חג השבועות (=עצרת)
צומו וצלו - צומו את צום תשעה באב ואחר קראו את פרשת "ואתחנן" (תרגום "ואתחנן" - צליתי)
קומו ותקעו - יש לקרוא את פרשת נצבים (=קומו) לפני ראש השנה (בו תוקעים בשופר)
לא ידוע לנו היום בוודאות מי ניסח כללים אלה. הם מופיעים לראשונה בסידורו של רב עמרם גאון. יש עדויות רבות המצביעות על כך שהסידור שבידינו אינו כפי שיצא מידי רע"ג. מן העובדה שרס"ג אשר חי כמאה שנה אחריו אינו מביא כללים אלה ניתן להסיק שכללים אלה נוסחו בתקופה מאוחרת יותר (לדעת החוקרים נהגו מעתיקי הסידור להוסיף בו דרך קבע פסקים חדשים כדי שהסידור שבידם יתאים למציאות ההלכתית שבימיהם).
כללים אלה משמשים קו מנחה לשיבוץ פרשיות השבוע בלוח השנה גם בימינו. אלא שבימינו אין מקפידים על כללים אלו בצורה מוחלטת וגם נוספו כללים אחרים בשביל הקריאה לפני פסח בשנים מעוברות.
בעל ספר "האשכול" מציין ב"הלכות סדר הסדרים של כל השנה" שיש מקומות שנוהגים לקרוא את פרשת "צו" לפני פסח גם בשנים מעוברות. ואכן בלוחות השנה המפורטים לפרשיות השבוע שצורפו כהשלמה למחזור ויטרי שיבצו את פרשת "צו" לפני פסח בכל סוגי השנים.
לפי שיטה זו הפרשיות תזריע ומצורע, אחרי וקדושים, בהר ובחוקותי הן מחוברות לעולם ואין מפרידין ביניהן לא בשנים פשוטות ולא בשנים מעוברות.
העקרונות על פיהם נוהגים בשיטה זו מצטיינים בהגיון רב. את כל השינויים בקביעת הסדרים בלוח השנה בשנים מעוברות יש לבצע אך ורק בחודשי אדר וכל השינויים בחיבור פרשיות וחלוקתן יש לעשות בארבע הפרשיות "תצוה" "כי תשא", ויקהל ו"פקודי". בשנים מעוברות מחלקים כל אחת מהפרשיות הנ"ל וקוראים בכל שבת חצי פרשה:
פרשה "תצוה" מחולקת בפסוק "וזה הדבר" (תחילת פרק כ"ט),
פרשת "כי תשא" מחולקת בפסוק המתחיל "ויפן" (-ל"ב פסוק ט"ו),
פרשת "ויקהל" מחולקת בפסוק המתחיל "ויעש בצלאל" (תחילת פרק ל"ז),
פרשת "פקודי" מחולקת בפסוק המתחיל "ותכל כל עבודת" (פרק ל"ט פסוק ל"ב).
וכמו שקבלנו מפרשת נצבים את "וילך" נקבל לפי זה ארבע פרשיות נוספות "זה הדבר", "ויפן" "בצלאל" "ותכל" - פרשיות אלו חוזרות ונשנות כמעט בכל הלוחות לשנים מעוברות המובאים במחזור ויטרי. וכל זה נעשה כדי שחג הפסח יחול תמיד - גם בשנים מעוברות - אחרי השבת של פרשת צו. ולפי זה יקראו תמיד את פרשת "פקודי", בה נזכר ר"ח ניסן לפני ר"ח ניסן.
לעומת זאת בשנים פשוטות יש צורך לחבר את פרשיות ויקהל עם פקודי כדי שפרשת צו תחול בשבת שלפני פסח. לפי זה יוצא שלפרשיות ויקהל ופקודי יש תפקיד חשוב בסידור הפרשיות בלוח השנה. לפי הצורך קוראים אותן לפעמים בשבת אחת ולפעמים בארבע שבתות, וכל זה כדי שפרשת צו תיקרא בשבת שלפני חג הפסח.
יתרונה של שיטה זו בולט לעין. לכל פרשה יש מקום קבוע בחודשי השנה וכל השינויים מרוכזים בחודשי אדר.
אין אנו יודעים מי הוא אביה מחוללה של שיטה זו, אך מדבריו של בעל מחזור ויטרי ברור שעל פי שיטה זו נהגו בתקופה הקדומה בצרפת ובאשכנז. שיטה זו עמדה לנגד עיניו של רבנו תם (הוא ר' יעקב ב"ר מאיר נכדו של רש"י), ולפי עדותו של ר' שמחה מויטרי החליט הלה לתקן שיטה זו. אך בטרם נעסוק בתקונו של רבנו תם נראה כיצד נהגו בענין זה בספרד.
יג. מנהגם של יהודי ספרד עפ"י שיטתו של ר' אברהם בר חייא
ראב"ח הולך למעשה בעקבותיו של רס"ג ומציע לחבר בשנים פשוטות את הפרשיות ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי וקדושים, בהר ובחוקותי. ואילו בשנים מעוברות להפריד ביניהן. אלא שראב"ח מבקש לקבוע כללים מחייבים. לשם כך הוא מסדיר את קריאת הפרשיות בשבתות השנה ע"י חלוקת השנה לארבעה פרקים כשהסימנים הנ"ל ("פקיד ופסח" וכו') משמשים כסימני הגבול בין פרק לפרק. לפי שיטה זו שהיתה מקובלת בספרד ובארצות הנתונות להשפעתה - הפרשיות העשויות להתחבר (בנוסף לארבע הזוגות כנ"ל) הן הפרשיות "שלח וקורח" "מטות ומסעי". כאשר נשוה את שיטתו של ראב"ח לזו של רס"ג נראה שההבדל העיקרי ביניהם הוא בזה שאין ראב"ח מקבל את הצעתו של רס"ג לקרוא את שלש הפרשיות קורח חוקת ובלק בשתי שבתות ובמקום זה הוא מציע לחבר את "שלח" עם "קרח".
באשר לפרשיות "נצבים-וילך" גם ראב"ח סבור כמו רס"ג ששתי פרשיות אלה אינן אלא פרשה אחת, אותה יש לחלק לשתי שבתות כאשר רה"ש חל ביום שני או שלישי.
ההקפדה על הכלל "סגרו ופסחו במעוברת" מחייבת לחלק לפעמים פרשה אחת (לפני פסח) ולקרוא אותה בשתי שבתות. זה יקרה בשנה מעוברת כאשר רה"ש חל ביום חמישי. כדי שגם בשנה זו נקרא את פרשת "מצורע" לפני פסח יש לחלק פרשה אחת (בספר "בראשית" או בספר "שמות") ולקרוא אותה בשתי שבתות.
באשר לפרשה אותה יש לחלק לשתי שבתות מצביע ראב"ח על שלשה מנהגים שונים: במקומות מחלקים סדר ואלה המשפטים, ובמקומות מחלקים סדר כי תשא ויש מקומות מחלקים סדר וירא אליו.
המנהגים לחלק את פרשת משפטים או פרשת כי תשא לשתי שבתות המשיכו להתקיים עד הדורות האחרונים. ועל כך להלן.
חלוקת פרשת משפטים לשתי שבתות. מנהג זה היה מקובל על רבנו בחיי והמשיכו להחזיק בו קהילות תוניסיה הצפונית עד ימינו. בשנה מעוברת בה חל פסח ביום חמישי חילקו את פרשת "משפטים" וקראו את חציה הראשון עד "אם כסף" בשבת אחת ומשם עד סוף הפרשה בשבת הבאה.
חלוקת פרשת כי תשא לשתי שבתות. בין יוצאי קהילות לוב יש שנוהגים בשנה כנ"ל לחלק (במקום את פרשת משפטים) את פרשת כי תשא ולקרוא אותה בשתי שבתות. עד "ויפן משה" בשבת אחת ומשם בשבת הבאה. ורמז נתנו לחלוקה זו: "העגל אשר כרתו לשנים" (ירמיהו ל"ד, י"ל) - יש לכרות (=לחלק) ולקרוא את פרשת העגל שבפרשת כי תשא בשתי שבתות. וגם סימן נתנו לדבר העו"ף. שפירושו: ה - כאשר רה"ש חל ביום חמישי; ע - עיבור (והשנה מעוברת); ו - "ויפן", את הקטע המתחיל בפסוק "ויפן משה"; פ - פלג, יש לחלק ולהעביר לשבת הבאה.
על חלוקת "וירא", אותה מזכיר ראב"ח, אין לנו עדויות ממקורות אחרים. אך בעל "תקון יששכר" מזכיר מנהגים אחרים בחלוקת פרשיות: "ומקום יש במערב שנוהגים להפסיק סדר "וארא" בפרשת "ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה" ובשבת האחרת מתחילין משם עד סדר "בא אל פרעה"... ויש מקום אחר במערב שיש שנים שמחלקים "ויהי מקץ" לשנים, מראשו עד "אם כנים אתם" בשבת אחת ו"מאם כנים אתם" עד ויגש קורין בשבת האחרת.
בספר "מעשה הגאונים" מובא המנהג לחלק את פרשת "כי תצא" שבדברים: "ושוב מצאנו בספרים של ארץ ישראל שמפסיק סדר כי תצא לשנים, "וכי תידור נדר" מתחיל לסדר השני". יש להניח שחלוקת כי תצא במנהג זה באה במקום חלוקת נצבים. ופרושו של דבר הוא שלפני רה"ש קראו את פרשת כי תבוא לפי תקנת עזרא המקורית. נוסיף עוד, שלפי שיטתו של ראב"ח יש להקפיד ולקרוא את פרשת במדבר, בכל סוגי השנים, לפני חג השבועות ואילו בימינו אין מקפידים על קיומו של כלל זה.
יד. שיטתו של רבנו תם - המנהג שהתפשט והתקבל בכל קהילות ישראל
ורבנו יעקב בן רבנא מאיר סידר בשנה פשוטה "פקיד ופסח" ובשנה מעוברת "סגיר ופסח" ובה"ש (רה"ש ביום חמישי והשני שלמה) מעוברת ובה"ח (רה"ש ביום חמישי והשנה חסרה) מעוברת "אחרי" קודם פסח וסימן "פטיר ופסח" (לקרוא את "אחרי מות" הפותחת בפטירת בניאהרן, ואח"כל עשות פסח) או "אוחר ופסח" (לקרוא את פרשת "אחרי" לפני פסח). פירוש הדברים הוא שרבנו תם קבע שאת פרשת "צו" יקראו לפני פסח רק בשנה פשוטה, אבל בשנה מעוברת יקראו לפני פסח את פרשת "מצורע" ואילו בשנה מעוברת בה רה"ש חל ביום חמישי יש לקרוא לפני פסח את פרשת אחרי מות.
ובכן, אנו רואים כאן תקון ברור של רבנו תם הדוחה הן את המנהג האשכנזי-צרפתי הקדום לפיו יש להקפיד ולקרוא את פרשת צו לפני פסח בכל סוגי השנים, והן את המנהג הספרדי הקדום לפיו יש להקפיד ולקרוא לפני פסח של שנה מעוברת את פרשת מצורע. עיון בשיטתו של רבנו תם מראה שתיקוניו נועדו למנוע את הצורך בחלוקת פרשיות לשתי שבתות. הקפדתם של בני אשכנז וצרפת לקרוא את פרשת צו לפני פסח גם בשנים מעוברות חייבה לחלק את הפרשיות תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי כדי שיוכלו לקרוא בכל שבת של חודשי אדר בשנים מעוברות רק חצי פרשה. ואילו הקפדתם של בני ספרד לקרוא את פרשת מצורע לפני פסח בכל השנים המעוברות חייבה לחלק את פרשת משפטים או כי תשא או וירא, או מקץ, או וארא לשתי שבתות. מעתה ואילך, קבע רבנו תם אין צורך להקפיד על כללים אלו ואז גם לא יהיה צורך לחלק פרשיות.
אי-הקפדה על "סגיר ופסח" (-"מצורע" לפני פסח) גרם לכך שלא יקפידו גם על הכלל של "מנו ועצרו" - לפיו יש לקרוא לפני חג השבועות את פרשת במדבר. מעתה נקבע שאם יהיה צורך בכך נוכל לקרוא לפני שבועות את פרשת נשא.
תקוניו של ר"ת התקבלו מיד בכל קהילת ישראל באשכנז ובצרפת. אך מתי החלו גם קהילות הספרדים לנהוג עפ"י תקוניו?
ידוע לנו שבראשית המאה ה- 14 הגיע הרא"ש מאשכנז לטולידו שבספרד, שם הועמד בראש רבנות קאשטיליה. יש להניח שהוא הביא עמו את המנהגים החדשים של קהילות אשכנז עפ"י תיקוניו של ר"ת והנהיגם בקהילות ספרד, ורבנו יעקב "בעל הטורים" - בנו של הרא"ש - מביא להתפשטות תקוניו של ר"ת בכל קהילות ישראל. בטור אורח חיים (סימן תכ"ח) מובאים המנהגים הנ"ל שהתקין ר"ת מבלי לציין את שם המתקן. מרן ר' יוסף קארו העתיק מנהגים אלו לשולחן ערוך ובדרך זו התפשטו והתקבלו תיקוניו של ר"ת כמנהג אחיד לכל קהילות ישראל.
טו. הכללים הנהוגים בימינו בחיבור פרשיות
1. ויקהל ופקודי
2. תזריע ומצורע
3. אחרי וקדושים
4. בהר ובחוקותי
5. מטות ומסעי
6. חוקת ובלק
7. נצבים וילך
ואלה הכללים הנהוגים בימינו בחיבורן של הפרשיות הנ"ל.
1. חמשת הזוגות הראשונים
בשנים פשוטות הן מחוברות חוץ מאשר בשנה שלמה בה חל פסח במוצאי שבת שאז אין לחבר את ויקהל ופקודי.
בא"י אין מחברים את בהר ובחוקותי כאשר פסח חל בשבת.
בשנים מעוברות הן נפרדות. חוץ מאשר בשנים בהן רה"ש חל בשבת או פסח ביום חמישי שאז מחברים את מטות ומסעי.
בחו"ל מחברים את מטות ומסעי גם כאשר פסח חל בשבת.
2. חוקת ובלק מחוברות בחו"ל בלבד בכל השנים בהן יחול פסח ביום חמישי.
3. נצבים וילך נפרדות רק כאשר רה"ש - א' בתשרי - חל ביום שני או שלישי.
טז. הבדלים בין א"י לגולה
יז. עדיפות ראשונה לחיבור מטות ומסעי
את התשובה לכך יש למצוא בזה שעוד מזמנים קדומים ניתנה עדיפות לחיבור מטות ומסעי על פני חיבור פרשיות אחרות. פרושו של דבר הוא, שאם בשנה מסוימת יש צורך בחיבור פרשיות הרי קודם כל נחבר את מטות ומסעי ורק לאחר מכן פרשיות אחרות. ואכן מבדיקת השנים עולה שההפרדה בין מטות ומסעי היא נדירה. (בחו"ל - בממוצע אחת לעשר שנים; בא"י בממוצע אחת לחמש שנים), ולפי בעל "תיקון יששכר" היו קהילות שלעולם לא הפרידו בין מטות ומסעי.
אך מה ראו חכמינו לתת עדיפות לחיבור מטות ומסעי?
על כך יש לנו שתי תשובות:
א. חז"ל רצו שפרשת "פנחס" בה מובא נושא ההתנחלות בארץ וחלוקת הארץ לשבטים וכן פרשת המועדים יהיו נקראים בשבת הראשונה של ימי בין המצרים. (ובשבת השניה יקראו את "מטות ומסעי" ובשלישית את "דברים".) כלומר דוקא באותם ימים של אבל על החורבן יש לעודד את העם ולחזק בו את האמונה בגאולה העתידה ובשיבה לארץ בזה שנקרא בתורה את פרשת ההתנחלות ואת פרשת קורבנות המועדים שבפרשת פנחס.
ב. אפשר שההסבר פשוט יותר. חז"ל רצו שתהיינה שבתות קבועות בשביל תלתא דפורענותא עד כמה שהדבר אפשרי ולכן בקשו למעט בחלוקת מטות-ומסעי (שבמקורות הקדומים היו מחוברים תמיד) רק במקרים הכרחיים.
ובאשר לשאלה מדוע בשנים פשוטות מהרו בני הגולה להשלים את הפיגור כבר בפרשת בחוקותי, התשובה לכך היא, שבשנים פשוטות ממילא מטות ומסעי מחוברות תמיד ולכן מהרו לחבר צמד פרשיות שנזדמן להם בראשונה.
יח. שרידי מנהגים שעדיין קיימים בימינו
כפי שראינו לעיל הרי אצלנו היתה בתחילה הקפדה על קריאת "במדבר" לפני שבועות אך היום אין הקפדה על כך. ואפשר שרבנו תם ראה גם בקריאת פרשת נשא לפני שבועות שמירה על הכלל "מנו ועצרו" שכן "נשא את ראש" פרושו למנות.
הזכרנו לעיל את מנהגם של יהודי תוניסיה הצפונית לחלק את פרשת "משפטים" ואת מנהגם של יהודי טריפולי לחלק את פרשת "כי תשא" (בשנים מעוברות בהן חל פסח ביום חמישי) ובזה הם מקפידים על הכלל "סגרו ופסחו במעוברת" - לקרוא את פרשת "מצורע" לפני פסח וגם על הכלל "מנו ועצרו" לקרוא את פרשת במדבר לפני שבועות בלי לחרוג מהכללים הללו אף פעם. ישנן עדויות מפי זקני עדות אלה שאכן כך נהגו במקצת מן הקהילות הנ"ל עד עלותם ארצה. כיום לא ידוע לי אם יש ממשיכים במנהגים אלה.
לעומת זאת ניתן למצוא בין יהודי תימן בארץ שעדיין מחזיקים במנהגים קדומים. אמנם רובם של יהודי תימן אימצו למעשה את המנהג המקובל היום בכל קהילת ישראל אך ישנן שתי קבוצות עם מנהגים שונים:
א. הבלאדים - יש ביניהם הנוהגים לחבר במקום מטות ומסעי את חוקת ובלק.
ב. הדרדעים - יש ביניהם הנוהגים עפ"י התכלאל הקדום לקרוא את הפרשיות קרח חקת ובלק בשתי שבתות עפ"י שיטתו של רס"ג שהובאה לעיל. לפי שני המנהגים הללו פרשיות מטות ומסעי הן נפרדות בא"י לעולם.
לא מקרה הוא שמנהגים אלה הצליחו לשרוד. לאוחזים במנהגים הנ"ל יש שלש סיבות טובות להמשיך ולקיים את מנהגיהם:
1. פרשיות קבועות לימי בין המצרים. לשבתות של ימי בין המצרים יש הפטרות קבועות (תלת דפורענותא) ורצוי שיהיו גם פרשות קבועות. לפי המנהגים הנ"ל הרי הפרשיות הקבועות לימי בין המצרים הן מטות מסעי ודברים. בשעה שלפי המנהג האחיד אין בזה קביעות ולפעמים יש צורך לקרוא לפינחס את הפטרת מטות, דבר שגורם בלבול לציבור.
2. פרשת המועדים שבפנחס אינה מתאימה לימי בין המצרים. לפי המנהג המקובל היום בקהילות ישראל הרי עפי"ר קוראים בשבת הראשונה של בין המצרים את פרשת פינחס בה מובאת פרשת המועדים שאינה מתאימה לאוירת בין המצרים.
3. מטות ומסעי הן פרשיות גדולות במיוחד (יש בהן 244 פסוקים לעומת 191 בחקת ובלק) ויש טורח לציבור בחיבורן ועל כן עדיף לחבר חוקת ובלק.
יש להניח שמנהגים אלו שנותרו לפליטה מהמנהגים השונים שרווחו בעבר ייעלמו לגמרי בזמן הקרוב, שכן מעטים הם בתיהכ"נ שנוהגים על פיהם ודור הזקנים ששומר בקנאות על קיומם של המנהגים הללו הולך בדרך כל הארץ. שבוצה של פרשת השבוע בלוח השנה היא הגורם העיקרי לביטולם של המנהגים השונים וליצירתו של מנהג אחד המשותף לכל קהילות ישראל.
לוח השנה היהודי משמש מצד אחד גורם המאחד את כל פלגי העם ומצד שני מייחד את העם היהודי מכל העמים. קביעתה של פרשת השבוע בלוח השנה והשימוש בה כשם לשבוע היהודי מוסיפה מימד חדש לייחודו של לוח השנה ולאיחודם של כל העדות בישראל מסביב לפרשת השבוע.
