עם ההשתחררות מן השיכרון הראשון של תקומת המדינה, וראייתה כחזות הכל, בנין הארץ העצמאית כמטרה הסופית, הייתה צריכה לקום תנועה של בנין-עם, של שיקום רוחני, של אתחלתא דגאולת-הנפש, של חיבוב כל קדוש ונערץ בישראל, של טיפוח התרבות הלאומית, המקורית, של פענוח כל הגנוז באוצרות-האומה, אשר בגלל טלטולי-הגולה נתכסו באבק דרכים -

"זה לחמנו חם הצטיידנו אותו מבתינו ביום צאתנו... ועתה יבש היה נקודים" (יהושע ט', יב).

התפיסה האומרת כי "המדינה איננה אלא חברת-ביטוח גדולה, אובייקט המבטיח חיי רווחה, התפתחות נאומה ורמת-חיים, לציבור אנשים מסוים" זו תפיסה די פרימיטיבית, ביחס לעם ישראל וארצו, ויהיה זה עלבון לחולמים וללוחמים אשר תקומת-ישראל הייתה מיטב חזונם.

חזון הגאולה המקורי לא בא מעולם לשם הרווחה החומרית של האומה, אלא ראה את זו כמכשיר לגילוי היכולת הרוחנית שבה. וכן כתב הרמב"ם:

"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות-המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם - - - ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה" (פי"ב מהלכות מלכים, הל' ד).

מדינת ישראל היא מכשיר רב-עצמה לגילוי גניוס האומה מבחינת העומק השכלי הצפון בה, ולהופעת רוח-האומה מבחינת העושר הנפשי-הרוחני שהיא נושאת בפנימיותה.

המדינה העצמאית שזכינו לה, איננה רק זכות שנפלה בחלקו של דורנו, אלא גם חובה שהוטלה בגורלו, חובה גדולה וקדושה, כי היעוד אינו זכות אלא חובה. הננו עם-עתיק שיש לו עבר מפואר - ופאר עברו הוא המחייב את הדר עתידו.

למעשה הננו עדים לתופעה הפוכה: מתיקות "עוגת" המדינה העבירה רבים על דעתם, צבורים ויחידים מנצלים את המדינה להנאתם ולטובתם. נסתם כל חזון. רבים מאלה שסבלו למען הקמתה, הזדרזו להגיש שטרי-חובות ל"גוביינא". כל הקודם זוכה, וכל דאלים גבר, ובתוך המהומה החומרית גברה גם המבוכה הרוחנית. ההתפרקות מרעיונות אידיאליסטיים, מערכים חלוציים, גררה אחריה גם שפל מוסרי, פריקת עול, פריצת סכרים, הריסת מחיצות.

ככל שהערכים שהתמוטטו מופשטים יותר, אין רישום נזקם ניכר כל כך, אולם בערכים ממשיים יותר - מידת הנזק בולטת ונראית. דת ישראל שהיא דת של מעשים, שמרובות מצוותיה המעשיות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה - נפגעה קשות מכל המתרחש בעולמנו.

מרן הרב קוק זצ"ל היה ודאי אומר על התופעה הזאת: מפני שהמדינה יוצרת רוח חירות עמוקה יותר, ומציאותה מעניקה ביסוס כלכלי לרבים ועוצמה חומרית המביאים לחופש הרגשה - משום כך באה התביעה להשתחרר מהגבלות הדת, שכל מי שתופס אותה בצורה שטחית פרימיטיבית נתקל רק בכבליה, בתקלות שהיא שמה על דרכו, ואנחנו חייבים לפעול להעלאת מושגי הדת, למען יראו הכל את "המאור שבתורה" ואת האושר של חיי הקודש.

אכן ההתפרקות בשטח זה התעוררה משתי סיבות: בגלל תפיסה בלתי נכונה של ערכי הדת, ובגלל תפיסה בלתי נכונה של ייעודי המדינה. מידת החיקוי משותפת גם להמונים וגם למשכילים, אלא שההמון מחקה מעשים והמשכלים מחקים מחשבות. ואילו השכלה אמיתית מחייבת להשתחרר מדימויים לא נכונים ומהשוואות שאינן במקומן.

התחילו לדבר אצלנו על הפרדת הדת מן המדינה, והלא עלינו להבהיר לעצמנו ראשית כל, על איזו דת מדובר כאן ועל איזו מדינה? וצריך שיהיה ברור כי אין הדיון כאן על דת בעלמא ועל מדינה בעלמא, שעל היחס ביניהם ישנה תשובה ברורה מן המוכן בכל ספר היסטוריה. אלא אנו עוסקים כאן בנושא החורג מן המקובל, אנו דנים על תורת ישראל אשר כבר השם תורה מורה לנו כי יש לפנינו משהו שונה, אנו דנים על מדינת ישראל אשר בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה - קמה לתחייה אחרי אלפי שנות גולה.

וכשאנו מגיעים לאלה עלינו להדגיש ולהבהיר מיד: מטבע שטבעו חכמי אומות העולם "הדת הוא עניין פרטי" - זו תפיסה התואמת את דתם הם ואת מושגיהם הם, אבל אינה נוגעת כלל לנו. תורת ישראל מעיקרה לא תורת יחידים גרידא היא אלא גם תורת מדינה. אמנם יש בה הרבה מצוות שהן חובה אישית על כל יחיד - "חובת הגוף" - אולם לעומתן רבות הן המצוות שנאמרו מראש לאומה, ובתוכן מצוות שהן תלויות במשטר חייה של האומה כולה. וככל שמתעמקים במצוות הכלליות מתברר יותר ויותר שגם המצוות הפרטיות אין מגמתן רק להעמיק את האינדיבידואליות על מנת להעלות יחידים בחירים, בודדים פרושים, כוהנים נזירים, אלא להפך: מגמתן הפנימית היא - עילוי היחיד לשם שילובו במערכה הכללית, למען יביא את נפשו מנחה לכלל, והעלה את הכלל כולו ורומם אותו.

והודגשה מגמה נעלה זו בפרוש, בהקדמה הקצרה התמציתית למתן תורה:

"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"

לא כוהנים בודדים אלא ממלכה שלמה של כהונה, ולא קדושים יחידים אלא גוי קדוש -

"דבר אל כל עדת ישראל קדושים תהיו" -

עם סגולה שחייב לגלם בחיי העם כולו את תפארת האדם את הוד צלם האלוקים שבאדם "זיהרא עילאה דאדם קדמאה".

הנצרות ראתה בדת משהו שמימי, מעבר למציאות. התערבותה בחיים המעשיים הייתה מתחילתה חריגה ממסגרתה, פלישה לתחום שאינו שלה. טבעי הדבר שהיא פרשה הצדה, אף גם עתה אין לה ערעור אידיאולוגי על המצב הקיים.

לא כן היהדות - עיקרה בצדדיה המעשיים, ולא רק בהתערבותה וחדירתה בחיי היחיד על כל גילוייהם, אלא גם בזה שהיא הקובעת את מהלך חיי העם כולו והמדינה כולה.

הצפייה לשיבת ציון ולגאולת ישראל לא הצטמצמה מעולם במשאת נפש לגאולת היחידים, אלא הייתה תמיד צפייה לגאולה כללית, לחיי העם בארצו. ורבי יהודה הלוי ההוגה המשורר, הוא אשר ניסח כי

"העניין האלוקי הוא ניצוץ מאיר לעם [כשהוא שוכן] בארצו", ו"כל הנביאים לא נתנבאו אלא בה ובעבורה".

תורת ישראל אינה דת גרידה - היא קונסטיטוציה, ועיקר זה בולט כל כך עד ששפינוזה טען שהיהדות היא לא דת כי אם חוקה. אכן תורת ישראל היא ברית האומה.

מבחינת ההלכה - כיון שאין הלכה משחררת שום יהודי גם הרואה א"ע כלא דתי - מחובת קיום כל המצוות, ועאכו"כ כל צבור יהודי הרי חובתנו היא לנצל כל אפשרות להשתמש בכל מכשיר ציבורי, להרחיב ולהגדיל את שטח קיום המצוות ע"י היחיד והרבים.

ואין הבדל בזה בין ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, הקרן הקיימת, לבין מוסדות המדינה על כל שלוחותיהם.

ומעתה ברור ומובן: כשתופסים את הבעיה בקטגוריות המקובלות, כשחושבים את הדת לעניין פרטי - מובנת הטענה נגד "כפיה דתית", ובא רעיון ההפרדה בין הדת למדינה, להגן על האזרח שאינו דתי, ואשר לפי תפיסתו אי דתיותו דבר אין לה עם המדינה (לא מועיל ולא מזיק). אולם ברגע שמתחילים לראות את הדת כיסוד קיומה ויעודה של האומה, הרי ברור ומובן לכל כי ערכים לאומיים כלליים עומדים מעל לאינטרסים של היחידים. וכך אנו עוברים לשטח הידוע והמקובל של הכפייה הלאומית החברתית המוסכם בכל האנושות.

ובנידון דידן הרי "זאת חוקת התורה" היא הרבה יותר מערך לאומי רגיל, משום כך אין היחיד רשאי לפגוע ב"דבר שנשמת האומה תלויה בו". ועלינו אפוא רק להסביר ולחזור ולהבהיר, כי התפרקותו של אדם מישראל מעדיו הרוחני הדתי פוגעת קשה בייחודה של האומה, מקצצת בשרשי חייה ומקצרת ימיה ושנותיה.

וישנה עובדה מאלפת, שממנה אנו למדים כי באותה מידה שקיימת אצלכם זיקה פנימית לערך דתי מסוים, הנכם גם מודים בזכות כפייתו גם על אלה שזיקה זו אינה קיימת אצלם.

ברית מילה תוכיח. מה דמיון לכפיה לעמידה תחת החופה (דבר נאה ומלבב כשהוא נעשה בטוב טעם) לאותו מעשה "ברברי" של הכנסת ילד בברית מילה. לוקחים תינוק חסר ישע, ומבלי להתחשב עם דעתו ורצונו - "שופכים את דמו"!

כל זה נעשה יום יום במדינת ישראל - ואתם מחשים. ו"הליגה נגד כפיה דתית" שותקת, כאן משום מה אינה נזעקת. על המאבק בנקודת הכפייה המעשית הזאת - היא מוותרת.

מה קרה כאן? מה פשר התופעה המוזרה הזאת? - והתשובה היא ברורה: גם אתם עדיין יהודים אתם. בעומק לבכם עדיין קיימת הנקודה היהודית (דאס פינטעלע יוד), את ה"רוביקון" הזה טרם עברתם. וכיון שאותה נקודת יהדות חזקה היא גם אצלכם, אינכם מוכנים לגלות רוחב לב ליברלי ולהרשות למישהו את הויתור עליה, את ההתעלמות ממנה.

ומכאן גם תשובה ברורה לשאלה החוזרת ונשאלת: מה ערכה של מצוה דתית כשהיא נעשית בכפיה? גם אם נאמר שאין ערך לכפית היחיד לעשות מעשים אשר לבו בל עמו, מבחינת היחס של היחיד לעצמו (ולדעת הרמב"ם גם ביחס ליחיד עצמו יש לזה ערך מבחינת עולמו הפנימי), הרי יש ערך רב לכפיית מעשים זו לגבי קביעת אופי חיי הרבים, ולא עוד אלא גם ערך מחנך ביחס ליחיד עצמו ולדמות הרבים - לא כל שכן.

אולם עוד לפני ההסברה הזאת על האופי המיוחד של תורת ישראל, ראוי להקדים ולהסביר כי המושג "כפיה דתית" שמשתמשים בו בנידון דידן, אינו שייך כלל לענייננו.

כל הטענה הזאת - בטעות יסודה. כפיה מצפונית זאת שכל העולם הנאור שולל אותה, היינו כשמישהו שולל מיחיד או מציבור את הזכות לעשות מעשה שמצפונו מחייב אותו לעשותו ("מצוות עשה"), או שהוא כופה עליו לעשות מעשה שמצפונו אוסר עליו לעשותו (מצוות לא תעשה").

דוגמא לדבר: אילו בא משרד העבודה לכפות על הקבוצים עבודה שכירה (מטעמי קליטת עליה וכו'), והללו היו טוענים שזה נוגד את מצפונם הסוציאליסטי האוסר עליהם דבר זה - הייתה זו טענה צודקת.

או אילו בא משרד הפיתוח והיה אוסר על הקיבוצים לחלק את הרווחים לכל הפועלים העובדים אצלם (ותובע שרווחים אלו יושקעו בפיתוח המשק וכו'), והללו היו טוענים כי "תורת הרווח העודף" של קרל מרקס, מחייבת אותם לחלק את הרווחים לכל הפועלים, וכל שאינו מקיים זאת מבטל מצוות עשה סוציאליסטית מפורשת - היה הצדק אתם.

אולם אם באים וטוענים כי חוק הנישואין המחייב אדם לא דתי להתחתן "כדת משה וישראל" זוהי כפיה מצפונית - אין לטענה זו על מה שתסמוך. כי המצפון הלא דתי אינו אוסר על מישהו לעשות זאת. הוא רק אינו מחייב, אינו מחשיב, אינו מעריך, הוא רק רואה את הדבר כמיותר, אבל בשום פנים אינו אוסר. הוא יכול לטעון שהמעשה הזה הוא חסר משמעות בשבילו, אולם מצפונו הלא דתי כלל לא נפגע על ידי עשיית המעשה הזה.

והוא הדין להפך: כשאוסרים על אדם מישראל חילול שבת בפרהסיא בניגוד לרצונו. הוא יכול לטעון כי מושגיו על השבת שונים הם, ולדעתו מותר לנסוע בשבת וגם לעבוד בשעת הצורך. הרי בפיו טענת היתר ולא טענת חובה או מצוה. עד היום עוד לא טען אף אחד שמצפונו מחייב אותו לחלל שבת, או שמצפונו מחייב אותו לאכול דווקא טריפות.

ובכן לא כפיה דתית ללפנינו כאן, אף לא כפיה מצפונית, אלא פשוט הגבלת חופש הפרט. ואם כן "למה רגשו"? וכי אי עם ומדינה בעולם שאינם מגבילים את חופש האזרח בשטחים שונים ומטעמים שונים? הרי שום חברה אנושית לא תוכל להתקיים אם "איש כל הישר בעיניו יעשה"!

אכן, ידעתי, על דברים אלה אתם משיבים: בכל חברה, הרוב כופה דעתו על המיעוט, ואילו כאן בא מיעוט והוא הרוצה לכפות דעתו על הרוב.

שלוש תשובות מעשיות בדבר:
א) גם מבחינה מספרית אנו מהווים רוב. יש המונים דתיים המצביעים בעד מפלגות לא דתיות מפני שחסרה להם הבגרות הציבורית, או שאינם מוכנים לוותר על האינטרס החומרי.

ב) כדאי לבדוק מה טיבו של אותו רוב לא דתי, אם כולו הגיע להתפרקותו מערכי דת מתוך הכרה או חלק ניכר ממנו מתוך קלות דעת?

ג) מי ייצג את צרפת האמיתית במלחמת העולם השניה פטן או דה-גול? פטן שבאופן רשמי היה נציגו של הרוב או דה גול שהופיע בשם המיעוט?

יש רוב של דור ויש רוב של דורות. מבחינה היסטורית - אנו המייצגים את רצון האומה.

ועל כל אלה: "המוציא מחברו - עליו הראיה" - כל זמן שלא הוכיח מישהו - וזה לא ניתן להוכחה במשך דור אחד - דרכי קיום יותר בטוחים לאומה, אינו רשאי לזלזל - ועל אחת כמה וכמה שאינו רשאי לפגוע - בכל מסכת הערכים של תורה ומצוות, שהם שהוו לכל הדעות את משמרת האומה בכל הדורות.

הפרדת הדת מן המדינה, פרושה הפרדת היהדות מן היהודים, הפרדת ההיסטוריה שלנו מן המדינה שלנו.

טול מן היהודים את היהדות - מה יישאר להם ממהותם, מעצמיותם? שפה וספרות אינם אלא "כלים מכלים שונים", ואין בשוני שבהם משום יחוד-תרבות ויחוד תכנים, ולא מהם תינק אומה יניקה רוחנית ותתפרנס ממזון מבריא מקיים. לא רק "תודעה יהודית" יכולה להיות לפרזה ריקה, ללא כלום, אלא גם לימוד התנ"ך יכול להפך לספרות עתיקה - "עקרה לא ילדה" כי מהו התנ"ך כשהוא תנ"ך נטול אלוקים - גולם ללא שם המפורש! לדבריו ולציווייו אין שום כוח מחייב.

אפשר להתייחס ברחשי כבוד לעתיקות אנושיות ולאומיות, בין שהן יצירות אמנות ובין שהן רחשי רוח וספרות - אולם לא הן שיכוונו אורחות חיים, ולא מהן ניתן לשאוב כוחות חיוניים, אשר יעניקו יכולת עמידה במאבקים הדורשים מסירות גוף ונפש.

לא כן דברי אלוקים חיים, דברות קודש הם, אש יוקדת ומשלהבת -

"הלא כה דברי כאש נאם ד' וכפטיש יפוצץ סלע"

בכוחם עלו אבותינו על מוקדי עולם, ומכוחם ידעו לעמוד בענות ובסבל, בייסורי שאול.

עול גדול עשו לכם מוריכם אשר למדו אתכם תולדות ישראל, הם הרבו לספר לכם איך מתו היהודים, אולם הם מעטו לספר לכם איך חיו היהודים. איך למרות כל שערי המות נשארה אומה מופלאה זאת בחיים.

מטעמים מובנים לא נוח היה למוריכם לספר לכם איך חיו היהודים. איזה ספרים היו להם למקורות ויטאליים בכל המצבים, ואיזה מעשים שמשו להם למעצבי דמות חייהם בכל התנאים. מי היו האישים אשר גדלותם הרוחנית הייתה כ"עמוד אש לפני העם" - מאיר בעלטה, מחמם בקרה, מדריך במבוכה. ומה דמות הייתה ליום יום של המוני בית ישראל אשר תוכו היה רצוף מצוות שבין אדם לחבירו, אשר ליכדו אותו ואמצו אותו להחזיק מעמד בתוך צרותיו, ומצוות שבין אדם למקום אשר נשאוהו ורוממוהו מעל לצרותיו.

כדוגמא לראיה דו צדדית זאת, ישמש לנו ספרו של ר' נתן נטע הנובר ז"ל "יון מצולה" - זו מגילת הדווי של גזירות ת"ח - שעם תאור הצרות והשחיטות הוא נותן לנו גם תמונה נהדרת של פרקי חיים ברוכי מעש ורבי תפארת, תאור של קהילות ישראל בגלות פולין שהיו מאורגנו להפליא.

וספרו הגדול של הרב שמחה אסף ז"ל "מקורות לתולדות החינוך בישראל" בן שלושת הכרכים - האם אין זה פרק שירה מלא הוד? "פואימה פדגוגית" של אבות ופרנסים בישראל ששקדו על חינוך ילדי ישראל בכל התנאים ובכל המצבים, שיר מזמור לרוח ישראל שידע לקום ולהתעודד ולהמשיך, ומימיהם של אבותינו לא פסקה תורה מהם, ונתקיים בהם הנס הגלוי של ההבטחה העתיקה "כי לא תשכח מפי זרעו".

מי מכם לא שמע על רבי עקיבא, אולם כל מה שהשמיעו לכם עליו הוא: שהיה פטריוט לאומי, שנתן ידו למרד בר כוכבא, ואילו מידת מסירות נפשו על לימוד תורה, היות הוא הצינור המרכזי של תורה שבעל פה - "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" - שלמד ולימד כל התורה כולה, ששנה מאות הלכות בענייני שבת ומועדים - לכך לא הגעתם.

על הרמב"ם ודאי למדתם, אולם מחוץ שהיה פילוסוף מעמיק ורופא גדול - האם הוגד לכם שהיה מניח תפילין כל יום, שהיה זהיר במצווה קלה כבחמורה, ושכל מצווה שהגדיר אותה ב"ספר המצוות" שלו וכתב פרטיה ב"יד החזקה" שלו, ושיכול היה לקיימה בזמנו - כולל כתיבת ספר תורה במו ידיו - קיים אותה בגופו ובמאודו בכל פרטיה ודקדוקיה.

למדתם על הפסטורלות של רבי משה חיים לוצטו, אולם מה אתם יודעים על ספרו "מסילת ישרים" שנדפס בעשרות מהדורות, ושהוא משמש עד היום מזון רוחני יומיומי לבני תורה גדולים וקטנים. רובם לא שמעו את שמעם של "מגדל עוז" ו"לישרים תהילה", אולם "מסילת ישרים" הוא בשבילם מורה מדריך חי וקיים המכוון דרכם במסילת היושר.

האם יודעים אתם משהו על הגאון מווילנא, מחוץ לעובדה שהתנגד לחסידות, והרי הוא שיצא את ליטא התורנית, לאור אישיותו ומכוחה נתגבשה תנועת למוד תורה כבירה, שכולנו אוכלים ונהנין מפירותיה ופירי פירותיה.

אם כך לומדים תולדות ישראל וזאת יודעים על אישי ישראל, מה הפלא שההיסטוריה שלנו משעממת וקנה המידה של גבורה אמיתית מזדייף ומסתלף.

ואם אין ידיעה - אהבה מניין. בלי הבנה והערכה - אין יחס ואין הערצה. רק בדרך זאת של לימוד ידיעה והבנה מגיעים להערכת התופעה העולמית הכבירה - פלא קיומו של עם ישראל, פלא ההיסטוריה היהודית שבצדק טבע לו ד"ר יצחק ברויער ז"ל מטבע לשון מיוחד: מטהיסטוריא.

פלא זה מתנשא ועולה מתוך הסתכלות בלתי פוסקת במקורות הרוח של האומה, עיון בדמות האישים היוצרים וההמונים הפועלים, אשר עמדו על משמרתם ללא חת וללא רתיעה בדורות המיוחדים של שמד פיזי ורוחני, ובתקופות הארוכות הארוכות של מצוקה חומרית.

וראוי להביא כאן דו שיח קצר, מפי כתבו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר שני אות כ"ט-ל"ו:

אמר הכוזרי: אם כן אתם היום בלא ראש ובלא לב?

אמר החבר: כן הוא כאשר אמרת, ועוד [ולא רק] ולא גוף אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות יבשות אשר ראה יחזקאל. ועם כל זה - מלך כוזר - העצמות [המפוזרות האלה] אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים וכבר היו (פעם) כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים [מכל אלה] - - - אשר לא חלה בהם מעולם רוח חיה - - -

אמר הכוזרי: כן הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה [לה מה שקרה לכם] בגלות הזה - שלא תשתנה לאומה אחרת - - - וכמה אומות - - - לא נשאר להם זכר.

אמר החבר: ואל תחשוב כי מה שסייעתיך בדבריך [שאנו בלי ראש ובלי לב, והוספתי שגם עצמותינו יבשות-מפוזרות, הרי זו] הודאה ממנו [מצדנו] שאנחנו [באמת] כמו הדבר המת, [לא, אדוני, המלך, עליך לדעת כי] אבל יש לנו התחברות בעניין ההוא האלוקי, בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו, כמילה - - - שבת - - - מלבד ברית אבות וברית התורה.

[ובסופו של דבר]: ישראל באומות כלב באברים הוא רב חיילים מכולם ורב בריאות מכולם!"

מעלים על נס את לוחמי הגטאות, אשר קידשו שם ישראל בעוז רוחם, ואכן כבוד ותהילה להם, ברם, יורשה נא להעיר: לוחמים מסוג זה היו גם בין אומות העולם, אשר בהיחרץ גורלם למות החליטו לקחת את מחיר חייהם בדם רוצחיהם. אכן מן הראוי היה להוסיף ולהעלות ולציין במיוחד את דמות הלוחמים המקוריים - מורי הגטאות, אשר תוך סיכון חייהם כינסו ילדים במחתרת, במרתפים, ולמדו אותם, ובתוך אימי המות לא פסק חינוך ולימוד מילדי ישראל.

בשבילי אחד הגיבורים המופלאים של גטו ווארשה הוא המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק הי"ד, אשר עד הרגע האחרון לא נפרד - לא הסכים להיפרד - מילדיו-יתומיו.

ביקר בביתי פקיד ממשלתי בכיר כמלווה של אורח רם מעלה מאחת המדינות באפריקה. אותו אורח הביע התרשמותו מהספרייה הגדולה שלי. והנה תפסתי אמירה מן הצד מפיו של אותו פקיד, שהספרים הללו - שרובם ספרי קודש - אינם כה חשובים. בקושי הבלגתי על הזעזוע הנפשי שלי: הלא בכוח הספרים האלה נתקיים עם ישראל במשך אלפי שנים, הלא הם ששמרו עליו, הם שהביאוהו והגיעוהו למדינת ישראל העצמאית. הלא אלמלא הם, היו אבות אבותיו של אותו פקיד מתבוללים בקרב גויי הארצות, ולא היה הוא מגיע למעמד כה גבוה במשרד נכבד של מדינת ישראל. איך מגיע אדם משכיל בישראל לזלזול כזה, ואיך אינו חש בעלבון הלאומי שהוא מעליב את עצמו, כשהוא ממעיט בערך תרבותו הלאומית בערכה של אותה ספריה עשירה מופלאה שלנו, אשר בה גנוז אור החיים וסוד החיים של האומה, באותם אוצרות רוח כבירים של גדולי ישראל בכל הדורות, אשר עליהם נאמר:

"וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך".

אדם בעל חוש תרבות כלשהו צריך להתמלא ברגש עמוק של כבוד, ברטט פנימי, בעמדו מול ארון הספרים שלנו. הלא ספרים אלה "המה היוצרים" את דמות האדם היהודי על כל מטענו הרוחני הנפשי, המוסרי, הלא הם הם מקורות העוז והתפארת של האדם מישראל, אשר שרה את אלוקים ואת אנשים ויוכל.

הלא מהם שאב כוחות חיוניים מופלאים במלחמת קיומו עם עולם עוין-שונא-נוגש-מכה-רוצח. ומטוהר-זוך מימיהם אשר השקוהו, צמחו ועלו מדות היקר של החסד הישראלי, העזרה ההדדית, האהבה והדאגה, המסירות והנאמנות, הערבות המלאה.

וזאת חוקת התורה - היא אשר קבעה דפוסי מעשה קבועים ומוצקים. משנה ברורה לאורח חיים המעצב סדר חיי אדם מישראל במשך 24 שעות היממה. והיא שתרמה גם לייצוב חיי היחיד והצבור בימי רעש, בעתות בצרה, בהמוט חומות ובנפול מגדלים.

יהודים בעיר ובמדינה שנתרגשה ובאה עליהם פורענות, שגויי הארצות קמו עליהם לחמוס "להשמיד להרוג ולאבד", גם אם גדול היה ההרס ורב היה ההרג - הם לא נשארו אובדי עצות, תועי דרך. הם לא אבדו את צלמם. ביתם נהרס אבל עולמם אם גם קדר חשך עליהם - לא נחרב, הוא נשאר קיים. בניינם התמוטט אולם ככל שיכלו המשיכו בעיצומה של המפולת, בו במקום שהפסיקו. ולדוגמא: אם באותה "שבת שחורה" לא קראו בתורה, הרי בשבת שלאחריה קראו שתי פרשיות - והמעגל נמשך.

הלא אם שרדו עשרה יהודים מזעם ההרג אשר ניתך עליהם ביום סופה - למחרת הטבח קמו והמשיכו בתפילה בציבור. אם נשאר זוג תפילין לפליטה, עמדו בתור והניחו בזה אחר זה את האות על ידם והטוטפות בין עיניהם.

בחג הסוכות הראשון של מלחמת העולם השנייה, בווארשה המופצצת - עמדו יהודים במשך היום בתור ארוך ארוך לנטילת לולב ואתרוג, ולא זזו ממקומם גם באזעקות התכופות. באותו תור נהרג ר' אלימלך שפירא הי"ד, בנו של האדמו"ר מפיסצ'נא ר' לקמן קלמיש הי"ד, אשר גם ספרו "אש קודש", שנכתב בגטו וורשה (ושרד לפליטה בכדי אלומיניום קבורים באדמה), הוא עדות גבורה נפשית מופלאה בתוך השאת והשבר הגדול של שנות ההשמדה.

ובעיצומה של מלחמת הגטו, בוורשה ההרוסה, בין תלי החרבות נתקלו הלוחמים ביהודי העומד על קורת בית נופל ומתפלל "מנחה".

הביטוי הנמרץ של אי-הכניעה למוות - זהו ה"קדיש" הנאמר אחרי סתימת הגולל. העיניים המושפלות למטה, נישאות מיד למרום, ואת מקום המבט התוהה הבוהה בלובן התכריכים, באופל הבור, באדמה התחוחה, אשר כיסתה על היקר, תופס זיק חדש, ניצוץ מאי-שם מעבר למציאות הממשית, בוקע ועולה מספירות הנצח.

אכן:

"לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה - ואנחנו נברך י-ה".

הקדשנו לא מעט לבירור הצד העיוני של הבעיה, אולם עלינו גם לראות את המצב המעשי, את העובדות היומיומיות, שאתם רגילים להתעלם מהם במהלך הויכוחים בע"פ ובכתב.

ההפרדה הזאת בין דת ומדינה יש לה מקום במדינות, שהשלטון הוא נייטרלי ביחס לשאלות הדת, ומשנפרדו הפונקציות - הוא אינו מתערב כלל בשטחי הדת.

לא כן במדינת ישראל - שהשלטון החילוני עושה לא מעט להצר צעדי החיים הדתיים, הכרח הוא לנו לכבול את ידי השליטים שלא יהרסו ולא יחבלו. ואין לך כבלים יעילים במקרה זה מאשר חוקי המדינה עצמה, במידה שנצליח להשיג אותם ואת תוקפם לגבי קיום מצוות שבדת - ביחיד ובציבור - לא רק שיאפשרו לדתיים לקיים את חייהם כרצונם, אלא שגם יגנו על המציאות הזאת מכל פגיעה אפשרית מצד החילונים.

צחוק מכאיב לב גרם לנו פרופ' יעקב טלמון כשכתב לו במלוא הפשטות:

"לבלתי דתיים אין כל תביעות לדתיים כי ישנו את מנהגיהם, או יתאימו את עצמם לקנה מנה שהם דוחים אותו, התביעות כולן [הן] מהצד הדתי לצד החילוני" ("הארץ", ערב ראש השנה).

עם כל הכבוד להיסטוריון, הרי אפשר שמרוב השתקעותו בחקר העבר נעלם מעינו ההווה האפור כמו שהוא - ההיסטוריה בת זמננו. לצערנו מופיעה בזמננו התפיסה הלא דתית, החילונית, לא כזרם תרבותי גרידא, אלא ככוח ציבורי-פוליטי הנאבק ונלחם על דרכו, לפנינו קיימת תופעה בולטת של סקולריזציה לוחמת.

מרבים אצלנו לדון על הפרדת הדת מהמדינה, אולם טרם נתעוררו אנשי הגות אובייקטיביים לדון על הפרדת האנטי דת מן המדינה. והרי עובדה משוועת היא שקרבניטי המדינה ועושי דברה משתמשים בה לא מעט להשגת מטרותיהם האידיאולוגיות הפרטיות. לא פעם אנו נתקלים בתופעה שפונקציות של המדינה מנוצלות למלחמת התרבות הקיימת הנמשכת. באמצעות המכשירים רבי העוצמה של המדינה מדבירים מסורות דתיות, מטביעים אופי חילוני על חיי העם, על הדור הצעיר.

והרי לנו עדותו-ראייתו של הוגה דעות שלא מהמחנה הדתי - פרופ' מרטין בובר:

"מאחורי כל מה שאומר בן גוריון בענייננו, עומד - כמדומני - הרצון להקים את מרותו של היסוד הפוליטי. הריהו [ב"ג] אחד ממצדדי אותו סוג של סקולריזציה, המטפח במרץ רב "רעיונות" ו"חזיונות", עד שמרחיקים הם בני אדם מקולו של אל-חי. זו נעשית בצורה של פוליטיזציה מופרזת. הפוליטיזציה של חיים נוגע כאן ברוח עצמו. הרוח עם כל רעיונותיו וחזיונותיו משתפל ונעשה לפונקציה של הפוליטיקה" ("חזות" ד', עמ' 164).

לאחר כל האמור, הגיעה השעה שנשוב ונאמר לעצמנו:
מדינת ישראל העצמאית, שצמחה בעזרת השם מתוך הרצון הכביר של כל דורות האומה לשוב לארצם, ולגלות בה ועל ידה את כל האור הגנוז בנשמת ישראל, חייבת לגייס את מלוא כוחותיה החומריים והנפשיים להביא את האומה כולה להעמקה מחודשת בכל מכמניה תרבותה - תורת ישראל כפי שנתגלתה במשך כל הדורות - ולהעלות יופייה ותפארתה בכל שטחי החיים המעשיים, למען יהיה עם ה' לעם סגולה, והלכו גויים לאורו.

אין המדינה האושר היותר עליון של האדם - זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה - - מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה התוכן האידיאלי היותר עליון - - - ומדינה זו היא מדינתנו - מדינת ישראל. יסוד כסא-ד' בעולם. שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד. שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך, כדי להעלות אורו בימי חושך - אבל לא מפני זה חדל מלהיות האושר היותר גדול. (מרן הגראי"ה קוק זצוק"ל, מוסר הקודש, עמ' קצ"א)

---