בעלי התוספות לתורה הם מפרשי התורה שקמו בעקבות יצירתו הפרשנית של רש"י. בענוותנותם קראו לפירושיהם "תוספות", כיון שראו את עצמם כמוסיפים על דברי רש"י. רוב הקבצים של בעלי התוספות הם אנונימיים, וכזה הוא אף הפירוש "מושב זקנים", ששם מחברו איננו ידוע. הפירוש "מושב זקנים" הוא לקט פירושים לתורה, שיצא לאור לראשונה על ידי ששון בשנת 9591. בהקדמה מציין המהדיר ששם המחבר וזמנו אינם ידועים, אבל נראה שנתחבר קרוב לזמנו של הרא"ש, כיון שאת דבריו הוא מזכיר. המהדיר אף מציין שגם שמו המקורי של הספר לא ידוע. בסוף הספר כתוב בכתב יד מרובע ספרדי על ידי סופר מאוחר: "ונקרא שמו ספר מושב זקנים". השם ניתן, לדבריו, אולי כדי להתאימו לספר "דעת זקנים" שנכתב באותה תקופה. הספר מביא מפירושיהם של כ- 130 חכמים לערך. מחציתם מבעלי התוספות ורובם אינם ידועים לנו ממקורות אחרים. בסוף דבריו מביא המהדיר רשימה ארוכה של שמות החכמים הנזכרים.
"מושב זקנים", כיתר בעלי התוספות, מבטא בפירושו את האמונה היהודית שהתורה, על שני חלקיה - שבכתב ושבעל פה - הם יחידה אחת שלימה ומוצקה, ניתנה מרועה אחד. בתור שכזו, לא יתכנו בה בקיעים וסתירות. מסבה זו שואף בעל "מושב זקנים" לתאם בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, לתרץ קושיות ולישר הדורים. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, ביחסו להתנהגותם של האבות. כיוון שלפי מסורת חז"ל האבות קיימו את כל התורה, הרי לא תיתכן סתירה בין התנהגותם לבין תורה שבעל פה. המחבר משתדל אפוא, לתרץ סתירות שבין התנהגותם של האבות לדברי חז"ל.

בר' יז, כד "ואברהם בן תשעים ותשע שנה". "תימה הא דאמר שאברהם קיים אפילו עירובי תבשילין, אם כן למה לא מל עצמו מקודם? וי"ל דראה אברהם ברוח הקדש שהיה עתיד הקב"ה שיצווה לו על המילה, ולכן המתין כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוות ועושה".

בר' כד, י "וכל טוב אדוניו". "קשה היאך העביר הנחלה מישמעאל ונתנה ליצחק, והלא אסור להעביר אחסנתיה (נחלתו) אפילו מברא ביש (בן רע) לברא טבא. וי"ל שנתגיירו אברהם וישמעאל, וגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאמר בפרק קמא דקדושין".

וראה עוד בפירושו לבר' יב, ו "והכנעני אז בארץ"; שם כד, סז "ויביאה יצחק"; שם לז, ה "ויוסיפו עוד שנא אותו"; שם לט, כד "הוציאוה ותשרף".

כדרכו ביחסו לחז"ל, כן נוהג הוא בפירושי רש"י. המחבר רוחש לרש"י הערכה רבה ומרבה להזכירו, בעיקר כאשר הוא רואה צורך לבאר את דברי רש"י ולהשתיתם על לשון המקרא.

בר' כד, יז "וירץ העבד לקראתה", פרש רש"י לפי שראה שעלו המים לקראתה. וא"ת מינא ליה לרש"י שעלו המים לקראתה? וי"ל מדכתיב "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל", ולא כתיב "ותרד ותשאב", משמע שלא היתה צריכה לשאוב להוריד הדלי, אלא למלאות כדה לפי שהמים עלו לקראתה.

בר' כט, י "ויגל את האבן". פרש רש"י כמעביר פקק מעל פי צלוחית. וא"ת מינא ליה? וי"ל מדלא כתיב "וילך ויגל", אלא "ויגש ויגל", משמע הגשתו מיד.

לעתים הוא רואה צורך לתאם בין פירוש רש"י לדברי חז"ל, באופן שלא תיווצר סתירה ביניהם.

בר' לב, ח "וירא יעקב מאד ויצר לו". פרש רש"י וירא, שמא יהרג. ויצר לו, שמא יהרוג אחרים. ותימה הא אמרו: "הבא להרגך השכם להרגו". אם כן למה היה מיצר? וי"ל שמא היה מיצר שמא יהרוג אחרים במקום שיוכל להציל באחד מאבריהם.

וראה עוד בפירושו לבר' ד, י "קול דמי אחיך"; לשמ' כא ג "אם בגפו יבא"; לדב' ז, כב "פן תרבה עליך".
בעל "מושב זקנים" הגם שעיקר עיסוקו בתירוץ קושיות ותמיהות שבין דברי חז"ל למקרא או בין רש"י למקרא, אין הוא מושך ידו מפרשנות של פשט. פרשנות הפרט בחיבורו באה לידי ביטוי בעיקר בהבהרות לשוניות או סגנוניות, ובנסיון לתרץ תמיהות המתעוררות למקרא דברי הפסוק.

בר' לד, ג "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב" כאן יחסה בת יעקב, ולמעלה בת לאה (לד, א) המחבר מתרץ קושיה זו, באמרו שלאחר שבא עליה לא חשקה נפשו בה יותר, אלא שהיה חפץ לידבק ביעקב שהיה גדול הדור ונשוא פנים, לכן נאמר "כי חפץ בבת יעקב" (פסוק י"ט), ולא אמר "בדינה". כלומר, אפילו אחרת שהיא בת יעקב.

בר' מג, לג "וישבו לפניו". המחבר מתקשה בלשון הפסוק, שלדבריו היה צריך לכתוב "ויושיבם לפניו" (בלשון המחבר: "ויושיבום לפניו") שמזה משתמע שיוסף הושיבם. אלא שלדבריו, מלשון הכתוב משמע "שישבו לפניו מאליהם, כי כך היתה דרכם תמיד לשבת בכל המסיבות, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו".

וראה עוד בפירושו לבר' ג, כ "שם אשתו חוה"; שם מא, ז "והנה חלום"; לוי' ג, יז "מושבותיכם"; שם כא, יח "חרום".
כאמור, שייך "מושב זקנים" לחבורת בעלי התוספות אשר שמו לנגד עיניהם מטרה להוסיף על דברי רש"י, לישר הדורים ולתרץ קושיות. עם זאת, מצויים בחיבורו פירושים חדשניים ורעיונות, שבחלק מהם הוא מנסה לחשוף את הלך רוחם ומניעי פעולתם של אישי המקרא.

בר' מד, יב "וימצא הגביע באמתחת בנימין". המחבר שואל מה ראה יוסף לשים את הגביע באמתחת בנימין ולצער אותו יותר מיתר אחיו? ומשיב שיוסף רצה לבחון בכך אם הוא בנימין אחיו או אסופי. אם יחזרו אחיו בעבורו וישתדלו להצילו, הרי הוא בנימין. ואם לאו - ודאי אסופי הוא.

שמ' כא, ג "אם בגפו יבא". המחבר מזכיר את דברי חז"ל שאמרו: "יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית". ומקשה: "ותימה, אדרבה איפכה מסתברא, דאם אין לו אשה אז היה לו למסור לו". ומשיב שלו היה לוקח שפחה כנענית כשאין לו אשה ישראלית, היה אוהב אותה ואת בניה והיה נרצע. והתורה אמרה: "כי לי בני ישראל עבדים" (וי' כה, נה). אבל אם היה נשוי מתחילה אין לחשוש שירצה להרצע ולהשאר, שהרי ירצה לצאת עבור אשתו הישראלית. פירוש אחר הוא מביא בשם רי"ח שיש בחורים רבים שלו היתה להם אפשרות לשאת שפחה כנענית יפה, היו מוכנים לשאתה ברצון והיו מוכרים את עצמם לעבדים עבריים, דבר שאין הקב"ה חפץ, שהרי נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים".

וראה עוד בפירושו לבר' יח, כא "הכצעקתה"; שם לה, כב "ויהי בשכון ישראל"; שם מה, א "ולא יכול יוסף להתאפק"; לוי' כא, יד "כי אם בתולה"; לבמ' א, ג "מבן עשרים שנה"; שם י, ב "עשה לך"; שם כה, יג "והיתה לו ולזרעו".
בשני מקומות בחיבורו גולש בעל "מושב זקנים" לפרשנות אליגורסטית המוציאה את הפסוק מידי פשוטו לחלוטין. שמ' כא, ב "כי תקנה עבד עברי", במלכו של עולם הכתוב מדבר. לפי שישראל קניינו של הקב"ה, שנאמר "עם זו קנית" (טו, טז). "שש שנים יעבוד", ועד ששים שנה שהיא חיותו של אדם... "ובשביעית יצא לחפשי", כלומר, לאחר ע' שנים נפטר מן העולם ונעשה חפשי מן המצוות... "אם בגפו יבא", אם הולך בעולם הזה בלא תורה ומצוות, יצא בגפו בלא זכות... וי' כג, מ "פרי עץ הדר", זה הקב"ה, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" (תה' צב, יג). "ענף עץ עבת", זה הקב"ה, שנאמר "והוא עומד בין ההדסים" (זכר' א, ח). "וערבי נחל", זה הקב"ה, שנאמר "סולו לרכב בערבות" (תה' סח, ה). ד"א "פרי עץ הדר", זה אברהם שהדרו בזקנה. "כפת תמרים", זה יצחק שהיה כפות בעקידה על המזבח. "ענף עץ עבת", זה יעקב שהיה רוחש בבנים כהדס בעלים. "וערבי נחל", זה יוסף שמת קודם אחיו כערבה הכמושה קודם לכל המינים.

פרשני המקרא מבעלי התוספות הם פרשנים לקטניים, המעמרים אחר פירושו קודמיהם. פרט לחז"ל ולרש"י, אשר הדיון בדבריהם תופש את עיקר חיבורו, מביא המחבר מכ- 130 מפרשים. אולם, דומה שהוא מושפע ביותר משנים מהם - ר' יוסף בכור שור והרמב"ן.
ר' יוסף בכור שור הוא פרשן בן המאה ה- 12 מצפון צרפת, והיה תלמידו של רבנו תם. בהיותו פרשן, העומד על הגבול בין פרשני הפשט הצפון-צרפתיים לבין בעלי התוספות, נעשה חביב על האחרונים, והללו הרבו להשתמש בפירושיו ולהריקם אל כליהם. "מושב זקנים" איננו יוצא מכלל זה, ואת השפעת בכור שור ניתן למצוא בעשרות מקומות בחיבורו אחדות מהן תובאנה להלן.

פרשנות מציאותית: לבכור שור כמה פירושים השופכים אור על מציאות חיי יום יום והריאליה של המקרא. בר' ח, י "ויחל עוד". תימה למה המתין בין שילוח לשילוח ז' ימים? (הכוונה לנח שהמתין בין שילוח היונה הראשון לשני שבעה ימים) ופירש בכור שור לפי שבז' ימים ניכר בין גירוע לתוספת, כדאמר גבי נגעים, כדכתיב "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים" (וי' יג, ד). שמ' כה, ו "שמן למאור". הקשה ב"ש דכל הפרשה אינה מדברת אלא לצורך הבנין חוץ ממקרא זה שהוא לצורך עבודות. (פסוקי הפרק מדברים על חומרי הבנין של המשכן, בעוד שפסוק ו' מדבר על צרכי עבודתו) בשלמא שמן המשחה צורך הבנין הוא, שבו נתקדש הבית והכלים, הקטורת נמי מפני שצריך אומנין. ותירץ כמו שהשולחן והקטורת הוא צורך לבית מק"ו ממלך בשר ודם, כן שמן למאור. כי אין דרך למלך ליכנס לבית (עד) שידליק הנר. ואע"פ שאין צריך לאורה, מ"מ דרך כבוד הוא כלפי מעלה.

וראה עוד בפירושו לבר' ז, ב "שבעה שבעה"; שם ח, ט "ולא מצאה"; שם כה, ל "הלעיטני נא"; לשמ' כה, י "ועשו ארון"; לבמ' כב, ד "כלחוך".

פרשנות רעיונית: "מושב זקנים" מאמץ לעצמו כמה מרעיונותיו הפרשניים של בכור שור, המבהירים את דברי המקרא ומאירים אותם באור פרשני חדש. בר' ב, טז "ויצו ה' אלוקים על האדם". תימה למה לא צוה הבורא ית' על האדם לבלתי אכול מעץ החיים מתחילה... כאשר צוה לו על עץ הדעת? ותירץ רבי יוסף בכור שור דעץ החיים לא היה מועיל בעוד שעץ הדעת אסור עליו. אבל אחר שנגזרה עליו גזירת מיתה, באכלו עץ הדעת, אז היה לו מרפא עץ החיים. בר' מב, ט "ויזכור את החלומות". שאל הר"י בכור שור (ב"ש בלשון "מושב זקנים") "צדיק כיוסף היאך ציער את אביו כל כך זמן והוצרך יעקב לשלוח בנימין"? ותירץ "לא נתכוין לצער אביו, ולא נתכוין אלא שיעקב יבוא למצרים ע"י בנימין וידע יוסף שעדין קיים אביו. ואמר יוסף אם אגיד להם שאני יוסף ושאני מושל בכל ארץ מצרים, וקודם שיבוא בנימין לא יגידו לאבי מחמת השנאה שישנאו אותי. אגרום שיבוא בנימין אצלי ואחר כך אגיד להם שאני יוסף, ואז יבוא אבי הנה".

וראה עוד בפירושו לבר' ח, ז "וישלח את העורב"; לשמ' כ, ב "אנכי ה' אלוקיך"; שם כ ה "פקד עון אבות"; שם לא, ב "בן אורי בן חור"; לוי' ט, ז "קרב אל המזבח"; לבמ' טו, כז "ואם נפש אחת".

העיון בפירושי בכור שור אצל "מושב זקנים", מזקיקנו לדון בבעית הזהוי של ר' יוסף בכור שור עם ר"י מאורליאנ"ש, סוגיה שאת הדיה ניתן למצוא בעקיפין ב"מושב זקנים". חוקרים נתנו דעתם לשאלת הזהוי של בכור שור עם ר"י מאורליאנ"ש מבעלי התוספות. מהם שזיהו את שניהם כאישיות אחת, ומהם שראו בהם שני אישים שונים. המצדדים בדעה השנייה מבססים את דעתם על כך שאצל פרשנים מבעלי התוספות כמו "פענח רזא" ואחרים, מצוטטים פירושים משל ר"י מאורליאנ"ש בצד פירושים של בכור שור. כלומר, כל אחד מהם הוא אישיות לעצמה. כגון בפירושו לפסוק "ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו" (בר' לג, ז), מצטט "פענח רזא" מדברי אורליאנ"ש, ומיד אחר כך מוסיף: "והקשה על זה רבנו בכור שור". לעומתם מצויה סיעה של חוקרים הרואים בשני השמות הללו כינויים לאישיות אחת.

גרוס מבסס את דעתו על דוגמאות כגון בתוספות לשבת י"ב ע"א ד"ה "שמא" מובא בשם ר' יוסף מאורליאנ"ש פירוש הנמצא גם אצל בכור שור בפירושו לשמ' ח, יב "והיה לכנים". כלומר, זה אותו מפרש. בדעה זו מחזיק גם פוזננסקי. אורבך מציין כי ר' יוסף מאורליאנ"ש ידוע גם בכינוי בכור שור, ופקפוקים שהעלו חוקרים שונים לגבי זיהוי זה, אינם יכולים לעמוד בפני העובדות. המעיין ב"מושב זקנים" יווכח כי פרט לעשרות הפירושים המובאים בשם בכור שור, מביא המחבר פירושים בשם ר"י מאורליאנ"ש. (ניתן למצאם לפי אינדקס השמות במהדורת ששון) הדעת נותנת כי בהביאו מספר כה רב של פירושים בשם ר"י מאורליאנ"ש בצד מספר רב של פירושים בשם בכור שור, הרי הוא מגלה את דעתו, כמשיח לפי תומו, בדבר קיום שני אישים שונים בשמות אילו. אולם הבא לאמץ קביעה זו, יהיה עליו להניח, ש"מושב זקנים" מקפיד בציטוט שמות ומדייק בהבאת דברים בשם אומרם. למרבה הצער, לא נוכל לומר זאת על הפרשנים מבעלי התוספות. יתר על כן, ההבחנה בין ר"י מאורליאנ"ש לבכור שור, מקבלת חיזוק לאור העובדה, שכל הפירושים המובאים ב"מושב זקנים" בשם ר"י מאורליאנ"ש (פרט לבר' לג, ו "ותגשן השפחות"), אינם מצויים בפירושו של בכור לתורה. כלומר, ר"י מאורליאנ"ש איננו בכור שור. אולם כאן ניתן להביא את דעתו של פוזננסקי, המזהה את בכור שור עם ר"י מאורליאנ"ש, שהאחרון הנזכר ב"מושב זקנים" איננו ר' יוסף מאורליאנ"ש, אלא ר' יעקב מאורליאנ"ש, שהיה אף הוא מבעלי התוספות והיה תלמידו של רבנו תם. לפיכך אין פירושיו מופיעים בפירושו של בכור שור לתורה, על כך נראה לי להוסיף, שגם אם פירושי ר"י מאורליאנ"ש המובאים ב"מושב זקנים" אינם בפירוש בכור שור לתורה, עדיין אין זו הוכחה שאילו שני אישים שונים, שכן גם פירושים המצוטטים ב"מושב זקנים" בשם בכור שור עצמו, בחלקם אינם מופיעים בפירושו לתורה, כך הפירושים שב"מושב זקנים" לבר' מב, ט; מט, יג; לשמ' י, ד; יב, ב; יג, יג; כ, יד; כא, יד; כא, כב; לא, ב; לג, ד; לוי' א, א; ב, א; ג, ז; ה, טו; ח, ח; יא, מו; יד, יד; טו, ג; יח, כח; כב, ו; לבמ' יא, כו; טז, א; טז, ב; טז, ד; יח, כג; כ, יב; כא, ו; כא, כב; כא, כז; אינם בפירוש בכור שור לתורה, על פי כתב יד מינכן. יתכן כי כתב יד זה איננו כולל את כל פירושי בכור שור לתורה, או שבעלי התוספות לא הקפידו בהבאת דברים בשם אומרם. הבעיה נשארת אפוא, פתוחה. אם ר"י מאורליאנ"ש הנזכר ב"מושב זקנים", הוא ר' יוסף מאורליאנ"ש, ולא ר' יעקב מאוליאנ"ש, הרי נראה שבעל "מושב זקנים" מתייחס אליהם כאל שני אישים שונים. אולם דומני כי אין בכך די כדי להפריך את הזהוי של בכור שור עם ר"י מאורליאנ"ש, המקובל על רוב החוקרים, וסוגיה סבוכה זו נשארת בצריך עיון.

במהדורתו לפירושי ר' חיים פלטיאל לתורה, מעורר המהדיר תמיהה ביחס לראשי התיבות - ב"ש. לדבריו, הרבה פירושים נמצאים ב"מושב וקנים" בשם - ב"ש, ואינם בפירושו של בכור שור לתורה. לפי טיבם וסגנונם קשה להניח שר' יוסף בכור שור כתבם. אולם המהדיר מציין שאיננו יודע פירוש אחר לקצור - ב"ש.

דומני כי אין להטיל ספק בכך שראשי התיבות ב"ש הם קיצור של בכור שור- גם בעל הפירוש "הדר זקנים" משתמש בראשי התיבות - הרב"ש, כגון בפירושו לוי' יג, לז "ואם בעיניו עמד", שם כא, ד "לא יטמא"; לבמ' א, ב "שאו את ראש"; שם כ, ח "קח את המטה"; שם כג, יט "לא איש אל"; לדב' ז, ז "לא מרבכם"; שם יח, ב "ונחלה לא יהיה לו"; שם כא, ח "ונכפר להם הדם". בכל אילו תואם הפירוש את דבריו של בכור שור בפירושו לתורה. כלומר, יש ליחס ראשי תיבות אלו לבכור שור. אשר לטענה שהרבה פירושים מופיעים ב"מושב זקנים" בשם - ב"ש ואינם בפירוש בכור שור לתורה, יש להעיר כי חלק מהם דוקא מצוי בחיבורו של בכור שור, כגון לשמ' כ, ו "ועושה חסד"; שם כב, יב "אם טרף יטרף"; שם כה, ו "שמן למאור". הללו מובאים בשם ב"ש ומופיעים אצל בכור שור. יצויין עוד, ש"מושב זקנים" מביא גם פירושים בשם בכור שור בשמו המלא, והללו אינם מצויים בפירוש בכור שור לתורה, כגון לוי' א, א; לבר' יח, א; לשמ' יב, יב; שם יג, יג; שם טו, כה.

לפי זה העובדה שפירושים מופיעים בשם ב"ש ואינם אצל בכור שור לתורה, עדיין איננה הוכחה שראשי התיבות ב"ש אינן קצור של בכור שור. וכבר הזכרנו שיתכן וחסרים פירושים בכתב יד מינכן.
אחד הפרשנים אשר השפיע רבות על "מושב זקנים" הוא הרמב"ן, הרמב"ן אחד מענקי הפרשנות מקיף בפירושו תחומים שונים, כמו פשט, דרש, רמז וסוד, בצד רעיונות מחשבת המקרא וטעמי המצוות. "מושב זקנים" מאמץ לעצמו מפירושי הרמב"ן בתחומי פרשנות שונים, אולם נראה שהוא מושפע ממנו בעיקר בשני התחומים האחרונים. בדרך כלל הוא מצטט מדבריו של הרמב"ן כמעט מלה במלה, ולעתים בשנויים קלים.

"מושב זקנים" מביא מפירושי הרמב"ן הדנים בסדרן של הפרשיות והפסוקים כך בפירושו לוי' ו, יח "זאת תורת החטאת"; שם ז, טז "והנותר ממנו יאכל"; שם ח, ז "ויתן עליו את הכתנת"; שם ט, כב "ויברכם". כך מביא הוא הערות לשוניות וסגנוניות, בפירושו לוי' ו, ב "צו את אהרן" (ברמב"ן - בתחילת פרשת צו). שם ח, לו "אשר צוה ה' ": שם יג, ב "שאת או ספחת"; שם יט, יז "לא תשנא את אחיך בלבבך".

אולם את עיקר השפעתו הוא יונק מהרמב"ן בתחום הרעיוני. ניכר שהוא מחבב פירושים חדשניים רעיוניים, והוא אף מציין זאת. בפירושו לוי' ו, יח "זאת תורת החטאת", לאחר הביאו את דברי הרמב"ן הוא מעיר: "והרבה דינים נתחדשו בפרשה זו, ואני לא באתי לפרש כל דיני הקרבנות, אלא חידושי טעמי הפסוקים". "מושב זקנים" מביא מפירושיו הרעיוניים של הרמב"ן לוי' א, יד "מן התורים או מן בני היונה"; שם ד, ב "נפש כי תחטא"; שם ד, יד "ונודעה החטאת"; שם טז, כא "על ראש השעיר החי"; שם יז, ב "דבר אל אהרן ואל בניו", הרמב"ן מרבה לעסוק בטעמי המצוות, ורבים מפירושיו הללו הורקו לכליו של בעל "מושב זקנים". כך בפירושו לוי' יא, ט "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת"; שם יז, יא "כי נפש הבשר בדם הוא"; שם יח; ט "ואל אשה בנדת טומאתה"; שם יח, כה "ותטמא הארץ"; שם יט, יט "בהמתך לא תרביע כלאים".

"מושב זקנים" השייך לחבורת הפרשנים שבענוותנותם קראו לעצמם "תוספות", מתגלה אפוא כפרשן בעל היקף פרשני מגוון, שידיו רב לו בתחומי פרשנות שונים, "מושב זקנים" השכיל לדלות ממעיינות החכמה של קודמיו, בפשט ודרש, רעיונות וטעמי המקרא. להוסיף, עליהם משלו, ולארוג מסכת מעניינת ומגוונת של פירושים, להגדיל תורה ולהאדירה.