הנה כמה נקודות שעלו ברעיוני אגב קריאתי בספריו "מלחמת היהודים", "חיי יוסף" ו"נגד אפיון" בימים הללו, ימי מלחמת צבא ההגנה לישראל.

האם היה בוגד?

א. השאלה, שהיא נקודת-מוקד במחקר על יוסף בן-מתתיהו, כלומר, אם הוא היה ממש בוגד בעמו או רק בבחינת "גם מתרפא במלאכתו אח הוא לבעל משחית", - הרי זוהי שאלה שקשה לבררה על בוריה.

אילו היה לפנינו פסק-דין מרבן שמעון בן גמליאל, הנשיא, והסנהדרין שעמו, המאשימים את יוסף בבגידה, לא היינו זקוקים לחקירות, אבל אין לפנינו פסק כזה. כל מה שיש לפנינו הוא הודאת בעל דין, שרבן שמעון בן גמליאל בשם הסנהדרין שלח שלוחים להורידו משררותו בגליל ולהביאו לירושלים, כמובן לדין. בזה כבר די כדי להטיל צל כבד של ספק חמור. אבל אין זה מרשה לנו לבוא לידי מסקנה.

להיפך: יש ידים להוכיח שלא נפסק דינו שלא בפניו, אף-על-פי שבמקרה כזה לשם הצלת כלל ישראל במצב הנורא ההוא, כשהאומה הייתה תפוסה במאבק נורא על חייה ממש, היה הדבר אפשרי מבחינת ההלכה, בתורת הוראת שעה. אילו כך היה, היה זה נודע ליוסף (וגם לרומאים), והיה מוצא הד בדבריו בקשר לרבן שמעון. מענין הוא שלמרות כל מה שעבר בינו לבין נשיא הסנהדרין, הריהו מזכירו בכבוד גדול, הגובל עם הערצה (עיין חיי יוסף), אבל אילו הוציא עליו רשב"ג פסק דין למוות על יסוד קביעת בגידה בעמו, אין דעתי מתישבת עלי שאותו יוסף-בן-מתתיהו עמד על רמת מוסר כל כך גבוהה עד שלא היה מתיר לעצמו להטיח דברי גנאי אפילו כלפי שר התורה ומנהיג האומה, ובפרט, לאחר שספרו היה מכוון גם כלפי הקיסר וגדולי רומי.

שונה הדבר אם לא היה כאן אלא עניין של הזמנה לבוא לירושלים לשם בירור. כלפי כך מספיק לומר, שרבן שמעון היה מושפע בהרבה מידידו יוחנן איש גוש-חלב, שונאו המובהק של בן-מתתיהו, ולא היה צורך הכרחי להשמיץ גדול עמו, שאישיותו זכתה להערצה כל כך עמוקה בישראל, עד שיש להניח שהסתננה גם לחוץ.

אני עדיין לא הגעתי למסקנה, אפשר משום שלא חקרתי די, שאין זה ממקצועי, ואפשר שאין הנתונים מספיקים לכך, על כל פנים לעת עתה יישאר הדבר ב"תיקו". ואולי יתגלה ביום בהיר אחד טופס מספרו של יוסטוס איש ריבו, כשם שנתגלו זה מקרוב מגילות עתיקות, וזה יקל עלינו בהרבה לבוא לידי מסקנה.

מקומו של יוספוס בהיסטוריה שלנו

ב. הערכתי הכללית על מקומו של אותו האיש בהיסטוריה שלנו אינה לגמרי שלילית. ברם זכור אותו האיש לטוב, שאלמלא הוא כמעט שלא הייתה לנו היסטוריה בנוגע לתקופה רבת ענין ורבת עלילה בדברי ימינו, ועוד שבספר ההגנה שחיבר כנגד שונאי היהדות והיהודים עשה לנו שירות חשוב מכמה בחינות.

ניכר מתוך כתביו שעל כל פנים נשאר יהודי דתי, במידה ידועה. אני אומר בכוונה "במידה ידועה", לפי שיש מקום להסתייגות. כל הקורא את ספרו "נגד אפיון" קריאה קלה, שטחית, לא ירגיש, אבל הקורא בעיון מרגיש באחד המקומות שבנוגע לתורה מן השמים לא הייתה אמונתו נקייה מדופי. אין לנקותו מתוך הנחה שרצונו היה לסגל דבריו להשקפת העולם של הפילוסופים בני דורו, היוניים והרומאים. יהודי מאמין, תמים עם ה' אלוהיו ועם מסורת קדושה של האומה, לא היה מתיר לעצמו סיגול כזה. הנה ידידיה האלכסדרוני יוכיח! הוא כתב את ספריו כשפניו כלפי חכמי האומות והוא היה גדול, גדול לאין ערך, מבן-מתתיהו, בחכמה יונית ובמדעים בכלל, וצא ובדוק בכתביו ולא תמצא שמץ דופי כזה.

בן-מתתיהו בתור גדול בתורה

ג. לענין מקומו של בן-מתתיהו בתור גדול בתורה, הרי אם נקבל את עדות עצמו יצא לנו שהיה מופלג אדיר בחכמת התורה.

לפי דבריו, בעודו בחור צעיר בגיל של ט"ז שנה, היו חכמי הפרושים, כלומר גדולי התורה, וזקני הכוהנים, מצויים אצלו לבקש תורה מפיו, לברר להם ספיקות בהלכה - וזה היה מעשה בדורו ובמקומו של רבן יוחנן בן-זכאי וכו' וכו', גדולי התנאים אשר מפיהם אנו חיים!

העיון בספרו, כפי שכבר העיר המתרגם לעברית, אינו מביא בשום פנים לידי קביעת גדלות בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, יתר על כן, פעמים שהוא מוסר דברים לגמרי שלא כהלכה. ופעמים אנו מוצאים ממש שמזייף את תורתנו. הנה למשל, בספרו "נגד אפיון" הוא מגנה את החוקים של אומות יוניות ידועות, שעל ניאוף עם אשת איש אינם פוסקים אלא עונש כסף, ועל אונס פנויה הם מסתפקים בזה שמחייבים את האונס לישא אותה לאישה.

משמעות דבריו, שאצלנו יש במקרה האחרון עונש מות! הלא אצלנו, להבדיל, זהו דין התורה "לו תהיה לאשה". אמנם זהו רק בנערה בתולה ולא בבגרות, או בבעולה, אבל חלילה לקבל שבבוגרת היה עונש מוות. מובן שנבל כזה לא היה נפטר בלא איזה שהוא עונש, אבל מיתה - מאן דכר שמה! יוצא מכאן, או שזייף את דברי תורתנו הק', או ששכח מקראות מפורשים.

אם כצד הראשון, אדם שעלול לזייף באופן גס כזה אבד את נאמנותו, בכלל, ובפרט בנוגע לעצמו, היינו להתפארותו שהיה עילוי כל-כך נשגב עד שגדולי הסנהדרין היו מבקשים הלכה מפיו בעודו בחור צעיר.

מצד שני, אם נניח שהצדוקים היו מחייבים את המאנס בוגרת או בעולה בעונש מוות (דבר שאינו מתקבל על הדעת), הרי על כל פנים מכיוון שזה לא מפורש בתורה, כיצד היה יכול לכתוב כך בוודאות החלטית, לאחר שהוא בעצמו מדגיש פעמים רבות שהפרושים היו היותר מומחים בישראל, בפירושי דיני התורה?

כמעט שאין מנוס ואין מפלט מן המסקנה שאדם זה ענה שקר בתורת ה'. ומכאן צא ולמד על אופיו בכלל. ואולם אפילו אם נתעלם מנקודה מאלפת זאת, הרי ספרו מעיד עליו, כאמור לעיל, שלא היה גדול בתורה, לא בהלכה, ולא באגדה, והתפארותו אינה אלא התגנדרות מחוצפת שאינה מצויה באדם שהאמת נר לרגלו. להניח שאמנם היה עילוי אלא שבזקנותו שכח את תלמודו וקרה לו מה שקרה לר' אליעזר בן ערך, שלבסוף לא ידע אפילו לקרוא בתורה וקרא "החדש הזה לכם" - "החרש היה לבם" זה אינו מתקבל על הדעת! וכן לא מסתבר שחלה ושכח תלמודו, כרב יוסף.

מדוע לא נזכר שמו בדברי חז"ל?

ד. לכאורה הדבר מתמיה שלא נזכר שמו בכל ספרות רז"ל.

אך במה דברים אמורים ששתיקה זו מתמיהה, אם נאמין לו שהיה גאון בתורה בעל קומה ענקית, אבל מכיוון שאין אנו מקבלים את עדותו זאת על עצמו, אין הפלא גדול כלל. חז"ל לא היו מעונינים להקים מצבות זיכרון בדברי קודשם לגיבורי המרד האחרון. אילו היו נמלכים בר' שמעון בן גמליאל הנשיא, היה מייעץ כנגד המרד, אבל לאחר שהמרד קם, קיווה לכוון אותו בחכמה ובתבונה ולהפיק ממנו תועלת מרובה בסידור השלום לבסוף. אבל הראשים הוציאו את ההגה מידו ולבסוף באה אלינו השואה האיומה.

רז"ל הלכו לאורם של רשב"ג ור' יוחנן בן-זכאי וקבעו להם לקו היסטורי, שראשי המרד אמללו את עמם, ובמידה לא מועטה מתוך שהתייחסו בביטול גמור כלפי שרי התורה, "החכמים יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". יש לציין שאף על פי שהצטערו צער עמוק על מלחמת בר-כוכבא התייחסו כלפיו לגמרי אחרת, וזה בא מתוך כך שגדול הדור ר' עקיבא, ומסתבר שגם כמה מחבריו, ובוודאי רבים מתלמידיו, הטביעו את החותמת של דעת תורה על התנועה. אמור מעתה, מכיוון שהתעלמו רז"ל מרוב רובם של ראשי המלחמה (שאגב רבו ונלחמו זה בזה), למה יזכירו את בן-מתתיהו, שעל כל פנים רבץ על שמו חשד כבד!

בכל אופן אינני מסכים להשערתו של בעל "דורות הראשונים" ז"ל, על "פיליסופוס חברינו" (שהלכו חכמי ישראל, שליחי שארית ישראל בארצו, לבקרו ברומי), שהוא יוסף בן מתתיהו. דעתי שזה היה אחד מחסידי אומות העולם. רז"ל, שאמרו "חביב אדם שנברא בצלם" וחסידי (או צדיקי) אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ושתיקנו ברכה לרואה חכמים מחכמי אומות העולם, לא היו נמנעים מלכנות חכם גדול מחכמי אומות העולם, חסיד וידיד של עם ישראל, בשם "חברינו", ועיין שבת, דף קג א ודי בזה.

אני מסתפק לעת עתה בדברים המועטים הללו, ואולי לכשאתפנה, ב"ה אכתוב מחקר מקיף יסודי על יוסף וספריו.