מאורעות תרי"א בצנעא
יהודה רצהבי
סיני כ"ט תשי"א
|
התוכן: הרקע המדיני קהילת צנעא במאורעות עמדת היהודים תאריך המצור תפישה יהודית של המאורע הרשימה ומחברה תקציר: במחצית השניה של המאה הי"ט הייתה אנרכיה בתימן. מלחמת אזרחים וחילופי שלטון ערערו את יציבות המדינה. היהודים לא נקטו עמדה, אבל לאחר סיום המלחמה גילו את עמדתם, אף נתחברה רשימה הכוללת צידוק הדין בקשר עם המאורעות. מילות מפתח: יהדות תימן, צנעא. |
הרקע המדיני
לפי המקורות ההסטוריים הערביים שבידינו מתקבלת התמונה הבאה: שליטה של תימן, האמאם אלמתוכל, הזמין את הואלי תופיק פחה ואת הצבא התורכי לעלות על צנעא ולדכא את שבטי ה"קבאיל" שהתמרדו בו. ברמצאן 1264 (1848 לספירה) נכנסו התורכים לצנעא אולם תושבי העיר קמו עליהם כאיש אחד ויכחידום ולא ניצלו מהם אלא אלה שנמלטו לארמון הסולטאן. אלמתוכל הורד מכסאו ותחתיו עלה למלוכה עלי בן אלמהדי. האמאם החדש לא הצליח להשתלט על המצב והאנרכיה גברה בארץ. שבטי ה"קבאיל" נשאו ראש שנית ושלחו ידם בשוד ובבזה. העושק והגזל פשטו בצנעא וגדולי העיר ונכבדיה נדדו מן הבירה לצעדה.
בעיר זו הומלך בשעבאן 1264, לפי דרישת העם, האמאם אחמד בן האשם הידוע בכינויו אל מנצור באללה (להלן: אלמנצור). אלמנצור יצא למסע כיבושין, כבש את הג'רה' חות', כ'מר ועמראן, הכניע את השבטים שמסביב לצנעא ושם מצור על עיר הבירה. עקב הסבל של המצור נמנו וגמרו גדולי העיר וחכמי הדת בצנעא להמליך את עבאס בן עבד אלרחמן הידוע בכינויו אלמאיד באללה (להלן: אלמאיד), מי שהיה שר המשפטים של האמאם אלמתוכל בצ'וראן, ד'מאר ורדאע, וב - 24 רג'ב 1266 עלה על כס השלטון. אולם חלק מנכבדי העיר ששמעו שבני תימן מחוץ לבירה המליכו את אלמנצור נתכנסו במסגד הגדול בצנעא והעמידו את אלמנצור למלך עליהם. אלמאיד תפש נכבדים אלה שנטו אחרי אלמנצור, דן אותם למאסר וקנס והשקיט את המרד.
אחרי זה פנה קאצ'י העיר אחמד בן עבד אלרחמן באגרת לאלמנצור, הודיע לו שכל העם המליכו את אלמאיד עליהם והציע לו לתמוך בו ולסור למשמעתו כדי למנוע שפך דם חינם. אלמנצור בתשובתו הדגיש שכל תימן, להוציא את צנעא, המליכה אותו, ואלמאיד הומלך על העיר רק אחרי שמנצור שם מצור עליה. על כן חלילה לו לקבל את עצתו והסיף ישליט את הצדק. המצור על העיר הכביד. אלמאיד התבצר ב"אלקצר". בחדש ד'י אלקעדה 1266 פרץ צבא אלמנצור לעיר והמלחמה התלקחה בתוך העיר. העם נחלק לשניים: חלק תמך במנצור וחלק באלמאיד.
בסופו של דבר הסכים אלמאיד לוותר על האמאמות ובד'י אלחג'ה, חודש אחרי כניסת צבא אלמנצור, נמסר השלטון לידי אלמנצור. אך שלטונו לא ארך. בצפר 1267 יצא נגדו חלק מצבאו, שלא קיבל מנת התשלום המגיעה לו בעד שירותו, והכריז מרי. בעזרת אנשי המדאן וסנחאן הצליחו לנתק את העיר ולהמטיר עליה אש. אלמנצור שלא הצליח להדפם, נאלץ לעזוב את העיר ב - 25 רביע אלא'חר 1267 להג'רה שבארחב. בזה תמה הפרשה לעניננו.
קהילת צנעא במאורעות
יהודי תימן עצמם לא העריכו דברי הסטוריה ומעולם לא דאגו לכתוב בספר את דברי ימיהם. "ההיסטוריה" שליהודי תימן, במידה שאפשר להגדירה בשם זה, אינה אלא לקט רשימות וכרוניקות מקוטעות ומפוזרות מבחינה כרונולוגית שנכתבו באקראי ושלא מתוך מניעים של הנצחת הדברים לדורות הבאים ושאין בהם כדי לתת תמונה מכל מה שעבר על יהדות זו במשך אלפי שנות גלותה. לא כל מה שנתארע ונתרחש בעולמה של יהדות זו, ואפילו מאורעות גדולים ומכריעים, נכתב בספר. גם מה שנכתב אינו אלא טפה מים המאורעות והמקרים ששטפו ועברו על יהדות תימן.
האיר המזל ועל המאורעות של שנה זו (בקס"ב לשטרות) ובמקצת גם של השנים בקס"ד, בקס"ח, נשתמרה רשימה היסטורית יהודית בשם "זכרון שנת בקס"ב" שנכתבה בידי סופר יהודי מתושבי צנעא שחזה את המאורעות מבשרו. אף רשימה זו לא נכתבה לשמה ובעצם היא הערת מעתיק ופירוש לאחד הבתים של השיר "מסאן באלקבול ואלעז" וזה לשונו:
"בני תורה וחכמה דמועהם כאלסחאיב,כותב הרשימה ראה בבית שיר זה רמז ונבואה של המשורר שבזי למאורעות ימיו. וכאן צפון המניע לכתיבת הדברים: התאמתות נבואה של משורר על מאורעות העתיד. יתרונה של רשימה זו שאינה פוסחת על הצד היהודי המעניין אותנו במיוחד, ומבחינה כללית היא מאירה את המאורע יותר מן המקורות הערביים, אף על פי שהצד המוסלמי חרג ממסגרת התעניינותו של הסופר היהודי.
ובן אמה מפזז באגיאשה.
בכל שעה יעקש,
עלילות הוא מבקש,
ממון עמך ינקש.
וישמיע קול וכרוז,
וינהב מא תפתש.
מן הרמזים הפזורים ברשימה מצטיירת תמונה זו: כשבאה העיר במצור נפל פחד על בני הקהילה. חלק מהם נמלט מן העיר עם ספרי התורה וחלק נשאר בעיר כדי לשמור על הרכוש שהוטמן במחבואים. מחבר הרשימה, שמעיקרו אינו מבני העיר, היה בין היוצאים. בחמלת ה' על עמו לא פגעה הרעה בנפש אבל נגרמו נזקים ברכוש לחלק מן הקהילה. חילותיו של אלמנצור שדדו את כל הרכוש שנזדמן להם בדרכם, לרבות דלתות וחלונות הבתים (יש להניח שרק הרכוש שנטמן בבורות ובמטמורות ניצל מידם). בתי הכנסיות נפרצו: החפצים נשדדו, דלתות ההיכל הוסרו והפרכיות והמטפחות הצבעוניות הפכו לבוש לפורעים בן סנחאן והמדאן. אם להסתמך על הרמז "ומצעם רחם רחמתים" הרי שדם מעשי אונס לא חסרו. החרדה היתה גדולה בעיקר לספרי התורה שגלו מן העיר ולקדושת השבת שנתחללה.
עמדת היהודים
הוא הדין לגבי המאורע שלנו. אך ברשימה שנכתבה אחרי התרחשות המאורעות כשעלתה בידי המחבר לעמוד על טיבם של שני המלכים לא חשש מלגלות דעתו בכתב: הוא מגלה אהדה לאלמאיד שהוא קורא לו בשם "מלך טוב". את אלמנצור הוא מכנה בשם "בן השפחה". שבט סנחאן שהשתתף במצור מכונה: "סנחאן הרשעה". לאחר ששכך הריב והוסכם על המלכתו של אלמנצור מעיר הכותב: "לא זכה הדור להעמדת מלך טוב הנקרא אלמאייד אלא קשר עליו ועלינו בן האשם אשר יצא לשטן". יש להניח שזו היתה נטייתם של היהודים בכלל ולא של הכותב בלבד.
תאריך המצור
תפישה יהודית של המאורע
הרשימה ומחברה
ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשיתה ואנחנו הרשענו. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא.
להיות אותה התלאה אשר מצאתנו למוסר ולזכרון ולא לעונש וחרון שכבר נתקימה נבואת הרב הפייטן אשר ניבא בזאת השירה על זמן הדור החסר הזה. כי אנשי יושר ואמונה לדורנו אבדו מלהגין קודם בוא התלאה ע"ד שנ' כי מפני הרעה נאסף הצדיק הם שני צנתרי הזהב חי כמהר"ר שלום קורח תנצב"ה. ואחיו שכנו גדול מרבן שמו חי יחיה אלעראקי תנצב"ה. ביקשנום ולא מצאנום ולא עננו איש בעת קראנום וראו, לשבח פעולתיהם ולספר תהלותיהם כי היו פאר דורנו והדרת גבירינו רוח אפינו ואור עפעפינו החסד אזורם והיושר חגורם והחכמה פארם כי הם בשכלם ידעו מעלת החכמה ויכבדוה ומנעוריהם היא להם גברת ותמיד יעבדוה האל יעמיד זכרם הטוב לדור אחרון. ובעו"ה אזני הדור היו חרשות והידים קשות והזמנים סגרו עיני היצורים אשר בבית התאוה עצורים ואין בהם רואה ושומע ואין שם על לב ואין יודע ובכל מקום אשר אחנה אקרא היש מגינים עוד ואין עונה והנה המקום מקום מקנה ובכל בי כנשתא נראה כל אחד מהם בחיק הסכלות נרדם והנה אין איש שם וקול אדם כי אם הסוס אסור והחמור אסור ואין בבני הדור מחזיק הבדק וטובם בחדק.
והנה קול שאון מעיר הישנים מעיר והלבבות מבעיר וסלעים יפורר ופחים יעורר ואבק עולה עד לב השמים ובא השמש בצהרים וחשבו העינים וכאשר נשאנו עינינו ראינו והנה מכל צד כרך אוזל, חשבון וכל בנותיה, נהפכו לה לאויבים וצרים, חיות מלאות עינים ושרפים בעלי כנפים מהם עומדים בלי רגלים ומהם בראשם קרנים סנחאן הרשעה צועקים ואחריהם נחשים וצפעונים משונים וקשים כל ערי המדאן כגלי הימים מהם עומדים בלי רגלים כמו קרשים ומהם בשני ראשים הרעישו הארץ ברוצם ויחרידו העולם בקיבוצם וכלם באו לעומתנו ושמו מגמת פניהם אלינו ובחצי עיניהם יורונו וכמעט חיים בלעונו.
וכאשר ראינו המראה הגדול הזה קדמנו לברוח ולא נעצרנו כן וכל אשר ירצה לברוח לא יעצר כח ופעם יתחזק ולנוס יחשוב ויצא יצוא ושוב כדי לשמור מחבואיהם ויש אשר נזק לא עבר עליהם בחמלת האל יתברך הרואה בם לשמרם ולהצילם גם מיד המות לא נגע באחד מהם ושבה מחתת המדינה לנעימותה כקדמותה ושתק הצור אשר תמים פעלו גליה ופחדיה והניח רוח השלום עליה בשבוע הסמוך הבריח שטניה והשקיט יגוניה ביציאת צורריה. והבהיל כל צפעוני מחדרו וכל נחש מחורו וכל אפעה מנקרת צורו וכל עקרב מקירו וכל שרף ממאורתו וכל פתן ממעונתו בעוז גבורות מאמירו וממאירו ובגזרת משירו ומסירו ובגערת מעירו ומבעירו מחדרו ומהרו עד אשר שקט העולם מזעפו והרבה להשיב אפו. ובשמעי בטלטולי ארעון עירי בסבת מעלי ומעל כל בני גילי ערכתי ניב חכי וחין ערכי לפני מלכי וקמתי מכרוע על ברכי לשוב לעיר, ואש האנחות צלעי תבעיר ויקוד היגונות מלהט הצלעות ועיני מגוללות בדמעות.
ואשוב לביתי מארצות נכריות כי אני מקצה גלויות ואשא עיני ואא מקום מקדש מעט והעזרה אשר הגלו עונינו משם כבוד ספרי תורה הטהורה וגם הסירו דלתות היכליה ומקצה השאירוה וכמו כן חפציה מחסדי משגיח פרטיה, ונהפך מלבוש השודדים צבע רקמתים ומצעם רחם רחמתים והפך הזמן שלוי לפיד והבעיר בקרב קרבי לפיד אהה על ימי חורף אשר הפכו עורף בחדש אדר א' נאה ונהדר כענק ממלא בדר כי אז חיל השמחות מסודר ופרץ האנחות עדר וחיל היגון אבד ונעדר חדש הפלאים והנסים אשר עשה האל לבנים עמוסים בקום המן האגגי להרגי והאל שמע שועי והבין הגיגי וגמלהו כרשעו ונתלה הוא וכל זרעו ושועי לכסא האל עלה אותי השיב על כני ואותו תלה (ועשרת בניו עלו על עץ כחתנים והעץ קרא להמן הסר מלבך יגונים כי נשאתיך על כנפי עננים ואת ובניך הם עלי נתונים הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים) ועל כן ראוי לכל משכיל לשמוח בו ברעדה ולזכור מה היה לו בחרדה ולעורר בו שלא לשכוח עצבו יום סמך מך בבל על ירושלים שאונו.
ויהי בבקר ותפעם רוחי ובעודי אריד בשיחי בלב דוה ובנפש נכאה השמש יצא על הארץ וכל גיס באה וחרדנו לקראתם בצעקה והיתה עיקר הצעקה על כבוד ס"ת הגולים בעו"ה, בערב שבת מלכתא סדר ופקדתי עליהם חטאתם היא שנת בקס"ב לשטרות. אהה ליום ההוא אשר אין אחריו מחר וללילה ההוא אשר אין לו שחר אוי ואבוי על שנתחללה כבוד שמירת שבתו מה רבה תבוסתו ואיפה מנוסתו ומה עצמה צרתו ומה יהיה בעזרתו עד שנכנע לבי מחובי וטהרתי רעיוני מדמי עוני ורחצתי דמי המשובה במי התשובה ובעת ההיא ותקפו הפך הזמן טעמו והוציא עלינו כלי זעמו ושבו המעדנים מרורים ונהפך משתה שמנים למשתה שמרים והיו כרגע המחלצות חליצות והמשבצות מגוללות בבצות ושבו כלי הרקמות כלי נקמות והעכסים נרמסים ופשטנו רקמה ותולעת ולבשנו רמה ותולעה ודי לנו בחלאה ראשונה המרה ולא תקום פעמים צרה שכחנו ראשונה עד שהשניה פקודה ארעון שנת בקכ"ט, ופחד הריגת התוגרמים הקרובה ומאז הנה עינינו רואות איך קצר המצע ושק ואפר ובגדי חול לשבת שלא כדוגמא עליונה לרבים יצע וירדנו פלאות ורדנו תלאות בכמה מיני מסים וארנוניות ועינינו כעיני יתומים למרחמים או כעיני אבלים למנחמים.
הערות:
א. ולפי המאורע שאירע למדינת אוזל נמצינו למדים רמזיהם, שבתחלה היה עליה מצור ומצוק מעצרת עד יום אסרו חג דסוכות. והיינו בפחד גדול עם כמה אלפים מלקיות בלבבות. ועכ"ז ועדו ידו נטויה השי"ת לגאול מלכותו מיד עבדים, שנכנס בן השפחה למלוך בסוף יום אסרו חג, הנק' אבן האשם, לרמוז על חצפות הדור בעו"ה. המקום יחזירנו בתשובה ש"ל (שלימה לפניו) ותהיה לה' המלוכה בב"א (במהרה בימינו אמן) אשר היא לעולם היא הקיימת.
ב. ברוך הנפרע לנו מצרינו האל המושיע, אשר נקם נקמת כבוד שבת קדשו וגלות כבוד תורתו שהפיל שבא על ערי המדאן בסוף חדש חשון בקס"ד ברוך הרב את ריבנו שהביא עליהם ד' אומות הרשעה: בכיל ונהם וארחב וכולאן והרגום עם חרבות טירותם ובזוזי ממונם וקיים בם הנה אנכי מעיק תחתיכם וכו' רחל"צ. ברוך המתנשא לכל לראש שנפרע מהם תכף אחר שנה וחצי וזהו ארז"ל מאריך אפו וגבי דיליה.
ג. ויהי היום יום ג' ורביעי לחדש תמוז בקס"ח וה' השמיע אל מחנה ישראל שבמדינת צנעא יע"א ניסה גדולה כמפני חרב ורדף אין עד שהברחנו כל מה שבבתים וכל ספרי תורה ודלתות הבתים אל תוך המדינה השי"ת בחמלתו הגייסות מעלינו.
