בעוד שהתורה מספר שמות ואילך עומדת כולה בלא יוצא מן הכלל תחת הרושם של יציאת מצרים והנדודים במדבר עד ערבות מואב על ירדן יריחו, שהרי גם הפרשיות, שאינן קשורות לכאורה ליציאת מצרים באופן ישיר, לא תהיינה מובנות בלא הרקע הכללי, שעורר בעם כוחות נרדמים והציב לפניו מטרות רחוקות, שדרשו הכנות לקראת חיים עצמאיים בארץ העומדת להיכבש לפניהם, משתמשים הנביאים באופן יחסי מעט בנושא של יציאת מצרים. העיקר בעיניהם הוא לא העבר לשם העבר, אלא ההווה לאור העבר, היינו חיזוק ההווה על יסודות העבר, ובדרך אגב הם מפרשים ומאירים את העבר הגדול לפי הבנתם הם, וכנראה גם לפי מסורות שהיו עוד חיות בזמניהם, מסורות שהגיעו אליהן בעל פה, או כרשימות פרטיות, שנרשמו בזמנן לשם זיכרון דברים על ידי טובי האנשים בלי אופי של רשמיות ומקדש, והיו ידועות לקהל שומעיהם, לפיכך יש שהסתפקו ברמז בלבד. כלומר, כשם שבהלכה הייתה תורה שבעל פה, שהייתה מסבירה את התורה שבכתב, המכילה בעיקר אבני היסוד, כך גם בעניינים היסטוריים היו מסורות בעל פה, שהוסיפו הסבר על מה שנמסר בתורה שבכתב, המכילה גם בעניינים אלה רק יסודות וראשי גשרים. ומכיוון שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, לפיכך מעניינת כל ידיעה אצל כל נביא לחוד, נביא נביא וצביונו. מכאן הערכות חשובות מתוך השקפות של זמנים שונים על העניין, שהצד השווה שבהן, שבהתחברותן יחד מהוות בנין אחד המפיץ אור על הרבה עניינים בלתי ידועים לנו ממקום אחר.

המפתיע ביותר במובן זה הוא יחזקאל. נביא זה המגלה גם השכלה כללית רחבה, המוסר ידיעות רחבות בענייני צור ומצרים של זמנו, היודע למסור תמונה נפלאה מאשור הגדולה בעבר, מצטיין גם בידיעות רחבות בדברי ימי ישראל. אם התורה תולה גאולת ישראל ממצרים בזכות הברית עם האבות (שמות ו, ב-ח; דברים ד, לז), תולה יחזקאל את היחס המיוחד של ה' לישראל ובחירת עם ישראל כעם ה' רק ברחמיו של ה'. את האבות אינו מזכיר כלל. וודאי מתוך השקפה שאחר הפרת הברית על-ידי עבודת האלילים במצרים, רק רחמי ה' היוצאים מן הכלל הצילו את האומה מן הכליה שהייתה צפויה להם. באותה תקופה הכריע בישראל הגורם הכנעני-החיתי ולא של האבות, היינו נפסקה השלשלת, לפיכך רק רחמי ה' הצילום. כמובן מתוך התחשבות בברית עם האבות, אבל לא זכות אבות שבניהם עזבו את דרכם. לא במעמד הר סיני כמקובל לחשוב נעשתה הברית בין ה' ובין עמו, אלא עוד במצרים. ומשם הייתה מחייבת על כל האחריות שבה. והבגידה בה' אחר ברית נישואין זו במצרים סיכנה את קיומה של האומה עוד שם.

"מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמרי ואמך חתית... לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה עליך ותשלכי אל פני השדה בגעל נפשך ביום הולדת אתך. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי... ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך ואכסה ערוותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם אדני ה' ותהיי לי" (יחזקאל טז, ג-ח).

"ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמור אני ה' אלוהיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות. ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלוהיכם. וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים (כ, ה-ט).

על עבודת האלילים במצרים הוא חוזר: "ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו" (כג, ג). יוצא לנו מזה, שבמצרים היינו שטופי עבודת אלילים, ולא יכולנו להינתק ממנה גם אחר התוודעותו של ה' אלינו ושבועתו להביאנו אל הארץ שתר לנו. אין יחזקאל מוסר את צורת עבודת ה' במצרים קודם מתן החוקים והמצוות במדבר. לעת עתה כנראה היה העיקר להיגמל מעבודת האלילים, שהורגלו בה משך הגלות הארוכה, ולהכשיר את הנפשות לקראת הגילויים הגדולים במדבר.

לדברי יחזקאל אלה חשיבות היסטורית מן המדרגה הראשונה, מאחר שמהם אנחנו למדים לדעת על חיי אבותינו במצרים לכל הפחות בתקופה האחרונה שלפני הגאולה, הם זורעים אור על דברים שנאמרו במקומות אחרים רק ברמז. מהם יש להסיק שההתעוררות הלאומית של אבותינו במצרים קדמה בזמן ליציאתם. מכאן שעצבנות המצרים בתקופת הולדת משה ואהרן לא הייתה בחלל ריק. ושפעולתו של אהרן קדמה לשיבתו של משה למצרים.
ולזה רומז הפסוק: "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (ש"א ב, כז). פסוק, שמבקרי המקרא בונים עליו מגדלות דמיונם מבלתי יכולתם או מחוסר רצונם להבין אותו כפשוטו. או הפסוק המספר על יציאתו של אהרן לקראת משה אל המדבר (שמות ד, יד). עם חידוש הברית במצרים ודאי היו הכנות פולחניות גדולות לקראת היציאה למדבר לקבלת התורה, כמו דין קרבן פסח שנאמר במצרים (שמות יב), ומילה בהמונים, כמו שמיטיב רש"י לפרש את הפסוק: "ושוב מל את בני ישראל שנית" (יהושע ה, ב) - "שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד". שלא זכות האבות אלא רחמיו של ה' מכריעים שעת סכנה אומר גם הנביא ישעיהו: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גאלנו מעולם הוא שמך" (ישעיה סג, טז). לעומתו אומר מיכה: "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (מיכה ז, כ).

הדבר השני המפנה את תשומת הלב ביחזקאל הוא תורתו על החיים במדבר. לא למעשה המרגלים מייחס יחזקאל את הגזירה של יוצאי מצרים, שלא להיכנס לארץ, אלא לדביקותם בעבודת הגילולים וחוסר כשרונם להסתגל לחוקים שניתנו להם במדבר:

"וגם אני נשאתי ידי להם במדבר לבלתי הביא אותם אל הארץ אשר נתתי זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות. יען במשפטי מאסו ואת חוקותיי לא הלכו בהם ואת שבתותי חללו כי אחרי גלוליהם לבם הלך. ותחס עיני עליהם משחתם ולא עשיתי אותם כלה במדבר" (כ, טו-יז).

דברים אלה אפשר להבין רק אם נניח, שהתורה מדברת במעשה קונקרטי אחרון, שהגדיש את סאת מרים. בעוד שיחזקאל מדבר על הגורם העיקרי - חוסר יראת שמים, שבא בעקבות הדבקות באלילים שמעשה העגל היה תוצאה ממנה. והרי גם התורה מדברת על דברים קשים:

"וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר יד, כב).

ורשב"ם וראב"ע מפרשים פסוק זה, שכוונתו הרבה פעמים: הטעם רבים והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון. ולא כמקובל אצלנו לחשוב, שדור ילידי המדבר היה כולו טוב וצדיק, מאחר שנתחנך על-ידי משה ולפיכך זכה להיכנס לארץ. אלא שגם דור חדש זה עדיין לא היה יכול להסתגל לחיי החוק והמצווה ובהתנהגותו הרעה כמעט שהביא על עצמו כליון ואך כדי למנוע חלול השם ניצל:

"ואמר אל בניהם במדבר בחוקי אבותיכם אל תלכו ואת משפטיהם אל תשמרו ובגלוליהם אל תטמאו. אני ה' אלוהיכם בחקותי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אותם. ואת שבתותי קדשו והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלוהיכם. וימרו בי הבנים בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם את שבתותי חללו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר. והשבתי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתי אותם לעיניהם. גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם בגויים ולזרות אותם בארצות. יען משפטי לא עשו וחוקותיי מאסו ואת שבתותי חללו ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם" (יחזקאל כ,יח-כד).

בסוף אותו הפרק, כשהוא בא להשוות את היציאה מגלות בבל ליציאת מצרים, הוא מספר כיצד העניש ה' את החוטאים מיוצאי מצרים:

"והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם נאם אדני ה'. והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסרת הברית. וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה'" (כ, לה-לח).

ובכן כאן לפנינו לא רק פירושים, אלא גם מסורות חשובות מאוד, שעל יד מה שמסופר בתורה הן מפיצות אור גדול על הלבטים הקשים במדבר, מה שגם ההגיון מחייב. שהרי לא ייתכן מעבר מן ההרגלים המצרים לחיים לאומיים-דתיים אידיאליים ללא זעזועים חזקים.

גם ירמיהו בן דורו הגדול של יחזקאל עומד על ברית הנישואים שבין ה' ובין ישראל מימי יציאת מצרים. שונה הוא מיחזקאל, שלא זו בלבד, שהוא אינו מדגיש את חטאי האומה גם במצרים גופה, שעה שה' נודע להם במצרים, אלא להפך, הוא מדגיש את גודל נפשו של הדור ההוא באהבת ה' עד שהלך אחריו במדבר בארץ לא זרועה. אהבה זו של ימי כלולותיה של האומה קידשה אותה לעולם לה' כתרומה ובכורים והיא שלו, ולכן רעה תבוא על אוכליה הזרים (ב, א-ג). היינו דבר גדול עשה ה' עם ישראל בהוציאו אותם ברחמיו ממצרים, אבל יש גם להדגיש את מעלתו הגדולה של ישראל באותה שעה, שקיבל עליו מלכותו מתוך אהבה גדולה בלכתו אחריו במדבר. שהרי מה היה ח"ו ה' בלא ישראל. רעיון זה הוא מביע ברמז במשל אזור פשתים (יג, א-יא). ישראל כל עוד שהוא דבק בה' כאזור במתני איש הוא בריא ומצליח. בלא זה הוא נשחת ולא יצלח לכל. אך יחד עם זה ישראל הוא לה' כאזור על מתני איש הנותן לו כוח וחיוניות, על דרך אזר נא כגבר חלציך (איוב מ, ז). כשם שקדושתו וחוזקו של ישראל בברית מיציאת מצרים, כך ירידתו וחולשתו של ישראל בהפרת ברית זו. על ישראל להיזהר בקיום ברית זו. הוא מכריז:

"ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת. אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל לאמר שמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אצווה אתכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ואען ואמר אמן ה' (יא, ג-ה).

על הפרת מצוות שילוח עבדים הוא קורא:

"כה אמר ה' אלוהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר מכר לך ועבדך שש שנים" (לד, יג-יד).

ובכן ביסוס שילוח עבדים על יסוד הברית ביום הוצאת העם מבית עבדים. היינו אין להפוך איש מבית ישראל לעבד אחר שהוצאו מבית עבדים במצרים. ירמיהו גם עומד על הגורמים להפרת הברית מיציאת מצרים, שלדעתו היו בחוסר דעת ה':

"לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (לא, לא-לג).

כשירמיהו בא ללמד כי שמוע מזבח טוב הוא אומר:

"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צוויתי אותם לאמור שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם" (ז, כב-כג).

ובכן גם מצווה הגיונית זו הוא מוצא לנחוץ לבסס על היציאה ממצרים.

הנביא הושע מרבה להדגים את תקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר כתקופת אהבה גדולה שהפכה לשנאה ברגע שישראל זנה אחר אלוהים אחרים:

"כענבים במדבר מצאתי את ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם" (ט, י). "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני. קראו להם כן הלכו מפניהם לבעלים יזבחו ולפסלים יקטרון" (יא, א-ב). "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר. הכעיס אפרים תמרורים ודמיו עליו ייטוש וחרפתו ישיב לו אדניו" (יב, יד-טו).

כיחזקאל אחר כך תיאר גם הוא את קבוץ הגלויות כיציאת מצרים דרך המדבר, כמקום טוב לביעור החטא:

"לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה וענתה שמה כימי נעוריה כיום עלותה מארץ מצרים" (ב, טז-יז).

עמוס מציין, שהגדולה שביציאת מצרים היא לא היציאה משעבוד לגאולה, אלא הבחירה בישראל מכל העמים לעבודת ה'. שהרי גם עמים אחרים הועלו מארצות גלותם:

"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" (ג, ב).

אבל ברגע שישראל עוזב את ייחודו הוא מפסיד את חשיבותו על אחרים:

"הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאם ה'. הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר" (ט, ז).

את ארבעים שנות המדבר הוא רואה כאידיאל לעבודת ה', שהתבטאה לא בקורבנות, אלא כנראה בדעת ה' אחר שהוא אומר:

"שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם... ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, הוא קורא: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" (ה, כא-כה).

ובכן הערה על תקופת המדבר כתקופה אידיאלית ומסורת חשובה, שבמשך ארבעים שנות הנדודים במדבר לא הקריבו קורבנות.

הנביא ישעיה רואה את קיבוץ הגלויות של זמנו, שהתרכזו אז באשור ובמצרים, כדרך יציאת מצרים, היינו חידוש אותם הנסים:

"והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים וה דריך בנעלים. והייתה מסלה לשאר עמו אשר יישאר מאשור כאשר הייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" (יא, טו-טז).

ובכן כאן ציון מקום המעבר בים והסבר לבקיעת הים, שזה היה בלשון ים מצרים, שנתחלק להרבה נחלים ואפשר היה לעבור ביניהם ביבשה, והיינו: "והמים להם חומה מימנם ומשמאלם" (שמות יד, כט). להוציא מיד האומרים שהמעבר היה בים פלוסיום, שאיננו לשון, ומידי האומרים שזה היה גאות ושפל, אחר שבשפל רגיל אינו מתחלק לשבעה נחלים. ובספר הנחמות אנו שומעים מפי הנביא הערכה, על מטרת ירידת אבותינו למצרים, שזו הייתה לא לשם השתקעות בה, אלא לגור בה עד עבור זעם. מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם (ישעיה נב, ד). כמו שכתוב בתורה: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען" (בראשית מז, ד). היינו המצרים שעבדו אותנו שלא כחוק בזמן שהיינו רק גרים בארצם, לכן באו על עונשם, וכך "ואשור באפס עשקו" (ישעי' שם). כך אנו שומעים בספר זה געגועים על הימים המאושרים של יציאת מצרים, כשה' הוליך ליד משה ועמו את זרוע תפארתו. "ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רעה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם. מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא ייכשלו. כבהמה בבקעה תרד רוח ה' תניחנו, כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. הבט משמים וראה מזבול קודשך ותפארתך איה קנאתך וגבורותך המון מעיך ורחמך אלי התאפקו" (ישעיה סג, יא-טו).

מיכה המורשתי מעמיד כדוגמה לחסדי ה' עם ישראל את מעשיו בימי יציאת מצרים: שליחת המנהיגים הדגולים משה, אהרן ומרים, הפיכת קללת בלעם הרשע לברכה ומעבר הירדן. "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו, ג-ה).
בסיכום יש לומר, שלנביאים היו מסורות נוספות והערכות משלהם על יציאת מצרים, שיציאת מצרים הייתה תמיד לפני עיניהם, שראו בה את ימי נעוריה המוצלחים של האומה, ימי ההתגבשות, שעם העליות והירידות, הרוגז והרצון, לא עזבה ה' ועמד תמיד לימינה. הרי ליחס כזה מה' לעמו התפללו הנביאים. לפיכך בימים הקשים עוררו את ימי יציאת מצרים ושמו אותם הגבול הנכסף של ההווה הקשה שלהם. לפיכך פירשו והסבירו מה שכתוב בתורה והוסיפו עליהם מן המסורות שהיו שמורות בעל פה.
המקטרגים על נביאינו הגדולים והמסכסכים את הזמנים של חיבור כתבי קדשינו, ישימו להם דברים אלה לאות ולנס, ילמדום ויערכום, ומובטחנו, שאם יכירום לפני ולפנים יאור להם באור ויחזרו בהם. ובמקום הבילוש לרעה במקרא כדי לגלות כאילו את חסרונותיו, ילמדו את הצדק והמוסר של נביאינו, אהבת האדם והאמת, כדי להציל את האנושות מציפורני השטן.