מפאת היקפו ומורכבותו של הנושא אתמקד כאן רק במזרח אירופה, ובעיקר בפולין. אך תחילה אעיר הערה עקרונית, שבה אנסה להבהיר את המתודה שבה נקטתי כאן.

כאשר עוסקים במחקר של נושא מסוים, מקובל לנסות למצוא בו את קווי ההתפתחות, לתאר תהליכים להסביר אותם, לבדוק אותם על קווי רצף כלשהם, ואף להשוותם לעניינים דומים השייכים לאותו מכלול. כך ניתן להגיע להבנה טובה יותר של העניין ואף להקל על הסקת המסקנות. אך במחקר של תקופת השואה הדבר שונה לחלוטין ומצריך שימוש בקריטריונים שונים מן המקובל. משום כך לא יכולתי להגיע כאן לכלל סיכום כלשהו, ולכן יישארו הדברים שלהלן פתוחים, שלא כמקובל בדיסציפלינה הנהוגה במחקר האקדמי, והנושא הוגדר כ-רבנים בשואה, בלי ה' הידיעה.

עלינו לזכור כי מבחינת רצף החיים היהודיים הייתה תקופת השואה תקופה של כאוס, שבא נגזלה הן מן היחיד והן מן הציבור כל אפשרות לצפות מה ילד יום, ולארגן את החיים על סמך ניסיון העבר. וכשם שמדיניותם של הנאצים כלפי היהודים לא הייתה אחידה, וביצוע הפתרון הסופי נעשה, אף במקומות שונים באותה מדינה בקצב שונה, לעתים עם תקופות של הפוגה והרפיית הלחץ של הגזירות, כעניין טאקטי של מדיניות ההטעיה והלחמה הפסיכולוגית.

לכן אין לחפש קווים אחידים לדפוסי ההתנהגות של כלל הציבור היהודי בגטאות או במחנות. שכן משעה שמבחינת האידיאולוגיה הנאצית הופקע היהודי מכלל החברה האנושית ודמו הפקר, הרי היה קשה ללמוד מן העבר. באותם ימים גם הניסיון ההיסטורי העשיר של עם רדוף פורענויות לא היה בו כדי להעמיד כלים נאותים להתמודדות, לא בחיי היומיום, ואף לא במישור האידיאולוגי והתיאולוגי.

הסתר פנים

מבחינה תיאולוגית הייתה זו תקופה של הסתר פנים. אך כאן לא אכנס למורכבות של מושג זה, שהודגש כבר בתקופת השואה. מן הדברים שנשתמרו בידינו ניכר שרבנים רבים התלבטו באותם ימים בשאלה הנוראה איך זה קרה שה' נטש את עמו. למעשה מטרידה שאלה זו את היהדות הדתית עד היום, והוגי דעות רבים, וביניהם גם מי שאינם שומרי מצוות, הרבו לעסוק בה מאז ועד ימינו.

כאן אביא דוגמה אחת בלבד, מן הפחות ידועות.

לפני המלחמה גר בקרקוב האדמו"ר ר' שם קלינגברג, הרבי מזאלושיץ, נצר לשושלת קומרנה. הוא היה מופלג בתורה, כאבותיו עסק גם הוא בתורת הנסתר ובמעשי צדקה וחסד, אך לא הנהיג חצר חסידית מן הטיפוס העממי שרווח אז בפולין. גם כאשר הוכנס לגטו, שהוקם שם בראשית מארס 1941, המשיך לתת שיעורים בתורה, שזמינותם השתנתה בהתאם לנסיבות. אך בסעודות השבת הפסיק לזמר זמירות. בימינו לא כל אדם, גם אם הוא שומר מצוות, יבין את המשמעות של הדבר. אך לגבי הרב קלינגברג היה בכך באותם ימים משום מעשה. בעקבות המדרש (מגילה י, ב) אמר: "ישראל טובעים בים, ואתם אומרים שירה". המדרש מתכוון למלאכי השרת, שאחרי טביעת המצרים בים סוף ביקשו להצטרף לישראל ולומר יחד אתם את שירת הים, אך הקב"ה מיחה בידם - "מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה".

כאשר שהה במחנה פלאשוב שם נרצח בכ"ח בניסן תש"ג, אמר על הפסוק "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" (תהילים עג, יז): "כשיבוא משיח אבין את סוד ההנהגה העליונה בתקופה זו, את סוד הרציחות והשחיטות".

לדעתו חייב היה להיות הסבר כלשהו לתקופת הפורענות שעברה אז על עם ישראל, אך הניסיון האנושי כלל אינו מסוגל להתמודד אתה, והבנתה תתאפשר אולי רק בימות המשיח, בהם ישתרר בעולם סדר קוסמי שונה מזה הקיים בימינו.

ספרות ההלכה שלנו עוסקת במכלול דרכי התנהגות האדם בימי שלום ובימי מלחמת מצווה ורשות. הסוגיה של קידוש השם נדונה כבר בימי גזירות אדריינוס, במאה השנייה לספירה. בתלמוד נזכר הדין של "יהרג ואל יעבור" (סנהדרין עד, א), לפיו הותר ליהודי כדי להינצל לעבור את כל העבירות, חוץ משלוש: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך כבר בתקופה ההיא הורחב המושג ונקבע שבשעת השמד אסור לעבור גם על דברים קלי ערך, כגון שרוך של נעל, ובלשון התלמוד ערקתא דמסנאה. לדעת חכמים מותנה קיומה של היהדות בשמירה בלתי מתפשרת על כל תג, ללא שאלה של גבול או מחיר.

הגזירות בימי מסעי הצלב ובימי פורענות אחרים, כגון פרעות ת"ח - ת"ט, חידדו את משמעותו של המושג, אך בדיעבד נמצאה המרת הדת מאונס, כפתרון זמני להמשך הקיום, מכורח המציאות. אך מצבים כדוגמת אלה שהתעוררו בתקופת השואה, לא שוערו ולא נחזו מראש, ולכן גם לא נדונו בתקופות הקודמות. ובתקופת שלטון הנאצים התלבטו הרבנים מאד בשאלה אם ימים קשים אלה הם המשך של הסבל שאותו ידע העם היהודי במשך הדורות, ואז ניתן למצוא את הפתרון לבעיות ההלכתיות מתוך מה שנקבע בעבר, או שיש כאן משהו חדש, ואז יש לנהוג באופן שונה, גם מבחינת התפיסה הדתית הכללית, וגם במאבק היומיומי על הגוף ועל הנפש. לכן חלו גם שינויים בתפיסת המושג קידוש השם, שמתוכו צמח בהדרגה המושג קידוש החיים, שיש המייחסים את הגדרתו לרב יצחק ניסנבוים, בגטו ורשה, ועיקרו עידוד הדרכים להמשך הקיום הפיסי של היחיד ושל הציבור, כדי להפר את התכנית להשמדת העם, והענקת משמעות רוחנית להישרדות זאת.

הרצון העז הזה היה מכוון במקרים רבים לחיים יהודיים בכלל, והוא הובן באופנים שונים בחוגים השונים של הציבור היהודי, ולאו דווקא בהקשר הדתי המסורתי.

הרב מיכאל דב וייסמנדל מסלובקיה, שהיה בין ראשי "קבוצת העבודה" - שקיימה במשימה זו שיתוף פעולה מלא בין היהודים הדתיים והחילוניים בכל הנוגע להצלה, לעזרה למגורשים לפולין, ולהעברת מידע על ההשמדה למוסדות יהודיים ולא יהודיים בחוץ לארץ - היה בין אלה שסברו כי תקופה זאת היא אכן המשך של תקופות הסבל הקודמות של העם. לכן הוא התנגד לחרם הכלכלי שהטילו היהודים על גרמניה בשנות השלושים, כי לדעתו הייתה בכך התגרות מיותרת בשלטון הנאצי, ובתקופת המלחמה הציע להמשיך ולפעול גם בדרכים המסורתיות של שתדלנות ושוחד, שלא תמיד התקבלו על דעתה של המנהיגות הציונית מחוץ לסלובקיה.

מבחינה פסיכולוגית יש למושג מלחמה גם הרבה קונוטציות חיוביות, בעיקר מן הכיוון של הצד היוזם. מארשים, שרביט המנצחים, אפוסים ספרותיים, ואפילו בתי העלמין. שלא לדבר על הישגים צבאיים ומדיניים. אך ברוב הפעולות הצבאיות שבהן היה העם היהודי מעורב, בכל שנות הגלות, הוא לא היה היוזם, ולמעשה מדובר באכלוסיה אזרחית נטולת הגנה שלרוב התגוררה בסביבה עוינת, וכמעט ולא היו לה הכלים להשיב מלחמה ולקבוע עובדות בשטח.

לכן משמשת המילה בלבול במקורות שלנו גם לגבי עלילות דם ורדיפות היהודים שאירעו בעקבותיהן, והיא באה לתאר, למעשה, מצב פסיכולוגי של אי שליטה במצב, של היחיד, ואף של הציבור.

לדעתי יש להשתמש במונח זה גם לגבי מצבם של היהודים בתקופת השואה. למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני במזרח אירופה היו היהודים שם נתונים במשטר נורא כל כך של טרור, שהשתמש במקביל גם בשיטות מתוחכמות של הטעייה והסוואה, עד שגם ניסיון החיים של מלחמת העולם הראשונה ובהמשכה מלחמת רוסיה - פולין ופרעות פטליורה, שבמהלכן נפגשו רבים מהם עם צבאות גרמניה ואוסטריה, לא היה בו כדי לשמש מודל כלשהו להתנהגות, לא במישור האישי ואף לא במישור הציבורי.

יהדות אירופה שלפני השואה לא הייתה עשויה מיקשה אחת. וכשם שהעמידה סוגים שונים של מנהיגים חילוניים, כך היו בה גם טיפוסים שונים של רבנים, ולא כולם נחונו בכושר מנהיגות. הם היו שונים זה מזה לא רק במושגים של ציונים אנטי - ציוניים, חסידים - מתנגדים, או של הבדלי גוונים בתוך החסידות עצמה, כי אם מבחינת השכלתם הכללית וטיב קשריהם עם השכבות הרחבות של החברה היהודית ועם העולם הלא יהודי. רובם תפסו משרות צנועות בערים ובעיירות, והתפרנסו בדוחק.

ואם בימים שלפני המלחמה כך, הרי על אחת כמה וכמה בימי הפורענות.

מכיוון שקשה מאד לעמוד על קווים מאפיינים להתנהגותם בתקופת השואה אביא כאן רק כמה דוגמאות מפעולותיהם בימים ההם, על השונה ועל המשותף שבהן. ואפתח ביון, כי מה שאירע שם חשוב להבנת ענייננו.

התנהגות רבנים כלפי הגרמנים

שתי קהילות מרכזיות, אתונה וסלוניקי, ושני רבנים שפעולותיהם באותם ימים נמצאו בשני הקצוות של האחריות הציבורית. רבה של אתונה, אליהו ברזילי, ועמו שאר ראשי הקהילה, חיבל בתכניותיהם של הגרמנים, דאג להשמיד את מרבית המסמכים הנוגעים ליהודי העיר, וכך מנע את נפילתם בידי הנאצים. ואילו בסלוניקי זכו הגרמנים לשיתוף פעולה מצד רבה הראשי של הקהילה, הרב ד"ר צבי קורץ.

התנאים ששררו ברומניה אפשרו לרב ד"ר אלכס שפרן, שהיה ממנהיגי התנועה הציונית וציר לפרלמנט הרומני, לנצל את קשריו עם צמרת הממשל וראשי הכנסייה, ולסייע ליהדות שם במאבק על הצלתה. בתחילת המלחמה הוא נאסר, נלקח כבן ערובה והוזהר לבל יפעל לטובת בני עמו, אך במערך הפוליטי ששרר אז ברומניה לא היה בהתראה זאת כדי למנוע בעדו מלהמשיך בפעולותיו, שנעשו בשיתוף פעולה מלא עם ההנהגה הציונית.

אך לא בכל מקום היה במעמד ציבורי כזה כדי לסייע בהצלה. ובפולין, כבר למן הימים הראשונים של הכיבוש, שימשו דווקא הרבנים החשובים ביותר כיעד הראשוני להתנכלויות, שהמסר שלהן היה ברור לחלוטין.

החייל הגרמני שהגיע לפולין ב - 1939 פגש כאן לפתע את היהודי בעל ההופעה המסורתית, שאותו כלל לא הכיר לפני שיצא מגבולות ארצו. זהו אויב המין האנושי, כפי שתואר ללא הרף בתעמולה הנאצית, והומחש בקריקטורות שנדפסו בכל עיתון ופורסמו בכל פינה. שכרון הימים הראשונים של מסע הכיבוש, עוד בטרם נקבעו דפוסי השלטון שהיו אמורים להסדיר את מערכת היחסים עם האוכלוסייה הכבושה, גרם לכך שכבר בימים הראשונים היה היהודי הדתי - הדמות החיה מן הקריקטורות - זה שנפל קרבן להתעללויות. אחד הביטויים המובהקים לכך היה מריטת הזקנים, בטקסים פומביים, מול המצלמות, כאקט מכוון של השפלה והפחדה. רבנים ושאר נכבדי הקהילות אולצו לטאטא את הרחובות, שיטת טרור שבה החלו הנאצים עוד באוסטריה, לאחר האנשלוס של 1938. האדמו"ר ר' אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה שאולץ לטאטא את מדרכות וינה, קיבל על עצמו לטאטא את אדמת ארץ ישראל, כבן חורין, ואכן עשה זאת כאשר הגיע לתל-אביב.

על היחס המיוחד שלו זכו בפולין היהודים החרדיים, ובמיוחד הרבנים, כותב גם אדולף ברמן, שהיה מראשי פועלי ציון שמאל בפולין, וחבר במחתרת היהודית.

אנשי ס"ס וכמוהם גם הקצינים, החיילים והז'נדארמים של הוורמאכט התייחסו באכזריות מיוחדת ליהודים החרדים. השעשוע החביב ביותר על הנאצים היה למרוט את הזקנים והפאות שלהם, ולאלץ יהודים בקפוטות ארוכות 'לעשות התעמלות', לקפוץ לגובה, ולהשתטח בבוץ וברפש...

בעקבות טקסי השפלה אלה התעוררה השאלה ההלכתית אם מותר ליהודי לגלח את זקנו, כדי למנוע את זיהויו. בימינו זו שאלה טריוויאלית, כי גם בין היהודים שומרי המצוות רבים אינם מזוקנים. אך באותם ימים, ובייחוד במזרח אירופה, היה זה עניין ערכי - מהותי. ואכן היו רבנים שהתירו את הדבר, ואף נהגו כך בעצמם. בתי הכנסת היו בין היעדים הראשונים להפצצה ולשריפה, לעיתים קרובות על יושביהם, וחגי ישראל נקבעו על ידי הנאצים, בכוונה גמורה, כימי יעד לגזירות ולאקציות. רבנים רבים נלקחו מיד עם הכיבוש כבני ערובה, ורבים מהם חזרו אחרי ימי מעצר ארוכים, שבורים ומפוחדים.

בתחילת ינואר 1940 ניסו רבני קרקוב, שמואל-שמעלקע קורניצר ושבתי רפפורט, לנהוג במסורת הרבנים מן הדורות הקודמים, ופנו אל ראשי הכנסייה הפולנית ואל השלטונות הגרמניים בבקשה למנוע את המשך גירוש היהודים מן העיר. אך נאסרו, שולחו לאושביץ, ונרצחו שם. ראשי המשטרה הגרמנית אף הזהירו את אנשי היודנראט שלא לחזור על מעשים כאלה, שאם לא כן יופעלו נגד הקהילה עונשים קולקטיביים.

ביולי 1941, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני של לבוב, ניסה גם הרב ד"ר יחזקאל לוין, רבה של קהילת הנאורים בעיר, לעשות מעשה. בלבוש שרד הלך אל המטרופוליט האוקראיני שפטיצקי, וביקש אותו שישפיע על בני עדתו להפסיק את הפרעות ביהודים. זה הוציא אמנם כרוז בו ביקש מתושבי העיר לחדול מן הרציחות, אך השפעתו לא הייתה רבה. הוא הציע לרב לוין להסתתר בביתו עד יעבור זעם. אך הרב סירב, ואמר שמקומו עם שאר היהודים, ובצאתו מארמונו של שפטיצקי נרצח בידי האוקראינים.

בקרקוב, בלבוב, וסביר להניח שאף בערים אחרות במזרח אירופה, הובן מיד שבתנאים החדשים אין כל ערך לדרך הקלאסית של השתדלנות בפני הרשויות. ואף זה תרם לערעור תחושת הביטחון של הציבור ובכלל זה של מנהיגיו.

הצלת הרבנים

היהדות הדתית ברחבי העולם ייחסה חשיבות עצומה להצלת הרבנים. היא ידעה שבהישמדם תיכחד רוח היהדות, לא רק באירופה הכבושה, כי אם בכל העולם החופשי. רבנים מעטים הצליחו להימלט מפולין עם הכיבוש הגרמני, ביניהם האדמו"ר מגור, הרב שמואל דוד כהנא מוורשה, והרב ד"ר מרדכי פוגלמן, רבה של קטוביץ, שהגיעו ארצה ב - 1940, ואחרים שעלה בידם להגיע לשאר מדינות העולם החופשי.

ב - 1943 חולצו מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, הרבי מבעלז אהרון רוקח ואחיו מרדכי, הרב מבילגוריי, אביו של האדמו"ר הנוכחי. הם הגיעו להונגריה, ומשם, ב - 1944, לארץ ישראל.

קבוצות קטנות של בני ישיבות נמלטו בחדשים הראשונים של המלחמה מפולין לליטא, ובידי חלק מהם עלה להגיע באופן מאורגן לשנחאי וליפן. רבנים רבים עזבו את קהילותיהם, ונדדו למקומות בהם התגוררו שאר בני משפחותיהם, ואחרים גורשו על ידי הגרמנים לעיירות הסמוכות או הרחוקות. סיכוייהם לחזור ולהתבסס במקומות החדשים היו קלושים למדי, והרי היו זקוקים לארגן שם לעצמם מקורות מחיה כלשהם.

בין הפליטים שגורשו לתוך רוסיה ב- 1940-1941 מאותם חלקי פולין שנמסרו לברית המועצות היו גם אדמורי"ם ורבני קהילות. גם בתנאים הקשים של סיביר ואוזבקיסטן, ובהעדר מוחלט של ספרי קודש, ותחת עינם הפקוחה של השלטונות, הם המשיכו כמיטב יכלתם ללמוד וללמד.

אחד החשובים שבהם היה הרב דב בריש ויידנפלד מן העיירה טשבין, ליד קרקוב, שלמד ולימד, תחילה בסברדלובסק שבאורל ואחר כך בבוכרה. חשיבותו בעולם התורה הייתה כה גדולה, עד שאישים רבים השתדלו במשך כל תקופת המלחמה למען חילוצו מברית המועצות. הוא הגיע ארצה בשנת 1946, התיישב בירושלים, ועד פטירתו כעבור עשרים שנה נחשב לאחד מבעלי הסמכות הגדולים ביותר בעולם התורני.

בשנת 1943 חולץ מצ'רנוביץ שהייתה אז תחת הכיבוש הגרמני, באמבולנס של הצלב האדום, הרב משולם ראטה, שהיה גם חבר בסנאט הרומני, והוברח לבוקרשט. הוא הועלה ארצה בשנת 1944, ונבחר לרבנות הראשית.

מבין הרבנים בפולין היו כאלה שהיה להם יסוד פוליטי לחשוש מן הצפוי להם, ולכן עזבו את קהילותיהם ונמלטו למקומות אחרים.

אחד מהם היה הרב דוד אביגדור, מאנדריכוב שבגליציה המערבית. הוא היה אחד הרבנים היחידים באותו אזור שהשתייכו בגלוי לתנועת המזרחי, והיה פעיל מאד בתנועת הנוער שלה, השומר הדתי. עוד לפני המלחמה הבין לאן מועדות פניהם של הנאצים, ולכן הרבה להזהיר מפניהם בנאומיו, בדרשותיו, ובמאמרים הרבים שכתב בעיתונות היהודית. באוגוסט 1939 השתתף בקונגרס הציוני בז'נבה, וחזר לפולין. עם פרוץ המלחמה חשש מידם הארוכה של הפולקסדויטשה. אלה הכירו היטב את עמדותיו כלפי הגרמנים, והוא ידע שיהיה בין הראשונים לחיסול. לכן נמלט מעירו, והגיע לדרוהוביץ' שאז הייתה בשטח הכיבוש הרוסי, ובה כיהן אחיו כרב. בשל גילו מצבו המשפחתי לא עמד בו הכוח לצאת בדרך הקשה לווילנה, שמספטמבר 1939 הייתה שייכת לליטא העצמאית, כפי שעשו רבים מחברי התנועות הציוניות, ובכלל זה אף חבריו מן המזרחי, ונשאר בדרוהוביץ', שם הקים קואופרטיב לצבעות, שחבריו היו עובדים עצמאיים, וזאת כדי להימנע מחילול שבת. משנואש מן המאמצים להצילו, חזר כעבור שנה של נדודים, מערבה, לטרנוב שבשטח הכיבוש הגרמני. אנשים ששרדו מספרים כי בגטו טרנוב קיים הרב אביגדור בביתו פגישות של לימוד עם חברי השומר - הדתי, ואחד מהם חרט על גדר הבית שבנה בישראל את אחד הפסוקים ששמע מפיו באותם ימים, לזכר אותן פגישות. בגטו טרנוב ניסה הרב אביגדור להמשיך גם בעבודתו הספרותית, ואף כתב ספר על מקורות הרמב"ם, אך כתב היד אבד, הוא ובני משפחתו נספו.

בין שתי מלחמות העולם התגורר בלטביה הרב ד"ר מרדכי נורוק, שהיה המנהיג הבכיר היחיד של תנועת המזרחי ששרד מן השואה, ואף זכה להגיע למדינת ישראל ולכהן בה כחבר כנסת וכשר. הוא כיהן בפרלמנט הלטבי, והיה פעיל מאד בתנועה הציונית, בהנהגת המזרחי ובוועדה לזכויות המיעוטים בחבר הלאומים. ניסיונותיו לצאת מלטביה עם פרוץ המלחמה לא הצליחו, והמוניטין הציבורי הבינלאומי שלו אף הוא לא הועיל. בשנת 1941 נאסר על ידי הרוסים, בעוון פעילותו הציונית, שוחרר אחרי ארבעה עשר חודש, ובזמן שישב בטשקנט פעל למען זכויותיהם של פליטי פולין בברית המועצות, למען החיים הדתיים שלהם, ובעקיפין גם למען החיים הדתיים של שאר יהודי המדינה. אשתו ושני בניו נרצחו על ידי הנאצים. בסוף 1945 עלה בידיו להגיע לפולין עם הזרם הראשון של הפליטים היהודיים שחזרו מברית המועצות. בווילנה חיכו לו הרוסים, שכלל לא היו מעונינים בהמשך פעילותו הציבורית, אך הוא נסע דרך לבוב ופשמישל, והגיע לקרקוב, שם איתרו אותו חבריו לתנועה, וביניהם אהרון בקר שהיה קצין בכיר בצבא הפולני, הבריחו אותו ללודז' ועזרו לו לצאת מן המדינה תוך ימים ספורים, בעזרתו של השגריר השוודי שנסע הביתה לחופשת חג המולד.

רבנים רבים סירבו להינצל, גם כאשר הוצעו להם הדרכים לכך. והיו כאלה שבאותם רגעים קשים הודו בטעות הכבדה שעשו כאשר התנגדו לארץ ישראל והשפיעו על חסידיהם לבל יעלו ארצה, ומשום כך דחו את המאמצים שנעשו להצלתם. כך מספרים, למשל, על האדמו"ר מרדומסק.

שמירת מצוות

גם כאשר השתבשו מערכות החיים היהודיים, והאפשרות לקיום מצוות הלכה והצטמצמה ולא פעם הייתה כרוכה אף בסיכון החיים, עדיין היו רבים שהשתדלו לשמור על אורח החיים המסורתי, כמצב נורמלי, ולקיים מצוות. לשם כך הם נזקקו לייעוץ הלכתי בבעיות שהתעוררו אצלם, בגטאות ובמחנות. חלק מן הבעיות שהתעוררו באותם ימים היו, מכורח השעה, חדשות לגמרי, ורובן תבעו את פתרונן המיידי, שלא איפשר לרבנים פסק זמן לשקלא וטריא, או לייעוץ עם בעלי סמכות בערים אחרות. גם ספריות מסודרות כבר לא היו בנמצא, והתשובות, שבימים כתקנם התבססו על ציטוטים מספרי הפוסקים לדורותיהם, ומכוחם שאבו את תוקפם ההלכתי, ניתנו אז, במקרים רבים, על סמך הזיכרון. אך, כאמור, מצבי החירום כדוגמת אלה שהתעוררו בשואה, לא שוערו ולא נחזו מראש ועל כן גם לא נדונו עד אז, גם בשאלות הקיומיות הקריטיות שהתעוררו. לכן אין למצוא אחידות בתשובות שניתנו בתקופה זו או להסיק מהן מסקנות מכלילות.

אנשים שאלו אם מותר להם לענוד צלב, להיכנס לכנסיות ולהתחזות כנוצרים, או אם למסור את ילדיהם לידיים לא יהודיות (במקרים כאלה ריחף על השואלים החשש שלאחר אבדן המשפחות לא יהיה מי שיחזיר את הילדים לחיק היהדות). שאלות רבות נשאלו גם בדיני איסור והיתר - האם ניתן לצאת ידי חובה בקיום המצוות גם כאשר התנאים האופטימליים לכך שוב אינם קיימים. למשל: אם מותר להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, טרם היציאה לעבודות הכפייה; האם ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות של ליל הסדר גם באחד המשקאות הזמינים, כאשר לא ניתן להשיג יין; לקיים מצוות סוכה בשאריות של קרשים שנמצאו פה ושם; האם מותר לעשות הפלה מלאכותית כדי לשמור על חיי האישה כאשר חל איסור מוחלט על לידות; האם מותר להשתמש בבגדים ובחפצים אחרים של יהודים שגורשו מבתיהם, ואם אין בכך משום גזל, ועוד. חיי הכלכלה נעלמו, ולכן כמעט ולא היה מקום לדיני ממונות.

רוב כתבי היד של פסקי ההלכה הללו אבדו. אחרי השואה ניסו כמה מן הרבנים ששרדו לשחזר את מכלול השאלות שבהם נתקלו, הם וחבריהם, בימים ההם. מקצת מאותם שאלות ופסקים נזכרים גם בספרות הזיכרונות של התקופה. מעבר לדיון בבעיות השעה נוכל למצוא בהם גם דיון בעניינים שיש להם משמעות מוסרית אוניברסאלית, החורגת מתחומי הזמן והמקום.

חלק מן השותי"ם הללו מתייחס לדברים שאכן אירעו, אך אין ספק שיש גם כאלה המתארים מצבים היפותטיים, ולכן התעוררו לאחר המלחמה גם בחוגים הדתיים פקפוקים מסוימים לגבי האותנטיות והאמינות שלהן. אך גם אם לא כל האירועים המובאים בספרים אלה אכן קרו בפועל, מציעה אני לראות דרך ביטוי זאת, של ספרות השותי"ם שנכתבה אחרי המלחמה, כטכניקה של הכתיבה הספרותית שאליה הורגלו הרבנים, על פי הכשרתם וחינוכם, ובה השתמשו גם כאשר עיבדו את חוויותיהם מתקופה זו, ולהעניק לה את מלוא הלגיטימציה. זאת היא הספרות היפה, ואלו הם ספרי הזיכרונות של חוגים אלה.

מבין אותם ספרים אזכיר כאן את ספרו של הרב אפרים אשרי ספר שאלות ותשובות ממעמקים, המכיל שאלות ותשובות ועניינים שונים שעמדו על הפרק בשנים ת"ש - תש"ה בגטו קובנה, ואת ספרו של הרב צבי הירש מייזליש (שיש הקוראים לו "קצטניק הדתי") שו"ת מקדשי השם, שבו עולות סוגיות הלכתיות קשות שהתעוררו בפני הכותב ובפני רבנים אחרים בהונגריה ובמחנות באותן שנים. אחד האירועים המתואר בספרו של הרב מייזליש אף הוזכר במשפט אייכמן.

אחת השאלות שנשאל הרב אפרים אשרי בגטו קובנה הייתה אם בתנאים הקשים שנוצרו אכן מותר לומר בברכות השחר את ברכת שלא עשני עבד, שהרי באותם ימים היה בה משום אמירת שקר. לכאורה נועדה התשובה לשאלה זו לפתור בעיה יומיומית מעשית, אך למעשה היא נוגעת במצב הקיומי של היהודי בתקופה זו, ויש בה כדי להעניק לחייו את המשמעות ואף את התקווה -

עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש, [...] ואדרבא, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זאת, למען יכירו אויבינו ומנדנו, שלמרות שאנו נתונים בידם, לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא (כרך ג' עמ' נ"ו - נ"ח).

שאלות רבות שנשאלו הרבנים נגעו לבעיות שהיו קשורות במערכת היחסים עם הגרמנים. בין חברי היודנראטים היו גם הרבנים. בדרך כלל הם נמנעו מלהיכנס לאותם מוסדות, אך עמדו מאחוריהם, ותרמו מסמכותם במכלול השאלות שהתעוררו שם. בעיקר התרכזו בשאלות באיזו מידה מותר לציית לפקודותיהם של הגרמנים. האם מותר להסגיר את היחיד כדי להציל את הרבים; להסגיר רבים, שמותם ודאי, לעומת הסיכוי להצלת קבוצה של יחידים, שאמנם אף היא אינה ודאית, אך בכל זאת יש בה שמץ של תקווה; האם מותר להרכיב רשימות שמיות של אנשים שנגזר עליהם להישלח למקום כלשהו, האם לשמור את הדברים בסוד, או לשתף את הציבור בהחלטות גורליות אלה. וכיוצא בכך.

להלן אביא שלוש דוגמאות אופייניות.

הכנת רשימת שמות בשביל הגרמנים

האחת נרשמה לאחר סיום המלחמה, ועיקרה במה שאירע בעיירה היידמילע, במרכז פולין, בסתיו 1941. מועצת היהודים שבמקום נתבקשה להכין רשימה מלאה של כל היהודים, ולציין ליד כל אחד אם הוא כשיר או בלתי כשיר לעבודה. הגסטאפו איים שאם לא יעשו זאת היהודים עצמם, ירכיבו הם את הרשימה כראות עיניהם. היודנראט כינס את הרבנים (אחד מהם היה רבו של נחום סוקולוב), וביקש את עצתם. יומיים ישבו הרבנים בדין, ופסקו שאמנם יש לציית לגרמנים ולהכין את הרשימות, מתוך הנחה שגירוש זה אכן פירושו לעבודת כפייה, אך לאפשר לכל הציבור לעין בהן, וכך לתת לכל אדם, לפחות לכאורה, את האפשרות להחליט על גורלו.

האירוע השני שייך לזיכרונות המשפחה שלי. שמעתי עליו לפני שנים רבות, אך מעולם לא העזתי לגעת בו מקרוב. לאחרונה העלתה אותו על הכתב פרל בניש, שהייתה עדת ראיה לכל אותה פרשה, וכך ניתנה אף לי הלגיטימציה להוציאו מרשות היחיד שלי, כעבור חמישים שנה.

בספר זיכרונותיה מקרקוב והסביבה ומן המחנות, מספרת פרל בניש בין היתר על הילד קופל-קופוש שטרנפלד, שנולד בקרקוב בשנת 1939. אמו, פרידה, הייתה בת דודה של אמי ע"ה. לאחר גלגולים אין ספור בין קרקוב והעיירות הסמוכות הוברח הילד בשלהי 1942 לגטו טרנוב, שם הועסקה אמו באחד מבתי המלאכה של מדריץ' שהועברו לשם מפלאשוב, והוסתר בין חברותיה שעבדו באותו מקום. דבר הימצאו נודע לגרמנים, שתבעו את העברתו לבית הילדים המקומי, וכשלא נענו, פתחו במצוד נרחב לגילויו, אמו הוצאה להורג, וחמש מחברותיה נלקחו כבנות ערובה.

באותה עת שהה בגטו טרנוב ר' משה'ניו מבויאן שלפני המלחמה היה מן הדמויות הבולטות של היהדות החרדית המאורגנת בפולין, המנהל הרוחני של ישיבת חכמי לובלין, ושימש כדיין בקרקוב. השאלה בדבר בנות הערובה הובאה בפניו. לעולם לא נדע מה עבר במוחו ומה היו שיקוליו ההלכתיים, אך הוא פסק שכדי להציל את בנות הערובה יש להסגיר את הילד, ולמסרו לבית הילדים. שם, כך אמר - אולי כדי להרגיע את האנשים - לא יאונה לילד כל רע. קופוש הוצא ממקום מחבואו, וניתנה לו ארכת חיים של שלושה חדשים, עד לחיסולו הסופי של הגטו בספטמבר 1943.

בין שני המקרים שתוארו כאן קיים מכנה משותף. מידת הציות לפקודותיהם של הגרמנים. אך גם נלקח בחשבון הסיכוי להצלה, או, לפחות, לדחיית הקץ. במקרה הראשון - של הרבים, ובמקרה השני - של מעטים.

הקונפליקט המוסרי-הטראגי הזה העסיק את היהודים במקומות רבים. נקודת המוצא ההלכתית היו דברי הרמב"ם בספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ה' -

וכן אם אמרו לכם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ולעומת הסוגיה ההלכתית הידועה בשם דין רודף.

יש לנו עדויות על כך מגטו לודז' (רומקובסקי), סוסנוביץ (מרין), וילנא ועוד, ומתוך החומר שיש בידינו אפשר לראות שבעניין גורלי זה לא הייתה פסיקה אחידה.

דין תורה נגד הקדוש ברוך הוא

להלן אביא מקרה נוסף של "דין תורה", אך הוא שונה באופן מהותי משני האירועים שנזכרו לעיל, משום שהוא לא בא רק כדי לענות על בעיה קונקרטית, ויש בו יסוד יותר רחב, של הניסיון להבין את משמעות הסבל והייסורים.

המעשה אירע בעיירה ניישטאט=נובה מיאסטו, ליד ורשה, והוא מצוי לפנינו בשתי גרסאות. האחת בספר הזיכרון לפלונסק, והשניה בספר הזיכרון לשרפץ.

בספר הזיכרון לשרפץ מסופר שבסתיו 1942, כאשר הגיעו לניישטאט השמועות על החיסול הקרוב התעוררה בהלה עצומה. וכפי שהיה מקובל בתקופות קודמות של פורענות, אמרו האנשים סליחות, צמו, תקעו בשופר, מדדו את בית העלמין, ונתנו צדקה לעניים. אך זקני העיר החליטו לערוך משפט, בלשון הספר, לבית-דין של מעלה. על מגרש ריק באמצע הגטו העמידו סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה איש, וגם סניגור וקטיגור. הסניגור פנה אל בית הדין של מעלה בשאלות מדוע מאס הקב"ה בעם ישראל עד כדי גזירת כליון מוחלט. וגם אם העם חטא, מה אשמים התינוקות והילדים הקטנים שלא חטאו. מזה שלש שנים כולם נעים ונדים, המשפחות פזורות, כולם עניים, ובין כך חשובים כמתים (=עני חשוב כמת), ואין שום סיכוי לעתיד טוב יותר.

לעומתו טען הקטיגור שבגטו מחללים את השבת, אוכלים מאכלות אסורות, ממעטים בצדקה, היתומים אינם לבושים בבגדים חמים בימי הקור, וכיו"ב. לאחר שמיעת הטיעונים של שני הצדדים הוציא הסנהדרין פסק דין שבו נאמר שמאותו רגע יש להדליק נר בבית הכנסת, לומר תהילים יומם ולילה, להקפיד שבשבתות לא תבער אש באף בית יהודי, להימנע מאכילת הבשר - הלא כשר - שהתקבל מן הגרמנים, ולדאוג לביגוד חם ולהנעלה בשביל היתומים.

לדברי בעל הזיכרונות נעשו הדברים מתוך הקפדה מרובה, אך שערי השמים היו נעולים, ובאחד בנובמבר 1942 הגיעה הפקודה למסור את כל יהודי הגטו.

בספר הזיכרון לפלונסק מסופר שהאירוע, שכונה בשם דין-תורה עם הריבונו של עולם, התרחש בתחילת נובמבר 1942, אך לא במגרש באמצע הגטו, כי אם במבנה שבעבר שימש כבית חרושת. שם אין מדובר בסנהדרין קטנה, כי אם על שלושה יהודים לבושי קיטלים שלפניהם דלקו נרות שחורים. הם היו סניגור, קטיגור וגואל. הקטיגור האשים את היהודים על שעברו על מצוות התורה. חטאיהם רבים מספור, ולכן הם חייבים מיתה. ואילו הסניגור טען שאפילו חטאו היהודים, עדיין אין להשמיד את התינוקות שלא חטאו, ושהיהודים כבר עברו את כל שבעת מדורי הגהנום ונענשו על כל חטאיהם, ועתה יש לסלוח להם על עוונותיהם. בפסק הדין שאותו קבע הגואל נאמר שאמנם החטאים כבדים מאד, אך אפשר שה' יכיר ברגשי החרטה והתשובה של היהודים, ויציל אותם, היהודים התחילו להתפלל ולומר פרקי תהילים, אך הישועה לא הגיעה...

הרב מורגנשטרן אינו מפקיר את ילדי עירו

אחת מדמויות המופת של העם היהודי בתקופת השואה הוא יאנוש קורצ'אק, שמסירותו למען ילדיו היתומים הפכה מאז לסמל. אך ידוע לנו גם על מחנכים רבים אחרים באירופה הכבושה שלא נטשו את ילדיהם והלכו אתם בדרך האחרונה. מעשי הגבורה שלהם עדיין לא התפרסמו משום מה. העובדה שמעשהו של קורצ'אק לא היה יוצא דופן רק מחזק הערך המוסרי של האחרים שנהגו כמוהו.

אחד מהם הוא הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, נינו של האדמו"ר מקוצק, שהיה רבה האחרון של ולודאבה, במרכז פולין. הוא נתמנה כרבה של העיר בתחילת 1939, והיה ידוע באהבתו הגדולה לילדים. עם הכיבוש הגרמני נלקח כבן ערובה עם עוד תשעה יהודים, ובין היתר נצטווה למסור את כל החלפים בהם השתמשו השוחטים. הגרמנים נימקו את הצו כדי למנוע את השחיטה הכשרה, אך יתכן שהשיקול האמיתי היה לנטרל את היהודים מנשק קר. באוגוסט 1942 החליטו הגרמנים על אקציית הילדים. מכיוון שהיהודים עשו את כל האפשר כדי להתחמק ממנה, נקטו הגרמנים בדרכי ערמה, והצליחו לאסוף את רוב הילדים למגרש הספורט, כביכול לשם ביקורת בריאות. גם הרב מורגנשטרן הופיע שם. ניצ'קה, ראש הגסטאפו בעיר, רצה לשחרר אותו, וטען שתורו עדיין לא הגיע, אך הרב סירב ונשאר במקום.

נוכחותו הרגיעה את הילדים, ויחד אתם ועם ילדיו הלך לסוביבור. עניין זה מופיע באותו ספר זיכרון בגרסאות שונות, ולכן אין אחידות לגבי מספר הילדים שהיו שם, אך מתוך השוואת העדויות נראה שהיו יותר ממאה. לדעתי יש דווקא בריבוי הגרסאות כדי להעיד על אמיתות המעשה, שאחרי המלחמה עלה במשפט שנערך בהאנובר לניצ'קה וחבורתו.

עד כה לא עלה בידי למצוא שום מקור נוסף כדי להשלים את התיעוד בעניין זה, אך אין ספק שביסוד החלטתו של הרב מורגנשטרן ללכת עם ילדי עירו, וכך לוותר על האפשרות הזמנית שניתנה כדי להינצל, עמדה תחושת האחריות והמחויבות של המנהיג לגבי עדתו, כפי שהבין אותה באותם ימים קשים.

על חלקם של הרבנים בפעילות אקטיבית נגד הגרמנים ידוע רק מעט. תיעוד של ממש כמעט ולא נשתמר. בספרי הזיכרון לקהילות ניתן למצוא עדויות אחדות על רבנים שקראו לקחת נקם, אך אלו שהשתתפו בפעולות הלחמה השונות אינם מוכנים לדבר על כך. נראה שהדבר שוב אינו מתיישב עם הסטאטוס הנוכחי שלהם בחברה היהודית, ואף מתביעותיהם בהווה מאנשיהם.

בבני ברק מתגורר הרב אנגלהארד בנו של הרב סוסנוביץ. שמועות עקשנית אומרות שהיה עם הפרטיזנים, אך עדיין לא עלה בידי למצוא כל עדות משלימה למעשיו, והוא עצמו מסרב להיחשף בעניין זה.