כשם שדאג הרגמ"ה לנוסח אחיד בלימוד התורה, כן רצה להנהיג תקנות אחידות שמטרתן הייתה לקרב את הדעות והלבבות של היהודים בני ארצו. התנאים של הימים ההם כשהקהילה היהודית הייתה עדיין באיבה, חייבו את העומדים בראש הקהל לתקן תקנות לקהילות על מנת להכניס סדר ומשמעת בחיי הציבור היהודי. הייתה סיבה נוספת לצורך הדחוף לתקן תקנות אחידות. האוכלוסייה היהודית בארצות הריין הייתה אז מורכבת ממהגרים שבאו מארצות שונות, ארצות אלו היו מחולקות לחבלים שונים, כל חבל ומנהגיו ואורח חייו. הקשר בין הקהילות לא היה אמיץ, וכאשר הגיעו יהודים ממקומות שונים, עמדה לפניהם בעיה של אורח חיים דתי וחברתי שונה. הייתה גם בעיית השכנים הנוצריים, היה צורך בכמה תקנות שיתאימו לסביבה החדשה. בתיקון תקנות הייתה אחריות רבה וחשיבות מרובה ובתלמוד אנו מוצאים רק בודדים שלבשו עוז ותקנו תקנות בזמן שראו שיש צורך דחוף לכך. תקנות עזרא, תקנות הלל הזקן, תקנות אושא. אע"פ שהתקנות המיוחסות לרגמ"ה הן קשורות בשמו בלבד, ברור שנתקבלו באסיפות הקהילות, אך שתלו את התקנות בשמו בגלל אישיותו המרכזית והמקובלת.

כתב יד התקנות שנכתבו על ידי הרגמ"ה או בן דורו אין לנו וכן לא העתקו התקנות לספרי הראשונים שהיו סמוך לדור הרגמ"ה, ולכן אין אנו יודעים מה יצא מידי הרגמ"ה ומה הוסיפו עליהם אחרים במשך הדורות. גרץ סובר שמהרגמ"ה יצאו רק כמה מהתקנות שמייחסים אליו, כגון: האיסור לקחת שתי נשים, לגרש את האישה בע"כ, ולקרוא מכתב חברו בלי רשות. אין הוא מסביר למה לפי דעתו לא יצאו שאר התקנות מידי הרגמ"ה. השוללים מהרגמ"ה את התקנות שואלים שאלה חשובה מאוד: מדוע אין שומעים על תקנות הרגמ"ה מחכמי אשכנז וצרפת, רק החל מאמצע המאה הי"ב? ואפילו התקנה שרש"י מביא, לא להזכיר לאנוסים בעלי תשובה את עוונם, לא הייתה ידועה לכל הקהילות בסביבת רש"י, כי כתוב בשאלה: "ועכשיו נודע שגזר רבינו גרשום על כך וכו'".

מעניין גם לציין שהראב"ן שחי במגנצא כ- 120 שנה אחרי הרגמ"ה מזכיר שתי תקנות המיוחסות לרגמ"ה כתקנות הקהילות: "והאידנא שתקנית הקהילות היא שלא לישא אישה על אשתו ולא יגרש את אשתו וכו'".

אף שברור שהתקנות נתקנו באסיפת הקהילות אבל פלא שלא קשר את שמו של הרגמ"ה לתקנות אלה. וכן לא ידע הראבי"ה (בסוף המאה הי"ב) על היתר החרם שלא לקחת שתי נשים. בשאלה שנשאל על אישה שנשתטית בעיר מגנצא שבעלה היה מבטל מצוות פריה ורבייה בגלל מחלתה, לא התיר לו לקחת אישה שניה.

ל. פינקלשטיין בספרו אסף מקורות רבים מכתבי יד שונים לתקנות הרגמ"ה, העבודה הטכנית של איסוף החומר נעשתה בדייקנות ובקפדנות. הבדלי נוסחאות וגרסאות לרוב, ויש בזה תרומה חשובה לחקר התקנות. אבל פינקלשטיין לא טפל הרבה בצד ההיסטורי של התקנות, אין הוא מסביר למה מופיעות התקנות רק מאמצע המאה הי"ב? למה אין זכר לתקנות בדברי חכמי אשכנז וצרפת, שהיו בתקופת הרגמ"ה ורש"י? כמו כן אין ל. פינקלשטיין מטפל ביתר בהירות באותנטיות המקורות שהוא מביא.

כמו כן קשה לקבל את דעתו במספר התקנות שקדמו לרגמ"ה. כנראה שהנוהג שלא לקחת שתי נשים היה קיים לפני הרגמ"ה ויהודים מועטים לקחו אז שתי נשים באשכנז וצרפת. אבל הרגמ"ה עשה מנהג זה לדין והכניס בחרם את מי שעבר על תקנה זאת, זה היה המעשה הרב שעשה הרגמ"ה.

בגלל החשיבות הרבה של התקנה הנזכרת נרחיב עליה את הדיבור.

רוב המקורות מצרפים את ההיתר הידוע לחרם של הרגמ"ה והוא היתר של מאה אנשים מג' ארצות (לפי נוסח אחר ג' קהילות) "כגון אניוב, נורמנדיא ושלשה".

והעיר ע"ז מו"ר י. בער שנוסח זה נוסף רק במאה הי"ב ואולי יותר מאוחר, כי רק במאה הי"ב קבלו שני המחוזות Anjon, Normandie עצמאות בתוך מלכות צרפת. ורק מאז היו מצביעים עליהם כעל חבלים נפרדים. כבר הערנו לעיל שספק גדול הוא אם הרגמ"ה הוסיף את ההיתר לחרם ויתכן שהוספה זאת שהגבילה את חרם דר"ג, יצאה מאסיפות קהילות יותר מאוחרות. כמו כן יש שיבוש במקור שנמסר בסוף תש' המהר"ם "אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות". אם יש צורך בג' ארצות הרי זה גם ג' קהילות. ואין להניח על הדעת שהכוונה הייתה נוסף לג' הארצות ג' קהילות. ובכן גם נוסח זה משובש.

אולי אפשר להביע דעה זאת: שההיתר המקורי של הרגמ"ה היה "שלא יתירו אלא אם יראו טעם מבורר להתיר" וכל שאר נוסחאות ההיתר נוספו יותר מאוחר. זה אולי יתרץ את סירובו של הראבי"ה להתיר מכיוון שלא מצא במקרה "טעם מבורר להתיר".

ברצוני להעיר על עוד תקנה חשובה המיוחסת לרגמ"ה, "שאם הסכימו הרוב אין המיעוט יכול לבטל". י. בער מסופק אם תקנה זאת הייתה באשכנז וצרפת בתקופתו של הרגמ"ה, כי בתשובה הנזכרת באו"ז הדנה בדין רוב ומיעוט, מובאת דעת הראבי"ה ודעת רבותיו בשאלה זו, ומדבריהם אנו רואים שלא ידעו כלל על תקנה זאת, כי אין הם מזכירים אותה וכן גם לא את דעת הרגמ"ה "שאם הסכימו הרוב אין המיעוט יכול לבטל". וכן אעיר על התקנה של השבת אבדה. גם תקנה זאת הייתה לפני הרגמ"ה, כי בתשובת הרגמ"ה (תחצו"ל ס' צז ובכת"י מרדכי הגדול ע' 254) כתוב על השבת אבדה "כמנהג הנוהג ברוב קהילות ישראל", "שכל מי שיפסיד וכו' ". מלשון התשובה ברור שהתקנה הייתה לפני הרגמ"ה.

גם התקנה בעניין הזמנה לדין, שבמקום שיש חרם מוכרח הנתבע להופיע בפני ב"ד גם כשהוא לא מעיר התובע, לא ברורה די צרכה, כי בתש' מהר"ם היא נמצאת בנוסח אחר המתפרש באופן שונה מהנמצא במקורות שהביא ל. פינקלשטיין.

גם התקנה נגד מלשינות נראית להיות קדומה לפני הרגמ"ה. התקנה של הרגמ"ה שלא להגיה ספרים נזכרת בהקדמתו של ר"ת לספר הישר. רש"י ורשב"ם לא נזהרו בתקנה הזאת והגיהו ספרי תלמוד אחרי הרגמ"ה. תקנה כזאת מתאימה מאד שתצא מהרגמ"ה. כפי שנאמר לעיל הוא רצה לתקן נוסח אחד בתלמוד, כי רבו אז המגיהים ומתקני הנוסחאות והמסורות.

במשך הדורות נשתבשו המקורות של התקנות המיוחסות לרגמ"ה וקשה לקבוע אלו מהן יצאו מידי הרגמ"ה או קדמו לו, או שיצאו אחריו, אך כנראה משום שאישיותו של הרגמ"ה הייתה מרכזית בדורו, תלו בו תקנות אלה.


בשם הרגמ"ה נמצאות תשובות שונות. התשובות פזורות בספרי הראשונים, רובן נמצאות בתשובות מהר"ם, במרדכי, או"ז, שבלי הלקט ועוד. חלק מהן שהיו כתב יד הועתקו על ידי מילר ונדפסו בתוך ספר "תשובות חכמי צרפת ולותיר". בין התשובות שפרסם י. מילר ישנן תשובות שחתום עליהם שמו של הרגמ"ה ומתוך העניינים שעליהם דנות התשובות מסתבר מאוד שהן באמת שייכות לרגמ"ה, אבל כמה מהתשובות שפרסם י. מילר אין עליהם חתימת הרגמ"ה וגם מתוך התשובה עצמה אי אפשר לעמוד ע"ז. י. מילר קבל דעתו של שד"ל שגם אלה הן של הרגמ"ה. הוא משתמש בהסברים שהם "סמוכין דסמוכין" כגון: מכיוון שהתש' שנמצאות בכת"י אחד עם אלה שהשם של הרגמ"ה כתוב עליהן ומכיוון שלא מצא ניגוד לכך ממקורות אחרים, מכאן שגם אלה הן של הרגמ"ה.

לצערי לא יכולתי לעיין בכת"י שממנו העתיק י. מילר את תשובות הרגמ"ה, כי כפי שציין י. מילר ישנם בכה"י מקומות לא ברורים וכן העיר על כמה שיבושים שנפלו ע"י המעתיקים. ייתכן מאוד שבדיקה קפדנית בכתה"י הייתה מביאה לידי הסברים יותר מאירים.

וכן ברצוני לומר מה שהעיר לי פרופ' א. מרקס שלפי דעתו נמצאים עוד דברים מהרגמ"ה בין כת"י הטמונים באוקספורד, בפאריז ובוואטיקאן שעדיין לא עובדו. כי לא ייתכן שמאישיות מזהירה זאת יישאר כה מעט, ובפרט שהרגמ"ה היה ידוע כמעתיק ספרי תנ"ך ותלמוד.

מתוך התשובות אנו יכולים לעמוד על אישיותו העצמאית הפסקנית והמחליטה של הרגמ"ה. יסוד הפסק הוא התלמוד, כשהוא מערער על פסק הגאונים הוא אומר "ועוד שלא מצאתי בתלמוד שאין הלכה כמר בר רב אשי במפר שבועה". ועוד "ואם בתלמוד אינו", "ומסברא הוא אומר", "אני רואה את דברי ר' ליאון". בכמה מקומות נזכרים הגאונים. לא תמיד הוא מקבל דעתם. וכן היו ידועים לו הבדלים בפסקים שבין סורא ופומבדיתא. גם רבנן סבוראי נזכרים בתשובות. חוץ מר' ליאון שהוא מזכיר אותו בתשובה אחת כרבו המובהק הרי נזכר במקום אחד רבותיו סתם: "ממה שלמדוני רבותי", אבל לא ידוע לנו מי היו רוב התשובות דנות בעניינים שבין אדם לחברו, דיני ממונות. להלכות אלה היה קשר לדיני הארץ שבה גרו והיה צורך בידיעה עמוקה בחכמת המשפטים. הוא עונה לשואלים רק אחרי בירור מקיף יסודי: "חזרתי על כל צדדי השאלה" ואם לא היה לו ברור מה ששאלו ממנו הרי הוא כותב: "ולפי שלא יכולתי לעמוד על טענת השאילה לא השבתי לכם בתשובה".

יחסיו לשואלים היו פשוטים ואנושיים: "אני גרשום בר' יהודה ז"ל התבוננתי בשאלה זאת"; "ומה שלמדתי דעתי נוטה כתבתי וחתמתי גרשום בר' יהודה". אחרי שהוא מסביר דבריו ביאור היטב הוא מסיים תשובתו במילים פשוטות אבל בטוחות: "וכן הדין", "והכי דינא", "ועל הטעמים הללו סמכתי" ועוד.

כמה מהתשובות שנשאל הרגמ"ה נמצאות גם אצל ר' משולם. זה היה דבר מקובל שקהילות פנו בשאלה אחת לשני גדולים. שאלות אלו היו קשורות עם מנהגי המקום.

מהתשובות של הרגמ"ה אנו גם לומדים את החשיבות הרבה שהוא מייחס להחלטות הקהילות. בכל זמן יכולה הקהילה לחייב את חבריה לקבל את החלטותיה, "והעובר על גזרות הקהילות בר דינא הוא".

אף על פי ששמו של הרגמ"ה קשור בגזירות שהיו משום צורך השעה ושהן על פי רוב לחומרה, הרי בחלק מתשובותיו הוא מתגלה כאישיות רבנית שידעה להתאים את הדין לתנאי החיים בארצנו ולהתחשב במצב היהודים בזמנו.

לדוגמא נביא כמה וכמה פסקי דין מהתשובות המעידות על כך.

בעניין היתר עגונה "כך דעתי נוטה ממה שלמדוני רבותי שבדבר זה הקילו חכמים משום תקנת בנות ישראל שלא תהיינה עגונות ושלא תצאנה לתרבות רעה", "כהן שהמיר דתו ועשה תשובה, הרי הוא כשאר אחיו הכוהנים". בעניין לקיחת משכון ומסחר בבגדי כמרים "בזה שפרנסתו תלויה בכך הנח להם שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". בשאלה של משא ומתן ביום אידיהן הוא מתיר "לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם". היות ומסחר היין היה נפוץ מאוד בין יהודי הריין, הרי הרגמ"ה מוצא היתר "בחבית יין המטפטפת" שהעבירה גוי ממקום למקום "שהיין בתוכה כשר לשתייה". ישנה גם תשובה בעניין גויים שאופים באונס בתנור יהודי בשבת "הרי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה ואין עליו עוון". גם בשאלה אחת הקשורה לריבית הוא פוסק: "ולא אמרה תורה אלא ריבית הבאה מיד ליד, מיד לוה ליד מלוה".

לעומת הקולות הנזכרות, יש בתש' הרגמ"ה גם חומרות: אוסר פת עכו"ם מכות מרדות ועונש לעובר על שבות דרבנן. מנהג של הלוואה בריבית מסוימת שהקהל היה נוהג בה התיר רק בתנאי מסוים, אחרת אסור ואינו מתחשב בזה שהקילו מקודם. הקפדה חמורה על זמנו של מלמד תינוקות "ולעשות מלאכתן באמונה וצדיקים במעשיהם".

באופן מיוחד מעניין לציין דבר זה: הרגמ"ה, שבדרך כלל נראה מתוך התשובות כמעשי מאוד, פסק, שהשמטת כספים נהוגה בזמן הזה. כנראה שהצד המוסרי שבדין זה המריץ את הרגמ"ה ללכת בעקבות רבו ר' ליאונטין ולפסוק נגד צרכי השעה. כמובן שפסק הדין לא יכול היה להתקבל בגלל החומרה שבו, ושע"י קבלתו היה מסחר הכספים בין היהודים מצטמצם מאוד.

תשובות הרגמ"ה היו ידועות לכל הקדמונים, רש"י קבלן מתלמידי הרגמ"ה ומסרן לבעלי התוספות, ומתוך דבריהם ברור שהיו קיימות עוד תשובות להרגמ"ה שאינן בידינו.


רבינו גרשום מאור הגולה היה מן הראשונים בין חכמי אשכנז וצרפת שכתב סליחות, שבהן תאר את צרות עם ישראל בכלל ואת הפורענויות שבאו על דורו. בסליחותיו יש הבנה עמוקה בשנאת הגויים וקנאתם בישראל.

כשמעם אמרי כי נעמו
כלם יחד עלי חורקים שנימו.
לשלול ולבוז עמל ידימו
להשמיד ולאבד מפתח שפתימו.
(מתוך "אליך נקרא")

והוא פונה לעזרת צור ישראל ומושיעו:

שפטה משפטי מאנשי חמס
שלא יהיו עוד בניך למסמס.
תהי להם לעזר ומנוס
תסעוד לבבם הנשבר ונמס.
(שם)

אין בסליחות הרגמ"ה סלסול הלשון ותמרון החרוזים של בעלי הקרובות ובעלי היוצאות כר' משלם בר' קלונימוס ור' שמעון בר' יצחק. שפתו טבעית וצחה שאף היותה פשוטה, היא מרעישה את הלב והנפש.

חורבן בית המקדש מתואר אצלו בצורה מאוד מוחשית וציורית:

חרב בית קדשך
טבעו שערי מקדשך
ישבה בדד עיר קדשך.
טבחת שלחת מעל-פניך
יצאו דחופים מלפניך
כהנים מקריבים קרבניך.
(מתוך "אשפך שיחי לפניך")

כמובן שמוטיבים אלה של חורבן המקדש והעם, הגלות וסבלותיה ונחמת הגאולה שסופה לבוא, היו נחלת כל הפייטנים וכותבי סליחות שקדמו לו ושחיו בימיו. אך המציין את סליחותיו הוא הטון העממי והיסוד המקראי דווקא. הוא מתרחק מהדרוש והסוד שהיו מקובלים בין פייטנים שונים. כדוגמא ברורה לרגש הלאומי החזק שפעם בו ולתפיסתו הארצית של הגאולה תשמשנה הדוגמאות הבאות:

גאל שאר עמך ושנית תוסף
ריבה ריבם וגאלם מיד שוסף
(מתוך "אליך נקרא")
תושיע ציון ותיסדה
גם תבנה ערי יהודה
רחם יושבת שכולה וגלמודה.
(מתוך "אשפך שיחי לפניך")

אף שבתשובות הרגמ"ה אנו רואים מעט מאוד על הגזירות ורדיפות הדת שעברו בזמנו בצרפת ובאשכנז, הרי בפיוטיו הוא מספר לנו הרבה מאוד על העלילות ועל הייסורים שעברו על היהודים בתקופתו. באחת הסליחות רואים ההיסטוריונים ערך מיוחד, בגלל התאריך הנזכר שם:

זעמת בו יותר מאלף שנה
חרון אפך שפכת ולא רחמת לחננה.
(לפי הנוסח המובא אצל מ. א. הברמן בסליחה "גרוני נחר" עמוד כז)

בכתב יד שראה היידנהיים היה כתוב:

"זעמת זה תשע מאות ועוד חמשים שנה".

א. לנדסהוט מצא במחזור ישן נוסח זה:

"זעמת ואנפת עלינו זה תשע מאות וחמישים ועוד שנה".

לפי לנדסהוט והיידנהיים נכתבה הסליחה בשנת 1017 - 1018 (ד' אלפים ושבע מאות ושבעים ותשע לספירתנו).

לפי נוסח הברמן צריכים להוסיף עוד 49 - 50 שנה לתאריך הנזכר ואז הרגמ"ה כבר לא היה בחיים.

כדאי לציין שבסדר הסליחות שהודפס באוגשבורג בשנת רצ"ו, חסרה לגמרי השורה של התאריך, ובסליחות מנהגי ליטא (דפוס וילנא 1864) כתוב: "זעמת בו זה כמה שנים". בגלל הערבוביה הקשה הזאת קשה לנו לקבוע אם בכלל יצא התאריך מידי הרגמ"ה, והמעתיקים היותר מאוחרים התחילו להוסיף תאריכים איש לפי חשבונו על מנת למצוא סמוכים בין תאריך הרגמ"ה ובין גזירות שונות.

בלי ספק שבפיוטי הרגמ"ה משתקפות הנגישות שבאו על יהודי צרפת בשנות 994, 1007, 1010:

מעת לעת צרתי מרבה
מיום שעבר קשה הבא.
נלאיתי נשוא על מדהבה
נואמת מדוד והבא הבאה רבה.
(מתוך "איה כל נפלאותיך")

על גזירה אחת של גירוש יהודי מגנצא בשנת ד' תשע"ב (1012) מסופר במקורות היסטוריים. בעצם לא ידועה לחוקרים הסיבה המדויקת, שהניעה את המלך היינריך השני לגרש בשנת 1012 את יהודי מגנצא מעירם. יש המוצאים גורם לדבר בהתגיירותו של הכומר ויליצינוס, שהיה כומר בבית דוכס גרמני אחד שברח לספרד, התגייר שם ושינה שמו לאלעזר, נשא אישה יהודית וכתב ספר נגד האמונה הנוצרית. סיבה זאת מופרכת במקצת. ראשית אם התגיירותו של הכומר קרתה בשנת 1005 - 1006, למה גרש את היהודים בשנת 1012 ושנית למה לחל הגרוש על יהודי מגנצא דווקא.

לפי המסופר, המיר בנו של הרגמ"ה את דתו בזמן הגרוש ההוא, אבל קשה לקבל טעם זה. הגרוש היה משום שהיהודים לא רצו להמיר דתם (אחרת היו נשארים במגנצא) וקשה לקבל שבנו של הרגמ"ה היה בין אלה שנשארו במגנצא וקבלו את הנצרות מרצונם, משום שהמסורת מדגישה במפורש שבנו נאנס להמיר דתו, ובגזירה זו הייתה ליהודים ברירה, התנצרות או גרוש מן העיר. ייתכן שהבן נאנס במקום אחר ולא במגנצא, במקום שלא יכול היה לשוב כל חייו לדת ישראל, כי כפי שהזכרנו לעיל היו גזירות שונות בצרפת, שהיו קשורות עם המרת הדת. המסורת יודעת גם לספר על ר' שמעון הגדול "שטרח עבור קהילות ובטל גזירות". תאריך שובם למגנצא נקבע לינואר 1013, כי ב- 30 לינואר 1013 כתב הרגמ"ה בעיר מגנצא כתובה דאירכסא לאשתו.

אין ספק שהקיסר האחרון מבית הסקסים היינריך השני היה נתון להשפעת הכנסייה, שהצליחה כנראה מזמן לזמן להסית את המלך שישפוך כעסו וזעמו על היהודים ברדיפות כלכליות ודתיות. סבל זה מצא את ביטויו החזק בסליחות הרגמ"ה.

על כפיית הדת:

גוזרים עלינו אדון מלקרות
גואלנו שמו ה' צבאות.
דודי צח ואדום דגול מרבואות
דברו להזות וגם אותו להלאות.

העצב נבזה לקבל אלוה
השתחות לסמל לפניו לפלוח,
ולבלתי הקדש המרבה לסלוח
וגם לא לירוא איום אלוה.

זאת בשמעי יחרד לבי
זאת אשיב תשובה למריבי.
חלילה לי לשכחי ולעזבי
חטיבת אל אלהי אבי.
(מתוך "אליך נקרא")

על המצב הכלכלי הקשה שבא בעקבות מסים וגזירות המצמצמות את זכויותיהם:

כובשנו לעבדים ונתיגענו
כנסנו מהארי והדב פגענו
לחץ נמר עד כי יגענו
לבט נובר ולא הרגענו
והשב שבות אהלי יעקב
והושיענו למען שמך
(מתוך "זכור ברית אברהם")

צרות רבות ומצוקות
קרבות ובאות ודוחקות
ראשונות פקודות ושניות דובקות.
(מתוך "אשפך שיחי לפניך")

כנחמת מה על כל סבלות הגלות רואה הרגמ"ה בתעודת ישראל בין הגויים בהפצת האמונה באל ישראל.

יכירו אז וידעו כל באי עולם
יחדיו יענו ויאמרו כלם,
הנה אין אלהים בכל העולם
כי אם בישראל וחזק גואלם.
(מתוך "אליך נקרא")

שפת הסליחות ינק הרגמ"ה מהמקרא. סדור החרוזים - לפי הא"ב, והסגנון הושפעו במידה רבה מן הפיוט הארצישראלי, שהועבר לאשכנז דרך איטליה, וסליחותיו התפשטו בכל גולת צרפת ואשכנז. סליחותיו אלה משלימות את דמותו רבת הפעלים של הרגמ"ה.

ומתוך חושך הגלות שעטף את יהודי גרמניה בזמן ההוא מאיר רק אור התורה. וכך כותב הרגמ"ה:

"...וכל מחמדיה טבועות וגנוזות
ואין שיור רק התורה הזאת".
(מתוך "זכור ברית אברהם")

והרגמ"ה באישיותו המזהירה ובדאגתו לתקנת העם והתורה עזר בהרבה להגדיל ולחזק את "השיור" היחיד הזה.