הפרדה בין דת למדינה

היהדות שוללת את ההפרדה בין הדת למדינה, כאשר מדובר על מדינה יהודית, מדינה שיסודה בתורת היהדות.

הטעם פשוט מאוד. היהדות אינה דת במובנו המקובל של המושג. הדת בד"כ היא היחס שבין היחיד ואלוהיו. היחס, הקשר אל האלוקים הוא תמיד של היחיד בייחודו. ביהדות הברית היא בין האלוקים ובין עם ישראל. בראשית הדרך ההבטחה הייתה לאברהם: "ואעשך לגוי גדול". "עם זו יצרתי לי" קבע את גורלנו. התפקיד הוא להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". תורת היהדות, המצוות וההלכה, מקיפות את כל שטחי החיים של הפרט, של החברה ושל הלאום.

ניסוחו של רבינו סעדיה גאון, שאין אומתנו אומה אלא בתורתה, זקוק לקצת בירור. התורה דורשת עם שיממש את מטרתה למען האדם בחיים ובהיסטוריה. וכך נעשו בני ישראל לעם ישראל. העם במדינתו הוא הכלי הטבעי הראוי לביצועה של התורה בשלמותה. הגלות היא לא רק גלות העם אלא גם גלותה של יהדות התורה. ובכן מתוך עצם מהותה של היהדות - הפרדה בין הדת למדינה בלתי אפשרית היא. במקום שיש הפרדה כזו, שם אין מדינה יהודית.

מצד שני, מדינה דמוקרטית בעצם מהותה חילונית היא. במדינה כזו המרות העליונה היא רצון העם, היינו האדם. ומשום כך ההפרדה בין דת למדינה חיונית היא בשבילה.

נראה עכשיו, עד היכן הדברים מגיעים.

נניח בית נבחרים אחד מחליט לשאול עיקרי הלכה מסוימים מן היהדות בכדי להכניסם לתוך מערכת החוקים של מדינה דמוקרטית. נדמה לי, שהלכות כאלה בתוך מסגרת חקיקה כזו תאבדנה את טיבם הדתי. וזה יקרה מכמה טעמים.

ראשית כל, לכל דין ולכל הלכה יש מקורות בש"ס ופוסקים. וכדי לברר את הנושא יש צורך בלימוד ובהבנת המקורות בבירור השיטות וכו' וכו'. לחברי בית נבחרים אין המומחיות הנדרשת לעבודה כזו. ואפילו השופטים, שעליהם חלה האחריות לבצע את החוק בכל המקרים השונים זה מזה לפי הזמן והנסיבות, הרי בדרך כלל אינם בקיאים בדרך הלימוד הנחוצה, ועוד פחות מנוסים הם בהסקת הפסק מן הלימודים.

שנית, מה שמעבירים מרשת ההלכה לתוך החקיקה של המדינה אינו נשאר לבד, בבדידות, בזכות עצמו, אלא הוא נכנס ומשתלב במערכות החוקים של הסדר הדמוקרטי החילוני. על ידי כך יימחק ויסולף אופיו הדתי, ואפילו שלא במכוון.

ושלישית - וזה העיקר. הגושפנקא, שדין או הלכה מעין זה מקבל בתוך ההסדר הדמוקטי-חילוני אינה אותה הסמכות הדתית שיש לו במקור התורני. שם הסמכות מושרשת במצוות השם, ופה במצוות אנשים. תוקפו של חוק כזה נעשה חילוני לגמרי, ז"א מתחוקה דמוקרטית אי אפשר להוציא סמכות דתית. תחוקה כזו בעצם מהותה חילונית היא.

ובכן, מה הן התוצאות משיקולים אלה לגבי היהדות במדינה?

למשל, בתחום המעמד האישי דיני נישואין וגירושין נמסרו עפ"י חוק המדינה לשיפוטם של בתי הדין. אין ספק, שבתי הדין מנהלים את העניינים האלה ע"פ ההלכה לפי הבנתם אותה. אומנם סמכותו של הפסק בשביל האזרח הישראלי אינה בהלכה, אלא ברצון הכנסת, שהחליטה להכיר בפסקי הלכה כאלה כמחייבים לגבי האזרח. ז"א, החיוב לציית אין שורשו בתורה, אלא בחוק המדינה. פירוש הדבר: הסמכות אינה דתית, אלא דמוקרטית-חילונית. ואם נמשיך בדיוננו, נצטרך לומר, שזכות קיומה של הרבנות הממסדת במדינה אף היא קשורה בחוק מדינה דמוקרטית-חילונית. סמכותה אינה דתית אלא מדינית-סוציאלית.

אלא שנשארו לנו שתי שאלות בדבר.

האומנם? הרי הרבנים העושים את תפקידם בבתי-דין תלמידי חכמים הם, גדולי תורה. איך אפשר לומר שסמכותם אינה סמכות דתית? ושנית: מה טיבה של תחוקת המדינה מטעם ההלכה? - איך מעריכה ההלכה תחוקה כזו? הרי יש לנו כלל ש"דינא דמלכותא דינא", ז"א שגם ההלכה מכירה בתוקפו של חוק המדינה. האם אין זה מעניק לחוק המדינה אופי הלכתי-דתי? הלא מטעם דין התורה האזרח מחויב לציית לדינא דמלכותא.

"דינא דמלכותא"

נדון בשאלה השניה תחילה. בפירוש הכלל של "דינא דמלכותא" ידועות בעיקר שתי שיטות. לפי שיטת הר"ן הכלל קיים רק במדינה של עכו"ם. וזהו טעמו: "מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם (ליהודים): אם לא תעשו את מצוותי, אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה". מובן, שלפי שיטת הר"ן לכאורה - ועל כך עוד נדבר להלן - הכלל של "דינא דמלכותא" אינו שייך במדינת ישראל של זמננו (ר' נדרים כח ע"א). מתאימה יותר למצבנו היום שיטת הרשב"ם בפ' חזקת הבתים (ב"ב נד ע"ב), וז"ל: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא". זה נשמע כעיקרון דמוקרטי טהור. ההלכה עצמה מכירה בחוק הקים ברצון העם. ונדמה לי, שאפילו שיטת הר"ן אינה שוללת את זה. הר"ן הבין את המושג "דינא דמלכותא" במובנו המילולי, היינו דינו של המלך והמלך הוא מושל אבסולוטי, ששום אזרח אינו יכול להתנגד לחקיקתו. אומנם בארץ ישראל, שבה כל ישראל שותפין, אין כוח לממשל אבסולוטי כזה. שם, כמובן, כוח החקיקה שייך למי ששותפים בארץ, היינו כל אזרחי המדינה כולם. ומכאן, שבמדינה דמוקרטית, ואפי' לא בארץ ישראל אין למעשה הבדל בין שיטות הר"ן והרשב"ם, והחוק שהאזרחים מקבלים עליהם מרצונם "דין גמור הוא". א"כ אפוא, דווקא במדינה דמוקרטית מחייב הכלל של "דינא דמלכותא". אומנם לייסד על זה סמכות דתית מסוכן מאוד.

שני תנאים מגבילים את תוקפו של הכלל. ואלו דברי הרא"ש בנושא זה. "דווקא בדבר שהוא שווה לכל בני המדינה קיים הכלל של דינא דמלכותא". כך מוכח מן התלמוד עצמו. ודבריו של הרא"ש מקובלים על הראשונים, כלומר, על פי ההלכה, חוק המפלה בין אזרח לאזרח אינו תופס, אינו דין.

וכאן שוב אנו נפגשים עם עקרון דמוקרטי, שמקבל סמכות עפ"י יושר התורני. ויש לכלל של "דינא דמלכותא" עוד הגבלה אחרת. "דינא דמלכותא דינא" הוא רק בעניינים שהם במרותו של הממשל הממלכתי, כלומר, בעיקר השמירה על הסדר הסוציאלי ועל קיומה של המדינה והחברה; פעילותו בתחום המשפט האזרחי והפלילי, הגנה על המדינה, וכן בעניינים של מסים, ארנונות וכדומה. אבל בנושא הדת דינא דמלכותא אינו דין.

כמובן, שתי ההגבלות האלה היו חיוניות לקיומו של עם ישראל בדורות הגלות. מה היה קורה לנו, אילו ציית היהודי לכל מיני דינים של הפליה כנגדו, ובפרט לדינים, שכוונתם לכפות עליהם את דתם של רוב אזרחי המדינות השונות, שהוא נמצא בהן במשך גלותו. ומאחר שכן, אין ההלכה מאשרת שום חוק המפלה בין אזרח לאזרח, ולא שום חוק המתערב בענייני הדת. הסמכות הנובעת היום מחוק המדינה בענייני נישואין וגירושין אינה דתית, אלא סוציאלית-תרבותית.

סמכותם של רבנים

ועכשיו נחזור אל השאלה הראשונה. כרבנים, תלמידי חכמים גדולי תורה הם. האם אין די בכך כדי להעניק לפסקי ההלכה שלהם סמכות דתית? בזמננו אנו, שאין מלך בישראל, וגם אין ריש גלותא הממלא את מקומו של המלך, וגם אין "סמיכה" - בתי הדין, הרבנים, ממי הם מקבלים את הסמכות לדון ולשפוט? עפ"י ההלכה אפילו "מומחה לרבים", שלא נקט רשותא מריש גלותא, לא הייתה לו סמכות לדון ולשפוט אלא לאלה שקיבלו אותו עליהם.

ויש המחזיקים בדעה, שהמדינה היא במקום המלך, ומשום כך חקיקת המדינה תוקפה כמו משפט המלך בזמנו. אכן, כמה תשובות בדבר. ראשית כל, אין מעמידין מלך אלא עפ"י נביא ובית-דין שבעים ואחד. שנית, אפילו משפט המלך לא היה תקף אלא בעניינים השייכים לשמירת העם והמדינה בתנאי זמניהם, כגון מסים, דרכים, משפט פלילי, החזקת צבא, פרנסת חצרו של המלך לפי כבוד המלך וכדומה. אבל התחום של מצוות שבין אדם למקום, וכל ענייני המשפט והצדק שבין אדם לחברו וכו' - אלה היו כולם בסמכותם של הסנהדרין ובתי הדינים. לא הייתה למלך רשות אפילו לצאת למלחמה בלי הסכמת הסנהדרין, אם לא מלחמת מצווה. והעיקר, מבנה המדינה, שבה שלט משפט המלך, הייתה מדינה יהודית, בין שהיה המלך שומר מצוות או לא. הסמכות החוקית במדינה הייתה מושרשת בתורה.

מדינת ישראל מדינה חילונית היא

ואומנם מדינת ישראל - כמו שראינו - בעצם מהותה כמדינה דמוקרטית מדינה חילונית היא. וחקיקתה ודאי אין בה כדי להיות "כמשפט המלך". ובכן במצבנו היום - מאין ההורמנא של רבנים עם הכוח לחייב יהודים לציית לפסקיהם? אין לכך אלא מקור אחד, והוא הקבלה ע"י קהל. כך היה המנהג בישראל במשך רוב דורות הגלות. חיי היהודים היו מתנהלים בקהילות. הקהילות בחרו את הרבנים והעמידו את בתי הדין, כלומר, קיבלו אותם עליהם. וכל רב שנתקבל בקהילה אחת, ואף אם היה גדול בישראל, לא היה לו הכוח לכפות את פסק דינו על קהילות אחרות, שלא בחרו בו להיות להן לרב. אם פנו אל גדול בתורה בשאלות, הרי בעצם הפנייה הייתה קבלת מרותו של אותו מורה הוראה בעניין השאלה שהוצעה לפניו. מטיב השאלה נשתמע, שהכוונה הייתה לקבל אותו לרב על עצמם באותו עניין. אומנם גם זה לא היה הכרחי: הייתה אפשרות לשאול גדול בתורה מסוים כדי להתחשב בדעתו, לכשיגיע הדבר לפסק הלכה.

נדמה לי, שבמצב הנוכחי במדינת ישראל סמכות לדון ולשפוט יש לרב שנבחר בקיבוץ דתי ע"י חברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ מחויבים לציית להוראותיו בכל העניינים, שבהם קיבלו אותו אליהם.

מוכח לפי כל זה, שבמדינה דמוקרטית קיים הכלל של "דינא דמלכותא דינא" בכל העניינים שהם במרותו של הממשל האזרחי, כלומר בכל התחומים שהניהול המדיני בהם חיוני הוא לקיום העם במדינתו. על פי הכלל של "דינא דמלכותא דינא". ההלכה מכירה בסמכות האזרחית, וכל אזרח בישראל מחויב לציית לחוקי המדינה, שהם - בניסוחו של הרשב"ם - דין גמור במדינה דמוקרטית, שאינה מפלה בין אזרח לאזרח ואינה מתערבת בעניינים דתיים.

נמצאנו למדים, שבמדינה דמוקרטית סמכות דתית יכולה להיות תקפה רק מחוץ למערכת חוקי המדינה. סמכות כזו צריכים ליצור רק אותם יהודים, שמקבלים עליהם את מרותה של התורה. עליהם לארגן קהילות בכוח עצמם, להקים מערכת חינוך שתגדל גם רבנים לפי צורך הקהילות, מנהיגים רוחניים, שיכולים לנהל את חיי-הרוח והמוסר של הקהילות בזמננו אנו. ואלה יבחרו את רבניהם לפי הבנתם הם, יקימו בתי דינים קהילתיים כמאז. הרבנים ובתי הדינים ימלאו תפקידם בכוח הסמכות שתענקנה להם הקהילות שקיבלו אותם עליהן. ואין לטשטש את הגבולות שבין דרישות היהדות ובין הסמכות הדמוקרטית הפוליטית.


ליצור בסיס בשביל סמכות דתית בתוך מדינה חילונית אין פירושו לפרוש מן המדינה. האחדות היא גורל של עמנו, ולפעול למענה - זו אחריותו של כל יהודי. זה כולל את ההתחייבות לקחת חלק בבניין המדינה והעם ולשמור על קיומם. המדינה היא דמוקרטית - כפי שראינו - כלומר חילונית בעצם מהותה. פירוש הדבר: היא מדינה של יהודים, אבל לא מדינה יהודית. אותו חלק העם, המקבל על עצמו את היהדות ההיסטורית כדרך החיים שלו ומאמין שבלי אותה היהדות אין טעם בעצם קיומו של עם ישראל, וגם אין לצפות לקיומו לטווח ארוך בהיסטוריה האנושית - תפקידו הוא להשתדל ולפעול לעשיית המדינה למדינה יהודית. אומנם כדי לציין את הכיוון שאנו צריכים ללכת בו לקראת מטרה זו, נדון תחילה בבעיית אחדות העם, כפי שהיא קיימת היום במדינת ישראל.

למרות המחלוקת שאינה פוסקת ולמרות הפילוג, הרי תכונתו של "עם אחד" הייתה תפיסתו המיוחדת של עם ישראל במשך רוב הדורות בפרט מאז חורבן הבית השני. פראנץ רוזנצווייג העיר פעם, שהיהודים הם העם הכי אחיד בכל העמים. זה היה פלא מיוחד בהיסטוריה. בני עם מפוזר בכל קצווי העולם, בלי מדינה ובלי ממשל משלהם, היו מאוחדים יותר מבני עמים אחרים, שדרו במולדתם תחת ממשלה לאומית ובתוך סדרי חיים לאומיים נורמליים. והנה דווקא פה, במדינה שבה ציפינו לחידוש חיי העם, אחדות העם מתפוררת לעינינו. העם קרוע לפי מפלגות אידיאולוגיות וערכים. הפער חמור יותר מאי-פעם בהיסטוריה היהודית, ויש סכנה גדולה לאחדות עם ישראל. חוסר סובלנות ואפילו שנאה מאפיינים את החיים בחברה הישראלית.

חוסר סובלנות

בדרך כלל מדברים אצלנו על חוסר הסובלנות והקיצוניות המצוי בחוגים מסוימים בתוך המחנה הדתי. הדברים ידועים, העיתונות וכלי התקשורת מלאים הודעות על מעשים שהם פעמים הרבה מתנגדים למוסר היהדות, ולפעמים אפילו גובלים בחילול הקודש.

אומנם חוסר הסובלנות והקיצוניות מושרשים הם לא פחות מזה גם במחנה החילוני. הייתי נוכח בדיונים של ועדת החקירה ברצח ארלוזורוב, ושמעתי, איך אחד מחשובי מפא"י, שבזמן הרצח התייחס אל הרביזיוניסטים כטמאים, עדיין עמד אחרי חמישים שנה בדעתו וקרא אותם "טמאים". בימים אלה אנו שומעים מבין כותלי הכנסת, "שבין הדתיים ישנם הרבה מנוולים". קשה הוא שלא לשאול: ובכן, באיזה מחנה ישראלי או באיזו מפלגה פוליטית אין "הרבה מנוולים"?

ידיד אחד - בכלל לא טיפוס של יהודי חרדי - בדרכו לבית הכנסת עם טלית בידו ניגש אליו אדם שמעולם לא ראה אותו ומקבל את פניו באלה הדברים: אני אוהב כלבים, שהולכים בשבת לבית כנסת להתפלל. ממש אותם הדברים נאמרו לי בבוקרה של שבת אחת בברלין שבשלטון הנאצים. ואני שואל את עצמי: האם זו היא סובלנות, דמוקרטיה או הומניזם!? כנראה ההומניזם הישראלי פעיל בדרך כלל כלפי חוץ, כלפי גויים, ערבים, אבל לא כלפי פנים, לא כלפי יהודים שאינם חיים ומתנהגים לפי רוחם של "ההומניסטים". משמע, שאנו עם של מאמינים אדוקים. כל מי שיש לו איזו אידיאולוגיה, השקפת עולם, שיטה ביהדות, מחזיק בה בקיצוניות. בינינו אפילו מי שאינו מאמין הריהו מאמין באי-אמונתו בדבקות.

כנראה, מצב סוציאלי זה יש בו משהו מיוחד, שדוגמתו לא נמצא במדינות אחרות. בדרך כלל, מעבר הפילוג הסוציאלי, דתי, פוליטי יש גם יסודות לאומיים, שאזרחי המדינה משותפים בהם. יש תרבות לאומים, ערכים, זיכרונות, היסטוריה לאומית משותפים לבני העם. שונה לגמרי המצב אצלנו. דור המייסדים יצא להחריב את העולם הישן של היהדות "עד היסוד" והצליח. אבא קובנר, אחד מגדולי הרוח של הקיבוץ החילוני, בבקרו את דרך החיים בתנועה הקיבוצית העיר:

"... התנועה הקיבוצית, מרוב מאמץ לבנות עולם חדש, נתרוקנה מכמה תאי יסוד, שבלעדיהם אין בכלל עולם יהודי, ובכן הגיעה למצב שבו היא מנותקת מכל מה שהיה טבוע בלב לבו של האדם ההודי לדורותיו".

הדור החדש לא קיבל מן המייסדים מסר לאומי-יהודי. חיל צעיר אחד, בן קיבוץ חילוני, כתב לחברה שלו לפני יציאתו למלחמה שנפל בה מכתב עגום על החינוך שקיבל בקיבוץ, ולבסוף הוא מסכם ואומר, שהיהדות נשארה בשביל הנוער "גן נעול ומעין חתום". ואם כך הוא המצב בתנועה הקיבוצית, על אחת כמה וכמה בכל רחבי המדינה שמחוץ לחומות הקיבוץ. במקום שאין המשך - שם אין רצף. המחנה החילוני ברוב רובו מנותק מעברו של עם ישראל. וכך חסר הוא את הכוח הפנימי-מוסרי לאומי אמוציונאלי לבלום את הפילוג, שלא יפרוץ מעבר לגבולות שהם חיוניים לאחדות האומה. והסכנה היא לא רק לאחדותה של האומה, אלא לעצם קיומה.

בפרשת בחוקותי אנו קוראים: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וכו'". אומנם מיד אחרי זה בא הפסוק: " ורדפתם את אויביכם, ונפלו לפניכם לחרב". ונשאלת השאלה: האם שני הדברים האלה אינם סותרים זה את זה? אם יש שלום בארץ - האם אין זה אומר שלא תהיינה מלחמות? יפה מפרש הרמב"ן: "ונתתי שלום בארץ - שיהיה שלום ביניכם, ולא תלחמו איש באחיו", ואז יש לקוות שתנצחו על אויביכם. עם מוקף אויבים ושקוע בבעיות, זקוק לשלום פנימי כדי להחזיק מעמד.

ובכן היכן הפתרון? איך ניתן לתקן את המעוות? מובן, שאין אני מתיימר, שיש לי התשובות לריפוי המחלות. ורק אשתדל להצביע במילים אחדות על הכיוון, שעלינו ללכת בו משני הצדדים, מן הצד החילוני ומן הצד הדתי. על המחנה החילוני מוטלת האחריות לחזור ולקשור את רצף הדורות. יפה העיר כבר בזמנו ברל כצנלסון: "כי דור בדור ימרוד - זהו בדרך הטבע. אולם כי דור מנותק מדור, כי דור לדור יהיה כלא היה - זוהי קללה מיוחדת מפרשת ה'תוכחה' שלנו...". היום הניתוק כל כך רדיקלי הוא, עד שהדור החדש כבר אפילו אינו מורד. אין לו במה למרוד. אבותיהם הרסו את העבר. אומה ללא עבר אינה אומה; אומה ללא עבר היא גם ללא עתיד. התפקיד הגורלי הוא להתגבר על הניתוק מערכי העם היהודי ההיסטורי. אין אני תובע מן החילוניים שיקבלו את השיטה האורתודוקסית על עצמם. איך להתגבר על הניתוק, איך לשחזר את רצף הדורות בלי אמונת ישראל - איני יודע. אומנם דבר אחד אני יודע: ללא עם יהודי גם מדינה יהודית לא תהיה.

אחריותו של המחנה הדתי

אחריותו של המחנה הדתי שונה לגמרי. אומנם התפקיד הוא לא פחות חיוני לקיומו של עם ישראל במדינתו. אך כדאי להדגיש, שבדרך כלל אלה המופיעים בפומבי כמייצגי היהדות הדתית ועושים את זה "בקיצוניות", ברם קול, בלי דרך ארץ ובלי סובלנות, הם המיעוט. הרוב הגדול של הדתיים מתנגד לדרכם. לא זו התורה שקיבלנו מאבות אבותינו. אולם הרוב הזה כאילו שותק. אין קולו נשמע ברבים. דרכו בהבנת היהדות ובביצועה בחיים כמעט שאינה נראית. כמו שהחילוניים מנותקים מן העבר, כן - במובן מה - הדתיים מנותקים מן ההווה. התורה נשארה גלותית גם במדינה. התפקיד הוא לחדש את תורת ארץ ישראל שעליה נאמר שאין כתורתה. היו ימים שהאמנו, שאל מטרה זו מוליכה אותנו השקפת עולמה של הציונות הדתית, של המזרחי והפועל המזרחי ושל תנועת תורה ועבודה. אומנם, כנראה, לא היה לנו העוז ואומרץ הלב לפתח את תורת המנהיגים הרוחניים-תורניים הדגולים שפעלו בתחילת הדרך. והיום הרבה חוגים, ואפילו בין הציוניים הדתיים, נכנעים להשקפת עולם הקרובה לזו של אגודת ישראל, שרק בדיעבד השלימה עם קיומה של המדינה, שנכפתה עליה "כגיגית" ע"י חורבן יהדות אירופה.

המחנה הדתי חייב לשחזר את יסודות הציונות הדתית ולפתח אותם לפי צורכי החיים של העם במדינתו. עליו להתגבש לתנועה פעילה למען שיטת דרכו ביהדות - להכניס את עיקרי השקפת עולמו לתוך מערכת החינוך, לתוך הבנת ההלכה ויישומה - ואפילו אם לעת עתה לא למעשה, הרי לפחות כאלטרנטיבה למה שקיים עכשיו במדינה בביצועה של ההלכה, להקים מכונים לבירור ערכי היהדות למען שיפור כל שטחי החיים במדינה ולהבלטת שייכותם בימינו אנו. בין עיקרי הדרך הזו צריכה להיות הדגשת חשיבותן וחיובן של מצוות שבין אדם וחברו לפי אותו הכלל, שהתלמוד משתמש בו כמה פעמים, ואפילו בבירור הלכות והוא הפסוק: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ולבסוף, בפרט למען השלום הפנימי, עלינו להקים בימה משותפת לרבנים והוגי דעות ושומרי מצוות, אורתודוקסים ולא אורתודוקסים, ולחילוניים אנשי רוח ובעלי השכלה, לערוך מפגשים קבועים של דיון ודו שיח על הבעיות היום יומיות של חיי העם במדינה, כדי לעזור ולרפא את חוסר הסובלנות ולברר ערכים ויסודות למען אחדות עם ישראל - לקרב הלבבות בתוך הרצף ההיסטורי של היהדות ושל עם ישראל.

בייחוד שומרי המצוות מחויבים לעשות את זה לפי הוראת חז"ל. ידוע הוא המדרש שמפרש את ה"ארבעה מינים" של חג הסוכות כסמלים לארבע כיתות של יהודים: אלה שיש בהם תורה ומעשים טובים, ואלה שיש בהם תורה אבל לא מעשים טובים, ויהודים של מעשים טובים בלי תורה, וגם יהודים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. על כל אחד חז"ל אומרים: "אלה ישראל"; ועל כולם נאמר: "ייעשו לאגודה אחת ומכפרים אלו על אלו". שימו לב: לא רק היהודים של תורה ומעשים טובים מכפרים על שארו היהודים, אלא גם אנשי תורה ומעשים טובים זקוקים לאחדות, ואפילו עם אלה שהם בלי תורה ובלי מעשים טובים - כדי להשיג כפרה לעצמם. משמע, שאם אין אחדות בעם - הכל אשמים, הכל אחראים.