שמיטה
הרב שלמה יוסף זוין
סיני מד תשי"ט
|
תוכן המאמר: א. שמיטה והר סיני ב. חשבון השמיטה ג. שמיטה בזמן הזה ד. היתר המכירה תמצית: המאמר שלפנינו עוסק במצוות השמיטה משמעותה וחשיבותה. בחלקו השני מסביר הרב ש. י. זוין את דרך חישוב שנת השמיטה בשתי דרכים ומסביר את המחלוקת בהלכה בנושא זה. חלק ג' של המאמר עוסק בחיוב מצוות השמיטה בזמננו אנו. בחלקו הרביעי של המאמר מסביר המחבר את הבסיס להיתר המכירה, והמחלוקת אשר התעוררה בין הרבנים לגבי היתר זה. מילות מפתח: שמיטה; היתר מכירה; הלכה; קדושת הארץ. |
א. שמיטה והר סיני
והשאלה בעצם הרי בעינה עומדת: סוף סוף מה עניין שמיטה דווקא אצל הר סיני? והלא כך אפשר היה להסמיך להר סיני כל מצווה אחרת, איזו שהיא, ולומר מה מצווה פלונית נאמרו כללותיה וכו'. סימן, שיש משהו בשמיטה המסמל את כל התורה, ולכן כשרצו להודיענו שכל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אמרו זאת בשמיטה.
ואומנם כן. התורה מיישרת את דרכי האדם עלי אדמות בשלושה כיוונים - בין אדם למקום, בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. ואם בכל הרמ"ח והשס"ה ישנן מצוות המכוונות כלפי המקום, וכאילו המתקנות את עצמו של האדם או את היחס לזולתו, הרי בשמיטה כלולות כל אלה ביחד.
ראשית כל - ושבתה הארץ שבת לד'. יש מנהיג לבירה! שבת לד', "כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד', כך נאמר בשביעית שבת לד' " (תו"כ). אופי אחד להם: כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. ועוד: "וביום השביעי תשבות, אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת לא תנהג בה שבת בראשית..." (מכילתא משפטים). עד כדי כך! הוצרכנו ללימוד מיוחד ששבת נוהגת אף בשמיטה.
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך".השאלה הנשאלת: הרי אין סדר הדברים כך, אלא להפך: מקודם "שש שנים תזרע..." ואחר כך "ושבתה הארץ". "כי תבואו אל הארץ" לא נהגה שביעית מיד, אלא אחרי שש שנים. אבל יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בנוגע ליחס שבין המצוות לקדושה. בחוץ לארץ הקדושה באה מכוח המצוות. בעצם הדברים הנמצאים בעולם אין קדושה, אלא שעל ידי שמקיימים המצוות התלויות בהם מקדשים אותם ומשפרים אותם. נתלבשו המצוות בדברים גשמיים, בכדי לרומם אותם, לתקנם ולטהרם. כל מאכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה וכל מעשה אשר יעשה מתקדשים ומטהרים בקיום המצוות שבהם, בין אלו שבחיוב ובין אלו שבשלילה. הדבר הוא להפך בארץ ישראל, כלומר, במצוות התלויות בארץ. המצוות באות מכוח הקדושה. "...כי לי הארץ לי קדושת הארץ" (גיטין מז, א) - כך אמרו בנוגע לחיוב תרומות ומעשרות בארץ. וכשנחלקו חכמים אם אחר החורבן תרומה נוהגת מן התורה או מדרבנן, באה המחלוקת בצורה של "קדושה ראשונה - או שניה - קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא" או "קדושה לשעתה ולא קדושה לעתיד לבוא".
קדושת הארץ היא היא שמחייבת את המצוות התלויות בארץ. נמצא, שבעצם הארץ כבר קבוע ועומד כוח השמיטה, כמצווה התלויה בארץ. מושרשת השמיטה בעצמותה ומהותה של הארץ וקדושתה. "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", הרי תכף ומיד כבר יש בה בארץ זו בכוח שביתתה בשנת השמיטה לכשתבוא, "ושבתה הארץ שבת לד' ", שביתה זו שמבחינה המעשית באה לידי ביטוי בצורה של "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לד' ". בשנה השביעית מתגלה בפועל מה שהיה גנוז בה מראשית קדושתה בכוח.
וכשם שקודם שהוזהרנו על השבת בא תמיד צו מקודם: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", כך בסדר גילויו של צו השמיטה בפועל בא קודם לכן תיקון האדם בינו לבין עצמו. "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה". בין בשבת ובין בשמיטה אין זה סתם הרצאת דברים, אלא תורה שלמה. "ששת ימים תעבוד - כשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה" (מכילתא דרשב"י בשם רבי, ואבות דר' נתן בשם ר' אליעזר). עד כדי כך: "כשם... כך". ושוב:
"אהוב את המלאכה, כיצד? - מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה, שכשם שניתנה התורה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לד' אלקיך" (אבות דר' נתן).ועוד:
"ויניחהו לעבדה - ויניחהו, נתן לו מצוות שבת, כמה דאת אמר: וינח ביום השביעי. לעבדה, ששת ימים תעבוד" (בראשית רבה).מרובים הם המאמרים בתלמוד ומדרשים בשבח המלאכה והעבודה, וכלום הבאנו את אלה אלא בשביל ציון היחס שבינה לקדושת השבת - לשבת בימים, ולשמיטה בשנים; לשבת בעולם, ולשמיטה בארץ.
"אחרי ד' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה, אלא מה הקב"ה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר ויטע ד' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".והשיא של היחס בין אדם לחברו הגיע אף הוא במצוות השמיטה. "השביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך"; "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה ולעבדה ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". לא שאתה נותן להם משלך. לא שאתה פורס להם מלחמך. אתה ואחרים שווים. אין לך זכות על פירות שביעית יותר מאחרים. הפקר לכל. ויתר על כן: "ויתרם תאכל חיית השדה"; "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". לדרגה כזאת של יחס לזולתו עד שנפש כל חי, למן האדם ועד בהמה ועד בכלל, משתווים בזכות שימוש במזון. לדרגה כזאת לא הגיעה שום אומה ולשון ואף אנחנו לא מצאנו כן בשום מצווה אחרת.
לא לחינם נרמזו כללותיה ודקדוקיה של כל התורה כולה במצוות השמיטה.
ב. חשבון השמיטה
והחשבון ההלכותי שתי פלוגתות בו - בהלכה ובמציאות. בראשונה, מחלוקת תנאים; בשניה, מחלוקת ראשונים.
המחלוקת בהלכה היא אם שנת החמישים, שנת היובל, נחשבת למניין השמיטות, או לא.
"וקדשתם את שנת החמישים שנה, שנת החמישים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת החמישים ואחת (רוצה לומר: שלא נמנה אותה גם לחמישים של יובל שעבר וגם לאחת של שמיטה הבאה. התוספות בראש השנה גורסים: "אחת", בלי וי"ו, והפירוש כפשוטו), מכאן אמרו יובל אין עולה למנין שבוע, ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע" (נדרים סא א. בראש-השנה, ט א: שנת חמישים עולה לכאן ולכאן).בכל מאה שנה יש אפוא הבדל בין חכמים לר' יהודה בשתי שנים: לחכמים אין כל שארית במאה שנה, הן מהוות יד שמיטות בדיוק. לר' יהודה נשארות במאה שנה שנתיים על חשבון השמיטה הטו (על החשבון המפורט לשתי השיטות של השמיטות מהתחלת מניינן עד חורבן הבית הראשון, ראה ערכין יב, ושם לב). ונשאלת השאלה: הלכה כמי? הרי המחלוקת נוגעת לחשבון כל השמיטות כולן. אף על פי שאין היובל נוהג בזמן הזה, מכל מקום לדעת חכמים שאין שנת היובל עולה למניין השמיטות, אפשר למנות יובלות, לא בשביל קדושתו והדינים שבו, אלא בשביל השמיטות, כדרך שאמרו לסוברים שבימי עזרא לא נהג יובל, שמכל מקום "מנו יובלות לקדש שמיטין" (ערכין, לב ב). לכאורה, יחיד ורבים הלכה כרבים. וכך אומנם נוטה הרמב"ם לפסוק (שמיטה ויובל, פ"ד ה"ד וה"ז). נוטה לפסוק - ולא פסק.
"אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית הראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע בלבד" (שם ה"ה).והרמב"ם בטל את דעתו לדעת הגאונים "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להיתלות" (שם ה"ו). ה"כסף משנה" נחבט הרבה להבין שיטת הגאונים. מנין להם חילוק זה בין זמן הבית לזמן החורבן בנוגע למניין השמיטות? שנים מגאוני דורנו, רבי חיים סולובייציק ור' מאיר שמחה הכהן, מסבירים את שיטת הגאונים, כל אחד לפי דרכו. ר' חיים אומר: אין היובל נקבע אלא על ידי ספירה וקידוש ("וספרת לך... וקדשתם..."), "ושתי מצוות אלו מסורין לבי"ד הגדול בלבד" (רמב"ם שם, פ"י ה"א). ולפיכך בבית שני אפילו לסוברים שמן התורה לא נהג בו יובל, לפי "שאין כל יושביה עליה", הרי זה לעניין הדינים התלויים ביובל בלבד, אבל אפשר היה להם לספור ולקדש את שנת היובל לשם חשבון השמיטות, כיוון שבי"ד הגדול היה קיים, מה שאין כן לאחר החורבן, שחסרים הספירה והקידוש, עצם השנה אין עליה שם יובל (חידושי רבינו חיים הלוי, שמיטה ויובל, פ"י). ור' מאיר שמחה מביא מקור מתורת-כהנים:
"יכול אף שנת היובל תהיה עולה למניין שני שבע? תלמוד לומר: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, שני זרעים עולות ממניין שני שבוע ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע".יוצא, שלאחר החורבן שאין היובל נוהג והוא מ"שני זרעים", שוב הוא עולה למעין שני שבוע ("משך חכמה", בהר). כשנצרף לגאונים את דעתם של רש"י ותוספות ושאר ראשונים, שהסוגיות מוכיחות שבכלל הלכה כר' יהודה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעל כל פנים מהחורבן ואילך הלכה ברורה היא ששנת היובל עולה למניין שנות השמיטה.
מהחורבן ואילך - וכאן, מחלוקת אחרת, מחלוקת במציאות. מתי בדיוק היה החורבן? שנת החורבן משמשת נקודת מוצא לחשבון בזמן הזה, שכן מסורת בידינו שחורבן הבית השני - כמו הראשון - היה במוצאי שביעית (תענית, כט ט ועוד), כלומר: שנה הראשונה לשמיטה. לרש"י החורבן היה בשנת ת"כ לבניינו, והיא, שנת ת"כ, הייתה הראשונה לשמיטה. ושנה זו היא שנת ג' אלפים תתכ"ט לבריאה, ל"מולד תוהו" (ממולד זה אנו מונים שנות הבריאה, והיא שנה לפני הבריאה). לפי זה שנת השמיטה היא בשנה אחת קודמת ממניין שלנו (ובשמיטתנו - תשי"ח, ולא תשי"ט). אבל רבינו תם ושאר ראשונים (הרמב"ן, הר"ן, התרומה ועוד) סוברים שבשנת תכ"א לבנין הבית חרב, שהיא שנת תת"ל להבריאה, והיא הייתה מוצאי שביעית. שמיטתנו, אפוא - תשי"ט. לרמב"ם אומנם חרב הבית בשנת ת"כ, כרש"י, אבל לדעתו התחילו למנות שנות החורבן מתכ"א, ועל תכ"א הוא שאמרו שמוצאי שביעית הייתה. להלכה אין אפוא הבדל בין רבינו תם וסייעתו לרמב"ם: ג' אלפים תת"ל היא שנה ראשונה לשמיטה. ו"חשבון זה ידוע ומפורסם אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל" ו"על זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין" (רמב"ם).
ג. שמיטה בזמן הזה
יחס כפול בין חורבן הבית לשמיטה - היחס שבין החורבן למצוות התלויות בארץ בכלל, ויחס מיוחד לשמיטה בתורת שמיטה.
במצוות התלויות בארץ יש למחלוקת בתלמוד אם קדושה ראשונה, שבימי יהושע, וקדושה שניה, שבימי עזרא, בטלו או לא בטלו עם חורבן הבתים. ויש שחילקו: קדושה ראשונה בטלה, ושניה לא בטלה. "אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה (של יהושע ושל עזרא) יש להן, ושלישית אין להן" (יבמות, פב ב), כלומר: אין צורך לחזור ולרשתה בשלישית, שכבר ירושה ועומדת היא מימות עזרא (רש"י). וכדעה זו פסק הרמב"ם (תרומות, פ"א ה"ה, ובית הבחירה סוף פ"ו). ומכיוון ששביעית אף היא ממצוות התלויות בארץ (ראה רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע, וסנהדרין לה ב ד"ה חובת הארץ), הרי לכאורה שמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה. וכך אומנם יש מי שהבינו בדעת הרמב"ם (ה"כסף משנה", שמיטה, פ"ד הכ"ה ועוד; שאגת אריה החדשות, סימן טו; שו"ת "משיב דבר" לנצי"ב, יו"ד סימן נ; ועוד). אלא שהרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א הכ"ו) פסק שהתרומה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין תרומה של תורה אלא בזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי תבואו, ביאת כולכם, כמו שהיו בימי יהושע ולא כשהיו בימי עזרא שהייתה ביאתן מקצתן, והוכיח המהרי"ט (ח"א, סימן כה), שלפי זה אף שביעית, שכתוב בה "כי תבואו אל הארץ... ושבתה", אינה מן התורה. ויותר מזה אמר ר' חיים סולובייציק: בתרומה בעצם לא כתוב כלל "כי תבואו", אלא שהרמב"ם למד תרומה מ"כי תבואו" האמור בשמיטה, מפני שתרומות ומעשרות תלויות בשנות השמיטה (ראה רש"י כתובות כה א), ואם כן כל שכן ששמיטה עצמה צריכה "ביאת כולכם" (חידושי רבינו חיים הלוי שמיטה פי"ב הט"ז).
לא הכל מודים לתנאי זה של "ביאת כולכם". כמה ראשונים סוברים שבימי עזרא נתחייבו במצוות התלויות בארץ מן התורה (וראה בארוכה ביאור השיטות החולקות בהגר"א, יורה דעה, סימן שלא, ס"ק ו). אבל לעומת זה לא כל הראשונים מודים לרמב"ם בנוגע לקיום קדושת עזרא לאחר החורבן. לכמה ראשונים אף קדושה שניה בטלה (ראה תוספות יבמות פב ב, הר"ש שביעית פ"ו צ"א, טור יו"ד סימן שלא, ועוד). ובספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) כתב בפירוש ששביעית בזמן הזה מדרבנן מפני שקדושת עזרא בטלה.
אבל עוד לה לשמיטה קשר אחר עם זמן הבית:
"תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן" (ירושלמי שביעית, פ"י ה"ב).יוצא, שאפילו לסוברים קדושת עזרא לא בטלה ואפילו לחולקים על הרמב"ם בתנאי של "ביאת כולכם", ותרומות ומעשרות נוהגות בזמן הזה מן התורה, מכל מקום שמיטה אינה אלא מדבריהם.
יחס זה שבין שמיטה ליובל הובא בירושלמי בשם רבי, אבל מבלי חולק. אף במקומות אחרים אנו רואים שיטת הירושלמי ששמיטה בזמן הזה היא מדבריהם (ראה דמאי פ"ב סוף ה"א ושביעית סוף פ"ט). אבל בבבלי מבואר שמחלוקת בדבר, וחכמים חולקים על רבי בהיקש זה של שמיטה ליובל (ראה מועד קטן ב ב וגיטין לו א). ובכן: הלכה כמי? לשיטת התוספות בוודאי שהלכה כרבי, שכן פירשו בסוגיית הגמרא בגיטין שלדברי הכל כל הכוח של תקנת פרוזבול הוא לפי ששביעית בזמן הזה מדרבנן. ותקנת פרוזבול הרי היא הלכה פסוקה ומקובלת. לרש"י אין כאן הכרעה, שכן הוא פירש שרבא סובר בטעם של תקנת פרוזבול שהוא מפני הפקר בית דין הפקר, ואביי הוא שאמר מפני ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ויפה כתב הגרא"י קוק: במקום שאין הכרעה בבבלי, ודאי שיש לפסוק כבירושלמי, ובירושלמי אין מחלוקת על רבי (מבוא ל"שבת הארץ"), פ"ב). ושורה ארוכה של ראשונים פסקו בפירוש שהלכה כרבי: הרשב"א (בתשובותיו, סימן תשעה), הריטב"א (גיטין, שפ), הסמ"ג (עשין קמח ולאוין רעא), הסמ"ק (סימן רנח), היראים (השלם, קסד), האחרונים הוכיחו שהלכה ששביעית בזמן הזה מדבריהם (ראה: פאת השולחן, סימן כו; שאילת דוד, חידושי שביעית; שו"ת ציץ הקודש, סימן יג; אוצרות יוסף, שביעית בזמה"ז; שו"ת זיכרון יהונתן, קונטרס דבר השמיטה; "שבת הארץ", מבוא; חזון איש, שביעית, סימן ג; כלכלת שביעית, קונטרס אחרון; ועוד). אף בדעת הרמב"ם מוכיחים כמה אחרונים שסובר שהוא מדרבנן (הסתמכו על לשונות הרמב"ם בשמיטה ויובל פ"ט ה"ב ופ"י ה"ט ופי"ב הט"ז. ומהר"י קורקוס פ"ד הכ"ט העיד שברמב"ם כת"י כתוב מפורש כן, וכן כתב בחידושי הר"ן לע"ז בדעת הרמב"ם). אחד, או כמעט אחד, הוא הרמב"ן בספר הזכות (גיטין, פרק ד), שכתב מפורש שהלכה כחכמים ולא כרבי. לעומת זה ישנם קצת ראשונים הסוברים שבזמן הזה אין שמיטה נוהגת כלל, אפילו מדבריהם, אלא מ"מידת חסידות" בלבד. טעמם: הלכה כרבי ששמיטה תלויה ביובל, ולכן בזמן שיובל מן התורה אף שמיטה מן התורה, ובזמן שהיובל מדבריהם - כגון בבית שני, לסוברים כן - אף השמיטה כן (ראה הראב"ד בהשגות להרי"ף גיטין שם, בעל התרומות, שער מה, בשם הרז"ה, ו"יש חכמים" בר"ן גיטין שם). בימינו נדפס המאירי לגיטין, ואנו רואים שאף הוא סובר כן (ראה שם עמוד 351). בשו"ת הרשב"ש, בנו של התשב"ץ (סימן רנח) כתב שכדעה זו סוברים עוד כמה ראשונים. אבל בגדולי ראשונים מצינו שדחו דעה זו בתוקף (ראה רמב"ן והתרומות והר"ן שם ועוד).
סיכומו של דבר: שתי הדעות הקיצוניות - שמיטה בזמן הזה מן התורה, ושמיטה בזמן הזה אף מדרבנן אינה נהגת - מהוות מיעוט. רובן הגדול של הראשונים ואחרונים פוסקים: שמיטה בזמן הזה נוהגת מדבריהם. ברוב הזה ישנן אומנם שלוש קבוצות: א. מדרבנן, מפני שקדושת עזרא בטלה עם החורבן. ב. מדרבנן, מפני שאף בימי עזרא לא הייתה "ביאת כולכם". ג. מדרבנן, מפני ששמיטה תלויה ביובל. אבל הצד השווה שבהן - מדרבנן.
והבדל יש בין שנאמר שמיטה בזמן היא מן התורה או שהיא מדרבנן. הבדל בנוגע לשמיטה בזמן הזה במובנו הפשוט, המילולי, בימינו עכשיו הדבר קשור עם היתר המכירה.
ד. היתר המכירה
בכל המקרים האמורים המוכר והנותן ואף הלוקח והמקבל יודעים שכל "העברה" זו אינה אלא כתריס כלפי דין ידוע, אבל מכיוון שסוף סוף הדבר נעשה בדרכי הקניינים המועילים לפי ההלכה, הרי זה מספיק. לא יפלא אפוא אם בראשית התהוותו של הישוב החדש בארץ, כשנתקל בקשיים עצומים לרגל השמיטה, הורו כמה מגדולי הדור להשתמש בעצה זו של מכירת הקרקעות לנכרי. אלא שכאן ישנן נקודות תורפה בהיתר המכירה, שאינן במכירות אחרות. ונקודות אלו עוררו התנגדות רבה מצד גדולים אחרים. ואלו הנקודות: א. תועלת המכירה, כלומר: אפילו כשהמכירה קיימת אם היא מועילה להפקיע איסור שמיטה. ב. תוקף המכירה, היינו אם יש ממש בעצם המכירה. ג. היתר המכירה, פירוש: הרי יש איסור למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל.
בשאלה הראשונה - אם על ידי מכירה לנכרי נפקע איסור שביעית - נחלקו גדולי הפוסקים, מראשוני האחרונים: ה"בית יוסף" מצד אחד והמבי"ט והמהרי"ט מצד שני. לא על מכירה לנכרי דנו, אלא על פירות שגדלו לכתחילה בקרקע של נכרי, אם יש עליהם קדושת שביעית, או לא. ומאליו מובן: לצד הראשון, אין שום תועלת במכירת הקרקע לנכרי, מה שאין כן לצד השני. בעצם הדבר תלוי במחלוקת שבבבלי ובירושלמי אם אין קניין או יש קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר (ראה בבלי גיטין מז א ועוד וירושלמי דמאי פ"ח ה"ה). רוב הפוסקים פסקו שאין קניין (רמב"ם תרומות פ"א ה"י וראב"ד שם הי"ג; שו"ע יו"ד שלא ג; ועוד). אלא שמהר"י קארו, בעל "בית יוסף", הוכיח מלשון הרמב"ם שדווקא לאחר שחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע מועיל מה שאין קניין לנכרי, אבל כל זמן שהקרקע עדיין ברשות הגוי לדברי הכל יש קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המצוות התלויות בארץ, ולפיכך פסק שפירות של גוי לא חלה עליהם קדושת שביעית (ראה שו"ת אבקת רוכל סימן כד וכסף משנה שמיטה פ"ד הכ"ט ובכורים פ"ב ה"א). נחלקו עליו המבי"ט (ח"א מתשובותיו סימנים יא, כא, ריז, שלו, וח"ג סימן מה) ובנו המהרי"ט (ח"א, סימן מג) והוכיחו בכמה ראיות שאף כשהקרקע עודנה בידי הגוי אין קנינו קניין להפקיעה מקדושתה.
ועוד לו ל"בית יוסף", טעם שני להתיר פירות של נכרים בשביעית: "דקרא כתיב והייתה שבת הארץ לכם, לכם ולא לנכרים" (אבקת רוכל שם). האריך לבסס טעם זה בעל "פאת השולחן". לדעתו הדבר מפורש ב"תורת כהנים": "לכם, ולא לאחרים". מפרשי התו"כ כתבו שהכוונה שאסור להאכיל פירות שביעית לנכרים, כמבואר בתוספתא (שביעית פ"ה). ה"פאת השולחן" מוכיח שמדרבנן בלבד אסרו בתוספתא, ואין לנו לפרש "לכם, ולא לנכרים" אלא על "שבת הארץ", שאם הארץ של נכרים פטורה משביעית, ולא על "לאכלה". אף המלבי"ם בפירושו לתו"כ מפרש כך (וראה בחידושי שביעית שבספר "שאילת דוד" להר"ד מקרלין שאף הוא סובר כפירוש זה בתו"כ).
וטעם שלישי להיתר כתב אחד הראשונים, בספר התרומה: בזמן הזה ששביעית מדרבנן לדברי הכל יש קניין לנכרי להפקיע מקדושתה. והוסיף לומר: "... ומהטעם הזה נוכל לומר דשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן" (התרומה, הלכות ארץ ישראל). סובר כמותו גדול האחרונים, הגר"א (בביאורו ליו"ד, שלא, ס"ק כח). ראייתו מגיטין (מז א), שבסוריא מכיוון שכיבוש יחיד היא וקדושתה מדרבנן, לדברי הכל יש קניין. האריך לתמוך ביסוד זה ב"פאת השולחן" (סימן טז, ס"ק מ). אלא שבתשובת הרמב"ם (הוצאת פריימן, סימן קלב) מבואר, שדווקא בסוריא יש קניין, ולא בארץ ישראל אפילו בזמן הזה שהתרומה נוהגת בה לדעתו מדרבנן (וראה בית רידב"ז סימן ד וחזון איש סימן ב שחולקים על השוואת ארץ ישראל בזמן הזה לסוריא).
מחלוקת זו של הר"י קארו והמבי"ט ובנו עסקו בה כל גדולי הדור בשעתם. ישוב יהודים חקלאי לא היה אז בארץ, וכל צרכי המזונות הייתה מספקת החקלאות הערבית. בשנת השמיטה הייתה השאלה נוגעת הלכה למעשה יום יום בכל משך השנה. וכתוצאה מזה נחלקו אם חייבים להפריש תרומות ומעשרות מפירות הנכרים בשביעית. אם יש עליהם קדושת שביעית - ואיסור "ספיחים" אין בשל נכרים, לדברי הכל (רמב"ם, פ"ד הכ"ט) - פטורים מתרומות ומעשרות. המבי"ט מעיד על עצמו:
"משנת ה' רצ"ב, שנת השמיטה, עד שנה זו שנת ה' של"ד, שהם שש שני שמיטות, כתבתי בכל שמיטה שפירות הגדלים בקרקע הגוי בארץ ישראל אינם חייבים בתרומות ומעשרות בשנת השמיטה אפילו מירחם הישראל, וגם שהגדל בקרקע הגוי בשנת השמיטה יש לו דין פירות שביעית... ובכל שנת שמיטה הייתי מוסיף לקח בראיות ממה שנתחדש לי" (ח"ג, סימן מה).אבל לא נתקבלה דעתו למעשה. הוא עצמו כתב במקום אחר: "לא נתפשט בארץ ישראל איסור פירות שביעית בקרקע של גויים" (ח"א, סימן יא. וראה שם סימן שלו). ואלה דברי ה"בית יוסף":
"אמר יוסף קארו אחר שכתב הרב ר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו, ובשמיטה זו שהיא שנת של"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאום הצעיר יוסף קארו" (אבקת רוכל, כד).ויפה כתב החיד"א שמכאן תשובה למה שכתב ה"חרדים" שמרן חזר בו בסוף ימיו, שהרי בניסן שנת של"ה נפטר והתשובה הנזכרת היא משנת של"ד, ונמצא שעמד בדעתו עד "זיבולא בתרייתא" (ברכי יוסף, שלא י). אף הוא, החיד"א, מעיד, שכך הוא מנהג ירושלמי מימי קדם כהוראת מרן "ולא ראינו ולא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור (הביעור: "בזמן שכלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית") אפילו על ידי הפקר". וכן פסק הרדב"ז (בתשובותיו ח"ו, שני אלפים רכא). וה"פאת השולחן" סיים את דיונו על כך:
"ברור כשמש דמותר לקנות תבואה ופירות מגויים בארץ ישראל ולאוכלם בלא קדושת שביעית" (סימן כא, ס"ק כט).והיתר זה של ה"בית יוסף" הוא היסוד להיתר המכירה, שהונהג משנות תרמ"ט-תרנ"ו ואילך. שמיטה בזמן הזה מדרבנן, לרוב הפוסקים, ומכיוון שכן, מלבד מה שלפי ספר התרומה והגר"א בדרבנן לדברי הכל יש קניין לנכרי, הרי מלבד זה באיסור דרבנן בודאי שיש לסמוך על פסק ה"בית יוסף", ובפרט שהסכימו לו חכמי דורו ונהגו כך למעשה.
אבל עוד לה למכירה זו ערעור אחד, מבחינת התוקף והקיום, כלומר: הממשלה הרי אינה מכירה במכירת איזו קרקע שהיא שלא על ידי המוסד הממשלתי המיוחד לכך - ה"טאבו", בימי שלטון המנדט (וכמובן, לא השם קובע). ושתי ריעותות בדבר:
א. אי סמיכות הדעת, וכדרך שאמרו שאף על פי שקרקע נקנה בכסף בלבד, אבל במקום שנוהגים שכותבים שטר לא קנה בלא שטר, שלא סמכה דעתו של הלוקח עד שיקבל השטר (ראה קדושין, כו א ורש"י שם, ושולחן ערוך חושן משפט, קצ ז, וסמ"ע שם ס"ק ח).
ב. "דינא דמלכותא", ואף הוא מקורו בתלמוד: "דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא" (שטר מכירה. בבא בתרא נד ב, ושו"ע חו"מ קצד ב). בייחוד נאחז הרידב"ז מסלוצק בדינא דמלכותא לבטל את המכירה, וכותב:
"...ועל כן הגע עצמך, אם הרב דיפו כתב על חתיכת נייר שטר מכירה להערבי היחף של ארץ ישראל שביד היהודים שייך לו, האם בזה קנה הערבי ונפקעה ארץ ישראל מקדושתה, והנייר הזה אינו ראוי אלא לצור על פי צלוחיתו" (בהקדמתו ל"בית רידב"ז" על "פאת השלחן").ויש ביד המתירים בכדי לבטל שתי הטענות האמורות. בנוגע לסמיכות הדעת האריך הגרא"י קוק והסיק:
"במקום שעושה קניין לשם עסק ודאי עיקר כוונתו הוא קיום העסק, וכיוון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין הוא כדי להפקיע האיסור, וקניין כזה גמר המקנה להקנות, שפיר סמכא דעתיה" (מבוא ל"שבת הארץ", יג). מלבד זה הרי מפורש בגמרא ובפוסקים שעד כאן לא אמרו שבמקום שכותבים את השטר לא קנה בכסף, אלא בסתם, אבל "אי פריש, פריש".והרי כאן עצה קלה: לפרש שהמכירה תחול על ידי הקניינים שאנו עושים עם הנכרי (וראה "ציץ הקודש", סימן טז). ואף זו: במוכר שדהו מפני שעתה אין אומרים שלא סמכה דעתו כשלא עשה הקניין הנהוג דווקא (תשובות הרשב"א, אלף רכו), ומתוך כך כתב ר' יצחק אלחנן מקובנא, ז"ל, שאף במכירת חמץ הרי זה כמוכר שדהו מפני רעתה, שמבלעדי המכירה יפסיד את חמצו מפני האיסור (שו"ת "באר יצחק", או"ח, סימן ז). והוא הדין והוא הטעם בשמיטה.
ואשר ל"דינא דמלכותא", מעניין שחומר לבטל טענה זו אנו מוצאים דווקא אצל ראש האוסרים בימינו את המכירה - ה"חזון איש" (והוא אומנם מערער על המכירה לא מטעם זה של "דינא דמלכותא"). באחד מחיבוריו (מעשרות, סימן י) הוא מוכיח באריכות שדווקא כשהמלכות מקפידה ואוסרת הקניין נאמר דינא דמלכותא, אבל לא באופן שהיא רק אינה מכירה ואינה מאשרת, והוא מסיק שישראל שמכר לנכרי שדה בכסף ושטר ולא כתב לו ב"טאבו", נראה שחשובה כשדה של נכרי. ויש להוסיף מלשון ה"בית יוסף" (חו"מ, סוף סימן שסט): "וכל שאינו מכריח אינו דינא דמלכותא" (וראה בספר "מעדני ארץ" להרש"ז אוירבוך, סימן יח, שכמעט כל גדולי הספרדים פשוט אצלם ש"כתיבת המוטוביל"י" לא מעלה ולא מוריד, כשפירש הלוקח שרוצה לקנות גם בלא זה).
השאלה של תוקפה של המכירה לפי החוק האזרחי נתעוררה מזמן רב אף בנוגע למכירת חמץ והחדרים שהחמץ מונח שם. וגדולי הדור בשעתם הסכימו שאין זה מעכב (ראה "חתם סופר", או"ח, סימן קיג; שו"ת "דברי חיים" ח"ב, סימן לז; ועוד).
הטענה השלישית של המערערים - איסור המכירה. אסור למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל, לא קרקע ולא המחובר לקרקע (משנה עבודה זרה, יט ב). ואיסור של תורה הוא: "לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע" (שם, כ א). והנציב עצמו סובר שהוא מן התורה, ראה לעיל) ופגעו באיסור מכירת קרקע לעכו"ם בארץ ישראל שהיא איסור דאורייתא לכולי עלמא" (שו"ת "משיב דבר" יו"ד, דבר השמיטה).
וכמה טעמים נאמרו בביטול טענה זו. "... ואף על פי שאסור ליתן ולמכור קרקע בארץ ישראל, כיון שהוא לטובת הישוב פשיטא דאין כאן איסור דלא תחנם" (ישועות מלכו" להגר"י מקוטנא, סימן נה). כלומר: הרי זה לטובת החנייה שלנו, ההתיישבות בקרקע על ידי ישראל. גם הגאון האדר"ת כתב: "... בשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה באה"ק ולא להם, ואם נחמיר כל כך הרי אי אפשר ח"ו שתהיה לנו" ("שבת הארץ", בסופו). וטעם אחר: מכיוון שלא נאמר בתורה האיסור בלשון מכירה, אלא בלשון חנייה, לא מעשה המכירה הוא הקובע את האיסור אלא החנייה של הנכרי, ומטעם זה כתב הגאון מלובלין בעל "תורת חסד" שלהחליף עם נכרי קרקע בקרקע מותר, שאף על פי שחליפין כמכר, אבל חנייה חדשה אין כאן (ראה תשובתו בספר "זכר שמחה" לר"ש במברגר, סימן רטו), ואם כן אף במכירת השמיטה, הרי סוף סוף חנייה לא תהיה לו, שהרי אנו יודעים שאחרי שביעית יחזור וימכור לישראל (ראה תשובת הגרצ"פ פרנק ב"כרם ציון", ספר ג. וראה שו"ת "משפט כהן" להגרא"י קוק ז"ל, סימן נח). טעם נוסף להיתר הוא ההוראה של הגרי"א מקובנא: למכור לזמן, על שתי שנים. להפקעת הקדושה הרי זה מספיק (ראה רמב"ם, מכירה, פכ"ג ה"ו), ולא תחנם אין כאן, שאין זו חניית קבע. מכירה היא זו, אבל לא חנייה. היתר זה של מכירה לזמן עורר דיונים רבים, בין מצד כוחו להפקיע הקדושה ובין מצד שלילת הלאו של לא תחנם (ראה "שאילת דוד", חידושי שביעית; "ישועות מלכו", סימן נו; "חזון איש", שביעית, בסופו; "הוראת שעה", ל ו-לא; ועוד).
היתר המכירה בכלל מקבל תוספת תוקף בצירופי טעמים אחרים שמחוצה לו, כלומר: בשעת הדחק הגדול יש מקום לומר שאף מבלעדי המכירה יש היתר. הרי שנים מהצירופים:
א. בשעת דחק גדול סומכים על יחיד במקום רבים, אף על פי שאין הלכה כאותו יחיד (ראה ט"ז יו"ד, רצג, ס"ק ג), ובייחוד באיסור דרבנן (ש"ך יו"ד, סוף סימן רמב), והרי שביעית בזמן הזה מדרבנן, ולפנינו דעת קצת ראשונים (הרז"ה והראב"ד ועוד, ראה למעלה) שמשבטלו היובלות אין שמיטה נוהגת כלל, אפילו מדרבנן, אלא ממידת חסידות בלבד (עמדו על צירוף זה הגר"י ענגיל ב"אוצרות יוסף", עמוד 29, והגרא"י קוק ב"משפט כהן", סימן סג, ועוד).
ב. "ארנונא", כלומר: "מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" (סנהדרין, כו א). עמדו התוספות: וכי בשביל מסים וארנוניות אפשר להתיר איסור דאורייתא? ושתי תשובות אמרו: א. שביעית בזמן הזה מדרבנן (וכך פירש שם גם רש"י). ב. היה פיקוח נפש בדבר, "ששואל להם המלך המס ואין להם מה לפרוע ומתים בתפיסת המלך".
ובכן, לתשובה הראשונה, הדברים קל וחומר: אם בשביל תשלומי מסים התירו, כל שכן בשביל צורך פרנסתם ההכרחית של אלפי משפחות וקיום המושבות שלא תחרבנה. מצדדים שונים ערערו הנצי"ב ועוד על היתר זה של "ארנונא". ראיה אופיינית נגד היתר זה אומר הגר"ד מקרלין. כתובים מפורשים הם:
"הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאתינו על גויותינו מושלים... ובכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים... ונטוש את השנה השביעית..." (נחמיה ט-י).הרי שאף בימי עזרא היה המס הארנונא, ובצורה די קשה, ולא התירו משום כך (ואולי זוהי נקודת ההדגשה של "ובכל זאת..."). אף הוא נותן חילוקים שונים בין הארנונא של ר' ינאי לארנונות אחרות. מחברים אחרים הסתמכו בכל זאת על יסוד הארנונא, ועל כל פנים בתורת צירוף וסניף להיתר המכירה יש מקום להשתמש אף בטעם זה.
למעשה הסכימו להיתר המכירה בשמיטה של שנת תרמ"ט הגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהליבר ור' שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה. ותנאי התנו: שיצטרף להיתרם ר' יצחק אלחנן מקובנא. והוא הצטרף, אבל התנו ששטר המכירה יכתבו הבי"ד שבירושלים "ועל פי הסכמתם". ורבני ירושלים לא הסכימו. אדרבה, יצאו בכרוז נגד ההיתר. אף מגדולי חו"ל אסרו את המכירה: הנצי"ב, ר' יוסף דוב סולובייציק ור' דוד מקרלין כשהגיעה שמיטת תרנ"ו, והישוב החדש כבר התפתח יותר והקשיים היו גדולים יותר, כבר הסכים הארי של חכמי ארץ ישראל, ר' יהושע ליב דיסקין ("הרב מבריסק") להיתר המכירה, על פי האופנים שהציע רבה של יפו ר' נפתלי הירץ הלוי (ראה "הוראת שעה", פרק לב). היתר זה היה מכוון בעיקר לפירות האילנות, שאינן טעונות עבודה, ולא לשדות. בשמיטת תרס"ג נהג בהיתר זה חתנו של הרנ"ה, ר' יוסף צבי הלוי (אב"ד בתל אביב), בהסכמת שני גדולי ירושלים: ר' שמולא סלנט ומרעהו האדר"ת. רעש חדש נתעורר בשמיטת תר"ע. מצד אחד קם להיתר כוח אדיר כהגרא"י קוק, שהרחיב וביסס את כל צדדי ההיתר, בין על האילנות ובין על השדות, בין להלכה ובין למעשה, ומצד השני יצא בתוקף ובעוז נגד ההיתר כוח כביר כהרידב"ז מסלוצק (אז בצפת). בזמן האחרון כראש המחמירים הופיע ה"חזון איש". סוף סוף נצחו המתירים, והמכירה הונהגה על ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל עד היום הזה. אלא שהגבלה נתנו המתירים: אין המכירה פועלת היתר אלא בנוגע להפקעת הקדושה מפירות השביעית, וכן בנוגע לעבודות הקרקע שאינן אסורות אפילו בשמיטה דאורייתא אלא מדרבנן, אבל אינה מתירה את עבודות הקרקע האסורות מן התורה. עבודות הללו צריכות להיעשות על ידי נכרי דווקא. בימינו עתה שהמשקים אינם רואים אפשרות להכניס ערבים בעבודותיהם, הקושי העיקרי מהווה מלאכת הזריעה. הקצירה והבצירה לא אסרה התורה אלא כדרך הקוצרים וכדרך הבוצרים (ראה רמב"ם, פ"ד ה"א, ופירוש המשניות לרמב"ם, שביעית פ"ח מ"ו). לא קשה למצוא כמה אופנים של שינוי מהסדר הרגיל של מלאכות אלו (ובספר "מעדני ארץ", סימן ב מאריך לומר שקצירה ובצירה בכלל אינן עבודות קרקע אלא בגדר קדושת הפירות, שאחרי המכירה לנכרי היא נפקעת. וראה תשובת הגרא"ז מלצר על זה שם בעמ' 282). הזמירה, לדעת הגרא"י קוק, אינה עכשיו אותה הזמירה שאסרה תורה (ראה "משפט כהן", סי' סז, וקונטרס אחרון ל"שבת הארץ", אות יא, שהאריך להוכיח את חידושו, ואמנם חידוש גדול הוא זה! - מלשונות הראשונים). כל שאר העבודות שבקרקע הן מדרבנן (ראה מועד קטן, ג א). בנוגע לזריעה נשלחות מהרבנות הראשית לישראל הוראות מיוחדות, בכל שנות השמיטה, כיצד להתנהג למעשה. הוראות כאלו ניתנות אף בנוגע לשאר כל המלאכות השונות.
היתר המכירה הוא אומנם די מבוסס מצד הלכתי - אבל בתורת הוראת שעה בלבד. כך הדגישו הרבנים המתירים לראשונה בשנת תרמ"ט, וכך חזר והדגיש בכל פעם הגרא"י קוק. אלא שמרוב השימוש בהיתר זה כמעט שנשתכח האופי העראי שלו. יפה עשה "הפועל המזרחי" שבכל שנת שמיטה מתאמצים להחדיר עד כמה שאפשר את רוח השמיטה במשקיו ו"קיבוציו" ומושביו: יסדו ועדת שמיטה של רבנים להורות ולפקח על המלאכות השונות, האסורות והמותרות (כיום נתיסדה ועדת שמיטה מרכזית על יד הרבנות הראשית לישראל); משאירים "פינת שמיטה", חלקת אדמה שלא תיכנס במכירה; מסדרים שורה של כינוסים והרצאות תורניות על השמיטה; קובעים שיעורים קבועים ללימוד הלכות שביעית. יותר מזה עושים הקיבוצים של "פועלי אגודת ישראל" - ובזמן האחרון יש להוסיף: כפר חב"ד - המקיימים מצוות שמיטה דברים ככתבם, ואינם משתמשים בהוראות ההיתר. אלא, שכמובן, לא כל מה שאפשר לקיים בקיבוצים בודדים, אפשר לבצע בקנה מידה רחב, בכל הארץ.
"...אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב פני הדברים, שסוף כל סוף תהיה שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש".אלה דברי מרן הרב באיגרותיו ("אגרות ראיה", עמוד של).
