"שבת הארץ"

על הספר "שבת הארץ" להראי"ה קוק

סיני נז, תשכה

שני מובנים לשבת הארץ - במרכאות ומבלעדיהן. כלומר: "שבת הארץ" בתורת שם של הספר למרן הגראי"ה קוק, זצ"ל, ושבת הארץ בתורת מושג של שמיטה, 'והיתה שבת הארץ לכם' וגו'. וכמובן, שני המובנים קשורים זה בזה. הרי קרא מרן שמו של הספר "שבת הארץ" מפני כי הוא עוסק בשבת הארץ של התורה.
וממשמע שנאמר בכתוב 'שבת הארץ', שומעים אנו כי יש שבת אחרת, שאינה של הארץ. והכוונה כמובן לשבת קודש. וכשניתן השם שבת גם להארץ, שומעים אנו שיש קשר ושייכות בין שבת לשמיטה, אלא שזו האחרונה אינה סתם שבת, היא שבת הארץ. ויש בצירוף זה של שבת הארץ משום צמצום המושג שבת ומשום הרחבתו.
משום צמצום כיצד? שביתת שמיטה היא מעין שביתת השבת. "כשם שבשבת בראשית נאמר שבת לד', כן בשביעית נאמר שבת לד'," (תו"כ, בהר). ובמכילתא משפטים, על הפסוק 'וביום השביעי תשבות', דרשו: "אף בשנה השביעית לא תיעקר שבת ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוייה שבת לא תנהג בה שבת בראשית". אנו רואים אפוא, שגדר שביתת השבת דומה לגדר שביתת השמיטה, עד שהוצרכנו מחמת כן ללימוד מיוחד שאף בשנת השמיטה נוהגת שבת. אלא שבשבת האיסור על כל ל"ט מלאכות ותולדותיהן, שביתה ומנוחה בכל העולם ובכל הבריאה, ובשמיטה המנוחה היא רק באדמה בלבד, שבת הארץ. והוא הצמצום.
אבל מתורתו של מרן, ז"ל, בהקדמתו ל"שבת הארץ" אנו למדים שיש בשבת הארץ גם משום הרחבה לגבי שבת קודש. השבת פועלת על היחיד, והשמיטה על האומה כולה. וכך הוא אומר:

"היחד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת. בא שבת באה מנוחה". מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך', ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות... 'טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'... את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף וההתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא".

ובדרכי פיוט ורגש קודש מעריך הרב את האומה והארץ:

"סגולת האומה וסגולת הארץ מתאימות יחד... נשמת האומה והארץ יחדו פועלות את יסוד הויתן, תובעות את תפקידן, להוציא לפועל את עריגת קדושתן, בשנת שבתון... שנת שביעית מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה...אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלקי שורר על כל אשר נשמה באפו. 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל'. אין חילול-קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת: "לאכלה ולא לסחורה".

וכך הוא הולך ומרצה בדברים נשגבים על הוד הקדושה הכללית המתגלה בשנת השמיטה באומה ובארץ, עד שהוא מגיע לקדושת היובל, שהיא מקדשת ומעלה לא רק את אישי האומה היחידים, כהשבת, ולא רק את כללות האומה בדור ההוה, כשמיטה, אלא אף את כל הדורות. ובאורך רב הוא מפיץ אור על ערך השמיטה והיובל, וההבחנה בין זו לזה ועל אבדן הסגולות היקרות הללו מעת 'זנח ישראל טוב' ו"שכח את עוזו וגאותו" עד אשר 'ותקיא הארץ את יושביה', ו'אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם' ועד אשר:

ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני-חול מצד כללות האומה, שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל, ולכלל האומה לא היה שום עסק חומרי, ורוח ד' החל לפעמו. התורה נתחבבה עליו מזהב ומפז רב כבימי-נעוריו הטובים, אף הארץ התנערה מטומאתה. ואחר ימים רבים החלה למשוך אליה לאיטה נדחים יחידים, ודרכי ציון האבלות החלו אחר כך לבקש את תפקידן, ופזורי גולה באו אל הארץ, והקץ המגולה הולך וקרב, והגיעה שוב שעתן של המצות התלויות בארץ להיגלות על יושבי אדמת הקודש.

כלום ההרחבה שהרב רואה בשבת הארץ לגבי שבת, נוגדת להצמצום שהזכרנו למעלה? לאו דוקא. הדבר תלוי כלפי מי ומה הדברים מכוונים. כשאנו משקיפים על שבת ושביעית מנקודת האובייקטיים, בהם ועליהם קיימים וחלים המצות והאיסורים של שבת ושביעית, ודאי שגם הרב יודה ששביעית מצומצמת לגבי שבת. דיני שבת חלים על כל דבר שבעולם, מה שאין כן שביעית שמוגבלים דיניה רק על הארץ. וכשאנו מביטים על ישראל ואדם מישראל, שהם הם המצווים על שביתת העולם בשבת ושביתת הארץ בשביעית, הרי שכאן יתכנו דברי הרב, שהשבת מכוונת יותר להאדם היחיד והשמיטה להאומה בכללה.
אמנם, עיקר ההבדל בין שבת לשביעית שקבע הרב, ששבת היא להיחיד ושביעית להאומה, לכאורה לא מצינו לו מקור. ובנו של מרן, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שליט"א, אמר לי מקור זה: בזוהר יתרו (פח, ב) כתוב: "בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתה אחרא, נשמתה עילאה", ובזוהר בהר (קז-קח): האי קרא בכנסת ישראל אוקימנא... הדא הוא דכתיב: כי תבוא לארץ וגו' ושבתה הארץ". ובכן: בשבת - בר נש, ובשמיטה - כנסת ישראל.

ראינו אפוא בהקדמתו של הרב דברי מחשבה עמוקים. הספר כולו הוא הלכתי. הלכות שביעית. ואין הרב נוהג לערבב בתוך דיוני הלכה דברי אגדה. אמנם, הרב ראה את ההלכה והאגדה לחטיבה אחת. "ההלכה והאגדה - כתב הרב ב"אורות הקודש" - צריכות הן להתאחד זו עם זו... הננו קרואים לסול מסילות כאלו באורחות הלימוד שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי". ובמקום אחר: "יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי". אף מצינו לו להרב במקומות שונים הארת דיוני הלכה בזיו האגדה. אבל בדרך כלל, כשהוא עסוק בבירור הלכות בתשובותיו ובפסקיו אינו נוהג לערב בגופי הדיונים דברי מחשבה. כך נוהגים אף גדולי בעלי המחשבה של קבלה וחסידות. הם מסבירים את תוכן המצות וההלכות לפי אור פנימי ורוח נשמתי בדרך פרד"ס, אבל לא בשעה שעוסקים בעצם הבירורים ההלכותיים. ובכן הקדיש הרב הקדמתו לדברי הגות על שמיטה ויובל. הספר כולו מורכב מארבעה חלקים: ההקדמה, המבוא, גוף הספר, וקונטרס אחרון.

כבר ראינו שההקדמה אף היא תורה. בנוהג שבמחברים, שההקדמה, ובייחוד כשאחריה מופיע אף מבוא מיוחד, מיועדים לדברים אישיים, מה ראה על ככה המחבר ומה הגיע אליו לחבר את הספר, לפעמים קצת מתולדותיו וכיוצא. לא כן הרב. מזכירנו הדבר הקדמתו של אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" לסידורו. אמר על כך הסבא משפולי, כשהגיע אליו הסידור של הרב: לא זו בלבד שהקדים הרב "מודה אני לפניך" וגו' להקדמתו, אלא אף זו שההקדמה עצמה היא כולה דברי אלקים חיים (מאמר חב"די עמוק המתחיל "הקול קול יעקב" היא ההקדמה).
המבוא מהווה ספר שלם לעצמו וכולל חמשה עשר פרקים במשא ומתן של הלכה. בעשרה פרקים הראשונים דן הרב על עיקר שביעית בזמן הזה, לאחר חרבן הבית, אם מן התורה או מדרבנן, ובחמשה פרקים האחרונים דן על היתר המכירה וביסוסו, קשורים שני הדברים זה בזה, שכן היתר המכירה בנוי על היסוד ששביעית בזמן הזה מדרבנן.

אף על פי שמצינו היתרי מכירה בהלכה גם באיסורים של תורה, כמו לגבי איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ בפסח, בנוגע להפקעת קדושת בכור ובהמה טהורה ועוד, הרי במכירת הקרקעות להפקיע איסור שביעית יש יסוד שלילי שאינו בשאר האיסורים, והוא, שאין קדושת הארץ נפקעת כלל כשהיא ברשות נכרים: "אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר", ומה תושיענו המכירה?
ובכן מאריך הרב להוכיח בראיות מוצקות ששביעית בזמן הזה מדרבנן הקדושה נפקע על ידי קניין נכרי, כדלהלן. אלא שקשר זה בין היתר המכירה לשביעית מדרבנן אינו אלא חד-סטרי, כלומר: היתר המכירה קשור ותלוי אמנם לצד זה ששביעית בזמן הזה מדרבנן, אבל אין השאלה אם שביעית בזמן הזה מן התורה או מדרבנן תלויה כלל בהיתר המכירה. יש ויש עניין בשאלה זו כשהיא לעצמה. גם בתלמוד וגם בראשונים ובאחרונים דנו בשאלה זו בעצמותה, מבלי שעסקו כלל בענין היתר מכירה לנכרי.

שתי נקודות לשאלת שביעית בזמן הזה - יחידית ושיתופית. כלומר: שמיטה בתורת שמיטה, מבלי קשר לשאר מצות התלויות בארץ, ושמיטה בתורת אחת ממצות התלויות בארץ.

היחידית היא, שאפילו אם כל המצות התלויות בארץ נוהגות בזמן הזה מן התורה - מה שהוא שנוי במחלוקת אם קדושה שניה, קדושת עזרא, קידשה לשעתה או קידשה לעתיד לבוא - מכל מקום שמיטה דין אחר יש לה: "תמן אמרין - כך היא בירושלמי (שביעית פ"י, ה"ב) -

אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: 'וזה דבר השמיטה שמוט', רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם".

ואף על פי שהובאה דרשה זו בירושלמי בשם רבי, לא מצינו שם מי שהוא שחולק עליו. ולא עוד אלא שמוכרח הדבר במקומו שהירושלמי סובר כך להלכה, שהרי אמרו שם בתורת טעם היאך תיקן הלל פרוזבול: "והלל מתקין על דברי תורה?" ואם כן הרי תקנת הפרוזבול נתקבלה להלכה מוסכמת. ומלבד זה מצינו אף במקומות אחרים שהירושלמי סובר ששמיטה בזמן הזה מדרבנן (ראה דמאי פ"ב, סוף פ"א ושביעית סוף פ"ט).

אף בבבלי הובאו דברי רבי בתורת טעם לתקנת פרוזבול, אבל בצורה אחרת קצת: "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, שזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" (גיטין לו, ב). התוספות מפרשים שהוא הוא אותו הלימוד שבירושלמי, ושמיטת קרקע פירושה יובל, שהשדות חוזרות לעליהן, ושמיטת כספים - שביעית בין לחרישה וזריעה ובין לכספים. בשביל להבחין בין שביעית ליובל קראו לשביעית בשם שמיטת כספים, שזהו המסמן ומייחד אותה מיובל, שאינו משמט כספים. לרש"י שתי השמיטות של רבי בבבלי הן של שביעית: שמיטת קרקע מן התורה, שהרי סוף סוף אמרו בטעם למה היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול מפני שבזמן הזה שאין שמיטת קרקע מן התורה אין שמיטת כספים מן התורה, אלא שדבר זה אביי הוא שאמר כן בבבלי.
לשיטת רש"י רבא שם אמר טעם אחר לתקנת פרוזבול: הפקר בי"ד הפקר, וטעם זה יועיל אף אם נאמר שמיטה בזמן הזה מן התורה. התוספות שם אינם סוברים כן, והטעם של הפקר בי"ד הפקר אמר רבא על שאלה אחרת ששאלו בגמרא שם: איך יש כוח ביד חכמים לתקן השמטת כספים בזמן הזה נגד דין התורה שאינו נוהג בזמן הזה, ועל כך הוא שאמר משום הפקר בי"ד. אבל על השאלה הראשונה, איך תיקן הלל פרוזבול, אף רבא מודה שהטעם הוא מפני ששמיטה בזמן הזה מדרבנן. במקום אחר מצינו אמנם בבבלי מפורש שזו מחלוקת רבי וחכמים. על השאלה, איך התירה המשנה בריש מועד קטן להשקות את בית השלחין בשביעית, השיב אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא, "ומילתא דפסידא שרו רבנן" (רש"י) ורבא אמר, אפילו לרבנן שחולקים על רבי וסוברים ששביעית בזמן הזה מדאורייתא "אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא". הרי שחכמים חולקים.
כשאנו באים אפוא לדון אם הלכה כרבי או לא, הרי לפי הירושלמי אין כאן שאלה כלל. אין שם כל דעה נגדית כלל. ולהבבלי, לשיטת התוספות שוב התשובה ברורה: "ודאי שהלכה כרבי, שהרי בין לאביי ובין לרבא זהו כל הכוח וכל הטעם של תקנת פרוזבול, ותקנה זו הרי היא מקובלת ומוסכמת. אלא שלרש"י אין כאן הכרעה, שאף על פי שלאביי ודאי שהלכה כרבי, הרי כלל בידינו: אביי ורבא הלכה כרבא, ולרבא אין ראיה מפרוזבול, שהרי הוא נותן טעם של הפקר בי"ד שמועיל אף אם שמיטה מן התורה. אבל גם ראיה להפך אין לנו. ויפה כתב מרן הרב במבואו ל"שבת הארץ": במקום שאין הכרעה בבבלי, עלינו לפסוק כירושלמי, ובירושלמי אין מחלוקת על רבי.

ואני מוסיף: כיוצא בדבר כתב הכסף משנה (נדרים פ"ט, ה"ח), שכל טצדקי שאפשר לעשות שלא תהיה מחלוקת בין הירושלמי להבבלי עושים, ובמקום אחר (גירושין פי"ג, הי"ח) כתב, שבכל מקום שאנו יכולים לפרש באופן שאין הירושלמי חולק על הבבלי עדיף, אף על פי שהפירוש יהיה דחוק קצת, כל שכן כאן, שבבבלי לא אמר רבא שום דבר בנוגע להלכה אם כרבי או כחכמים. וגדולה מזו אביי אומר: אפילו אם נניח שרבא יסבור להלכה כחכמים ששביעית בזמן הזה מן התורה, ואם כן הרי כלל בידינו שאביי ורבא הלכה כרבא, מכל מקום מפורש במגיד משנה (שבת פי"ח, ה"ב), שהלכה כאביי נגד רבא אם בירושלמי נפסק ההלכה כאביי, והרי בנדון שלנו סובר הירושלמי ששביעית בזמן הזה מדרבנן.
וברייתא בספרי, פרשת ראה, הביא מרן הרב: 'שבע שנים' (בשמיטת כספים) -

"יכול שבע שנים לכל אחד ואחד (מזמן ההלואה)? הרי אתה דן, חייב שבע שנים בשמיטה, וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע שנים' האמור בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף 'שבע שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי ('ובשביעית יצא לחפשי') וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע שנים' האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד, אף 'שבע שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד? נראה למי דומה: דנים דבר שתלה ביובל מדבר שתלה ביובל, ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל".

כלומר: דנים שמיטת מלוה, שהיא תלויה ביובל, מדבר התלוי ביובל, היינו שמיטת קרקע של חרישה וזריעה, שאף היא תלויה ביובל, אבל עבד עברי אף על פי שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, מכל מקום אין יציאתו תלויה ביובל, שאם קנה עבד בזמן שהיובל נוהג ונתעכב אצלו אחר ביטול היובל לא נפקעה לו עבדותו עד השנה השביעית ולא שיחרורו בשנה השביעית.

למדנו אפוא, ששמיטה תלויה ביובל, אמנם להגר"א שם גירסא אחרת בספרי, אבל הרב מוכיח שגירסא שלנו עיקרית, אלא שיש להעיר שבספרי כת"י הוצ' האראוויץ הגירסא לגמרי אחרת, לא כזו שלפנינו ולא כגירסת הגר"א, וכ"ה גם בפי' רבנו הלל, וכן הביא גירסא זו בספרי דבי רב, ואין כאן מקום. לעומת זה יש בתורת כהנים פרשת בהר: "שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש שביעית". אלא שרש"י ותוספות נחלקו בפירושו: לרש"י הכוונה בזמן שאין היובל נוהג על פי הדין, וכחכמים של רבי, אבל להתוספות הכוונה שישראל חטאו ולא קיימו בפועל דיני יובל, והרי זה אפילו לרבי. שמיטה אמנם תלויה בחובת היובל, אבל אינה תלויה בהקיום בפועל דיני היובל.
וכל זה בנוגע לנקודה הייחודית שלשמיטה. וכאמור למעלה עוד לה לשאלה זו נקודה שיתופית: כלומר, שמיטה הרי היא אחת ממצות התלויות בארץ, ובכל מצות אלו יש מחלוקת הפוסקים אם נוהגות בזמן הזה מן התורה או מדרבנן.

המחלוקת שורשה בתלמוד: קדושה שניה שבימי עזרא, קידשה לעתיד לבוא, כלומר אחר החרבן, או לא? ובלשון אחרת יש מחלוקת כזו בירושלמי:

ר' יוסי בר' חנינא אמר, מדבר תורה נתחייבו (בימי עזרא), הדא הוא דכתיב: 'והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה'... מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה... אמר ר' אלעזר, מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות, מה טעם: 'בכל זאת אנחנו כורחים אמנה וכותבים'... (שביעית פ"ו, ה"א).

"מאיליהן" זה יש מהראשונים מפרשים כפשוטו: מדרבנן, ויש מפרשים: מאיליהן, שהסכימו לקדש את הארץ, ומשקידשו החיוב הוא - מן התורה. האריך-הרחיב בביאור השיטות בהגר"א ליו"ד (סי' שלא, ס"ק ו) ובשאר ראשונים ואחרונים. להלכה יש פוסקים שקדושה שניה בטלה וכל המצות התלויות בארץ בזמן הזה מדרבנן, ויש פוסקים - והרמב"ם בראשם - קדושה שניה לא בטלה, אלא שלעומת זה סובר הרמב"ם שאף בזמן עזרא גופו חיוב תרומות ומעשרות מדרבנן מטעם אחר, שהוא סובר שצריך שתהיה "ביאת כולכם" לשם כך, כדרך שאמרו בחלה (כתובות כה, א).
בשיטת הרמב"ם בנוגע לשביעית בזמן הזה האריכו הרבה, וגם מרן הרב האריך והקדיש פרקים שלמים במבואו להוכיח שלהרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן, וכן האריך בביאור שיטותיהם של כמה ראשונים אחרים (העטור, הראב"ד, ועוד). ויש להעיר שאף המחמיר היותר גדול בזמננו בנוגע להיתר המכירה בשביעית, הגאון "חזון איש", אף הוא סובר שביעית בזמן הזה מדרבנן. קיצורו של דבר: רוב הראשונים והאחרונים סוברים כן, מלבד הרמב"ן בספר הזכות לגיטין פרק ד שכתב שהדברים מראים שהוא דבר תורה, ומלבד קצת מהאחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם שסובר שהוא מן התורה (הנצי"ב בתשובותיו, ערוך השלחן, ועוד).
לעומת זה הביא מרן הרב במבואו דעת קצת ראשונים (הראב"ד בהשגותיו לרי"ף; בעל התרומות בשם הרז"ה; הר"ן בשם "יש חכמים"), שבזמן הזה אין שמיטה נוהגת כלל, אפילו מדרבנן, אלא ממידת חסידות בלבד. הטעם: מכיון שהלכה כרבי שהשמיטה תלויה ביובל, לכן בזמן שהיובל נוהג מן התורה אף השמיטה מן התורה, ובזמן שהיובל מדבריהם אף השמיטה מדבריהם, ובזמן הזה שהיובל אינו נוהג כלל, אפילו מדבריהם, אף השמיטה כך. ואותה שאמרו, שביעית בזמן הזה מדרבנן, הכוונה על זמן שבי"ד הגדול היה קיים, אפילו לאחר החורבן, שנהגו אז, לדעתם, יובלות מדבריהם.

נחלקו אמנם הראשונים על שיטה זו בתוקף ודחוה, אבל בימינו, בשנת תש"ג, הופיע ספר המאירי לגיטין, ושלוש שנים לאחר זה, בשנת תש"ו, נדפס ספרי "לאור ההלכה", וגליתי כי במאירי שם (עמוד 153) סובר אף הוא כדעה זו, ובאור זרוע (עבודה זרה, סימן קז), הביא כן בשם רשב"ם בזה הלשון: "אפילו בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן".

מרן הרב מאריך להסיר את הקושיות ששאלו ראשונים ואחרונים על שיטת הראב"ד והרז"ה (את האור זרוע בשם רשב"ם לא הביא והמאירי לא נדפס עדיין בימיו). הוא מאריך אף להסיר את החידוש המפתיע של הגאון "בית הלוי", ששביעית בזמן הזה מן התורה מצד אחר לגמרי, מפני שבימי עזרא כבר קבלו עליהם באלה ובשבועה על שמירת השביעית, כאמור בספר נחמיה וקבלת שבועה שקבלו אבותינו היא מן התורה אף על הדורות הבאים. תשובותיו של מרן הן: איסור של חרם ונידוי הוא שחל על דורות הבאים ולא איסור שבועה; קבלת השבועה היתה מעיקרה רק על זמן המקדש, ככתוב שם: 'ולא נעזוב את בית אלקינו'; אין שבועה חלה לקיים את המצוה ולא באה אלא לזרוז; ועוד. יש אמנם להעיר שבנוגע לפרט האחרון יש לדון, שכן בר"ן נדרים (ח, א), וברשב"א שם, וכן ב"המאור" (שבועות פרק ב), מבואר שמקרבן בלבד הוא שפטור הנשבע לקיים את המצוה, אבל השבועה חלה ואם עבר לוקה משום 'בל יחל'. אלא שדיין התשובות האחרות של הרב כדי להסיר איסור השבועה. אף בשו"ת "זכרון יהונתן" (ח"ב, קונטרס דבר השמיטה) השיג על "בית הלוי" בטענה שהרי בפסוק מפורש שם שאף על משא ומתן בשבת ויו"ט נשבעו, והלכה פסוקה היא שאיסורו מדרבנן.

להלכה הכריע הרב שלא כשתי הדיעות הקיצוניות - שביעית בזמן זה מן התורה ושביעית בזמן הזה "מידת חסידות" בעלמא - אלא כדעה האמצעית, שהיא דעת רובם הגדול של הראשונים והאחרונים: שביעית בזמן הזה מדרבנן.
וסוף סוף אנחנו איננו קראים, ח"ו. אף איסור דרבנן אין בכחו של מי הוא לבטל.

ואגב, בימינו אנו נעשו פתאום כמה מן הצעירים והקיבוצים צדיקים וישרים ואינם יכולים לעכל את היתר המכירה לנכרי, שהיא לדעתם הערמה והתחכמות לעקוף את דרך המלך, ומתוך רוב ישרות מציעים לחפש דרכים של סתם היתר, על יסוד זה שכל חיוב השמיטה בזמן הזה הוא מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו רבנן, וכיוצא בזה. ולהם ייאמר: אחת משתי אלה. או שאין אתם רוצים ב"פשרות", ואזי תהיו עקביים, ותשמרו את השמיטה לדקדוקיה ופרטיה, כדרך שעושים פועלי אגוד"י וכפר-חב"ד. או - אם אין אפשרות מצד המציאות לכך - עליכם להשתמש בהיתר המכירה.

ואלה דברי מרן הרב, אחר שהאריך שבמקום דחק והכרח וצורך ציבור לפעמים אין מוחים בידי אלה שסומכים על דעת יחיד שנדחתה מהלכה:

"אמנם עכשיו, שיש דרך היתר להפקעת האיסור על ידי המכירה... אין כאן שעת-הדחק כלל, וחלילה למישבק היתרא ולאכול איסורא". ולהלן: "אמנם בודאי צדקו מאד דברי הגאון בית הלוי ז"ל בתרעומתו נגד אותם, אשר באו לעקור המצוה (של שביעית) בסברות שדופות קדים, בלא שום הפקעה ובלא שום הגדרה וחילק בין מלאכות של תורה לשל דבריהם".

יסודו העיקרי של היתר המכירה הוא המבואר בסוגיית גיטין (מז, א), שלא אמרו אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אלא בדבר שמדאורייתא, אבל בסוגיא שהמעשרות שם מדרבנן יש קנין לנכרי להפקיע, ומכיוון ששביעית בזמן הזה אפילו בארץ ישראל מדרבנן ממילא יש קנין לנכרי להפקיע. יסוד זה של השוואת שביעית בזמן הזה בארץ ישראל לסוריא בנוגע לקנין נכרי אמר אחד ראשון - ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל - ואחד אחרון, שכוחו כראשון: הגר"א בביאורו ליו"ד (סי' שלא,ס"ק כח). אחריהם החזיקו יסוד זה בפאת השלחן ומרן הרב. אלא שאף בפירות של נכרים גופם נחלקו הבית יוסף ומרעהו המבי"ט. הבית יוסף מוכיח שאין בהם קדושת שביעית, והמבי"ט ואחריו המהרי"ט חולקים.

לא כאן המקום לבאר יסודות המחלוקת שביניהם, וכבר הרציתי על כך בכנס הראשון לתושבע"פ בשנת תשי"ח.
מרן הרב האריך לחזק את דעת הבית יוסף, והוסיף צירוף, שאגב, בימינו עם קום מדינת ישראל אמנם צירוף זה נופל. והוא: בספר הלכות ארץ ישראל המיוחס להטור ונדפס מכת"י בלונדון תר"ס כתב, שאם משדה ישראל נותנים למלך מכל שדה ושדה מותר לזרוע, ומפרש אותה שאמר ר' ינאי (שגירסתו: רבא) "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", שהראשונים מפרשים משום אונס וכיוצא, והוא מפרש שמפני שנותנים ארנונא למלכות הרי זה נחשב כשדה שלו ונפקעת מקדושת שביעית. וכמובן, במדינת ישראל היתר זה של ארנונא כבר אינו קיים. הבעלות הפרטית היא של ישראל והמלכות של ישראל.

כיוצא בדבר יש עכשיו צירוף היתר שני שנחלש כוחו במדינת ישראל. כבר ראינו שאחד מן הטעמים לשביעית בזמן הזה שאינו מן התורה הוא, שעם חורבן הבית בטלה קדושת הארץ. לא קידשה לעתיד לבוא. והנה בפירוש רבינו חננאל למועד קטן (ב, ב) כתב בטעם ששביעית בזמן הזה מדרבנן: "שארץ ישראל בידי עובדי כוכבים היא". וראש ישיבת חברון ר' משה חברוני בספרו "משאת משה" למס' קדושין (סימן סז) מבאר דבריו, שקדושת הארץ קיימת גם עכשיו, אלא שדין הוא בחיוב שביעית שארץ ישראל לא תהיה כבושה בידי נכרים (ואין זה הדין של "ביאת כולכם" שברמב"ם). ולפי זה מסיק הרב חברוני שבימינו שארץ ישראל כבושה בידי ישראל חזר להיות לפי רבינו חננאל שביעית מן התורה. מדינת ישראל זכתה, אגב, להכרה הלכותית מישיבת חברון... אלא שלהלכה, אף אם נניח שרבינו חננאל באמת סובר כן, סוף סוף רוב הראשונים סוברים שביעית בזמן הזה מדרבנן.

ונקודה שלישית של חומר בשביעית במדינת ישראל: הרב גם במבוא וגם בקונטרס אחרון מאריך לבאר, למה לא השתמשו בהיתר המכירה לנכרי בזמן המשנה והתלמוד ובכלל הזמן של הישוב הנמשך בארץ ישראל בימים הראשונים, והוא מסביר שבזמן שרוב הקרקעות בארץ היו של ישראל נהגו איסור גם בפירות שביעית של נכרים, שלא יבואו לזלזל בפירות של ישראל בקדושת שביעית, וגזרו על המיעוט משום הרוב, אבל בזמננו, שרוב השדות ביד נכרים ומיעוטם דמיעוטם הוא ביד ישראל, ורוב היושבים, בעוונותינו הרבים, הם גם כן נכרים, אין מקום לגזור על הרוב משום המיעוט, היינו על של נכרים משום של ישראל. והנה עם קום מדינת ישראל הרי שוב ב"ה רוב הקרקעות של ישראל ורוב היושבים הם ישראל, ויש מקום לומר שתחזור הגזירה למקומה. ואף מרן הרב עמד על כך וכתב:

"כשיבוא הדבר לידי כך, שישוב מצב הישוב לכמו שהיה, ויהיו רוב הקרקעות שבארץ ישראל של ישראל, אז יהיה צורך לדון בדבר אם הגזירה שנתבטלה על ידי ביטול הישוב חשובה מבוטלת, באופן שצריך מנין חדש עליה, או שהיא תשוב ותחול ממילא, מאחר שהיא ראויה לחול מצד הישוב שחזר להיות כמאז".

והנה הרי באמת "בא הדבר לידי כך" ו"מצב הישוב שב לכמו שהיה". אלא שבסוף דבריו מסיק הרב:

"וזה נראה פשוט לכאורה, שאם נגזרה גזירה באיזו עיר ונהרס שם הישוב ונתבטל, אם חזרה ונתיישבה אחר כך בדורות אחרים, שוב אינם חייבים מחדש בגזרת הראשונים עד שיחדשו עליהם את קבלת הגזירה, והכא נמי דכוותה".

לעומת זה יש לראות דוקא במדינת ישראל נקודה של תוקף להיתר המכירה. אחד הטעמים המתנגדים להיתר הוא "דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא" (שטר מכירה העשוי לפי החוק). מכירה פרטית בקרקע אין לה תוקף. עכשיו הרי הממשלה עצמה על ידי כוחה ממשרד הדתות חותמת על מכירת הקרקעות של המדינה. אלא שבלאו הכי דוקא ה"חזון איש", מגדולי האוסרים בימינו את המכירה, מוכיח באחד מספריו, שמי שלקח קרקע בארץ ישראל וקנה בכסף, שטר או חזקה, ולא העביר המכירה ב"טאבו", שהקנין חל (מעשרות, סימן י). וראה "לאור ההלכה" לכותב הטורים, עמ' קכא.
היתר המכירה הונהג לראשונה בשמיטה של שנת תרמ"ט, על ידי חלק מהמושבות, על פי היתר הגאונים מקוטנא, ביאליסטוק, קובנא, ועוד. חלק אחר נהג איסור על פי גאוני ירושלים שהתנגדו להיתר. בשמיטות תרנ"ו ותרס"ג רבו המתירים, ובשמיטת תר"ע קם מצד אחד כוח אדיר לההיתר, הוא מרן הרב, שהרחיב-העמיק בכל צדדי ההיתר, ומצד שני יצא בתוקף נגד ההיתר הגאון הרידב"ז ז"ל. בזמן האחרון הופיע כראש המחמירים הגאון ה"חזון איש". סוף סוף נצחו המתירים והמכירה הונהגה על ידי הרבנות הראשית, על יסודי הוראת מרן הרב, עד היום הזה, אלא בכל פעם קובעים שזוהי רק הוראת שעה ושההיתר הוא רק בנוגע להפקעת הקדושה מפירות השביעית ובנוגע לעבודות הקרקע שאינן אסורות אלא מדרבנן ולא להעבודות האסורות מן התורה. ובכל שמיטה שולח ועד השמיטה של הרבנות הראשית הוראות מפורטות כיצד להתנהג למעשה.

הספר גופו כולל תשעה פרקים. הטקסט העיקרי הוא של הרמב"ם, הלכות שמיטה. אלא שלכל הלכה והלכה יש תוספת מרובה על העיקר. תוספת דעות ותוספת דינים. ויש שבאים בשילוב: הדעות והדינים. כלומר: דין חדש שלא הוזכר ברמב"ם, יש חילוקי דעות. הרי בהלכה הראשונה שלפרק הראשון: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ... בשנה שביעית" וכו'. ובכן: נכרי שעובד בשדה של ישראל, על ידי שישראל משכיר לו שדהו בשביעית והוא, הנכרי, אמנם עובד לצורך עצמו, אבל השדה בעצם היא של ישראל, מה דינו מן התורה? והשאלה היא עקרונית: מה היא המצוה, על הארץ או על האדם? ודאי, שאין שייך לומר שהארץ מצווה לשבות; ודאי, שהישראל הוא המצווה. אבל השאלה היא, מה מצותו: אם הוא מצווה על כך שהארץ שלו תשבות בכלל, ואם כן אסור להשכיר שדהו לנכרי שיעבוד בה בשביעית, או שהוא מצווה רק שהארץ תשבות מעבודת ישראל, היינו שהוא לא יעבוד את שדהו בשביעית, אבל כל זמן שאין הישראל בעצמו עובד אינו מבטל שביתת הארץ במה שהנכרי עובד.

יש בדבר מחלוקת של אחרונים, והרב מביא את שתי הדעות, עם הסברת טעמיהם וציוני מקורותיהם. ומעניין: בקונטרס אחרון האריך הרב הרבה להוכיח בכמה ראיות כדעה השניה, אבל בגוף הספר הוא אובייקטיבי. מביא שתי הדעות מבלי שום הכרעה מצדו.

כיוצא בדבר אנו רואים האובייקטיביות שלו בהלכה אחרת (פ"ד, הכ"ה). כבר ראינו דעתו כרוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה מדרבנן. אבל בפנים הספר מביא כל הדעות, עם עיקרי טעמיהם - ולא הכריע. אבל אין אובייקטיביותו מגיעה אלא במקום שיש מחלוקת מפורשת, מראשונים או מאחרונים. מקום שהוא, הרב, מחדש מדעתו הלכה, אינו נמנע מלהביאה בפנים, ובציוני מראי המקומות: "ד"ע (דעת עצמו), על פי..." ובקונטרס אחרון הוא מבסס את חידושו.

כך, למשל, הוא מחדש, שהדין שכתב הרמב"ם: "אין נוטעים בשביעית אפילו אילן סרק" (פ"א, ה"ה), הרי זה אפילו אם איננו מתכוין לגידול העצים כי אם לעשות סייג לכרמו, לגינתו ולשדהו וכיוצא בזה. היה מקום לומר שלסייג מותר, שכן בתוספתא מפורש: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מותר לאדם ליטע אילן סרק כדי לעשות סייג (פ"ג, הי"א). אבל הרב מוכיח בקונטרס אחרון שרשב"ג הוא שסובר כן, אבל חכמים חולקים ואוסרים אף בסייג. אף הוא מפרש את עצם דברי רשב"ג "כדי לעשות סייג". אין זו הגבלה בההיתר, אלא רבותא. הרי אסור לעשות בשביעית גדר בינו לבין שדה של חברו, ונמצא שיש כאן משום שני איסורים: נטיעת אילן ועשית גדר, ובכל זאת רשב"ג מתיר, כיון שאינו בונה בפועל גדר, אלא שעל ידי נטיעה נתגדל אחר כך מאליו ונגדר הגדר.
דינים מחודשים של הרב אנו מוצאים אף בקונטרס אחרון בלבד, מבלי שהביאם בפנים. מהם להיתר ומהם לאיסור.

הרי חידוש היתר: הזמירה הנהוגה אצלנו, שכורתים את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, אינה הזמירה האסורה מן התורה ('וכרמך לא תזמור'). הזמירה שבתורה היא חתיכת חלקים מהזמורות, ראשי הענפים ומטרתה להרבות הפירות בענפים הנשארים, וזו של עכשיו, קציצת כל הענפים, מטרתה להאריך את קיום האילן על ידי הסרת הענפים שיונקים את ליחותו. וכיון שבשביעית אין האיסור דאורייתא אלא על מה שנאמר מפורש בתורה, כמו שאמרו בריש מועד קטן, הרי זמירה זו של היום אינה אלא בכלל תולדות, האסורים רק מדרבנן. באריכות רב מבסס הרב את חידושו זה. לא כולם מודים להרב בזה, ולא כאן המקום לישא וליתן בדבר, אבל דבריו וראיותיו ראויים להישמע ומתקבלים על הדעת.

והרי חידוש איסור: הלכה פסוקה היא שמותר להשקות בית השלחין בשביעית, היינו שדה ירקות הדורשים השקאה.
והרב מחדש: כל השקאת ירקות וזרעים אינה מותרת אלא לצורך מוצאי שביעית, כגון שאם לא ישקוה תהיה הקרקע מקולקלת גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית, וכן השקאת דשאים ושושנים אינה מותרת אלא גם יתקיימו גם בשנה שאחר שביעית, אבל כל השקאה שהיא לצורך מה שיוצא בשביעית עצמה אסורה, שהרי התורה הפקירה אותם ואין מקום להתיר עבודה בשביל שלא יפסדו. חידוש גדול הוא זה, מה שלכאורה מנגד לסתימה כל הפוסקים שלא כתבו הגבלה זו. יסודו של הרב מלשון רש"י במועד-קטן: "אין משקין בשביעית כדי שיצאו בשביעית", והרב רי"מ טוקצינסקי ז"ל בספרו ("ספר השמיטה") כתב לדחות ראיה זו, וחולק אף על עיקר האיסור, ולא כאן המקום.
לא הרי סגנונו של הרב ב"שבת הארץ" וכן בכל ספריו שבהלכה, כהרי סגנונו במחשבה. בדברי מחשבה של הרב כשם שהמעיין צריך להתאמץ ולהתעמק בתוכנם הנשגב של הדברים, כך הוא צריך "לקמוט את המצח" בשביל לתפוס את צורת ההבעה, שפתו וסגנונו המיוחד שסיגל לו הרב. סגנון ספרותי נהדר ועז הביטוי - ולא קל ההבנה. בהלכה סגנונו בהיר ושוטף. ריכוז המחשבה של המעיין זקוק בשביל הבנת התוכן, אבל אופן ההרצאה נוח ומוסבר יפה יפה.

הספר "שבת הארץ" הוא פנינה יקרה בספרות ההלכה בכלל ובספרות השמיטה בייחוד.

ויהי רצון שנזכה לקיום היעוד שחזה הרב בהקדמתו, אשר "שינון ההלכות (של שביעית) יחקוק בלבביות את חיובם בלב, ומשמיטה לשמיטה יתוספו רבים, אשר בעוז ד' בלבבם ירחיבו את גבול המצוה בכל הרחבתה ופרטיה... ויוסיפו את היכולת לקיומה הגמור והמשוכלל".