|
תוכן המאמר: א. חורג ואח גדול ב. כיבודם של קרובים אחרים ג. המקור לחיוב כיבודו של חמיו ד. הטעם לחיוב הכבוד תקציר: המקורות לחיוב האדם לכבד את קרובי משפחתו: אב ואם חורגים, אח גדול ואב אשתו. מילות מפתח: כבוד חמיו; כבוד אב ואם חורגים. |
|
בפתיחה להלכות כיבוד אב ואם, בהלכות ממרים (א,א) כתב הרמב"ם: "כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה". הדגשה כזו אינה חוזרת במשנה תורה לרמב"ם. יתכן, שהרמב"ם קבע זאת לפי מה שהוא עצמו מדגיש בהמשך: "שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו" וכפי שנאמר בירושלמי: "גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבוד המקום". אך יתכן, שניתן לראות בהרחבת המצווה המחייבת לכבד אנשים נוספים, את היותה של המצווה גדולה מבחינת היקף קיומה. א. חורג ואח גדול באותו הקשר מביאה הגמרא שהחיוב מדאורייתא לכבד את אשת אביו נלמד מייתור המילה "ואת אמך", כשם שמ"את אביך" לומדים על החיוב לכבד את בעל אמו. מהו"ו הנוספת ("ואת אמך") נדרש שחייבים לכבד גם את האח הגדול. וכך פסק הרמב"ם להלכה (הל' ממרים ו,טו): |
"חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים, שזה בכלל כיבוד אביו. וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתתה אינו חייב. ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו".
|
|
ב. כיבודם של קרובים אחרים אולם הב"ח דייק מלשון הטור אחרת: "שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים בקימה והידור וכיוצא בו." מסתבר, אף על פי שחמיו אינו זקן או חכם. ג. המקור לחיוב כיבודו של חמיו |
"ר' יהודה אמר: אבי ראה גם ראה - אבי ראה אמר לשאול, גם ראה אמר לאבנר. ורבנן אמרי: אבי ראה אמר לאבנר, גם ראה אמר לשאול."
|
|
לשון המדרש "כבכבוד אביו" מוכיחה את דעת בית-יוסף, שהכבוד שחייב אדם כלפי חמיו הוא ככבוד שהוא חייב כלפי אביו, ודלא כב"ח. אבל אפשר שדעת הב"ח היא כדעת ר' יהודה ורבנן, שפניית דוד הייתה אל שאול ואל אבנר בשווה, וכיוון שמסתבר שכלפי אבנר אין דוד חייב ביותר ממה שחייב אדם כלפי תלמיד-חכם, הרי שכך גם כלפי שאול שהיה חמיו. מקור נוסף לחיוב לכבד את חמיו נמצא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק פרשה א'), שם מבואר ש"וישתחו וישק לו" שנאמר בשמות יח,ז מכוון אל משה שהשתחווה לחמיו ונשק לו. ומסיים בעל המכילתא: "מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו". לשון דומה במכילתא דרשב"י מח,ה-ט): "מלמד שהיה נוהג בו כבוד ככבוד אביו"; ובילקוט שמעוני: "מכאן אמרו שיהא אדם נוהג בכבוד חמיו". מדוע העדיף בעל הטור את הדרשה מהנביאים, ממעשהו של דוד, ולא את הדרשה מהתורה, שיתרונה הוא גם בכך שהיא מובאת במדרש הלכה, ולא במדרש אגדה (שוחר טוב)? מה עוד, שכאמור במדרש שוחר-טוב נתונים הדברים במחלוקת, בעוד שבמכילתא הם מפורשים וחד-משמעיים. נראה שהמקור שבמדרש שוחר-טוב עדיף מכיוון שבו מפורש גם איזה כבוד חייב אדם לתת - לא ככבוד תלמיד חכם וזקן גרידא, אלא "ככבוד אביו". לפי זה בחירת בעל הטור במקור זה דווקא, ולא במובא במכילתא מוכיח דלא כהב"ח, שהכבוד חייב להיות כלפי חמיו כמו כלפי אביו. ד. הטעם לחיוב הכבוד |
"בת קמה באמה כלה בחמותה" - "הרי עיניך הרואות שהשווה עוון בת קמה באמה לכלה בחמותה".
|
|
לשון בעל ספר חרדים מוכיחה שהטעם לחיוב הכבוד הוא השכנת שלום בין איש לאשתו, שאם לא יכבד הבעל את הורי אשתו, נמצא שאינם כחד גופא, וכלפי מצב זה מזהיר הנביא, שסיום הפסוק שצוין לעיל הוא: "אויבי איש - אנשי ביתו". לכאורה לפי טעם זה, שוב לא שייך הכיבוד לאחר שאחד מבני הזוג מתאלמן, ובן-זוגו שוב אינו איתו, או לאחר גירושין. בסדר אליהו רבה (פרק כו) כתב: |
"כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף. ללמדך, שאם נשא אשה ואינה מכבדת אביו ואמו לעת זקנתם הרי הוא כאילו נואף כל ימיו".
|
|
לפי זה נתק בין אישה לחמיה ולחמותה הרי הוא כנתק בין האישה לבעלה. בזה לכאורה אין נפקא מינה בין קודם מיתתו של אחד מבני הזוג או לאחר מכן. פסק ההלכה בשו"ע יו"ד רמ,כד הוא, שחייב אדם לכבד את חמיו. |
