|
תוכן המאמר: ספחת השפעה שלילית על ישראל התמעטות השכינה בישראל לעם ישראל קשה לקלטם מזכירים עונותיהם של ישראל השלכות על יחסי אומות העולם לישראל ספחת - חלק מן הגוף משמעות דבריו של ר' חלבו תקציר: מהלך של גרות שהוא מהלך גורלי ומשמעותי בחיי האדם טבעי הדבר שיגרור אחריו קשיים למתגייר ולסביבתו. דעת חז"ל חלוקה בדבר גיורם של נכרים, והכנסתם לכלל ישראל, יש הרואים בהם כמו הספחת בגופו של אדם, שהיא מכאיבה וטפילה אליו ולכן יש להימנע מלקבלם. ויש הרואים בכך אתגר עם הקשיים הכרוכים בכך, וקוראים לאדם לא לדחות את הגרים ולקיים את המצוות הכתובות בתורה בהקשר לכך. מילות מפתח: גיור, קשים גרים לישראל כספחת. |
|
במספר מקומות במקורות חז"ל [בבלי - יבמות מז,ב, קט,ב, קידושין ע,ב, נדה יג,ב. זהר - בראשית רטו,ב, שמות קצב,א] נמצאת דרשת ר' חלבו על הפסוק (ישעיה יד,א) '... ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', אשר מכאן הסיק: 'קשים גרים לישראל כספחת'. לכאורה יש למאמר זה מסר ברור, שהוא, יש להימנע מלקבל גרים. -האם אכן זהו באמת המסר? -ובאמת מי מאלץ אותנו לקבל גרים שיש צורך לבא ולציין כי הגרים קשים ויש להימנע מלקבלם? נבחן את מאמרו של ר' חלבו. -מהי 'ספחת'? -ומהי משמעות הדימוי וההשוואה בין קשים גרים ובין 'ספחת?' -כיצד ובמה הגרים הם כספחת? -איזו היא המסקנה ההלכתית - מעשית ממאמר זה? -האם מאמר זה בא ללמדנו שיש להימנע מלקבל גרים, או לפחות להשתדל להאיט את קבלתם, או הוא בא ללמדנו שכאשר נקבל גרים עלינו להיות מודעים שקבלת הגר היא מקור לקשיים ויש להערך כהלכה להתמודד עם אותם קשיים? ספחת |
'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת...' (ויקרא יג,ב).
שאת, ספחת ובהרת שמות נגעים הם ולבנות הם זו מזו (רש"י). חולי שיתחבר (שיסתפח) אל מקום אחד (ר"א אבן עזרא). |
| הספחת היא טפלה לשאת או טפלה לבהרת - תולדה לשאת וגם יש תולדה לבהרת להצטרף עמה כדכתיב: (שמואל א בזלג), |
'... ספחני נא אל אחת הכוהנות לאכול פת לחם' (רשב"ם).
|
|
ומפירושו של הכתב והקבלה: |
שרש ספח הונח לראשונה פירוש על דבקות הטפל עם העיקר ובאופן שהטפל פחות וגרוע מן העיקר במעלה ובמדרגה...'ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב' - בשעה שישובו ישראל אל אדמתם יתלווה הגר עימהם בכוונה שיהיה חשוב כמוהם, ולא תצא כוונתם אל הפועל כי לא יהיו רק נספחים כי יתנחלום ישראל כמבואר בפסוק שאחריו, 'ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת ד' לעבדים ולשפחות והיו שבים לשביהם ורדו בנוגשיהם' (ישעיה יד,ב). .. ומזה שם ספיח, 'את ספיח קצירך לא תקצר' (ויקרא כה,ה), והיא תבואה העולה בשנה שניה מן הקציר של שנה שעברה דבוק עם קציר העבר וטפל לו. ומזה שם 'ספחת', והיא מין לבנונית שכשהיא כסיד ההיכל יש לה יחוס ודבקות עם לובן הבהרת אבל גרוע ממנה, וכשהיא לבנה כקרום ביצה יש לה דבקות עם לבנינות השאת אבל גרוע ממנה...
|
|
|
שאת - בליטה רמה, ספחת - מלשון ספח - שפך, מציינת כנראה, את הנגע כעירוי מתוך הבשר והעור (הרב דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא).
אולי הכוונה לאבעבועה הנספחת, הדבקה, אל העור (א.ש.הרטום). |
|
בתחום המוסר והמידות למד רב אשי (בבלי סוטה ה ב) מסמיכותה של השאת לספחת, |
'כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר: 'ולשאת ולספחת ולבהרת '(ויקרא יד,נו), ואין שאת אלא לשון גבוה, שנאמר: 'ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות' (ישעיה ב,יד), ואין ספחת אלא טפילה שנאמר: '... ספחני נא אל אחת הכוהנות לאכול פת לחם' (שמואל א ב,לו).
|
ההתנשאות מביאה את האדם להיות נספח וטפל, שוב אין הוא חשוב בעצמו אלא נטפל באחרים (רש"י שם).
|
|
נמצאנו למדים, כי הספחת היא נגע הטפילה לאדם, היא דבר נחות שאינו עיקרי ואינו חשוב. אבעבועה זו מכבידה על האדם ואינה רצויה לו. ומה עשה הגר שנדמה אותו לספחת ונציין שהוא קשה עלינו כפי שקשה עלינו הספחת, ונשאלת השאלה מדוע? כמה וכמה תשובות ניתנו לכך. השפעה שלילית על ישראל |
'שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם, או סומכין עליהם באיסור והיתר'.
|
| ובלשון אחרת כתב אותם דברים במסכת קידושין: |
'שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מעשיהם.
|
|
מעשיהם הראשונים - הם ספחת, הם מעשים נוכריים ליהדות. אם כן מה הועלנו בקליטתם בינינו? במקום שהם ישתנו להיות כמונו וילכו באורחותיה של היהדות כפי שהגר צריך לעשות, אנשים מתוכנו לומדים ממעשיהם ומאזינים להדרכתם וסרים בגללם מן הדרך הנכונה. מי שאינו זהיר במצוות אוחז במעשיו הקודמים. והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מעשיהם. ובדומה לכך כותב גם הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג,יט): |
"ומפני זה אמרו חכמים: קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובם חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה ארע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה, וכן רב הניסיונות - האספסוף חיו בהם תחילה."
|
|
הם ממשיכים לשאת עמם את אורחות חייהם מתקופת היותם נוכריים והספחת הזאת מהווה מקור להכשלה לחברה היהודית. אך בשונה מרש"י מדגיש הרמב"ם כי מדובר בגרים שסיבת גירותם היא אינה להסתופף תחת כנפי השכינה, אלא סיבה צדדית, והיא הגורם לדרכם השלילית. מכאן שגרי אמת, שהם מועטים, אינם ספחת כי אינם נגועים בנגע הזה. ומשום כך מדגיש המאירי בחיבורו ליבמות (בית הבחירה פרק יג ע' 405). |
'לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים אלא אם כן אחר בחינה גדולה על דרך שהתבאר במסכתא זו, שמא מתוך איזו; (סיבה) הם מתגיירים ואין כוונתם נקייה מכל וכל, וכשנתגיירו ופרחה סיבתם הם מקילין בדקדוקי המצוות, וישראלים למדין מהם, והוא שאמרו: קשים גרים לישראל כספחת.'
|
|
העובדה שאינם זהירים במצוות נובעת בין היתר מן המציאות האובייקטיבית שהם אינם בקיאים בדקדוקי המצוות, |
'לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות, וישראל למדין ממעשיהם.' (תוספות יבמות מזיב).
|
|
רש"י מציין את העובדה בלבד. ואילו התוספות מציינים את הסיבה מדוע אינם זהירים במצוות. וזה אולי שונה מעט מדברי הרמב"ם. לדעתו, הם נושאים את אורחות חייהם הנוכריות כי גירותם לקויה, ואילו לדעת התוספות, יתכן שהם עדיין ממשיכים בדרכם הקודמת כי בגלל היותם חדשים באומה זו הם עדיין לא הספיקו להיות בקיאים באורחותיה. התמעטות השכינה בישראל |
'לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל.'
|
|
ובדומה לכך כתב גם ריה"ל: |
'אמנם כן! כל מי שנלווה עלינו מן האומות כיחיד יבואהו מן הטוב אשר ייטיב עמנו האלוה, אבל שווה לא ישווה אלינו. כי אילו היה חיוב התורה מצד מה שהאלוה ברא את כולנו, היו שווים בה כל בני אדם, כלבן כשחור, כי כולם ברואיו יתברך, אולם חיוב התורה עלינו הוא מצד מה שהוציאנו האלוה ממצרים ומצד היות לו התחברות עמנו, בהיותנו סגולת בני אדם' (ספר הכוזרי מאמר ראשון כז).
|
|
הגר איננו שווה לנו משפחתו הקודמת ממנה מוצאו, אינה משפחה יהודית, ומשום כך אין לו שורשים, ולכן אינו מיוחס. וביתר פירוט הוא כותב; |
'... כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה, ואלו הגרים - תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים, אך לא לנביאים' (שם קטו).
|
|
אך הרא"ש בתוספותיו אינו מסכים לפירוש התוספות. |
'... יש מפרשים משום דגורמין לשכינה שמסתלקת מישראל על ידי שהגרים מעורבים בהם ואין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות. ולא נהירא, דגרים ראויים שתשרה עליהם שכינה, כדאמרינן: עובדיה גר אדומי היה' (תוספות הרא"ש קידושין ע"ב). ועובדיה נביא היה.
|
|
לעם ישראל קשה לקלטם |
'לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להיזהר מאונאתן' (שם).
|
|
לפי הפירוש הזה, הגרים קשים, לא משום שהם עצמם קשים אלא הקושי והאתגר הוא שלנו, איך עומדים בכל הדרישות והציוויים שציוותנו התורה כיצד להתייחס ולטפל בגרים, המטלות הן כה רבות ולא תמיד אנו מצליחים לעמד בהן. קבלת גרים הוא לכן אתגר ויש להיערך כהלכה כדי להתמודד אתו. מזכירים עונותיהם של ישראל |
'וה"ר אברהם גר פירש: לפי שהגרין בקיאין במצוות ומדקדקין בהם, קשים הם לישראל כספחת, דמתוך כן הקב"ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו. וכהאי גוונא מצינו גבי הצרפית(מ"א יז) שאמרה: 'מה לי ולך איש האלוקים כי באת אלי להזכיר את עוני'
|
|
- שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עוונה (תוספות קידושין עא,א).
גם קושי זה לא בהכרח צריך להוביל אותנו להתרחק מן הגיור, אלא אולי אדרבה עלינו להתעודד ולגייר, על מנת שהגרים ישמשו לנו כזרז לשיפור דרכנו. התוספות חששו מפני הזכרת עוונות. ב'תוספות ישנים' (יבמות שם) הדגישו את העונש, |
"עוד יש מפרשים, לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם כשמטיבים מעשיהם ואומר כי הוא רואה שאין אנו נזהרים במצוות כמותם אע"פ שאינם מזרע כשר כמונו".
|
|
וכמותם הר"י עמדין בחידושיו למסכת יבמות (מז,ב), |
'וי"ל עוד טעם חמישי שקשים לישראל לפי שמחמירים יותר מישראל בדקדוקי מצוות, שכך אמרו: ברכות מז,ב) אף בכותים במצוות שהחזיקו מדקדקים בהם יותר מישראל וגורמים עונש לישראל.'
|
|
השלכות על יחסי אומות העולם לישראל |
'... אבל כשאנו רואין שהן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלן כמו שקבל יהושע רחב הזונה ונעמי קיבלה רות המואביה, ומ"מ נראה דכל זאת איירי בזמן שהיה ישראל שרויים על ארצם אפילו אחר החורבן שהיו דוויים ונשתעבדו למלך רומי מ"מ היו שרים בארצם והרשות היו נתון להם כל מי שיבוא בארצם להתגייר שיכלו לקבל, אבל עכשיו שאנו בארץ לא לנו וכעבדים תחת יד אדוניהם אם יבוא אחד מישראל לקבלו הרי הוא מורד במלכות ומתחייב בנפשו וקשה לו כספחת, וע"כ אני מזהיר ואומר כל מי שמשותף לקבלה זו האידנא במקום שהמלכות מקפדת שדמו בראשו בין המתעסק עמו בגירות שלו בין היודע ממנו. והלוואי שתהא תקומה ומצב לזרע ישראל בין האומות כל ימי משך גלויותינו ולא יתרבה עלינו איש זר שלא מאמונתנו, וראוי לחוש מאד מאד.'
|
|
קבלת הגר יכולה להזיק לחברה היהודית כספחת ואז יש להימנע מלגיירו. וזאת למרות שהמעמד לגרות עומד בכל אמות המידה הראויות להתקבל כגר. ספחת - חלק מן הגוף |
'וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו ' (ויקרא יט,לג). 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ד' אלקיכם' (שם לד).
'...דבאמת קשים גרים לישראל כספחת, כדאיתא בקידושין פ"ד, והיה עולה על הדעת לשנוא אותו ולדחהו, משום הכי הזהירה רחמנא דאחר שנעשה ישראל, הרי הוא כגופו בכלל נפש אחת. והרי מי שיש לו ספחת בבשרו אע"ג שהיא שנואה לו מכל מקום לא יוכל לשלט בעצמו ולתלשו, אלא סובל ממנה ושומרה מכל נזק, כך, אע"ג שהגר הוא כספחת, מכל מקום כבר הוא כגופו ואי אפשר להרחיק עצמו ממנו.' |
|
לדעת הנצי"ב בפירושו, הציווי לאהוב את הגר, ציווי מיוחד בנוסף לציווי שנצטוו כל ישראל, יש לו סיבה. מצווה זו מביאה בחשבון, בסמוי, עובדה עקרונית, כי הגר קשה לישראל כספחת, ולכן היינו חושבים כי מותר לנו לשנוא אותו ולדחות אותו מחברתנו ואפשר להתנכר לו. לכן ציוותה אותנו התורה ציווי מיוחד לאהוב את הגר כדי שמחשבה זו לא תעלה על דעתנו, וחייבים אנו לאהוב אותו כגופנו. ומוסיף הנצי"ב: למרות שהספחת היא נגע בגופו של האדם על אף שהיא שנואה עליו אין האדם כורתה, אלא מטפל בה כראוי. וכן הגר למרות היותו כספחת יש להתייחס אליו כחלק מעצמנו ולטפל בו. העולה מדברי הנצי"ב, הגר קשה לנו כספחת, וזאת מסיבות שונות, ואנו אין לנו אלא להתמודד עם המציאות הזו, זו היא חובתנו. ואכן, סיפוח הוא לא בהכרח שלילי. דווקא מאותו פסוק שממנו הסיק ר' חלבו, כי קשים גרים כספחת, |
'... ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב' -
|
|
למד ר' ברכיה דברים אחרים, כמעט הפוכים. |
'א"ר ברכיה: כנגד מי אמר 'בחוץ לא ילין גר'(איוב לא,לב)?
אלא עתידים גרים להיות כוהנים משרתים בבית המקדש, שנאמר: 'ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', ואין 'ונספחו' אלא כהונה, שנאמר: (ש"א ב' לו) 'ספחני נא אל אחת הכוהנות' שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים לפי שבנותיהן נישאות לכהונה' (שמות רבה יט,ד). |
|
הסיפוח נתפס כאן כהישג, בני הגרים וצאצאיהם יגיעו למעמד גבוה ומבניהם ישמשו ככוהנים. לדעת ר' חלבו, בהצטרפות של הגר נוצרת מעמסה וקושי, ההתקשרות שלו מכבידה על עם ישראל, ואילו לדעת ר' ברכיה, ההצטרפות של הגר הופכת אותו לחלק בלתי נפרד של עם ישראל ער שהוא הופך להיות מן המיוחדים באומה. מעניין שר' ברכיה הוא תלמידו המובהק של ר' חלבו (ראה: אגדת אמוראי ארץ-ישראל - בכר, כרך ג' עמ' 52; אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, ד"ר מרדכי מרגליות ז"ל; נחלת-צבי להרב גדליה פעלדער זצ"ל חלק ראשון ע' רט), ודווקא הוא מלמד אותנו צד אחר של הסתפחות הגר. בעקבות שימוש זה בשורש ס.פ.ח., משתמשים גם ראשונים באותו שרש בבואם לתאר מצב חיובי של הסתפחות גרים לעם ישראל. כה הם דברי הרמב"ן על הפסוק, |
"תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד)
- 'ודרשו רבותינו, שלא אמר 'מורשה בית יעקב' או 'זרע יעקב', ואמר 'קהלת יעקב', לרמז שייקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלווים על ד' לשרתו, "... ונספחו על בית יעקב", ונקראו כלם קהילתו.' |
|
התורה היא נחלתם גם של הנספחים על ד', הם הגרים.
משמעות דבריו של ר' חלבו |
'מאי דכתיב 'רע ירוע כי ערב זר...' (משלי יא,טו), רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים. .. בר' חלבו...' (יבמות קט,ב). אבל ר"י, מבעלי התוספות, סייג קללה זו - 'דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר והלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, בדאמרינן בהגדת חלק. וגם יהושע קבל רחב הזונה ונעמי רות המואביה...' (תוספות שם). "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים"
|
|
רק אם אנו מאיצים בגר להתגייר, ואין הדבר בא מיוזמתו; ורק כאשר הגיור נעשה ללא שהייה מספקת, בחפזה, וממילא היא שטחית ומוטעית. אולם כאשר ממת הגיור באה מן הנכרי והוא מתאמץ להתגייר יש לנו לקבלו. אי אפשר לפרש אחרת את דברי ר' יצחק, שהרי הוא עצמו אומר במדרש (רות רבה בזיז): |
"בחוץ לא ילין גר' (איוב לא,לב) - לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין."
|
|
ההדרכה הנאותה היא, לאזן את יחסנו לנכרי המבקש להתגייר, ובה במידה שאנו חוששים כי כוונותיו אינן כנות, יש לחוש שמא גר צדק הוא שמחובתנו לקרבו ולגיירו. ויכוח בנושא זה קיים, כביכול, בין הקב"ה לבין משה. הדבר מובא במדרש שמות רבה מב ו: |
'לך רד לשחת עמך' - 'העם' אין כתיב כאן אלא 'עמך" במצרים אמרתי ל (שמות ז,ד) 'והוצאתי את צבאותיי את עמי', אמרתי לך; שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים, והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב - 'אלה אלוהינו' אין כתיב כאן אלא (שם לב, ד) 'אלה אלוהיך ישראל', שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל: 'אלה אלוהיך', לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה: 'לך רד כי שחת עמך'.
|
|
משה אומר לריבונו של עולם: "לעולם מקבלים השבים", ולכן אני אגייר את הערב-רב שעלה אתנו ממצרים, ואילו הקב"ה אומר לו לא לעשות זאת, כי הוא יודע מה הם עתידים לעשות. ולמרות זאת משה מגיירם והקב"ה מסכים אתו. שיחה מאד מוזרה ובלתי מובנת. לא יעלה על הדעת כי משה יעשה בניגוד להוראותיו של הקב"ה ויגייר מי שריבונו של עולם יאמר לו שלא לגייר. אלא לימוד חשוב בא ללמדנו הדו-שיח בין הקב"ה לבין משה. מעשה הגיור עומד בשיקול גדול, מצד אחר, יש להיזהר מאד מלקבל גרים אלא 'אם כן אחר בחינה גדולה' (לשון המאירי הנ"ל), והראיה, הנזקים שגרמו הערב רב. ומצד שני, מוטלת עלינו חובה לקבל גרים שמגמתם כנה והם רוצים להיכנס תחת כנפי השכינה, כי לעולם מקבלים את השבים. משה רואה את הדברים בראיה של בשר ודם ומלמעלה רואים זאת בראיית שמים, והוא על פי ראייתו מחליט לגיירם. המסר של חז"ל במדרש מצביע על כך שכל הכרעה היא קשה גם ההחלטה לגייר וגם ההחלטה להימנע מלגייר. וצריך להיזהר מלהחמיר בצד אחד ולהקל בצד האחר, שלא יהא חומרו קולו. משה ובית-דינו, שהחליטו לגיירם על פי שיקולם התורני, הם גם קבלו על עצמם להתמודד עם מציאותם בתוך עם ישראל (וכדברי הנצי"ב בהעמק דבר). ולפני שנסכם את עיוננו יש עניין מיוחד להציג גם את דברי הסמ"ג (לאוין הלכות איסורי ביאה מ' עמוד ב' קטז), המובאים סמוך, בהמשך ובסיכום להצגת פירושים שונים לדברי ר' חלבו. הגרים לא רק שאינם קשים כספחת, אלא, הם מעוררים התפעלות רבה. |
'...ואני ראיתי במדרש, אמר ריש לקיש: גדולים גרים בזמן הזה מישראל בעמידתן על הר סיני, שהם ראו הקולות והלפידים והנפלאות הגדולות ושמעו קול אלוקים חיים מדבר, והגרים לא ראו מדבר זה כלל ובאים בצר ובמצוק להסתופף בצל כנפי שכינה.' כלל ובאים בצר ובמצוק להסתופף בצל כנפי שכינה.'
|
|
העולה מדברינו, כי גיורם של נכרים, אשר אינם ראויים למעשה הגיור והכנסתם לכלל ישראל, אינם אלא כמו הספחת בגופו של אדם, שהיא מכאיבה וטפילה אליו ולכן יש להימנע מלקבלם. וזוהי המשמעות הראשונית והמיידית של דברי ר' חלבו, וכך אכן מתבארות ארבע הסוגיות בתלמוד, אשר בהקשרן מובא מאמרו. וכר גם מפרשים רש"י, הרמב"ם והמאירי את מאמרו. ואמנם מאמרו של ר' חלבו סובל ומתייחס לצדדים אחרים נוספים של מוסד הגרות. מהלך של גרות שהוא מהלך גורלי ומשמעותי בחיי האדם טבעי הדבר שיגרור אחריו קשיים למתגייר ולסביבתו. ולצדדים אלו של הגרות ואת הקשיים המלווים אותם, גם אותם מציין ר' חלבו כקשים והם משמשים אתגר לאדם, הנקרא לא לדחותם אלא להתמודד אתם. לגייר ולהתמודד ולא לדחות ולברוח מהחובה המוטלת עלינו. |
