|
תוכן המאמר: א. גערת יעקב בבניו בברכתו שבאחרית ימיו ב. לכאורה מעשה שכם מסתיים בצדקתה של דרך האחים ג. שכם - מקום מאבקן של האומות בייחודו של עם ישראל ד. ייחודו של עם ישראל רק מתוך טהרתו ה. לכל מלחמה יש צידוק רק במוסריותם של הלוחמים ו. חלקם של שמעון ולוי בפרשת מכירתו של יוסף ז. יוסף הוא התיקון לשמעון ולוי ח. סיכום תקציר: מאבקם של שמעון ולוי באנשי שכם הינו מאבק על ייחודו ולאומיותו של עם ישראל. מילות מפתח: שמעון ולוי, שכם |
|
א. גערת יעקב בבניו בברכתו שבאחרית ימיו |
"כי באפם הרגו איש - זה שכם; וברצונם עקרו שור - זה יוסף" (בראשית רבא צח,ה)
|
|
האמנם גם בסיפור המקורי של מעשה שכם, בפרשת וישלח, נידונו מעשיהם של שמעון ולוי בשלילה? על מה יצא כעסו של יעקב על שמעון ולוי? מדוע חמור מעשה זה כ"כ עד כי ראה יעקב צורך להזכירו גם לפני מותו? יש לציין כי שמותיהם של שמעון ולוי לא נזכרו במפורש במעשה מכירתו של יוסף. אם ראו חז"ל קשר בין שני המעשים, מהו קשר זה? ברור שמבטם של שמעון ולוי על אותו מעשה עצמו, שונה מזה של יעקב. יש מקום לברר, כיצד השפיע על הדבר מקומו של יעקב במהלך ההיסטוריה, כמסיים תקופת האבות, ומקומם של שמעון ולוי, כמתחילים את תקופת הבנים - בית ישראל. ב. לכאורה מעשה שכם מסתיים בצדקתה של דרך האחים לכאורה, לא רק אנו מסכימים עם שמעון ולוי, אלא גם המקרא, שנותן להם את זכות "המלה האחרונה". סיומה של פרשה בתמיהה, כמו לפנינו ("הכזונה יעשה את אחותנו?!") מזכיר את סופו של ספר יונה ("ואני לא אחוס...?!") ולכאורה איננו מותיר מקום לספיקות באשר לשאלת הצדק, וההכרעה שאכן לא היה מקום לשקולי תועלתיות כאשר מדובר על מעשה נבלה זה. יתר על כן: הרי התורה מעידה מיד שחששו של יעקב לא התקיים - "ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה,ה). אין זאת אלא משום שהצדק היה עם שמעון ולוי, ואף הקב"ה מעיד על כך בהגינו עליהם. מתוך מבט זה הביאו הרבה מן המפרשים, ובראשם הרמב"ם, צידוק הלכתי למעשיהם של שמעון ולוי - |
"וכיצד מצוין הן (בני נח) על הדינין? להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו - יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו" (הל' מלכים ט,יד).
|
|
חוזרת אפוא השאלה על יעקב אבינו: הנה הכל רואים את הצדק שבמעשי שמעון ולוי, ורק יעקב, שבעבר הפגין את בטחונו הגדול בקב"ה הן בחלום הסולם והן במשך כל עשרים שנותיו בבית לבן, עתה אין הוא בוטח בה', ועוד שומר את עברתו עד לאחרית ימיו, בגערו בשני בניו אלה, ורק בהם בלבד. והרי כבר ראה שלא היה מקום לחששו, והייתה חיתת אלקים על יושבי הארץ? ואם כה בוש יעקב במעשה בניו, הכיצד מתפאר הוא לפני יוסף, ואומר: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מח, כב). לפי חז"ל (עי' רש"י במקום ע"פ ב"ר) מדובר בעיר שכם. כיצד יתכן שיעקב איש האמת יקלל את שמעון ולוי על הורגם בחרב את אנשי שכם, ויחד עם זאת יתפאר על לקיחת שכם בחרבו ובקשתו? לתמיהתנו יש להוסיף את תמיהת הרמב"ן (לד,יג) על כעסו של יעקב, שהרי "הדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו עינו, כי לפניו היו, והוא (יעקב] היודע מענם כי במרמה ידברו; אם כך, למה כעס? ועוד, שלא ייתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה." ג. שכם - מקום מאבקן של האומות בייחודו של עם ישראל את זאת פירש המהר"ל: |
"ולא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב 'והיינו לעם אחד'. ומתחילה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבאה ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה. אע"ג דלא עשה רק אחד מהם - כיוון דמכלל העם הוא. . . מותרים ליקח נקמתם מהם. . . וכך הם כל המלחמות" (גור אריה פר' וישלח ד"ה הכתוב אומר).
|
|
דומה שזה היה כל עניינם של אנשי שכם - לבטל את הלאומיות המיוחדת והנבדלת של ישראל; לטעון שאין לעם ישראל ייחוד בטבע בריאתם - בגופם ובנשמתם - אלא הם עם ככל האומות, וממילא אפשר להתחתן בהם - "והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם" (לד,ט). גם ברית המילה לדעתם - אין היא אלא מעשה חיצוני, שכל מי שיעשהו יתחבר לאותו עניין. לדעתם, המילה אינה דבר מהותי המיוחד לישראל, בעוד שלדידנו גוי אעפ"י שמל - נשאר ערל, וכדברי המשנה: "קונם שאני נהנה לערלים - מותר בערלי ישראל, ואסור במולי עובדי כוכבים. שאני נהנה למולים - אסור בערלי ישראל, ומותר במולי עובדי כוכבים" (נדרים לא,ב). כל מעשה האונס לא נעשה אלא כדי לקעקע את התפיסה שבני יעקב אינם יחידים, אלא אומה מיוחדת - בית ישראל. כל מגמתם הייתה לומר שע"י מעשים חיצוניים אפשר שנהיה לעם אחד. ד. ייחודו של עם ישראל רק מתוך טהרתו היישות הציבורית הישראלית צריכה להיות בטהרה הראויה, וצריכה היא לגלות בתוכה את הטהרה המוסרית ולתרום את גילוייה לאנושות כולה. אין היא באה לבקש לעצמה, אלא היא שואפת לתיקון העולם כולו מכל הקלקולים המוסריים והחברתיים שבו. על כן היא צריכה להיות נקיה לחלוטין מכל אינטרס אישי הבא לידי ביטוי בכוחניות, בניצול, ברמיסת הזולת, בזלזול בו או בפגיעה בחייו. אברהם אבינו הוא אבי האומה, אך יחד עם זאת הוא "אב המון גויים" (ברא' יז,ה). גם יעקב, בעת שהוא בונה את בית-ישראל - את הגרעין שממנו יצמח עם ישראל - הוא מצווה לשמור על "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (ברא' יב,ג). בניינו חייב אמנם להיעשות מתוך היבדלות והתנתקות, אך בלא זלזול ובלא רמיסה, אלא אדרבה מתוך תוספת ברכה. על יעקב, שבבואו סוכותה "ויבן לו בית" (לג,יז), דרש רבי אלעזר: |
" מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלקי יעקב' (ישע' ב,ג)?
- לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שנקרא - בית" (פסחים פח,א). |
|
היינו, יעקב חידש שעם ישראל צריך שיהיה כבית - סגור ומסוגר, שרק מי שהוא מבית יעקב נכנס בו - למען לא ילמדו ממעשיהם של הכנענים. לא עוד מקום פרוץ, כהר וכשדה. אך בית זה, למרות ההיסגרות בו, תכלית ההיבדלות שבו היא להיות אור לגויים, כמאמר הכתוב: "ונהרו אליו כל הגויים ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישע' ב,ב-ג).
כיון שתכליתו של יעקב היא להוסיף ברכה, ולהקרין מתוך ביתו אל החוץ, הרי שהשלב הבא, לאחר בניית ביתו, הוא: "ויחן את פני העיר" (לג,יח) - "חנן את הפנים שבעיר, התחיל לשלח להם דורונות" (ב"ר עט). לפי חז"ל התבטאו הדורונות ב"מטבע תיקן להם; שווקים תיקן להם; מרחצאות תיקן להם" ובבלי, שבת לג,ב). השלמתה ושכלולה של האומה הישראלית בתוך הבית פנימה תכליתה לשכלל את סדרי החברה באנושות כולה, וכפירושו של הראי"ה קוק זצ"ל: |
הגברת המוסר הטוב המתאים אל הצדק העליון והגברת כח התורה הקיבוצית הוא ע"י התמדת היחס שימצא בן אדם לחברו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שעל ידי מה שחבירו נמצא בעולם, וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת - אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדה השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחברתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו, שכל מה שיתרבו בני אדם יותר, יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכוחות, שיוכל כ"א להשתמש ולהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות התורה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם (עין-איה, שבת פיסקה רפה).
|
|
אבל אנשי הארץ לא השכילו להבין זאת. הם לא הבינו שרק בכך שעם ישראל לבדד ישכון, ורק מתוך היבדלות לאומית, יוכלו ישראל להשפיע אור צדק ומוסר. שכם בן חמור אינו מקבל זאת, ובאונסו את דינה הוא מנסה להתחבר אל בית יעקב מתוך טענה שאפשר גם להיות לעם אחד. על פגיעה כזו בקדושת ישראל אי אפשר לוותר. בני יעקב שמעון ולוי יוצאים לנקום את נקמת האומה, נקמת הנבלה שנעשתה בישראל. הם נוהגים בתחבולה שאינה רק טקטיקה מלחמתית - אלא באה ללמד את אנשי שכם ואת אנשי הארץ כולה, שגם אם ימולו עצמם, לעולם ישארו ערלים כשהיו, ואין שום אפשרות להיות לעם אחד עם ישראל. ולכן, "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. . . ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. . . ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" (לד,כה-כו). נראה שעם מעשה זה, ועם האידיאה שעומדת אחריו מסכים גם יעקב. אין הוא מסכים למה שבא אחר "ויצאו", שכן לא בכך נסתיימה המלחמה, אלא היא נמשכה ב"בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טימאו אחותם, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה - לקחו, ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית" (לד,כז-כט). פירוט רב נתנה התורה למעשה הביזה, וזהו ההסבר והסיבה לכעסו הבלתי ניתן לפיוס של יעקב על בניו שמעון ולוי. כל הזכות המוסרית ללחום את נקמת הפגיעה באומה ובקדושתה - היא מכח הטהרה המוסרית ונקיון הכפיים של הבא ללחום. כיצד ייתכן לנקום את נקמת טומאת בית יעקב, ובאותה שעה ממש לשבות את נשות שכם?! הלא בכך מממשים דווקא את תוכניתם של אנשי שכם "ואת בנותינו תקחו לכם"! מי שאין לו טהרה מוסרית, מי שאין לו נקיון כפיים, מי ששם מעייניו בשעת מלחמה -אל השלל, אל הממון, אל הנשים והטף - אין לו שום זכות מוסרית להרוג את האוייב שפגע בקדושת האומה. ה. לכל מלחמה יש צידוק רק במוסריותם של הלוחמים משום כך הקפידה התורה על טהרתם של היוצאים לקרב וציוותה: "כי תצא מחנה על אויבך, ונשמרתם מכל רע" (דברים כג,י). בכל יום יש להישמר מכל דבר רע, אך ביותר יש להיזהר בשעת מלחמה, כשבא אדם ליטול חיים של מישהו אחר, וזאת בשם הצדק והמוסר -אז נדרשת ממנו שלמות מוסרית וטהרת יתר. משום כך טוען יעקב אל שמעון ואל לוי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" (לד,ל) - "צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה" (רש"י, עפ"י ב"ר). לא על מעשה הנקמה עצמו כעס יעקב - שהרי על דעתו עשו את הדבר - אלא רק העכירות, חוסר הנקיון והטהרה, הם שעמדו ביסוד כעסו של יעקב: "כלי חמס מכרותיהם". זוהי משמעותו של החשש "ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי". לא פחד יש כאן אלא הבנה שכל נצחונם של ישראל, כל זכותם בארץ הוא מתוך טהרתם המוסרית; וכשאין טהרה ויש עכירות - אין זכות והצדקה לנצחון ולהוצאת יושבי הארץ מביתם. דבר זה מלמד יעקב את בניו מיד עם כניסתם לארץ, "כבית יעקב", ועל כך הוא מזהירם. כשלון דומה היה בכניסתם של בני ישראל לארץ בימי יהושע. גם אז עמדו בפני המשימה להוריש את יושבי הארץ, אך כיון שלא היו טהורים מכל נגיעה אישית, חל עיכוב במילוי המשימה. ביטוי דומה מוצאים אנו שם - "עכר" (דבהי"א ב,ז, כך נקרא שם עכן). אף הוא גילה נטיות אישיות, ובהן הכשיל את ישראל הערבים זה לזה. יהושע דיבר אל עכן באותה הלשון שבה דיבר יעקב אל שמעון ולוי: "ויאמר יהושע, מה עכרתנו - יעכרך ה' ביום הזה" (יהוש' ז,כה). רק לאחר שניקו ישראל את עצמם מכל שמץ טומאה וחוסר נקיון כפיים, ניצחו במלחמה. חיתת אלוקים שהייתה על האומות שלא לרדוף אחרי יעקב וביתו אינה מלמדת שהצדק היה עם שמעון ולוי. אדרבה, הלא חיתת אלוקים זו אינה נזכרת מיד בסוף פרשת שכם, אלא רק אחרי שציווה יעקב על ביתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם" (לה,ג), ופירש רש"י (שם) שהטהרה היא משלל שכם שהיה בדיהם משלל שכם. רק לאחר שטמן יעקב הכל תחת האלה אשר עם שכם, אז "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיתם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה,ה). המחלוקת בין יעקב לבין שמעון ולוי אינה בין ריאליות למוסר, בין בטחון לערכים אחרים, אלא בין מוסר טהור לבין מוסר מזוייף. אי אפשר לטעון "הכזונה יעשה את אחותנו", כאשר שלל שכם, נשיהם וטפם נמצא בידיהם. משום כך יכול יעקב להתברך ולברך "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מח,כט), ומיד אח"כ לגעור: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם" (מט,ה-ו), ואין סתירה בין השניים. לקיחת שכם בחרב ובקשת נעשתה בפועל ע"י שמעון ולוי, אך הכח המוסרי של אותו מעשה, הנותן לו קיום, הוא כוחו של יעקב. כעסו של יעקב על שמעון ולוי ש"באפם הרגו איש", הוא על שלמפרע התברר שלא האמת הניעה אותם אלא רצון פרטי, המתבטא ב"אף" - בכעס. רק יעקב הוא שנתן את התוקף המוסרי למעשה הכיבוש של שכם, ולאחר הטמנת השלל יכול היה לבוא "ויהי חיתת אלוקים". משום כך, ביום היכנסם של ישראל לארץ בימי יהושע הם הולכים עד לשכם (סוטה לו,א) - המקום בו הופיע עם ישראל בפעם הראשונה בארץ בתור לאום. הם הולכים לטקס כתיבת התורה על הר עיבל, ושם קובעים בליבם קודם היכנסם לתהליך של שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, שכבוש הארץ אינו נעשה מתוך אינטרס אישי, מתוך תאוות כבוש, אלא מתוך שליחות לאומית עליונה להיטיב ולגאול את העולם כולו. כח זה יש בנו רק מתוך שמירת התורה כולה, מוסרה ומצוותיה. ו. חלקם של שמעון ולוי בפרשת מכירתו של יוסף מתוך ציונו המדויק של מקום המרעה נראה שלא חישובי כדאיות הם שכיוונו את האחים לשכם, אלא דווקא שיקולים שברוח הם שהינחו את האחים ללכת אל מקום בו הם התגבשו למציאות לאומית בארץ. חברון, שהיא עיר האבות, אינה מקומם, אלא שכם, שהיא עיר הבנים, אלו שכבר אינם מתפקדים כיחידים, אלא כעם וכלאום. במקום זה הם מגלים, שכאשר הלאומיות אינה מזוקקת וטהורה, אלא מונעת בכוחות של רצון אישי ומגמות פרטיות, מובילה להגדלת ולהאדרת האני העצמי, ממילא היא דוחקת את רגלי האחר - לא רק מי שהוא מחוץ לאומה, אלא גם מי שהוא בתוך האומה עצמה. רק כשהאומה כולה נושאת את דבר ה', אזי מוצאת האומה את שלמותה וממלאת את תפקידה להיות לאור גויים. אבל כשהלכו האחים "לרעות את צאן אביהם בשכם", "לא הלכו אלא לרעות את עצמן" (רש"י, ברא' לז,יב) - את טובתם העצמית הלכו לבקש. כשביקש יעקב לחפש את אחיו בשכם, ושלחו מעמק חברון, שלחו "מעצה עמוקה של אותו צדיק היושב בחברון" (רש"י, לז, יד ע"פ בבלי סוטה יא,א) - שהוא אב המון גויים. בשכם ביקש יעקב, וכן יוסף, לחפש את האחווה את החיבור והקישור הפנימי של כל בית ישראל - "את אחי אנכי מבקש" (לז, טז); אך האחים נסעו מזה - "הסיעו עצמן מן האחווה" (רש"י לז, יז). כשלון זה בא לידי ביטוי כשבסופו של דבר הגיע יוסף אל אחיו, "ויאמרו איש אל אחיו" - אלו שמעון ולוי (רש"י לז, ט). כאן גילו הם אותה נטיה עצמית, אותה רעייה וראיה עצמית שהביאה להריגת שכם ונטילת ממונם. משום כך חיבר יעקב בברכותיו את שני המאורעות, כיון ששניהם נובעים מאותה נטייה: "כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור" - זה שכם, זה יוסף". ז. יוסף הוא התיקון לשמעון ולוי משתוקנה האחווה, לא נותר לו אלא לשלוח אל אביו את העגלות - "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו - בפרשת עגלה ערופה" (רש"י ברא' מה,כז עפ"י ב"ר). פרשת עגלה ערופה, בה עסק בהישלחו לשכם גונזת בתוכה את האחריות הקולקטיבית של זקני הדור כלפי כל יחיד מישראל. כשאומרים זקני אותה העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דב' כא, ז) מתכוונים הם שלא הזניחו את הדאגה ליחיד ולא הניחוהו בלא מזונות ולווייה (בבלי, בסוטה מה, ב). רק משהודיע יוסף לאביו שפגם זה תוקן בישראל, רק אז "ותחי רוח יעקב אביהם". ברא' מה, כז). פרשת עגלה ערופה מצוייה בתורה בין הפרשיות המדברות על מצוות המלחמה (דברים כ, א - כא, יד). הזכות להילחם ולקיים את הצו האלוקי "לא תחיה כל נשמה" תלויה בקשר אמיץ באחדות פנימית, בשלום ובשלמות בתוך האומה פנימה, בטהרת המידות ובנקיון כפיים. תלות זו נתגלתה לראשונה בשכם, ועוד קודם שהעמידנו יעקב עליה, כבר בא יוסף ע"י דחיית התוודעותו אל אחיו להעמידנו על הצורך באחווה ובאחריות הקולקטיבית. משום כך ראוייה היא שכם יותר מכל ליוסף - "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". לכן, "את עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה, קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד, לב). ח. סיכום |
