טווח ומטווח – מהקשת ועד לאקדח

יעקב עציון

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשׁת" (בראשית כא טז(

מילה נאה התחדשה בעברית לפני כ-50 שנה, משנתבקשה מילה שתתאר את מלוא טווח הצלילים שיכול אדם או כלי נגינה להפיק (דיאפזון בלעז). המונח המקצועי שהוצע על ידי האקדמיה ללשון העברית היה "מגבול", אך המילה לא התקבלה על לב הדוברים.

המילה שהחלו להשתמש בה המוסיקאים הייתה "מנעד" – צירוף של שתי מילות היחס שבשני קצות הסקאלה, "מן" וִ"עד". מן הצליל הנמוך ביותר ועד הצליל הגבוה ביותר משתרע מנעד הצלילים. עם עבור השנים השימוש במילה לא הצטמצם לגבולות המוסיקה והצליל, וניתן לשמוע פה ושם על "מנעד הרגשות" של אדם מסוים או על "מנעד הצבעים" שמשתמש בו אמן כלשהו.

על כל פנים, המילה מנעד משמשת בעיקר בתחומה המקצועי ובלשון הספרותית והגבוהה. כשרוצה מאן דהוא לתאר את תפרושת המחירים של מוצר מסוים לא יאמר הוא "מנעד המחירים", אלא ישתמש במילה הרווחת יותר "טווח". בדומה, תלמידים בבית הספר היסודי לומדים על "טווח המספרים" בין 1 ל-100, ומכשירי הרדיו קולטים "טווח תדרים" מסוים.

מאימתי משמשת בעברית המילה טווח עצמה? מעניין להיווכח כי גם היא חדשה יחסית בלשוננו. בשנת תרצ"ו (1936), על רקע פעולות ההגנה והתגמול שביצעו אנשי האצ"ל, הוציאו לאור דוד רזיאל ואברהם שטרן ספר הדרכה לירי בשם "האקדח".

על כריכת הספר נכתב שם המחבר "ד. ראש" (ראשי התיבות של שמות המחברים – דוד רזיאל, אברהם שטרן), וכן נכתב שנדפס בדנציג – אף שיצא ממכבשי דפוס "העברי" של יחיאל ורקר בנחלת שבעה שבירושלים. הספר, שלווה בתמונות ובתרשימי הדרכה, נערך על ידי אוריאל שלח, שבחר לו כעבור זמן את שם העת יונתן רטוש.

בספר זה באה לראשונה המילה "טווח" כתרגומה של range האנגלית – המרחק שעובר הכדור במעופו מקנה האקדח אל המטרה. רטוש בחר את המילה בהשראת המונח היחידאי המוזכר בפרשתנו – "כמטחווי קשת" (ואגב, למילה "מִנעד" עצמה הציע רטוש את החלופה "מִסלם")

90 מטרים או 1,000 אמה?
כנראה בהשראת מקצועי העתידי של ישמעאל, מכנה התורה את המרחק שבין הגר לבנה המושלך תחת אחד השיחים בתיאור "כמטחווי קשת". ניתוחה הדקדוקי של המילה "כמטחוי" אינו ברור לאשורו ונחלקו בו חכמי הלשון, אך נראה שהמשמעות ברורה – כמרחק יריית החץ מן הקשת. באיזה מרחק מדובר במושגי ימינו?

במדרש רבה מובאת דרשה המזהה את המרחק האמור כאן עם המרחק המוזכר בספר יהושע לגבי הרווח שבין העם ובין נושאי ארון הברית בעת חציית הירדן – 2,000 אמה. טווח של קילומטר ליריית קשת הוא טווח מופלג ביותר, אך על פי המדרש אין להבין את המילה "כמטחוי" כמכוונת למרחק של ירייה אחת, אלא לירייה כפולה: "אמר ר' יצחק: כמטחוי קשת - שני טווחים בקשת, מיל". שני טווחים הם שתי פעולות ירי, ואכן בקשתות חזקות ואיכותיות יכלו היורים המיומנים להגיע למרחקי ירי של חצי קילומטר, ולפיכך שתי יריות יכלו להגיע למרחק של מיל – המזוהה במקורותינו עם אלפיים אמות (מיל ברומית פירושו אלף, ו-2,000 אמה הם אלף צעדים לערך).

ברם, ירייה ממוצעת בקשת אינה מגיעה לטווחים כאלו, ואמנם במשך הדורות השתמשו בדרך כלל בביטוי "כמטחווי קשת" לתיאור מרחקים קצרים יותר.

כך למשל, באחת הגרסאות של עלילות אלדד הדני, הנוסע המסתורי בן המאה התשיעית למניינם, מספר הוא על נהר הסמבטיון שמעבר לו חונים עשרת השבטים האבודים: "רוחב אותו מקום הנהר מאתיים אמה כמטחווי קשת, והנהר מלא מאבנים גדולות וקטנות וקולן ירעם כרעש גדול ברוח סערה בים, ובלילה יישמע קולו מהלך יום".

נוסע נוסף שהרבה להשתמש במידת אורך זו הוא ר' אשתורי הפרחי, בעל 'כפתור ופרח'. בספרו הוא מציין למשל ששער שושן בחומתו המזרחית של הר הבית מרוחק "כמטחווי קשת" משער הרחמים, וכן שקבר אבנר בן נר שבחברון מרוחק "כמטחווי קשת" ממערת המכפלה. שער שושן שאליו התייחס ר' אשתורי כבר לא גלוי לעינינו, אך קבר אבנר בן נר ידוע מיקומו, ומרחקו ממערת המכפלה הינו כ-90 מטרים – טווח המתאים לתיאור כמטחווי קשת.

על כל פנים, עד חיבור "האקדח" לא השתמשו במילה טווח כשלעצמה – אלא רק בצירוף "כמטחווי קשת" (או בצורות קרובות – טחווי קשת). לאחר שנבחרה המילה "טווח" היא השתגרה בין הדוברים והיורים, ועד מהרה נולד ממנה המטווח – הלא הוא המקום שבו מטווחים היורים את כלי נשקם ומכוונים אותם (חודש בשנת תרצ"ז על ידי איש ההגנה אברהם עקביה, שכתב לימים את "המילון למונחים צבאיים"). בהמשך קיבלה המילה "טווח" את משמעויותיה של range האנגלית, וכך הגענו לטווחי המחירים והתדרים שנזכרו לעיל.

נשק דרוך
ומה עושים החיילים במטווח לפני שהם יורים אל המטרה? דורכים את כלי הנשק. מדוע נקראת טעינת הכדור בשם "דריכה"? אף כאן מוליכות העקבות אל הקשת ואל המקרא. פעולת ההכנה של הקשת לירייה נקראה בשם "דריכה". על מנת לשמור את המיתר מתוח כדבעי היו הלוחמים יוצאים אל הקרב כשמיתרי הקשת אינם מחוברים ומתוחים לגמרי, ואת פעולת המתיחה הסופית היו עושים רק בסמוך לשדה הקרב. נראה כי חיבור המיתר ללולאות הקשת היה נעשה בכוח רב, ובעזרת דריכת רגל על צדה האחד של הקשת. קשת דרוכה היא אפוא קשת שמיתרה מתוח ומוכן לשימוש.

בישעיהו (ה') מתואר צבא האויב הערוך ומוכן למלחמה: "אין עיף ואין כושל בו לא ינום ולא יישן, ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו, אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרֹכות". את המילים "וכל קשתותיו דרוכות" מתרגם יונתן: "וכל קשתתיה מתיחן", היינו מתוחות ומוכנות לשיגור החיצים.

בתהילים מדמה דוד את מעשה הרשעים ליריית קשת, המתוארת לשלביה: "כי הנה הרשעים ידרכון קשת, כוננו חצם על יתר, לירות במו אפל לישרי לב". השימוש בקשת נחלק כאן, כמו שאומרים בצבא, לשלושה חלקים: דריכת הקשת (חיבור המיתר ומתיחתו), כינון החץ (משיכת המיתר והחץ לאחור בעוצמה ובזווית הנכונות), והירייה עצמה. רש"י בתהילים מבאר: "לשון דריכה נופל בקשת, שכשהוא חזק צריך ליתן רגלו עליו כשרוצה לנטותו".

גם כשיצאה הקשת מהתו"ל, כלשון החיילים, המשיכו לקרוא להכנת כלי הנשק לירייה בשם דריכה, וכך עד היום דורכים היורים את נשקם במטווחים, אף שאין הם נוגעים בו כלל ברגליהם.