למה מדליקים נרות בחנוכה?

עמירם דומוביץ

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

למה מדליקים נרות חנוכה? או בלשון חז"ל "מה ראו להדליק נרות?" נציע שלוש תשובות לשאלה זו. אך נציין כבר בפתח דברינו שאין סתירה ביניהן, אלא הן משלימות זו את זו.

התשובה ראשונה היא התשובה הידועה והמפורסמת - נס פך השמן, המוזכר בברייתא במסכת שבת דף כא ע"א:

מאי חנוכה? ... כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

הקשר בין נס פך השמן לבין מצוות הדלקת נרות ברור ופשוט.

תשובה שנייה: חג החנוכה מבטא את השמחה על חידוש העבודה בבית המקדש אחרי שלוש שנים שעבודת הקודש הושבתה, והמקום שימש לבית מקדש לעבודה זרה. חג החנוכה כשמו כן הוא החג שבו נחנך מחדש בית המקדש - חג חנוכת הבית. לאחר שטוהר המקדש החלו שוב העבודות הקבועות היום יומיות במקדש, ועבודות וכלים רבים חזרו לפעול. ניתן לשאול איזו עבודה ריגשה ושימחה יותר מכל את המכבים ואת עם ישראל כשחזרה עטרה ליושנה, איזו עבודה במקדש ואיזה כלי מסמלים ומייצגים יותר מכל את חידוש העבודה במקדש, וממילא איזו עבודה ואיזה כלי יבחרו לדורות לסמל את חידוש העבודה בחג החנוכה? ניתן להציע כמה כלים ועבודות כמועמדים לתפקיד זה. מובן שהארון ברית ה' לא יכול לשמש כסמל מאחר ובימי בית שני לא היה ארון ולכן האפשרויות העיקריות הן:

מזבח העולה - שעליו חידושו את הקרבת הקורבנות,
מזבח הזהב - שעליו חידושו את הקטרת הקטורת,
השולחן - שעליו חידושו את הנחת לחם הפנים,
או אולי המנורה - שבה חידושו את הדלקת הנרות.

במקורות מצאנו שני כלים שהתחרו ביניהם על מירב תשומת הלב עם חידוש העבודה ע"י המכבים. מזבח העולה והמנורה. לפי בעל ספר מכבים א (פרק ד), אין ספק שהכלי המרכזי הוא מזבח העולה:

ונראה חלק מן הפסוקים:

(לז) וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון... (מג) ויראו את מזבח העולה כי חולל... ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון... וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים... (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ... (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

יש לשים לב שבעל ספר מכבים א, מכנה את חג החנוכה בשם "חג חנוכת המזבח".

גם יוסף פלביוס בקדמוניות היהודים (ספר יב) בבואו לתאר את סיפור ניצחון המכבים ואת הסיבה שקבעו את כה בכסלו לחג הוא מדגיש רק את חידוש הקורבנות:

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה...

אמנם בסוף דבריו שם הוא מציין שהחג נקרא "חג האורים" או "חג האש" (תלוי בתרגום) אך הוא אינו מקשר את השם למנורת המקדש, וכך הוא כותב:

ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האורים (חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה.

לעומת מקורות אלו המדגשים את חנוכת המזבח, הרי שמקורות אחרים נותנים את מירב תשומת הלב לחידוש ההדלקה של המנורה - ללא קשר לנס פך השמן. למשל בסכוליון שהוא קובץ מדרשי שנתחבר כהרחבה למגילת תענית, כתוב - לפי נוסח של אחד מכתבי היד (כ'):

ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון שנכנסו בני חשמנואי להיכל, שבעה שיפודים של ברזל בידם וחפום בעץ. והדליקו בהם הנרות.

וכן בסיפא של תפילת "על הניסים" אנו מוצאים רק את המנורה:

וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ (ולא כתוב והקריבו קורבנות על מזבחך או הקטירו קטורת בהיכלך וכד' אלא) וְהִדְלִיקוּ נֵרות בְּחַצְרות קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמונַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהודות וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדול.

נראה שבתחרות על הכלי שמסמל יותר מכל את המקדש ואת חידוש העבודה במקדש, בסופו של יום ניצחה המנורה. המנורה הוטבעה על גבי מטבעות, בפסיפסים של בתי כנסת, הכלי הבולט ביותר בשער טיטוס הוא המנורה, ואילו מזבח העולה במידה מסוימת נשתכח. שאלנו למה מדליקים נרות בחנוכה? אם כנים דברינו הרי שאנו מדליקים נרות, כדי לציין את חידוש העבודה בבית המקדש, בכל שנה בחג החנוכה, אנו משחזרים את חנוכת המקדש ע"י שאנו בבתינו עושים את אחת העבודות שסימלו יותר מכל את חידוש העובדה במקדש והיא הדלקת נרות.

תשובה שלישית: הדלקת נרות או אש בתקופה זו של השנה (סוף חודש דצמבר) כחלק מחג היה מנהג נפוץ אצל עמים רבים. ברומי - חגגו את חג הסאטורנליה (saturnalia), בפרס - דת הזרטוסטרה חגגה את "חג האש הנצחי", היפנים בני דת השינטו חוגגים את "מפנה השמש החורפי", הנוצרים בחג המולד מקשטים את עץ האשוח באורות, וכן מצויים מנהגים דומים אצל, הבבלים, האצטקים הסינים ועוד. ראיה כי גם הגויים חגגו חג אש בימי החנוכה ניתן להביא מההלכה המופיעה בתלמוד הבבלי מסכת שבת (דף כא ע"ב):

תנו רבנן נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו ודיו.

מפרש רש"י :

שעת הסכנה: שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם (ביום חגם) שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם.

כלומר באותו זמן שעם ישראל הדליק את נרות החנוכה הדליקו הפרסים הדליקו נרות בבית עבודה זרה שלהם. החוקרים מסבירים שהסיבה שבעולם העתיק נהגו להדליק אש בתקופה זו של השנה קשורה לתופעת הטבע - שבסוף חודש דצמבר השמש מקדימה לשקוע, הימים הם הימים הקצרים ביותר של השנה והלילות הם הלילות הארוכים ביותר של השנה. ויש פחד ורצון לגרש את החושך.

האם יש קשר בין מנהגי הדלקת האש של הגויים לבין מנהג נרות החנוכה שלנו?

ניתן להציע שתי גישות:

גישה אחת השוללת כל קשר וטוענת, שרק במקרה לעם ישראל ולגויים יש מנהגים דומים - הדלקת נרות בסוף חודש דצמבר - ורק במקרה הם נזדמנו לפונדק אחד לזמן אחד. ואל לנו לנסות ולקשר ביניהם. וכל ניסיון של קישור ביניהם הוא חילול הקודש.

אך נראה שבמקורותינו קיימת גישה שונה, וכך נאמר במסכת עבודה זרה (ח עמ' א):

תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר:
אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים - עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפלה.
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר:
מנהגו של עולם הוא.
הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.
הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

לאור מקור זה ניתן להציע את ההסבר הבא. אכן יש קשר בין המנהג היהודי של הדלקת נרות למנהגי הגויים של הדלקת אש בתקופה זו של השנה. אך כמו מנהגים נוספים המשותפים לנו ולגויים ההבדל הוא במטרה, ביעוד של המנהג. ונזכיר בקצרה שתי דוגמאות אם כי ניתן להציע מספר רב של דוגמאות: דוגמא ראשונה: עבודת האל ע"י הקרבת קורבנות, מנהג שהיה נפוץ הן בעם ישראל והן בקרב גויי הארץ, אלא שהם הקריבו לשם עבודה זרה - ולכן זו עבודה פסולה ותועבה, ואילו אנו הקרבנו לשם ה' ולכן זו עבודה רצויה. דוגמה שנייה: שמות חודשי השנה שלנו תשרי חשון וכו' - הם כידוע שמות חודשים בבליים, וחלקם אף שמות של אלילים פרסיים למשל תמוז הוא שמו של אליל בבלי. אך פעמים שעם ישראל מאמץ מנהגי גויים ו"מגייר" אותם, וכך אלול הופך ל"אני לדודי ודודי לי". בדרך זו אף נציע בעניין נרות החנוכה, יתכן שבזמן קדום - עוד לפי המאורעות של המכבים - עם ישראל נהג להדליק נרות בתקופה זו של השנה כמו שנהגו כל עמי הקדם. אלא על יסוד דברי הגמרא בעבודה זרה נאמר:

הם (הגויים) קבעום לשם עבודת כוכבים ואילו אנחנו קבענו אותן לשם שמים.

הם הדליקו אש כחלק מפולחן של עבודה זרה לרצות את האלים, כדי שהאלים יגרשו את החושך והקור, ואילו אנו הדלקנו נרות לשם שמים כהודאה לקב"ה השולט בכל כוחות הטבע, הקובע את עונות השנה ומאפשר ע"י האש את החיים על פני האדמה. גם כשחשוך וקר. לימים בעקבות ניצחון המכבים שאירע בחודש כסלו, התווספו שני טעמים חדשים להדלקת הנרות, "נס פך השמן" ו"חידוש העבודה" המיוצגים אף הם ע"י הדלקת נרות.

אחת הסוגיות שמרבים לעסוק בה מידי שנה בחג החנוכה היא שאלת הזהות היהודית. חג החנוכה מסמל יותר מכל את המלחמה בהתייוונות, את המלחמה נגד אימוץ תרבות אחרת - בימינו התרבות המערבית. מהו היחס הנכון לתרבויות אחרות? בדרך כלל הציבור הישראלי נחלק לשני מחנות: מחנה האחד בעד אימוץ וקבלת התרבויות האחרת, מחנה זה מותקף בטענה שהוא מתיוון, מתבולל שמביא ויביא לאיבוד הזהות היהודית וכד'. לעומת זאת המחנה השני דוחה ושולל לחלוטין כל אימוץ של רעיון מתרבויות האחרות או אז מחנה זה מתוקף בטענה שהוא מתנוון, שמרן, צר אופקים, פרימיטיבי וכד'. אם כנים דברינו, מנהג הנרות עצמו של חג החנוכה מתווה את הדרך הראויה, דרך הביניים (שרבים מחכמי ישראל לאורך כל הדורות הלכו בה), לעיתים מותר ואף ראוי לאמץ מנהגים, רעיונות וחוכמות מתרבויות אחרות, אך יש צורך ל"גייר" אותם, להוריד מהם את הפסולת ולקבוע אותם לשם שמים בלבד, אז ורק אז "הנרות הללו קודש הם".