"שנתן המצווה..."

מתוך "סופרים וספרים", הצופה ז' תשרי תשס"ז

איל ורד

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

בית הכנסת אוהל יצחק של ילדותי, צריף קטן היה, כמעט מט לנפול. קירותיו בגוון ירקרק, וכולו דחוס דחוס, מתפללים וכסאות ושטיחים ונברשות. איש הישר בעיניו יעשה, וכל אחד כבודו של בית הכנסת נעשה כפי ראות עיניו, זה הביא שטיח ישן, אחר תקע מאוורר ממעל ראשו, ושלישי החליט לנסות את מכונת הטיח שקנה, וטייח את קירות עזרת נשים, ואף על פי כן, מלא חן היה וכל אחד מרגיש בו שמתפלליו אוהבים אותו והוא אותם.

בליל שבת, בית הכנסת הקטן דחוס היה במתפללים, כל אחד בא, מבוסם ומקושט, והריח שעלה באפי כשנכנסתי לבית הכנסת לקבלת שבת, ריח של עלי הדס, מעורבבים בעלי נענע, ויחד עימם תמהיל של בשמים שונים ומשונים, דמה בעיני לריחו של גן עדן.

ובכותל דרום סמוך לארון הקודש ישב, מכווץ בכיסאו, הרב. זהו הרב חיים שלום שקל עליו השלום, שעליו באתי לספר לכם היום, ועל מעשה שהיה לי איתו. הרב שקל, איש חינוך היה, והקים כמה וכמה בתי ספר במרקש ובצרפת, ואז עלה לכאן, פה, היה מפקח של משרד החינוך והמשיך לחנך ילדי ישראל. בעל ייסורים היה. כליותיו לא נשמעו לו, והיה נאלץ להתחבר לאותה מכונה שמנקה דמו של אדם ומזככת אותו בייסוריה. מאותן שעות רבות שעשה במחיצתה, הוציא הרב שקל חוברת שירים להשי"ת וקרא שמה "הודו לו".

הרב שקל תקיף היה ולא נשא פניו לאיש וידע להוכיח את אנשי קהילתו בשבט פיו, וכולם נשמעו לו מקטן ועד גדול, ואם היה נדמה לו שדבריו לא נשמעים, היה מכריז כעין חרם, ומדיר רגליו מבית הכנסת, עד שהיו באות כמה וכמה משלחות ומפייסות אותו, ומבטיחות בהן צדק שלא ימרו את דבריו, ורק אז היה חוזר, והכל לשם שמיים.

מעשה בראש השנה אחד שהוציאו ספר תורה אחד והיה פסול, והוציאו את חבירו והיה פסול אף הוא. נעמד הוא עליו השלום מכסאו, אף שכבר היה חלש וחולה, ושאג " שני ספרים פסולים בראש השנה, מה זאת היתה לנו" ועוד הוסיף דברי כיבושין, וכל הקהל עיניהם דמעות, וליבם רוגש. אמרו- לא היתה תפילת ראש השנה כזו מעולם בבית הכנסת אוהל יצחק.

ואף על פי שתקיף היה, את הילדים היה מחבב, ואף אני בכללם. חביבות שלו, לא חביבות של מתן סוכריות ופרסים היתה. הלא אמרנו שאיש תקיף היה. חביבות שלו חביבות של אחריות היתה. משראה ילד שמצא חן בעיניו היה מקרבו, ומיניה וביה היה מטיל עליו משימות. לפני הדרשה שלו בבית הכנסת, היה קורא לי אליו ולוחש לי באוזן "לך לארון הספרים והבא לי גמרא ברכות עם רב אלפס", וראיתי בעיניו שרצה לבחון אותי, האם אדע למצוא את הגמרא הנכונה בין הספרים הרבים. אם הצלחתי, היה אומר לי – יפה, ואם לא, היה נותן בי עיניו, ושולח אותי שוב, ומבטו דוחק- עוד מעט הדרשה מתחילה ועוד לא הבאת לי את הספר.

ועוד סימן היה ובו ידעת אם הרב מחבבך: אם היה מקניטך. אותי היה מקניט דרך קבע על כך שבאמצע סעודה שלישית, ולפעמים תוך כדי דבריו, הייתי קם והולך לבני עקיבא. "לאן אתה הולך?" היה שואל, ואני אומר לו "לבני עקיבא" והיה מקשה "ולמה לא לבני טרפון, ולמה לא בני רבי עקיבא, אלא שאתם עוזבים דברי תורה והולכים לשחק בכל מיני משחקים על כן נקרא שמכם בני עקיבא, על שם עקיבא כשהיה עם הארץ", כך כל שבת, הוא מקשה ואני הולך, וידעתי בליבי שהרב מקיים בי "את אשר יאהב יוכיח", לא ידעתי עד היכן דברים מגיעים.

יום הכיפורים הגיע ואני נער עוד לפני בר מצווה. בערב היום הקדוש לאחר תפילת מנחה היה רבי דוד הגבאי מלקה ברצועות של עור את המתפללים, ואלו עמדו לפניו משל היה מחלק מתנות ולא מלקות.

ואחר כך פנו איש לביתו לאכול סעודה מפסקת ואף אנחנו עשינו כן. ניחוח של תבשילים עמד באוויר יחד עם ריח טהרה שהחל בעולם. פשטנו כולנו בגדי חול ולבשנו בגדי לבן, נתנו ידינו אני ואחי בידיו של אבא וצעדנו לבית הכנסת.

הרב כבר היה שם, מכווץ בכסאו, ונדמה שסאת ייסוריו באה ועמדה לפניו, והוא כבקי ורגיל נענע לה בראשו.

הכל היו ממתינים באימה ובכובד ראש, וכשהיה מגיע הזמן, היה רבי דוד הגבאי רומז בעיניו, ואז היו כולם פותחים ומתחילים לפייט את פיוטו של רבי יהודה הלוי, "לך אלי תשוקתי", והדמעות היו זורמות כמים.

והרב עליו השלום, היה יושב בכסאו ופניו מיוסרות, והוא יחד עם רבי יהודה הלוי, מעלה לקרבן אשה את כל תאוותיו, ועיניו בערו כשני לפידים, שכאב היה בהם, ותקווה היתה בהם, ותביעה גדולה ניבטה מהם.

וביום הכיפורים עצמו, השכמנו קום וצעדנו יחד עם אבא לבית הכנסת. גאה הייתי בעצמי שעדיין צמתי, ונדמה הייתי בעיני כאחד מהמבוגרים, ראה זאת הבעל דבר והחליט לגרות בי את היצר הרע.

פסוקי דזמרה, חלק שלי בתפילה היו, ולא רק שלי אלא אף של שאר חברי, שכך המנהג בבית הכנסת אוהל יצחק שאת פסוקי דזמרה אומרים הילדים שלפני בר מצווה דווקא. הצעירים קיבלו את המזמורים הקצרים, והוותיקים את הארוכים. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, שכן בשעה זו היה רואה את עצמו כל אחד מן המתפללים כדקדקן גדול, והיה משחר לטרף, לחפש שגיאת קרי או הגיה, ואז היה מרעים בקולו מסוף בית הכנסת ועד סופו, ומתקן את הטעון תיקון בעיניו. לא פעם סיימתי את חוק קריאתי ודמעה על לחיי מחמת דקדקנים אלו. ביום הכיפורים ההוא קראתי כהלכה. בקי ורגיל הייתי בפרקים כולם, והם נשמעו לי, ולאחר שסיימתי לקרוא אמר לי רבי דוד הגבאי - חזק וברוך, היטבת לקרוא, ונוספה לי גאווה על גאוותי. ראה זאת הבעל דבר והחליט לשלוח בי רוח שטות.

החזן היה מסלסל בקולו את הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" שלפני חזרת הש"ץ, ואני ממקום עומדי, ועיני צדות דרך החלון הפתוח כמה נערים, מאלו שאין רואים אותם בבית הכנסת אלא ביום כיפור והם צועדים בטח על ממלכת הילדים ביום הכיפורים - הכביש השחור שלפני בית הכנסת. ולא עוד אלא שהגדילו לעשות, וזימנו להם תחת רגליהם כמין אריחים לבנים חלקים מקרמיקה, והיו מחליקים עליהם כמין סקטים, בירידה המתונה של הכביש.

רוח שטות נכנסה בי ונהייתה לרוח סערה, ואך סיים החזן לקדש את ה' יתברך בקדושה שלו, וכבר הייתי בחוץ, הטלית על כתפי, האריחים הלבנים החלקים תחת רגלי ואני מחליק עימהם.

"אייילל!!!". קפאתי במקומי. הכרתי את הקול הזה היטב, הכרתיו כשהקניט, והכרתיו שהקפיד, ועכשיו קול של הקפדה גדולה היה. ממקום מושבו על יד החלון, ראה אותי הרב שקל, ואף כי גופו בגד בו, קולו מעולם לא בגד בו, גם לא הפעם עת הדהד באזני והוציא ממני באחת את רוח השטות ורוח הסערה גם יחד.

רצתי חזרה לבית הכנסת וכשעמדתי בפתח פגשו בי עיניו, והן חומות, בוערות, ומקפידות, כמו אומרות - מה לך ולהם, ומה לך בכלל שם ואיך ירדת מאיגרא רמא. וכך הרגשתי. כח שהיה בי ניטל ממני, ונהייתי ממש ככלי מלא בושה, ישבתי במקומי סמוך אליו וכבשתי עיני במחזור.

חן של יום הכיפורים ניטל ממני, וכך גם גאוותי, ובגדי הלבן אשר לי נדמו בעיני כמוכתמים בשחרו של הכביש. חיכיתי מתי יעבור כבר היום הקדוש ואפטר מקפידתו של הרב.

השעות נקפו לאיטן, ואני, עיני בסידור - שמא תאמרו באותיות שבו? לא, כי אם בעוביו, ומסתכל הייתי כמה עברנו וכמה עוד נשאר. החמה עמדה בראשו של האקליפטוס שמחוץ לבית הכנסת, עת עלה רבי דוד הגבאי על הבימה, לפני תפילת נעילה, כדי למכור את המצוות.

כבר אתם יודעים את מנהגם של יהודי מרוקו שמחבבין את המצוות, ומבזבזים ממונם כדי לזכות בהם. בית הכנסת אהל יצחק, שמו יאה לו, אהל, על שום שרוב מתפללים שבו אנשים פשוטים היו, ולא בעלי ממון. ובשבת רגילה היה רבי דוד הגבאי מתחיל את המכירה דרך משל בח"י שקלים, ומקווה שיהיה מי שיוסיף עליו. יש שהיו מוסיפים לשלושים ושש, ויש לחמישים ושניים כמניין בן, ושבת שהגיע בה למאה ואחת שקלים, יום טוב היתה הופכת לו. לא כך מנהגו בתפילת נעילה של יום הכיפורים, שמשעלה, לא התחיל למכור בפחות ממאה ועשרים שקלים, והיה בטוח שיהיו כאלו שיוסיפו עליו ממון הרבה כדי לזכות במצווה.

ישראל מחבבין את המצוות, אך יש מצוות שחיבבון במיוחד. וביום כיפור, ארבע מצוות טרחו הקהל מאוד לקנותן. ראשונה בקודש-פתיחת ההיכל של קול נדרי, והיא מסורת אצל משפחת סלם משנים רבות, והן שקונים אותה בממון הרבה, ולא יוותרו בעד שום הון שבעולם.

חביבה כמותה היתה פתיחת ההיכל של הפרנסה, שהיא בסוף תפילת ערבית, והחלטת הקהל שאין בה חזקה לאיש, אלא כל מי שזקוק לישועה ופרנסה יכול לקנותה. שלישי בקודש הוא מפטיר של מנחה בספר יונה, והוא חזקה גמורה בידיו של אחד המתפללים שיום פטירת אביו חל במנחת יום הכיפור, ואף אם יצטרך למכור את בגדו שעל עורו, לא יוותר על קניית מפטיר יונה.

ואחרון, פתיחת ההיכל של נעילה, בעת רעווא דרעווין, זמן חיתום הדין, ופתיחה זו, הכל היו יודעין מעלתה וחשיבותה, עד שנדמה היה שעלתה על כל חברותיה.

ובכן עלה לו רבי דוד הגבאי על הבימה,

"רבותי, עוד מעט ינטו צללי ערב, והיום הקדוש יצא, פתיחת ההיכל של נעילה מאה ועשרים שקלים ..... "

והיה מטה אזנו היטב לשמוע מי ומי הקונים שפעמים יש ושני מתפללים אומרים אותו הסכום בבת אחת, ואז היה מכריז "שלש מאות שקלים בשני מקומות", ועוד היה מדגיש בקולו את המילה שקלים, משום מעשה שהיה בזקן אחד שקנה בממון הרבה מזמור של הפרנסה, והתפלאו כולם מנין לו שנתעשר כל כך, וסוף דבר שבא לאחר יום כיפור לשלם נדרו, והתברר ששקל התחלף לו בלירה ויצא רבי דוד וידיו על ראשו, שמעולם לא מכר מזמור של פרנסה במחיר כזה.

וכך היה רבי דוד מוכר והולך, וכבר עבר את החמש מאות שקלים, ומהעזרה נשמע קולה של סולטנה עבדאלחק והיא מוכנה לקנות בשש מאות, עוד לא יצא מפיו של רבי דוד וכבר נשמע הקול "שבע מאות" ואחריו "שמונה מאות", ואנו הילדים מתווכחים בינינו, האם נראה את האלף יוצא מפיו של מישהו.

"אלף!"- ואחריו מייד דממה. זה היה קולו של הרב. נסתיימה המכירה, שאין איש בבית הכנסת שיקנה את הפתיחה לאחר שהרב רוצה בה. ורבי דוד, עיניו רחמים, אומר רק לשם אמירה "אלף שקלים פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית, זכה!" ומייד מתחיל לברך

"מי שברך אבותינו הקדושים... הוא יברך את מורינו ורבינו הרב חיים שלום שקל בעבור שזכה בפתיחה של נעילה, מלכא דעלמא יברך יתיה, ויזכה יתיה וישלח לו רפואה שלמה... ויכתב בספרן של צדיקים... וזכות יצחק ואהל יצחק יגן עליו... וכן יהי רצון ונאמר אמן".

שם לב רבי דוד שהרב רומז לו להמשיך, ונרמז.יודע הוא במה להמשיך, שמנהג הוא אצל יוצאי מרוקו שמכבדים הם את מי שרצו לכבד, .."שנתן המצווה"... הכריז רבי דוד ופניו כלפי הרב.

והרב, הרים מעט את קולו ואמר:

"שנתן המצווה להתלמיד הנעים אייל בן אשר".

עשה עצמו רבי דוד כמי שאינו שומע, שמעולם לא היתה כזאת בבית הכנסת, שנער טרם בר מצווה יפתח את ההיכל בנעילה, והרב, קולו תקיף חזר ואמר:

"שנתן המצווה להתלמיד הנעים אייל בן אשר ורד".

וחזר אחריו רבי דוד והוסיף "גם ברוך יהיה."

הרמתי את עיני מן המחזור, שמשעה שהבנתי להיכן דברים מובילים, כבשתי פני בו. אלא שעתה לא נותרה לי ברירה, שהכל היו מצפים לי שאגש אל הפרוכת. ובשעה שהרמתי ראשי, פגשתי בעיניו של הרב והם היו חמות ושוחקות, וחיוך של טוב היה על פניו, והוא מתבונן בי כאומר "וכי חשבת ששכחתי אהבה שבינינו? את אשר יאהב יוכיח!"

ניגשתי אל הארון, עליתי במדרגת העץ הפשוטות ואחזתי בידי את הפרוכת האדומה, שמש נצנצה מעל ארון הקודש דרך החלון הצר, ועוד טרם כיליתי לפתוח את הפרוכת לכל אורכה, נזדעזעו קירות בית הכנסת בשאגות אדירות:

"אל נורא עלילה, אל נורא עלילה,
המציא לנו מחילה בשעת הנעילה".