תגובות לשירו של אליעזר אביחיל בגיליון 36

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

בגיליון 36 נתפרסם שירו של אליעזר אביחיל, ועמו שתי תגובות שופטי השיר. בגיליון זה אנו מוסיפים תגובות: של אליעזר עצמו, ושל נורית צדרבוים.
אליעזר אביחיל, איני רודף הנפתולים

תגובת אליעזר אביחיל:
תגובה לקורא א:
אכן, במבט ראשון השיר סותר, תחילתו אומרת א' וסופו הפוך. אומנם במבט מדוקדק יש לשים לב שלא כתוב במילה הראשונה בשיר"אני" אלא "איני" וזה כמובן ממש הפוך ובזה הסתירה באה אל מקומה בשלום. והכוונה פשוטה-
בית א: אינני מנסה בכח ליצור צירופי מילים ועיותוי מילים למען האומנות,
בתים ב וג'- אלא רק כאשר יש הכרח לכך מצד צורך ההבעה.
בית ד'- יתרה מזאת אני רואה בשירה מלאכותית כמו זו שאיני כותב מעיין עבודה זרה רוחנית, שקר אומנותי.
על דברי הקורא השני, אני שמח ששירי מעניין מאד, ובדבר ההערה, אכן אחשוב בדבר, אומנם כוונתי הייתה לפירוש המילולי, כעין- סינטטי, לא לרמוז לפסוקים חלילה.



האם מעשה מרכבה בשירה הוא עבודה זרה? / ד"ר נורית צדרבוים

לכאורה ועל פניו ניתן לפרש את 'מעשה מרכבה' – כמשפט שהשתרש בעברית הישראלית וכביטוי שמתאר תהליכים מורכבים. צירוף זה הינו אחד משורה של מונחים שמקורם דתי ואשר קיבלו בעברית המודרנית משמעות חילונית. כך אפשר להתייחס גם לצירוף 'עבודה זרה'. ולכן, בהנחה ששיר זה הינו ארספואטי אפשר להניח שהמשורר מדבר על התהליך המורכב של כתיבת השיר שבו הוא "מותח המילים, אל תחום הרגשות, עד גבול הפשר, והאות" אשר אולי אפילו לו עצמו הם בבחינת עבודה זרה, במובן שאולי זרה לו, ואולי אף זרה לשירה, להרגשתו של המשורר.

יחד עם זאת אין כמובן להתעלם מכך שצירוף מילים אלה מהדהד למקורות הדתיים, ומשם אף מצוטט, ולכן בתחתית הטקסט ניתן להניח שיש כאן איזו אמירה שהיא מעבר לפרשנות הפשט. אפשר גם להבין שהצירוף בין 'מעשה מרכבה' ו'עבודה זרה' הוא מאין צירוף שמערב קודש בחול, מחלל את הקודש, ואולי אף נוגע במקומות אסורים או כפי שכתב מבקר ב' "שילוב זה במעשה האומנותי נראה לי לא ראוי".

נראה לי שהערה זו מובילה אותנו לאחת השאלות שהציג עורך העיתון באחד הגליונות הראשונים "האם יש להציב גבולות לאמנות". לא אחת חשבתי ששאלה זו עדיין לא מוצתה עדיין והיה בי עניין לפתוח אותה מחדש או להמשיך במקום בו היא נעצרה. כאן זו הזדמנות לעורר זאת שוב.

הפרשנות והקונוטציות הם בידיו של הפרשן, הטקסט כבר מזמן יצא מידיו של יוצרו ועתה הוא נתון בידיו של פרשן כחומר ביד היוצר. החומרים שמהם ניזון היוצר מהדהדים לכל עבר וכל פרשן רשאי לקחת אותם למקומות שעליהם הוא אמון.

המשורר לפי דעתי מתייחס לשירתו שלו, לשפה שבה הוא משתמש ואשר ממנה הוא מחבר ומייצר מבע לעולמו הרגשי האישי, בענייו ולהרגשתו כפי שנראה לי זו מלאכת קודש – אך ייתכן שבו בזמן הוא חושש שמא זו גם סגידה שכמוה כעבודה זרה. המשורר אכן משתמש בשני צירופים שהם בבחינת אושיות בשפת המקרא ושפת הקודש וכל אחד מהם מייצג דבר אחר. המשורר כאן מחבר ביניהם ואכן יוצר תחושה קשה מאד דווקא בשל העובדה שצירף בין היכלי הסוד והקדושה ובין הדברים שנתפשים כאסורים. החיבור הוא חזק ועצמתי מאד דווקא בשל העובדה שהוא צורם. בעיני זה כמעט כמו המאבק שמתקיים אצל אמנים יהודים שעוסקים בציור ובפיסול ובראשם מהדהד האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

להווה ידוע ש'מעשה המרכבה' מקורו אכן בספר יחזקאל, אך הוא מופיע גם במסכת חגיגה בתלמוד הבבלי, בקביעה כי אין דורשים במרכבה באחד, וזהו המקור של מושג זה בתחום ההלכתי. בעולם ההגות היהודי מושג זה נקשר גם לקבלה ואילו הרמב"ם רואה במעשה המרכבה כלי מחשבתי פילוסופי להבנת מעשה האלוקות. הרב לייטמן מסביר ש"מעשה המרכבה, זוהי פעולה רוחנית המתרחשת בתוך האדם, כאשר האדם מתחיל להרכיב את הקשר של הנשמה שלו עם הנשמות האחרות". פירוש נוסף הוא שהאדם מתחיל להרכיב את "דמותו". והרי המשורר אומר "אני מותח את המילים אל תחום הרגשות, עד גבול הפשר והאות" כמו הוא עצמו מחפש פענוח וסימן "עד הלב".

אינני בקיאה מספיק על מנת לדון בענייני 'מעשה המרכבה' לעומקו, גם אינני בטוחה שהמשורר עצמו הכיר את העומקים והמורכבות של 'מעשה המרכבה', אך לדעתי כיוצר, כאמן כמי שכותב שירה, וכמי שהשירה נכתבת ממנו ואליו הצירוף של החומרים השונים שבהם גם הצירוף בין שני המושגים 'מעשה מרכבה' ו'עבודה זרה' הם מעשה מרכבה שנעשה בשירות השירה. אני שומעת שהמשורר עצמו נחרד מעט מצירוף זה כשהוא מתנצל בראשית דבריו וכותב "במזיד" ולבסוף הוא מטיל את כל האשמה (אם בכלל) על השירה עצמה. והרי "השירה" כפי שאומר צ'לאן המשורר, "אינה כופה עצמה, היא מפקירה עצמה". לפיכך בין אם ראוי זה ובין אם אינו ראוי, הרי שגם המשורר עומד אולי נכלם, אולי נפעם, אולי נבוך ואולי גם תוהה על הצירוף זה שעלה מתוכו על כנפיה של השירה שכאמור מפקירה את עצמה ועושה בחומרים השונים שמצויים לפניה כבתוך שלה. ובהמשך וכפארפרזה לאלתרמן הייתי אומרת שלא רק מיטב השיר כזבו, אלא גם תעוזתו.

בשם חופש האמנות, אני אינני רואה כל פגם בצירוף זה, שהרי אנו יודעים את מקומו של מושג זה כשהוא עומד בפני עצמו ויכולים להבין מתוך הצירוף שנראה לכאורה "לא מכובד" או "לא ראוי" סוג של אמירה אמנותית שהגיע ממעמקי הרגש, הפיוט, הסערה והיצירה של האמן שבהם לא חטא לאף מושג שהרי כוחו של המושג עצמו עמו, אלא השאיל אותם לצרכיו הוא. כמי שמכירה את המושגים שבהם השתמש, לא חשתי שנגרם להם עוולה כל שהיא (שהרי חזקים הם לעצמם ובפני עצמם) חשתי שהמשורר, אמן, ברוח הפוסטמודרניזם יצר יצירה שניתן לתארה כבריקולאג'.