וכי מה הן כבר כמה תולעים

קטע מרומן

מלכה נתנזון

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

קטעי יומן שכתב נמרוד, גיבור הרומן, שנפצע במלחמת ההתשה ולקה בהלם קרב (הרומן כתוב בגוף שלישי - מספר יודע כל). מבוסס על סיפור אמיתי.

5 ביוני 1967
סופחנו לגדוד שריון, מאחר שהקרב שלנו היה הקרב הראשון והיינו צריכים לשמש דוגמא וליצור מוטיבציה בקרב הגדודים האחרים, היינו צריכים להבקיע את הדרך לחאן יונס בכל מחיר. אבל פיתחת רפיח הייתה מבוצרת בצורה שלא הערכנו, וניצבה מולנו ארטילריה כבדה וכמויות אדירות של קני נ"ט. רק לאחר שהוספו טנקי צנטריון, הצלחנו לעבור דרך ח'אן יוחנס, והתקדמנו לכיוון רפיח. גם הקרבות האחרים גבו מחיר כבד. המצרים היו מבוצרים לכל רוחב החזית.
אפילו דיונות החול התמימות, הסתירו מאחוריהן מערך חטיבתי.
לולא המיומנות של המפקדים, והטקטיקה שהשתנתה בהתאם לנסיבות, אני לא יודע איך היה מסתיים הקרב.
היינו עייפים עד מוות, אבל העמידה העיקשת של המצרים, הפתיעה אותנו, ואילצה אותנו להמשיך...

*

"סיני – מאופק לאופק – לובן בוהק. וכשמצמצמים את העיניים, (ואיך אפשר שלא?!) נפרס לפניך שטיח זהב. אתה מנסה לפקוח אותן וחוטף נוק אאוט! אבל כמו אבן שואבת, אתה נשאב לתוכה. היא זוחלת לך בתוך הורידים כאילו הייתה שם תמיד. מוזר. אתה כאן, ומרגיש געגועים אליה. רגש חזק! האם זה הזיכרון הקמאי?
אתה עוצם את העיניים ומדמה את משה יורד מן ההר. תמונה זו שמלווה אותך מילדותך, קמה פתאום כחזיון חי.
ואולי זה בכלל הזיכרון האחר? של ילדותך, כשהיית הולך, מעשה קודש, מדי שבת, מלווה בשלושת אחיך הצעירים ממך, מביתכם בתל-אביב, לבית הדודים בחולון, הסנדלים בידך האחת, בידך השנייה ידו של אחיך הצעיר, ורק בקושי מצליח להתגבר על היצר לקפוץ ולהתפלש בחול, להתגלגל מהגבעות, לעלות ולשוב להתגלגל, לפרוק כל הבטחה שהבטחת לאימא, לשכוח מהאזהרות "להגיע לדודים נקיים, וחלילה לא להרוס את בגדי השבת החדשים, שאבא ביזע רב קנה!"
אתה שועט במרחבים האינסופיים, וככל שטור הכלים מתקדם, אתה מרגיש איך העוצמה נכנסת לכל וריד בך. אבל לרגע אתה שוכח מהמלחמה, שוכח מהמטרה שלשמה נקראת, ורואה את בני ישראל - עייפים ושחוחים, משתרכים כנחש אינסופי, וייאוש גדול עומד בעיניהם ובתוכם.
אתה מביט בטור השועט לפנים, מביט בטור השועט מאחור, וחושב איך הם היו מגיבים לו ראו את הפלא הזה במו עיניהם.

הדי המלחמה הקרבה ממלאים את חלל האוויר. החום הכבד עומד כעמוד ענן ומקשה על הנשימה. אתה מרגיש שוב תשוקה בלתי נשלטת כמעט להשתחרר מן הקולות והרעמים והגוף הכבד הנושא אותך, ולהתחבר, ולו לרגע, שוב לילד שבך (ששנים אחר-כך עוד תחפש, ותתייסר על אובדנו).

ולפתע זה מכה בך – המלחמה כאן, ואתה משתעשע באשליות? ואז עולה בך הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחוח אשר לה." ואתה תוהה האם עבודת הקודש שבהקרבת קרבנות לה' בידי הכוהנים, שהופרעה או התפוגגה מאליה באותם ימים רחוקים, ואשר סימנה את תחילת הקץ, עד שניטלה שכינה מישראל, האם היא באה לתבוע עכשיו את ליטרת הבשר שלה כדי להמשיך את שרשרת השכינה?
ואתה לא יודע את נפשך

"הערב ירד. גם הלילה. אני מסתכל בשמים המכוכבים, שאין סוף להיקפם, וחושב על חכמינו הקדמונים, שכבר אז ידעו את מה שאנו יודעים היום, ושלווה מוזרה יורדת עלי.

אחרי יום קרבות מתיש, אני מתפלל לקצת שקט - שהגוף הזה שלי, הרובץ לצד הטנק, כמעט זר לי בעייפותו, יזכה לקצת שינה. אבל משהו עולה ומטריד את מנוחתי - אני נזכר בדברי סבא יחיאל, עליו השלום, "לעולם בני, אל תטריד את הרוחות הרעות מרבצן, לא שדין נוכראין ולא שדין יהודאין, ולא כל שדין אחרים במחשבות רעה, שלא יבואו חס ושלום מהרהורי ליבך."
סוף סוף אני מצליח שוב להירגע. אני מתנמנם, ורואה מנהרה לבנה, ואחריה מנהרה שחורה, ודמות לא מזוהה בסופה. אני מתעורר בבהלה, ופתאום מבחין בפצצת תאורה תלולת מסלול, מזנקת, מזגזגת, ומתייצבת מעליי. אור בוהק, יפה, נעמד כפנס באמצע השמים. מהופנט, אני מסתכל, ולא יכול להתיק את עיני
ואז מתחילה ההרעשה


"קציני התצפית הקדמיים וקציני הקשר הארטילרי, משמשים לנו עיניים, מכוונים את האש שלנו אל הצד המצרי. הקליעות שלנו בול. אחרי הקרב אנחנו זוכים לשבחים על חלקנו החשוב. אנחנו באופוריה. גאוות יחידה. הסיפוק כל-כך אדיר, שאנחנו מרגישים כמעט כמו חוד החנית של צה"ל.

*
המלחמה מתנהלת מצוין. מתקדמים במהירות. לכולם מוראל גבוה.
רואים איך המטוסים שלנו צוללים על המטוסים שלהם, ומתמלאים שמחה. הפגיעות בול. החבר'ה צוהלים כמו משוגעים. ואז עולה בי תפילה "יבורך חיל האוויר הישראלי. יבורך! יבורך! יבורך! לעולם ועד, ותקוים בו התפילה "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי חיל האוויר הגיבורים, ואת החילות האחרים ביבשה ובים, וישמרם ויבצרם, אמן סלע."

המלחמה בעיצומה. השריונאים נלחמים כמו אריות. נשמע קלישאה, נכון!
אבל זאת עובדה!
כמו שהדברים מתנהלים עד עכשיו, ברור שההשתלטות על סיני היא רק שאלה של זמן. ואם הנתונים בגזרה שלנו משקפים את יתר החזיתות, נראה שהיא תיגמר בקרוב בע"ה. הלוואי! כן יהי רצון!

סיני, שכל כך הרבה ידיים עברה מאז ההתיישבות הראשונה לפני שמונת אלפים שנה - הפרעונים והאשורים, הבבלים והפרסים, היוונים והרומאים הביזנטים והמוסלמים, הישראלים והמצרים - סיני שוב בידינו! כמה שיננו
בינינו לבין עצמנו, את תולדותיה בשלושת שבועות ההמתנה המורטת עצבים, כדי להטמיע בנו את התשוקה אליה. (כאילו שהיינו זקוקים לתזכורת).
רק מי שהיה כאן, יכול להבין את גודל השעה!

למרות העייפות, כולנו עירנים כחרגולים. כששמענו שגם הרמה וגם הכותל המערבי בידינו, בכינו. אחר-כך השתוללנו כילדים שקיבלו מתנה בלתי צפויה...
אבל המחיר? המחיר כבד מדי!
כל נפש היא עולם ומלואו, צא וראה שמונה מאות נפש...
שמונה מאות ניסים חסרים לעם ישראל...


סוף סוף מתנת אבות שבה לגבולה הטבעי. ניחוח ארץ רבה עולה באפי.
סוף סוף יש לנו חתיכת ארץ ולא את האויב היושב לנו על הכתפיים הצרות. סוף סוף אפשר לפרוס ידיים ולברך על המוגמר.
שנתקיים בנו הפסוק "ידבר שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, ויקוים בהם הכתוב: כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן!"
"מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש."
ועל שונאינו נאמר "יבושו ויכלמו מבקשי נפשי..."


פגרי טנקים ופגרי תותחים, שרידי מטוסים, ושרידי משוריינים.
פגרי אדם! כל השטח זרוע פגרי אדם - נפוחים וכרותים, שרופים ומעוותים -
הרבה למעלה מכוחה של הנפש להכיל.
פתאום נופלות העיניים על תמונה, שיותר מכל, תסמל בעבורי את המלחמה ההיא. את כל המלחמות - תמונה שכאילו נלקחה מן התופת כדי להיצרב בנפש פנימה - דמות חצויה תלויה בסיבי עור לדופן טנק, ונשרים חגים מעליהם, והטנק זב דם, כמו היה מבכה את האיש...

תמונה זו ותמונת החיילים היחפים הנעים לקראתנו גלים גלים, בחול הלוהט, בידיים מורמות. "בשר תותחים." אמר שמוליק, למראה הגל הראשון. "שלחו אותם כבשר תותחים, המסכנים." ולא ידע עד כמה צדק.
"חשבתי שצבא נפוליאון חתם את הפרק הזה בהיסטוריה האנושית, אבל כנראה שכאן הוא רק קיבל חיזוקים." אמרתי.
רחמים, שלא חשבתי שיתעוררו בי, הציפו אותי.

אנחנו מתרחקים מהקרבות. שועטים בדרך חזרה. עכשיו פחות דואגים למפגעי הסולר, החול, הלכלוך, והאבק – הכלים עשו עבודה מצוינת, אפשר לתת להם קצת לנוח. נדמה לי שיעבור עוד זמן רב עד שהניצחון האדיר יתעכל. ועוד יותר כדי ללמוד את המהלכים המבריקים שנעשו בה. התרוממות הרוח צוברת תאוצה

הבית, למרות הריחוק הפיסי, קרוב מתמיד. כל הגוף נדרך. תמונותיהן של ריקי ורוויתי, מתחלפות לי, כמו סרט נע מול העיניים.
סיני מתעוררת בי שוב. מתפלל שמישהו יקום פתאום ויאמר "זהו! זה הר משה! ויידע את אשר הוא אומר.
אני מסתכל במרחבים האינסופיים הנבלעים תחת שרשראות התותח,
בשקעים המזוגזגים שיצרו התותחים שלפני, הם נפתלים ומתמזגים, מתפצלים ושוב מתמזגים, אני משתעשע במחשבה שאני הילד, המקפץ עכשיו בין השקעים... הרגשת חופש כמוה לא הרגשתי הרבה זמן, עוטפת אותי.
ובכל זאת משתוקק כבר להגיע לנקודת האיסוף הגדודית.

להגיע הביתה.




הזיכרון מתעתע. אבל מתודלק, על בסיס יומי, כמו מכונית "דה שבו" ישנה. קטעי זיכרונות. אתה כבר לא בטוח - שלך? של אחר?
הם צצים פתאום משום מקום ומכים. ודווקא כשאתה הכי פחות מוכן להם. והנפש? יותר משהיא רוצה, היא מנסה לדחותם, אבל הם באים, גלים גלים, משתלטים על כל בדל נשימה! אתה מנסה להתנער מהם, לעקור את תיבת התהודה שמגבירה את קולות המלחמה, אבל כוחם רב משלך

רק עכשיו גמרתי להתפלל. אני אפילו לא זקוק ל"סידור".
מעניין איך אדם מוצא בתוכו את המילים שאבדו לו לפני שנים.
"כשצריך מוצאים..." אמר פעם אבא של ריקי, והוא צדק. בזמן האחרון זו הדרך היחידה שלי להירגע. והנשמה? מצאה סוף סוף בית.
והימים ימי תשובה

סוף סוף זרחה השמש, אחרי שבוע ימים. שלווה מוזרה נחתה עלי פתאום. זה טוב או רע? אני כבר לא יודע. תמיד מזדנב לי במוח האחורי, תמרור אזהרה.
גם הציפור המוזרה שהתגנבה היום לתוך הבית (שאימא של ריקי אומרת שזה סימן למזל) מעוררת בי פחד. יותר מדי טוב פה היום.

הפרחים שריקי שתלה בחודש האחרון, ושהתעורר חשש כי הם שובקים חיים לכל חי, הזדקפו פתאום. בעיקר האדומים. סיבה למסיבה!
"איזה יופי!" אומרת ריקי, ודמעה נושרת לה על הלחי.
"מה את בוכה? זה בסך הכול פרח..."
והיא, כאילו זכתה במיליון, חצי צוחקת חצי בוכה – "אתה לא מבין, אתה לא מבין."
בטח שאני לא מבין...

לא מבין איך מתפטרים מהאשמה! לא מבין איך מתפטרים מכוננות ספיגה! לא מבין איך חיים עם אובדן חיילים צעירים – חייליך – המוטלים על כתפיך
כבר ששים ריבוא רגעי נצח עורכי נשמה
עכשיו הבית ריק. רק אתה והמלחמה. כל הדברים האחרים כבר נאמרו...