המטבעות שבצלחת, והצלחת שבמטבעות

יעקב עציון

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות טז לג)

דובר עברית בן ימינו מן הסתם יתמה לנוכח הפסקה הבאה, שנדפסה בעיתון 'המליץ' בכ"ו במרחשוון תרנ"ד (1893) במדור "מעשים שבכל יום":

לעיר הקטנה הסמוכה לעירנו סאראקי [סורוקה, כיום במולדובה] בא איכר אחד מן הכפר הסמוך, ויביא עמו שני פרים למכירה וימכרם לאיש עברי במחיר תשעים רובל כסף. העברי שילם לו את הכסף בשטרות המדינה, והאיכר ספר ומנה בידיו את הכסף אחת ושתיים ויטמינהו בכיסו וישם בצלחתו, וייסע לביתו הכפָרה. ויהי בבואו הביתה ויוציא את הכיס מצלחתו למנות עוד הפעם את הכסף, והנה הכיס מלא והכסף איננו! כי תחת הכסף מצא בכיסו חתיכות נייר חלק כאורך וכרוחב שטר המדינה...

בידיעה הקצרה לא מופיע סיום הסיפור, והכותב מודיע לקוראים כי העניין נמצא בטיפול משפטי והוא מבטיח לעדכן בעתיד. אך ענייננו כאן במילים שבתיאור המעשה: מאימתי שם אדם כספו בצלחת?

עת הקור והצלחת
כמובן, הצלחת הנזכרת כאן אינה כלי המאכל המוכר מן המטבח אלא הכיס שבבגד, ואילו הכיס הנזכר אינו הכיס שבמכנסיים אלא ארנק או חפץ דומה המיועד לנשיאת כסף.

כיס הוא השם הרגיל בדברי חז"ל לחפץ שבתוכו צוררים את המעות. כך למשל נאמר בפתח הפרק האחרון במסכת שבת במשנה: "מי שהחשיך בדרך [ביום שישי] נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור".

וכבר בספר משלי נאמר, במסגרת תיאור ניסיונות הפיתוי של החַטָּאִים, "גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לכולנו" (פרק א') - והכוונה היא לקופה אחת שאליה ינוקזו הכספים. בדומה, בערבית המדוברת עד היום נקרא השק בשם כיס (גם בעברית שלפני כמה דורות ניתן למצוא צירופים כמו "כיס סוכר" כשכוונתם לשק).

מכל מקום, השימוש במילה צלחת במובן כיס שבבגד יש בו כדי להפתיע. מקור הדברים בביטוי הידוע החוזר פעמיים בספר משלי: "טמן עצל ידו בצלחת" (י"ט כד; כו ט"ו). רש"י על הפסוק מביא שלוש אפשרויות לביאור הצלחת:

ביורה חמה, שכשיעברוה מן האור ופינוה ריקנית מחמם ידו בתוכה...
ומשום רבנו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום [אונקלוס] 'ויבקע' – 'וצלח', בשעת הצינה והגליד, על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים.
ואני שמעתי בצלחת - קרע החלוק, כלומר טומנה בחיקו.

על פי הפירוש הראשון והאחרון הצלחת היא שם עצם מוחשי – ואילו על פי הפירוש האמצעי מדובר בתיאור זמן: הצלחת היא זמן הקור, שבו נצלח ומתבקע עור הידיים. מכל מקום, על פי שלושת הפירושים אין מדובר בצלחת שלנו, המשמשת לאכילה (ואכן, קשה להבין מדוע יטמון אי מי, עצל ככל שיהיה, את ידו בצלחת).

בדומה לפירוש השלישי ברש"י הבינו מתרגמי המקרא ליוונית (השבעים), שהמירו את המילה צלחת במילה מקבילה לְחֵיק העברית (באותה מילה, kolpon, השתמשו גם בתרגום הפסוק האמור במשה: "ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג") – וכן נהג המתרגם הרומי הירונימוס, המעיד כי למד את ביאור המקרא ממלומדים יהודים (מעניין בהקשר זה גם פירוש רד"ק לתהילים, על הפסוק: "לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה": "כַּלֵּה ימינך מקרב חיקך ונקום נקמתנו, כי מי שישים ידו בחיקו לא יעשה פעולה, כדרך העצל שיתן ידו בחיקו ולא יעשה מלאכה" (עד יא).

פירוש הצלחת כמקום הטמנת היד בחיק או בבגד זה התקבל על לב כותבים רבים בתקופת ההשכלה, ואלו החלו לקרוא לכיסי המכנסיים בשם צלחת – לפי שבהם נוהגים העצלים שבימינו לטמון את ידיהם. משפת הכתיבה והמליצה חלחלה המילה אף לעברית הדבורה המתחדשת, כפי שניתן ללמוד ממכתב ששלח המורה א"ל הורוויץ מזכרון יעקב אל עיתון 'הצבי' בערב סוכות תרס"א (1900):

האיש העובר בארצנו, ארץ מהלך שעות חמשת, תשמענה אזניו בכל מושבה ומושבה כמעט שפה אחרת. אין כוונתי להמבטאים, האשכנזי וספרדי. לא, במבטא הנה ניצחה הספרדית כמעט בכל המושבות. אבל כוונתי פשוטה, להמלים, לעצם השפה. כמעט בכל מושבה קוראים לעצמים היותר מצויים בדיבור בשמות אחרים או בניקוד אחר.
פה קוראים גיר ופה נתר ושם קרטון... בבית ספר אחד קוראים בימה, ובשני קתדרה ובשלישי מכתבה... פה כיס ושם צלחת ופה חיק...

צלוחית וצנצנת
אין צריך לומר שלימים ניצח הכיס את הצלחת, ולכאורה הסיבה פשוטה – שהרי צלחת אחרת ישנה בעברית, ושימושית היא לא פחות. מלבד הצלחת שבמשלי נזכרת הצלחת אף בספר מלכים, בנבואת פורענות בעקבות חטאיו של המלך מנשה: "וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ" (מל"ב כא יג). לצלחת שבפסוק זה מתאים יותר פירוש קרוב לצלחת שלנו. ובדברי הימים נזכרות במפורש הצלחות יחד עם כלי בישול אחרים: "וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת" (דבהי"ב לה יג).

תרגומה של המילה צלחת שבמלכים לארמית הוא "צלוחי" – וכאן אנו מגיעים לפרשתנו, שאף בה מופיעה "צלוחי" זו בתרגום אונקלוס, תמורת הצנצנת העברית. בלשוננו כיום הצנצנת היא כלי קטן המשמש לאחסון, בדרך כלל מזכוכית, אך על פי אונקלוס מראהּ דומה היה לכאורה לצלחת או לצלוחית (ואמנם, הצלוחית בלשון חז"ל אינה צלחת קטנה, כבלשוננו, ואולי זהו שם כולל לכמה סוגי כלים המשמשים לאחסון). היאך נראתה צנצנת זו לאשורה אין אנו יודעים – אך ייתכן שנשתמר לנו איור המלמד כיצד תיארו אותה אבותינו בשלהי ימי הבית השני, במטבעות המרד הגדול.

ידוע תיאורו של ר' משה בן נחמן על הגעתו לעכו בערוב ימיו, ועל התוודעותו למטבעות הארץ העתיקים:

ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה, ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים [= לשומרונים] וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים', ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן.

מטבעות רבים מן הדגם שראה הרמב"ן נתגלו לימים בארץ, והם מתוארכים לשנים הראשונות של המרד הגדול (אמנם, הכיתוב הרגיל המופיע עליהם בכתב העברי העתיק הוא "שקל ישראל" ולא "שקל השקלים"). לפני שנתיים לערך כתב בעמודים אלו ז'אבו ארליך (במדורו 'ארץ מקרא') על המטבעות המזויפים שנודעו בשם 'שקלי גרליץ' – שכללו גם הם את איורי צנצנת המן ומקלו של אהרן, שני חפצים שהופקדו כמשמרת בצד הארון לאות לדורות. לענייננו, ניתן לראות שהצנצנת המאוחרת ('שקל גרליץ' מן המאה ה-19) דומה יותר לצנצנת עכשווית, בעוד בשקלים בני האלפיים מדובר במעין צלוחית מעוטרת בעלת רגל (ניתן לקרוא את מאמרו הנזכר של ז'אבו באתר החדש של מוסף שבת – www.musaf-shabbat.com.

בלטות ופלטפוס
לסיום, מעט על שמות הצנצנת והצלחת בשפות לעז. באנגלית צנצנת היא jar, הלא היא הג'רה המוכרת מן הערבית. כבר הזכרנו בטור זה את העובדה שקשרי המסחר עם העולם הערבי החדירו מילים רבות מן הערבית אל שוקי אירופה ומשם אל מילוניה – וכך כנראה קרה גם במקרה זה.

הצלחת נקראת באנגלית plate – מילה יוונית במקורה שפירושה חפץ שטוח וישר, ומאותו מקור הגיעו אלינו אף הפלטה של שבת, מתכת הפלטינה והפלטפוס שברגל – ודרך הערבית אף הבלטות השטוחות שברצפה.