אמנות ישראלית – שוליים יהודיים

דוד שפרבר

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

הבלשן והמשורר נפתלי הרץ וייזל, מאבות תנועת ההשכלה היהודית, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים לרבני הקהילות באירופה משום שדרש לחולל שינוי מקיף בחינוך היהודי. בחיבורו "דברי שלום ואמת", שיצא לאור בברלין ב-1782, הבחין וייזל בין "תורת האדם" ל"תורת ה'" כאשר תורת האדם, טען, היא המדע ו"החוכמות החיצוניות" שהעולם היהודי המודרני-מסורתי הדיר עצמו מהן. "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי האלוהים העליונים [...]", כתב, "ובמקום שתכלה תורת האדם, תתחיל התורה האלוהית".

שנים רבות אחר-כך שאל הרב קוק מווייזל את אבחנותיו ויישם את המושג "תורת האדם" ליחס לתורה שבעל-פה. התורה שבכתב, טען, היא תורה הבאה במישרין "מן השמים" ועל כן היא "תורת ה'" ואילו התורה שבעל-פה היא פרי יצירת האדם ו"רוח ונשמת האומה" ולפיכך "ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה'". מכאן שהיצירה האנושית של עם ישראל (שהיא תורת האדם) נכללת במושג "תורה מן השמים" וממילא מהווה אף היא שלא במישרין "תורה ה'" ומעשה של קודש.

מאבחנה זו גזר הרב קוק תובנה רדיקלית הנוגעת גם לתחום האמנות: "הספרות, הציור והחיטוב [הפיסול] עומדים להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו". בדבריו אלה משווה הרב קוק בין גילוי של חידושי תורה ובין מעשה היצירה האמנותי.

השימוש ההגליאני של הרב קוק בביטויים "עומדים להוציא אל הפועל" ו"חובה" ("עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו") בטקסט זה הוא בבחינת התקה של ביטויים, המתייחסים במקור למצוות ולתלמוד תורה, אל עולם האמנות. הרב קוק אף מקשר בסיום דבריו את המדרש על אודות "מתן תורה" לאמנות בכותבו: "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים" ומכאן שהוא תופש את מעשה האמנות (אם להשתמש במונחיו של וולטר בנימין) כבעל ערך "פולחני" ולא כערך "תצוגתי" בדומה ללימוד התורה. מעשה האמנות הוא, על-פי דברים אלה, גילוי ה"מבשם" בעצם מימושו את העולם.

הטמעת מסורת יהודית באמנות נתפשת בשיח האמנות הישראלי כלא שייכת
שיח האמנות המודרני נוהג להציב גבול ברור בינו לבין עולם הדת והאמונה. הדיסציפלינות של האמנות והתצוגה המוזיאלית והבניות מודרניות חילוניות מהמאה ה-19, עשו את האמנות לשדה מובחן של תרבות גבוהה. בד בבד היו האמנות והדת לצוררות זו לזו עד כי עולם האמנות נתפס לעתים כאנטיתזה מודרנית לדת וככוח המבקש לרשת אותה. כך פני הדברים גם במרחב האמנות הישראלית.

בדומה לקשר העמוק שיצר השיח המודרני בין אמנות לחילוניות, הרי פירוק הקשר המסורתי בין אמנות לדת הוא פרי עבודת הבניה מטעם מכונני השיח האמנותי, שלוותה בצבירה של הון סמלי, חברתי ופוליטי, הבונה עמדות של כוח ושליטה ומשמר אותן.

כאמנות המערבית המודרנית כך גם התרבות היהודית החדשה, ובעקבותיה שדה האמנות הישראלי, ביססו את עצמם על תפישותיו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה על "מות האלוהים", ובהסתמך עליהן דחקו שיח מסורתי ענף. הנתק שבין השיח הציוני-לאומי ליהדות העבר נוכח בתודעתה של התרבות הישראלית החילונית והודגש כבר בדברי חלק מהוגי הציונות. בשנותיה הראשונות של המדינה התייחסה לא פעם ההגמוניה לערכים יהודיים כאל ערכים המקדמים את שלילת המדינה ועל כן קיבלה אותם כמעט אך ורק כחלק מתרבות אורחת. כך, למשל, רק להקות מחו"ל הורשו להעלות הצגות תיאטרון בשפת היידיש והוצאתו לאור של עיתון בשפה זו נאסרה. הגבלות דומות הוחלו גם על האמנות החזותית: בעשור הראשון למדינה הוגבל הדיון באמנות יהודית במוזיאון תל-אביב אך ורק לעבודות של אמנים יהודים מחו"ל.

בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית מקובל היה לראות באמנות, שנוצרה בעת החדשה על-ידי אמנים יהודים ואשר עסקה בנושאים שיש להם זיקה ליהדות ולחיי היהודים כעיסוק של המאה ה-19, שהסתיים, על-פי עמדה זו, בגין פריחתה של האמנות החילונית שיצרו יהודים בישראל ומכאן נבע כי העיסוק האמנותי ביהדות הוא בבחינת קוריוז, שהינו מנת חלקם של אמנים ישראליים שוליים, שלא "השכילו" לדבר את שפת האמנות הקנונית וההגמונית.

גם כיום מודרים לא פעם נושאים יהודיים משיח האמנות ההגמוני הישראלי, והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, נכללת בו לרוב אך רק תחת מסגרת בקרה קפדנית וטהרנית, המכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם כפופים לשיח זה, נדחקים לרוב אל השוליים ואף אל מחוצה להם.

בארצות-הברית הולך ומתפורר החיץ שבין יהדות לאמנות
בדומה לתפישתו של הרב קוק, עולות לאחרונה גישות המערערות על האבחנות הדיכוטומיות שבין דתיות לחילוניות הפורצות גם את החיץ המודרני שבין אמנות לדת. כך צמח בשנים האחרונות המושג "פוסט-חילוניות", שלפיו "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן בבחינת ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה בקשר שאינו ניתן להתרה. שילובים כאלה עולים לאחרונה גם בשיח האורתודוקסי הפוסט-מודרני.

בקרב יהודי ארצות-הברית, למשל, מסתמנת לצד הבעה דתית במסגרת קהילתית מסודרת, מגמה של יוצרים עצמאיים, המנכסים לעצמם את המסורת בדרכם שלהם, וכך מרימים תרומה לא מבוטלת להגדרה מחודשת של היהדות האמריקאית הלא-אורתודוקסית. הקשר שבין תרבות יהודית, זהות יהודית ואמנות לסוגיה השונים הולך ותופס מקום מרכזי בשיח הזה. לאחרונה מתפתחת שם גם אמנות סמי-פולחנית יהודית פוסט-מודרנית, שאינה תלויה בממסד כלשהו או במוקדי הכוח המסורתיים. השפעה נוספת על מעשה האמנות היהודית בארצות-הברית מהווה חדירתם של זרמים ניו-אייג'יים למרכז השיח ובעקבותיהם ניסיונות חדשים ליצור זיקה בין תרבות עכשווית למסורת ולזהות יהודית. כך נעשות לא אחת אמנות לפולחן ופעולה דתית למיצג אמנותי כאשר המתחים וההבדלים ביניהם מיטשטשים.

חשיפת חומרים יהודים סמויים מהפכת את סדר-היום של היצירה
על רקע המקום המוענק למגמות אלה בעולם, מעניין להיווכח כי השיח האמנותי בישראל עדיין נוהג להציב גבול ברור בינו לבין עולם הדת ועל כן אם אמנים ישראלים משלבים ביצירותיהם חומרים ומוטיבים מעולם היהדות מקפידים הם, השדה והשיח להקים חיץ ברור בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים לבין יצירת האמנות שבה הם משובצים. כך מטוהר השיח מכל שמץ של מסורתיות.

עצם השימוש של אמנים בישראל בחומרים מעולם היהדות נתפש בשיח השליט כמעשה של התקה או הזרה. ברם, קריאה מחודשת ובלתי תלויה של היצירות חושפת רבדי שפה וזהות יהודיים עמוקים. יתירה מכך, כיוון שלחומרי עבר חיות משל עצמם, כפי שמטעים חוקר הספרות והתרבות דרור אידר, הרי כי כאשר בוחנים את משמעויות החומרים היהודיים הסמויים בטקסט הגלוי של העבודות, מתברר כי יש בכוחן לשנות לחלוטין ואף להפוך את סדר-היום הנראה לעין של היצירות.

דברי הרב קוק "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים", שהובאו לעיל, פורסמו בעילום שם בכתב-העת "המזרח" ב-1903. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב וראש ישיבת מרכז-הרב, ערך את דבריו ופרסמם בפירוש "עולת ראיה" על סידור התפילה, והשמיט מן הפסקה את ההתייחסות לעולם האמנות החזותית.

מהלך זה מלמד על ההדרה העצמית של העולם הדתי מתחום האמנות החזותית, ובה בעת מוכיח כי הרב קוק, אף כי לא גילה עניין של ממש בעשייה האמנותית בזמנו, הקדים את זמנו. הרב קוק היה אפוא הוגה יהודי יחיד במינו שתפש את מעשה אמנות כחובה דתית.

דוד שפרבר הוא חוקר אוצר ומבקר אמנות. מאמרו זה מציג את ספרו החדש "שוליים – אמנות יהודית כפריפריה ישראלית", שראה אור בהוצאת מרכז ליבר באוניברסיטת בר-אילן.