בין יעקב לאסתר - על כוחה של כפילות

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

מקביליות הן עניין מעניין; כשהן מובאות בהקשר של אנשים הנמצאים בסמיכות קרובה זה לזה, התרחשותן זוכה לתהודה ולרושם נוכח מקריות האירוע והישנותו.

מן הפן השני, כשראייה מקבילה מבססת זיקה הדדית בין גורמים שאינם קשורים בחפיפה צמודה, אזי הופך נושא ההקבלה לרעיון בעל משקל, הזוכה לתהודה ולרושם לא הודות לסמיכות שבו, אלא דווקא בגין חסרונה.

כזוהי זיקת ההקבלה שבין יעקב אבינו ואסתר המלכה.

אסתר, מלכה צעירה המשוללת כל ניסיון פוליטי ותככנות מדינית, מצווה להפר את הסטאטוס קוו המלכותי ולהופיע - בלתי קרואה - בפני בעלה אחשוורוש, מלך אשר כבר רכש לעצמו מוניטין מפוקפק כמי שיודע כיצד לנהוג ברעיות שאינן סרות למרותו.
אסתר נדרשת לשאת לפניו את תחינותיה ובקשותיה על בני עמה, עובדה אשר הוסתרה והוצנעה היטב עד כה, עוקפת בכך את גזר הדין המלכותי אשר גזר אחשוורוש עצמו (בעצת בן טיפוחיו האהוב), צו הדורש למעשה גם את מותה שלה.

גם מעל ראשו של יעקב מרחפת סכנת מוות לו ולבני משפחתו - רעב קשה ומכביד בארץ ישראל; אספקת המזון שהביאו בניו כלתה וכעת נדרש לרדת שוב למצרים לקנות מלאי חדש. אך ירידה זו טומנת בחובה סיכון וויתור קשה: על הבנים לשוב למצרים בחברת בנימין בלבד. בלעדיו אין כל סיכוי להצלחת נסיעתם.

יעקב כאסתר מתרעם ומתנגד: הוא כועס על בניו, זועם על הרעה שהסבו לו כשגילו דבר קיומו של אח נוסף וחרד לחייו של בנימין. הבנים מתנערים, מסבירים כי לא יכלו לצפות את הבאות ולדעת מה תהיה תגובת "האיש" במצרים נוכח תשובותיהם על שאלותיו, אך דעתו של יעקב אינה נחה.

לאחר ניסיונו הכושל הראשון של ראובן, יוצא יהודה ומבקש מאביו - "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם" (בראשית מ"ג, ח' - י').

יעקב מתרצה, אך הסכמתו אינה ניתנת כאישור רפה על דרך האילוץ; הוא מדריך את בניו לקחת מנחה מזמרת הארץ המובחרת¹, מורה להם להחזיר את הכסף שקיבלו במסעם הראשון ולבסוף נותן את הסכמתו להצטרפות בנימין לנסיעה: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מ"ג, י"ד).

גם אסתר מסרבת בראשונה לשכנועיו של מרדכי, אך משהוא מתעקש בשנית היא נותנת את הסכמתה למהלך, תוך התוויית תכנון מחושב ודקדקני, הקושר את גורלה הפרטי עם גורל העם היהודי כולו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד', ט"ז).

בפירוש דברי יעקב, לא נחלקו המפרשים בפירושיהם: דעתו של רש"י - "כאשר שכלתי - מיוסף ומשמעון: שכלתי - מבנימין" (רש"י בראשית מ"ג, י"ד) - היא כדעתו של כתר יונתן² ויונתן בן עוזיאל³, ואילו רד"ק סבור כי הכפילות בדיבורו של יעקב באה על יתר בניו, לאו דווקא בן זקוניו בנימין⁴.

שלושה פרשנים ראו לנכון לקשור בין דבריו של יעקב לדבריה של אסתר: רמב"ן⁵, אברבנאל⁶ ורשב"ם⁷. גם אבן עזרא, בפירושו על המגילה, מוצא זיקה בין שני המקומות: "וכאשר אבדתי - שאיננו יושבת עם עמי אובד לגמרי ובא פועל עבר תחת עתיד והטעם על מחשבתה וכמוהו וכאשר שכלתי שכלתי" (אבן עזרא, אסתר ד' , ט"ז).

יעקב, אב שכול מיוסף, מוכן להקרבה הגדולה והאיומה ביותר, על מנת לנסות ולהציל את יתר בני משפחתו מחרפת רעב - סיכון חיי בן זקוניו, בנה הקטן של רחל, אח ליוסף שאיננו.
אסתר חרדה לחייה שלה; כילדה יתומה מאב ואם, אין לה שושלת משפחתית רבת דורות וקרובי בשר חיים, למעט מרדכי. היא - היא השריד האחרון לבית אביה.
מפני אובדנה שלה היא מתייראת ולא על גורלו של עם שלם, התלוי בהצלחת מאמציה.

יתר על כן, נדמה כי מעורבותה של אסתר בנעשה בממלכה הינה פחותה במקרה הטוב עד בלתי קיימת במקרה הרע; הפסוק הראשון של פרק ד' פותח בתיאור מעשיו הקשים של מרדכי, הקורע את בגדיו ועוטה על עצמו שק ואפר, כמנהג האבלים. שינוי חיצוני זה נגלה מטבע הדברים לאנשים הסמוכים אליו במגורים ובסביבתו הקרובה, אך מרדכי אינו מסתפק בכך; הוא יוצא "בתוך העיר", למען ייראו ויידעו הכול את דבר אבלו וצערו, ואף צועק "צעקה גדולה ומרה", על מנת שגם אלה שלא ראו יוכלו לשמוע ולהתוודע למעשיו והתנהגותו.

המשכו של הפרק, פסוק ג', מבהיר מעל לכל צל של ספק כי לא רק בשושן הבירה, אלא בכל מדינה ומדינה ממדינות שלטונו של אחשוורוש ידעו היהודים על הגזרה הקשה והתאבלו עליה ב"צוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר" (אסתר ד', ג').

יהודי שושן וכן שגרירים ממדינות אחרות - כולם ראו, שמעו וידעו את צערו הגדול של מרדכי, אומן הדסה, דוד אסתר. כולם למדו על האסון הנורא שפקד את היהודים בכל רחבי הממלכה - סכנה מוות ברורה ומיידית.
כולם למעט אישה אחת - אסתר המלכה.

רק כשמגיע מרדכי עד לשער המלך ונבלם בגלל לבושו, מגיעה חרושת השמועות והרינונים לאוזניה. אזי היא מתחלחלת ושולחת בגדים למרדכי, להסיר לאלתר את שק אבלו מעליו. משמרדכי אינו נענה, שולחת אסתר את התך לצוות על מרדכי "לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד', ה') ומתוודעת לכל שאירע.

כפילות אחת יש בפרשיה זו, בדבריו של מרדכי אל אסתר - "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי" (אסתר ד', י"ד) אל מול שלוש הכפילויות בבראשית מ"ג: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ" (בראשית מ"ג, ד'), "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ" (בראשית מ"ג, ז'), "הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם" (שם). שלוש חזרות המתייחסות כולן אל "האיש", שליט מצרים, הלוא הוא יוסף.

עדות, שאלה, ידיעה - תהיות, ספקות, חקירות; שליט מצרים חקר, שאל, תבע לדעת. אסתר, מלכת כוש, חייה בארמונה המבודד, בבורותה המוגנת, אינה חוקרת ואינה שואלת ואינה יודעת דבר.

האם התעלמות גרידא הייתה כאן, אי ידיעה הנובעת מחוסר עניין והשתקעות בחיים הנהנתנים של חצר המלכות, או שמא שמירה מדוקדקת על צוו המחייב של מרדכי, כפי שהקפידה לעשות עוד הרבה קודם לכן - "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד" (אסתר ב', י')?

ניכר, גם לפי התנהלותה של אסתר, כי האפשרות השנייה היא הנכונה והמוצדקת יותר: "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָייְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ" (אסתר ב', כ').

כנגד כל אי ידיעותיה, מצווה מרדכי את התך להציג בפני אסתר את "פתשגן כתב היד אשר ניתן בשושן להשמידם... להראות את אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד', ח'). הדרכה בת שלושה שלבים כיצד לפועל ואיזו מטרה להשיג.
אף הדרכתו של יעקב בנויה שלושה שלבים, שלוש הנחיות מה להביא, מה לעשות ואת מי להביא.

שני ניסיונות שכנוע קדמו להסכמתו ולהדרכתו זו של יעקב; ראשית בא ראובן לפניו ומתחייב "... אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מ"ב, ל"ז), אך יעקב מסרב בתוקף: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם" (בראשית מ"ב, ל"ח).

גישתו של ראובן, המציע מוות תחת מוות, פסימיות תחת פסימיות, נכשלת. לעומתו, גישתו המעשית, החיובית, התכליתית של יהודה - "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (בראשית מ"ג, ח') נושאת פרי ואף רותמת את יעקב למשימה: אין זמן להתמהמה או לפקפק ולהרהר. השעה דוחקת. ההישארות בארץ תגן אולי על בנימין מפני סכנה אפשרית, אך פירושה גזר דין מוות עבור יתר בני משפחת ישראל.

גישת מרדכי כלפי אסתר בנויה אף היא על שני ניסיונות שכנוע, אך בסדר הפוך: תחילה מבקש מרדכי לרתום את אסתר למאמץ הלאומי, להתחנן בפני בעלה המלך ולבקש על עמה. אך אסתר מסרבת; מלאת פחד, ניכר שהיא זוכרת היטב את גורל קודמתה בתפקיד, קודמתה בנישואין, זו שנקראה וסירבה לבוא, ועל כן מסרבת היא לבוא מבלי שנקראה. כעת מאמץ מרדכי גישה מחמירה ומאיימת יותר; "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהיִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', י"ג - י"ד).

מרדכי הוא שמחדיר את אימת האובדן לתודעתה של אסתר. עדות לכך היא השימוש החוזר במילה, בכפילות, בדבריה שלה אל מרדכי ונוכח מצב העניינים. גם אצל יעקב מופיעה כפילות משולשת, אך הראשון שמזכיר את המילה המאיימת הינו דווקא יעקב ("וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם" בראשית מ"ב, ל"ו) ולא אדם אחר.

פחדו של יעקב טמון בו עצמו, נחרט בו מפני מאורעות העבר הקשים. מוראה של אסתר הוא מורא חדש, החותר תחת חיי הבטל והנהנות המבודדת של הווי חצר המלכות.

האימה מפני סכנת המוות הוא החוליה המקשרת בין יעקב ואסתר - האימה אך גם האומץ האדיר שמגייסים שניהם בקימה ובהתמודדות מולו;
אסתר מתרצה לשכנועיי מרדכי, מבקשת ממנו לאסוף את כל היהודים ולצום עליה כשהיא יוצאת למשימה שעלולה להביא עליה את אובדנה. היא מודעת לאובדן האפשרי הגלום בהחלטתה, זה אך גם לאובדן האפשרי השני, אובדן עמה ומשפחתה, אובדן שיהיה מנת חלקה באם לא תעשה דבר, ומכריעה את הכף למען המטרה הגדולה והנעלה יותר.

יעקב, שכבר איבד בן אחד, מוכן כעת להעמיד בסכנה גם את גורל בנו השני, למען חיי ורווחת יתר בני המשפחה. בנו שמעון כבר נמצא במצרים ואין לדעת מה יקרה לבנימין בבואו, אך יעקב מתרצה, מדריך את בניו ואף מסיים את דבריו בהבעת תקווה ואמון בבורא עולם - "וְאֵל שַׁדַּי ייִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין" (בראשית מ"ג, י"ד).

דווקא עובדה זו מעלה תהיה גדולה לגבי יעקב; אם אצל אסתר ניתן להבין את הכפילות "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" כביטוי למצוקה ופחד נוכח הבאות, הרי שאצל יעקב מתגלה סתירה גדולה בין "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" אל מול האמונה התמימה והגדולה שהפגין בראשית דבריו באותו המשפט.

ואולם, דווקא חזרה זו - "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" - היא המבטאת את האמונה הגדולה ביותר, הן אצל יעקב והן אצל אסתר, באומרה "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי"; לאחר שסיימו לעשות כל שביכולתם למען שלמות המבצע העומד לפניהם, מבינים יעקב ואסתר כי הצלחת המשימה אינה תלויה או מצויה בידיהם, אלא אם ביד כוח גדול וחזק יותר, ואם יוחלט שישכלו ויאבדו - כנגד זה אין ביכולתם לעשות או לומר דבר.

זוהי ההשלמה המוחלטת שבכפילות המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" ו "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי". על כן זוכים יעקב ואסתר לשכר גדול עשרות מונים מזה שהעזו לדמיין; הישועה ממעשיה של אסתר היא בחזקת היפוך מוחלט למציאות רדיפת היהודים של המן, וההפתעה אדירה צומחת ועולה ממעשיו של יעקב - המפגש המחודש עם בנו, יוסף.

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי... וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם... וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (אסתר ב', ה' - ז').

מרדכי ואסתר הם מצאצאי בנימין. החרב שריחפה על גורלו של אבי - אביהם מרחפת כעת על ראשם; בנימין ואסתר שניהם מובאים בפני שליט המולך על ממלכה עצומה בכדי להציל - לא רק את עצמם - אלא את כל העם שבשליחותו ולמענו פעלו. חיי רבים תלויים בהם.

יעקב הוא המחליט למסור את בנימין, כשם שאסתר מחליטה למסור את עצמה, בפני מלך שליט ורב כוח. שניהם יודעים כי אובדנם האישי לא יהיה רק אובדנם הפרטי, אלא אובדן קשה וכואב של שם, המשכיות ומורשת.

אחריות משפחתית, שבטית, לאומית ומדינית כבדת משקל מונחת על כתפיהם של יעקב ואסתר.
באנושיות, בהתמודדות ובהכרעה כנה ואמיצה, מקבלים יעקב ואסתר את נטל האחריות והחובה, ועומדים בה בהצלחה ובגאון.


¹ "מתורגם מדמשבח בארעא שהכול מזמרים עליו כשהוא בא לעולם" רש"י, בראשית מ"ג, י"א.
² "ואני הנה כבר התבשרתי ברוח הקודש כי אם שכלתי על יוסף אשכול על שמעון ועל בנימין" כתר יונתן, בראשית מ"ג, י"ד.
³ "... ואנא הא כבר אתבשרית ברוח קודשא ארום אין איתכלית על יוסף איתכל על שמעון ועל בנימין" יונתן בן עוזיאל, בראשית מ"ג, י"ד.
⁴ "כאשר שכלתי שכלתי: לפי שכפל העניין שנה המלות כמנהג, הראשון לגזרת פעול והשני לגזרת פעל, ואמר ואני מה אוכל לעשות אם יקרה מקרה באחד מכם כאשר שכלתי מיוסף שכלתי מאחד מכם שיקרה בו מקרה" רד"ק, בראשית מ"ג, י"ד.
⁵ "ואני כאשר שכלתי שכלתי: ואני עד שובכם אהיה שכול מס' כאשר שכלתי מיוסף ושמעון, שכלתי מבנימין, לשון רש"י. והנכון שהוא אומר, לא תוכלו להוסיף עלי שכול, כי כבר שכלתי. יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף. וכמוהו וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד' ט"ז) כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון" רמב"ן, בראשית מ"ג, י"ד.
⁶ "ואמרו ואני כאשר שכולתי שכלתי ענינו כל זה אתפלל בבחינתכם ולטובתכם כי בבחינתי איני רוצה להתפלל לפי שאני כאשר שכולתי רוצה לומר מיוסף שכלתי מכולכם. וזה טעם ואני כי לא אמר וכאשר שכולתי שכלתי כמו שאמרה אסתר וכבר אבדתי אבדתי. אבל בא כנגד מ"ש ייתן לכם רחמים וישלח עתכם" אברבנאל, בראשית מ"ג, י"ד.
⁷ "כאשר שכלתי שכלתי: כמו וכאשר אבדתי אבדתי. כלומ' על הספר אני שולחו, מה שאירע יארע" רשב"ם בראשית מ"ג, י"ד.