לימודים - לימוד תנ"ך במוסדות השומר הצעיר

התוכן
מוני אלון, הוראת התנ"ך - הלכה למעשה
מאיר בלוך, הוראת המקרא
-העקרונות בהוראת המקרא עד כה
משה סיסטר, גישתנו לספרות המקראית
-הכרת עברנו
-ניתוח ובדיקת העובדות
-הפרוזה המקראית - סיכום תהליך יצירתי ממושך
-ערך נוסח המקרא המסורתי בתקופתנו ובשבילנו
-מרידות והפיכות – והזדהותנו עמם

מוני אלון, הוראת התנ"ך - הלכה למעשה

מה הוא התנ"ך בשבילנו, בשביל אנשי התנועה החלוצית והקומונה, מרקסיסטים, לניניסטים, אפיקורסים? מהן המטרות החינוכיות, שאנו מבקשים להשיג בלימודנו? כבר הטעמתי: אין הוא בשבילנו "ספר הספרים", שעל פיו בלבד נוכל לחנך לערכים אשר הם יסודות חיינו, איננו יכולים (בלי סילוף והפשטה, הגובלת עם חוסר כנות) להתעלם מאופיו הדתי (אף על פי שמרובים בו המקומות החילוניים והפולקלוריים). הדת בתנ"ך אינה כינוי מיתולוגי לכוחות הטבע, ואף לא נוי אסתטי. זו היא תפיסת חיים מושלמת, שאנו רוחשים לה כבוד בגלל כוח האמונה הכביר והיוצר שבתוכה, אך אין זו ראייתנו שלנו את החיים. לכן גם לא נוכל להסכים לגישה, שלא פעם אחת בלבד היא מקובלת בתוך ציבור המחנכים של זרם העובדים, המנסים, על מנת "להציל" את התנ"ך, ללכת בדרך של אקטואליזאציה מופרזת ולזהות, הזדהות שלימה, השקפות מודרניות עם קטעים שבתנ"ך. כך מופיע "עמוס" כ"ממציא מלחמת המעמדות", "ישעיהו" כ"אבי הסוציאליזם", וקטעים מסוימים בספר "דברים" - כעין "מגילת החירויות". אף על פי שהמניעים לגישה זו הנם, בלי ספק חיוביים, מכל מקום תוצאתם הנה, על פי הרוב, סילוף היסטורי מחד גיסא וטשטוש מושגים מודרניים מאידך גיסא. בשבילנו אין התנ"ך "ספר הספרים" האכסקלוסיבי, אך הוא אחד הספרים החשובים והמכריעים בעיצוב הרוחני שאנו רוצים לעצב את דמות בנינו.

אנו רואים בתנ"ך, קודם כל, דוקומנט היסטורי גדול וחשוב בספרות העולמית, המתאר לפנינו, כמעט ברציפות, את התפתחותה של החברה האנושית בשלב היסטורי מסוים. המוסר והתרבות תוארו בו לא בצורה מופשטת, או כללית, אלא על פי הרוב מסביב לדמויות בודדות, במעשיהם, בהתפתחותם האישית, בנפתוליהם, כשלונותיהם, והתגברותם.

רבו בו האוטופיסטים ומתקני החברה, שנוצחו בפועל בהיסטוריה, אך גם כמנוצחים זרעו את זרעי מחשבת הפדות האנושית, חירות האדם משלטון אדם, מעבר למרחקי הזמן, עד שקם מעמד בהיסטוריה, שבשבילו אין רעיונות אלה בגדר "חזון למועד" ו"אחרית הימים" בלבד. אין זהות בין רעיונותיהם לבין האידיאלים שלנו. (ישעיהו לא היה סוציאליסט, גם לא במשמע הקומוניזם של העולם העתיק. הוא לא שאף בפועל להפיכת החברה הקיימת. אלא לתיקונים סוציאליים מסוימים, ואף לא ראה - בעם ובמלחמת המעמדות, גורמים העלולים לפעול ולשנות את מהלך ההיסטוריה). אך ריגשת הלב שבראייתם, הקיצוניות שבמסקנותיהם, השנאה לעושק ולדיכוי, שבוקעת מתוך רגשי אהבה פצועה ולמענה, - כל אלה קרובים לנו ומלהיבים אותנו גם מעבר למרחק של אלפי שנים. על כן - התנ"ך הוא בשבילנו דוקומנט אנושי ומוסרי גדול.

אנו רואים בו יצירה אמנותית מן הגדולות שבספרות העולם, שבכוח החדירה שלו לנפש האדם ובעצמת הביטוי המרוכז והפיוטי הוא כובש את לבנו ומשמש יסוד לכל יצירה ספרותית עברית עד לימינו אלו.

אנו רואים בו את שורש לשוננו החייה, שיצר דפוסי ביטוי ואסוציאציות רוחניות ונפשיות רבות עד אין ספור.

ועיקר הדברים: הוא ספר ההיסטוריה הגדול של עמנו, המתאר את חייו בארצו על כל צדדיהם. בלעדיו לא נבין לעולם את דמות דיוקנו של עם ישראל בגולה ואת הערכים באורח חייו, באמונתו הדתית ותקוות הגאולה, המונחים ביסוד קיומו המופלא.

על כן - לא "ספר הספרים", גם לא "עוד ספר טוב באיצטבת הספרים", כפי שנאמר אגב פולמוס, אלא הספר הטוב והגדול שלנו, - ממש כשם שעמים אחרים עד לימינו יונקים מספרות הקדומים שלהם.

מן ההגדרות הללו מסתברות גם המטרות החינוכיות, שהצבנו לעצמנו בלימוד התנ"ך, והן רבגווניות למדי.

בראש וראשונה רוצים אנו לחנך להזדהות רגשית והכרתית עם עבר עמנו. רואים אנו בהשתרשות זו תריס בפני סכנת הלוואנטיניות הרוחנית, המאיימת על נוער ישראלי, ובתוכם גם ילדינו בארץ. אין אנו מסתגרים מפני השפעות זרות, שערי לבנו פתוחים לרווחה לקליטת האמת המדעית וקליטת היופי שנוצרו בכל הלשונות והמובאים אלינו ומתורגמים לשפתנו. אך לא יהיו אלה פורים ומפרים אלא אם כן יתמזגו עם אותם מקורות עברנו, שעדיין אפשר להחיותם בשבילנו.

רוצים אנו שילדינו יאהבו את עמם ואת עברו. אין ספק שתודות עמנו בארצו עשויות להיות לו ערך יקר, שכמוהו לא נשיג על ידי לימוד תודלות עמנו בגולה: גוף ממשי, מאוכלס זכרונות עבר, מקור לגאווה לאומית במשמעה הטוב, הנאה, התרבותי, רקע לאסוציאציות רוחניות ונפשיות גם לגבי חוויותיהם האישיות, - כללו של דבר: אחד האלמנטים הרגשיים וההכרתיים לנאמנותם לעמם ולארצם.

רוצים אנו שילדינו יזדהו הזדהות נפשית עם הדמויות הגדולות, הקרובות לרוחנו, עם הנביאים וגבורת הרוח שלהם, עם ידידות דוד ויונתן, עם אהבת יעקב ורחל, עם הדמות הבהירה של יוסף והדמות הטראגית של שאול, וכיו"ב מן הדמויות, הסמלים, המאורעות של התנ"ך. אין זו הזדהות טוטלית, המתעלמת מהבדלי הזמן והבדלי ההשקפות, וכבר עמדתי על כך במקום אחר. הרי התנ"ך בעצמו לא נהג להפוך את גיבוריו לפסלים מושלמים וקרים, אלא גילה על יד ההתעלות האישית גם את החולשה האנושית. רוצים אנו שילדינו יגבשו את השקפותיהם המוסריות בוויכוח על מעשי האישים התנ"כיים. על כן נחייה את הקונפליקטים המתוארים בין הגר לשרה, בין יעקב לעשיו, בין דוד לשאול, בין דוד לאבשלום, בין רחבעם לירבעם, בין ירמיהו לצדקיהו וכהמה וכהמה. ננסה לחדור אל חייהם הנפשיים, אל רקע הזמן ונגבש את יחסינו אליהם.

נמצא, שהדרכים הם דרכי הזדהות וויכוח גם יחד. על כן לא נצמצם את מבחרנו רק לספרים "חיוביים", הקרובים להשקפותינו, אלא נכלול גם ספרים כ"איוב" ו"קוהלת". לא נעסוק בדעות המובעות שם רק מתוך הניתוח ההיסטורי-הסוציאלי, אלא נקדים לניתוח מסביר זה את הצגתן בכל שלמותן הרוחנית, ונבהיר את השקפותינו שלנו על בעיות חיים כוללות ומרכזיות שהוצגו בספרים אלו, בוויכוח עם הדעות המוצגות שם. רוצים אנו בפגישה עם מקורות היסטוריים ראשונים, ילמדו ילדינו ויסיקו מסקנות על ההתפתחות ההיסטורית, החומרתית והתרבותית בכללותה, על עלייתם ושקיעתם של משטרים וערכיהם הרוחניים המתחלפים. אנו נשתדל לחשוף את היסוד הריאלי שבמאורעות. מכיוון שהמדע המרקסיסטי של חקירת התנ"ך עודנו בראשית צעדיו, הרי בדרך עבודתנו מצווים אנו לנהוג זהירות רבה ולהתרחק מהיפותיזות נועזות ונמהרות, המשתלבות אמנם בשיגרת המחשבה הסוציולוגית, אך אינם מוכחות כל צורכן.

אנו שואפים לכך שתוך כדי למידה יתרשמו ילדינו מיפי היצירה הספרותית שבתנ"ך, שיעדנו על ידה את תפיסתם האמנותית, ושפתם המדוברת תתעשר, ע"י קליטת ניבים וגבישי לשון תנ"כיים.

לבסוף רוצים אנו להקנות להם גם מושגים על דרך צמיחתו של ספר מופלא זה, הווה אומר, להביאם לידי הכרת יסודות הגישה הביקורתית המדעית, כפי שזו נתגבשה בימינו, וכן להכירם את הפרובלימאטיקה, הסתירות והוויכוחים שעדיין מצויים בענף מדעי זה.

האלמנטים, שנשתדל להפעילם בתוך לימודינו, הם איפוא מדעיים, ספרותיים אסתטיים, לשוניים, השקפתיים והרגשתיים.

דווקא גישה סינטטית זו, שיש בה מן ההתרשמות, אך גם מן הניתוח, הבנויה על וויכוח, ואף על הזדהות, נראית לנו גם הולמת את יכולתנו הרוחנית וצרכיו של הנוער, ועל כן עשויה למלא פונקציה בחינוכו.

למאמר השלם:
מוני אלון, הוראת התנ"ך במוסדות החינוכיים של השומר הצעיר

מאיר בלוך, הוראת המקרא

העקרונות בהוראת המקרא עד כה
עניין רב לנו, ובפרט לחברינו הצעירים, לדעת, מה היו ההשקפות על המקרא ועל הוראתו בקרב חוקרינו ומורינו בתחילתה של המאה, עם הנחת היסודות לחינוך העברי החילוני החדש בארץ; במה ראו הם, ראשוני המורים, את המטרה של הוראת המקרא ומה הייתה, לדעתם, דרך ביצועה. תוך כדי כך יתברר לנו, מה גדול המפנה שחל בחלק מן הציבוריות שלנו, ומה רבה הנסיגה!

אתחיל באיש, שאמנם לא היה מורה בארץ, אך היה מורה למורים, ורבים מתלמידיו משמשים בהוראה: בערינו, במושבותינו ובקיבוצינו - והם זוכרים מתוך רגשי תודה והערצה את דמותו האצילה של החוקר המעמיק והמורה הדגול, רבה הראשי של קהילת וינה - פרופ' צבי פרץ חיות. הוא שימש מורה למקרא בבית המדרש למורים עברים ("הפדגוגיון העברי") בוינה, והיה אחד מנציגיה המובהקים של השיטה המדעית הביקורתית בחקר המקרא. ואומנם בגלל שיטתו זו והשקפותיו לא זכה לאיצטלה, שהיה ראוי לה ושביאליק וד"ר מאגנס ואחרים השתדלו לשווא להשיגה בשבילו: משרת הפרופסור הראשון לחקר המקרא באוניברסיטה העברית החדשה, שנפתחה לפני כ- 25 שנה על הר הצופים. ונמנעה ממנו משרה זו, משום שדגל בחופש החקירה גם לגבי ספר המקרא.

וראוי לנו אפוא לדעת, כיצד ראה איש זה, רבה הראשי של אחת הקהילות הגדולות בגולה היהודית, את המקרא וכיצד פירשו.

כיום אנו שומעים לעתים קרובות, כי המקרא הוא ספר אחיד מעיקרו ודבריו משלימים אלו את אלו, ואין בהם לא ניגודים ולא סתירות, ואין דברי נבואה סותרים דברי תורה. ואכן נשמע פעם בפעם, כי אין הבדל בין מצוות התורה; כולן קדושות ומחייבות את הנוער במידה שווה - הן מצוות שבין אדם למקום (כלומר, מצוות דתיות) והן מצוות שבין אדם לחברו, (מצוות מוסריות וסוציאליות).

ואולם כל הקורא במקרא בלא דעות מוקדמות יודע, מה רבים הניגודים והסתירות. הנה, לדוגמה, בעיית הקורבנות; דברי הזעם הניתכים מפי הנביאים על הפולחן עומדים בסתירה גלויה למצוות התורה: התורה מצווה על הבאת קורבנות, והנביאים שוללים אותם. אנשי הנוסח המסורתי מבקשים ליישב סתירה זו בטענה, שאין כאן אלא התנגדות לרשעים המקריבים קורבנות ועם זה הם עושים כל מעשה תועבה, אך אין הנביאים מתנגדים לקורבנות התנגדות עקרונית ואין הם סותרים דברי תורה. כנגד כל הטענות האלו עומדים דבריו המפורשים של הנביא ירמיהו:

"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח..." (ירמיהו ז', 22).

אמנם נאה פירושו של רד"ק:

"ואין בכל עשרת הדברים, שהם כלל התורה כולה, זכר לעולה וזבח..."

אך ספק אם יש בכך כדי להניח את דעתנו!

ומן הראשונים אל האחרונים. הנה הוציא א.א. הלוי "נביאים אחרונים לביה"ס" בהוצאת "עם עובד". שם אתה קורא הערה זו לפסוקנו:

"...על כל פנים ברור(?), שהנביא לא בא כאן לכפור בכלל בערך הקורבנות ובערך בית המקדש... גם אין במשמעות דבריו, שהקורבנות בכללם אינם לרצון לאלהים(?)... אמור מעתה שאין במשמע דברים אלו, אלא שהקורבנות אינם מעיקר תנאי הברית שבין ה' לישראל. והנביא מביא ראיה לדבריו, שאפילו ביום שהוציא אותם א-לוהים ממצרים - ובאיזה יום היו חייבים לו יותר מביום הוציאו אותם ממצרים?(!) - לא צוום על דברי עולה וזבח. "וביום הוציאו אותם" - הכוונה לאותו יום ממש או למעמד הר סיני, ולא לכל ארבעים שנה שנדו במדבר". (א.א. הלוי, "נביאים אחרונים לבית הספר", ע' 111 בהערה).

ואין צריך להוכיח, כי נגרר המחבר אחרי הדרש, עד כדי כך שנעלם ממנו אותה שעה מקרא מפורש, הסותר את כל בניינו:

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה', 25)

- וכל זה כדי להציל את האחדות בין תורה לנבואה !

נשמע לעומת זה את דברי הרב חיות, במבוא לפירושו לס' עמוס:

"קשה לסמן ביתר בירור את אפסותה של עבודת ה' החיצונית וחשיבותם של המעשים הטובים, ממה שביאר אותה הנביא עצמו בפסוקים אלו: 'שנאתי מאסתי חגיכם - ולא אריח בעצרותיהם; כי אם תעלו לי עולות - ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הסר מעלי המון שיריך - וזמרת נבליך לא אשמע; ויגל כמים משפט - וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?' (עמוס ה' 25-21) הדברים הנמרצים האלה בנו אב לכל ההתקוממות הגדולה של כל גדולי הנביאים, שבאו אחר עמוס, נגד הקורבנות וכל המתייחס אליהם..." (תרי עשר, פירוש לס' עמוס, ע"י צ"פ חיות, עמ' ל"ט; בהוצאת הפירוש המדעי ע"י אברהם כהנא, קיוב תרס"ו).

ולאחר שעמד על הגנת העניים ומקופחים ועל תביעת הצדק בדברי עמוס, מוסיף הוא:

"ובזה שעמוס מטעים כל כך את התכונה הדמוקרטית של תורת ישראל, וחורת על דגלו את הצדק שנעשה לבסיס היהדות..., הוא מתרומם על מעלת בן דורו הושע (שמדגיש ביותר את חטאיהם הדתיים והמדיניים של בני ישראל...) ונעשה מורה לישעיה הראשון" (שם, עמ' 78).

תנו דעתכם על תפיסה זו: נביא המטעים יותר את החטאים הסוציאליים, את קיפוח העניים - עולה על נביא, המטעים חטאים דתיים ומדיניים. ועתה נבין, מדוע חוקר ומורה בעל השקפות כאלה לא נמצא ראוי לכהן בכהונת פרופ' למקרא במוסד העליון שלנו, על אף השתדלותם של ד"ר מאגנס וביאליק.

בימינו שומעים אנו לעתים קרובות יהודים טובים, המדברים, כביכול, בשם "היהדות השורשית", המקורית, האחת ואין בלתה, והם דורשים ותובעים להשליט גישה אחת ויחידה לגבי המקרא והוראתו, את הגישה הדתית. ראוי לנו אפוא לדעת, כי היו בקרבנו יהודים, לא סוציאליסטים ולא מרקסיסטים חלילה, אבל אנשים שסמכותם לדבר בשם תרבות ישראל אינה מוטלת בספק - והנה דעותיהם שונות מן הקצה מבעלי הדעה "השורשית". ואם כן, אל נא נבהל לשמע קול התביעה למונופולין על היהדות ועל המקרא. - אין מונופולין כזו! כי אין יהדות מופשטת אחת, אלא יש אמונות ודעות שונות ומנוגדות, גם במקרא עצמו וגם על המקרא: דור דור ודורשיו.

ועוד דרישה תקיפה שומעים אנו מפי אנשי הדת והמקורבים להם: המקרא, כמו שהוא בידינו, אסור לנגוע בו, אסור לשנות אות מאותותיו, או מלה ממלותיו - הנוסח המסורתי קודש! (לעומת זה רואה, כידוע הביקורת המדעית את צורתו המסורתית של המקרא כפרי של עיבוד מאוחר ואחרון, והיא מבקשת לחשוף את צורתו המקורית).

והנה, כיצד ראה את הדברים מורה כללי בימים ההם, כשהונחו היסודות לחינוך העברי החדש בארץ. כוונתי לד"ר מוסינזון, הראשון שנתן ביסוס עיוני-תכניתי להוראת המקרא בבית הספר התיכון החילוני (הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב).

לדעתו של ד"ר מוסינזון הגיעה השעה לשוב אל המקרא כמו שהוא, כמקור היחידי שמשתקפים בו חי העבר המזהירים שלנו - בעוד שעד כה לא נלמד בשביל עצמו, אלא היה כיתד שעליה תלו כל הדורות את יצירות רוחם. המטרה של לימוד המקרא היא להעביר לפני עיני התלמיד את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בהם את השאיפה לחדש את חיינו כקדם.

לקריאת המאמר השלם

משה סיסטר, גישתנו לספרות המקראית

הספרות המקראית בניסוחה המסורתי ברובה ספרות דתית היא. רוב היצירות, העממיות והאינדיבידואליות, בפרוזה ובפיוט, בנבואה ובחוקים, בספור קצר ובספור רחב, נוצרו מתוך ההנחה, שמאחורי כל המתרחש בטבע ובחברה עומד אל, כוח א-לוהי, רצון א-לוהי. והאל הוא מקורם של כל חוק וכל מוסר. האל הוא הגורם לניצחון וגם לכישלון, להצלחה ולאי-הצלחה, לחיי ברכה ולחיי קללה של היחיד והחברה; בדבור אחד: הא-לוהים, אשר מעל לטבע ולחברה, הוא המפעיל את כל כוחות הטבע וגם את ההיסטוריה של פרט-ישראל וכלל-ישראל, את התפתחותם, שגשוגם וכישלונם של היחיד והרבים. אין ספק, כי זהו הרושם הראשון והחזק מן המגע עם הספרות התנ"כית. ספרות זו היא יצירתם של סופרים, הגדולים בכוח ביטויים ויכולתם האמנותית, אך לא פחות מזה גם בהשקפת עולמם הדתית ובכוחם להחדיר את ההשקפה הזאת לכל תחומי המציאות, בבואם לתארם לבי דורם ולדורות הבאים. כל זה ידוע וגם נכון לגבי כלל הסיפורת, אך לא לגבי פרטיה. נסלק נא את המסגרת הדתית (מספר שופטים, או מלכים), אשר תפקידה הוא להסביר לאור ההשקפה הדתית את המאורעות הריאליים, שעליהם מסופר בספרים אלה, - ולפנינו, על פי רוב, ספרות חילונית ריאלית. פעולותיהם של אהוד, גדעון, יפתח ושאר הגיבורים מתוארות בקווים כמעט ריאליים; וכן בתיאור המאורעות והגיבורים שבספר מלכים. גם ספר שמואל, שבו מעביר הסופר את הרעיון הדתי: "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם", - מורכב ברובו מחומר חילוני, כלומר: חומר שבו משתקפת המציאות בסגנון ריאלי.

...אמנם הספרות המקראית, כפי שהיא נמסרה לנו, הנה ברובה ספרות דתית, אך אם נדרש לה, אפילו בלי ניתוחים אלא בסתם קריאה בלתי משוחדת, נמצא בה לא מעט מוטיבים וסיפורים, קצרים וגם ארוכים, חילוניים-ריאליים. ומכאן אתה אומר, שאף על פי שברובה אין הספרות הזאת בניסוחה המסורתי יכולה להיות מקור להשקפת עולמנו, הרי החלקים החילוניים הריאליים שבה הנם יסוד לאחיזה להשקפתנו הריאלית; כלומר: לגבי המציאות הממשית של תקופת המקרא אין אנו מופיעים כמחדשים, אף כי בתנ"ך המסורתי לא באה מציאות זו לידי ביטוי אלא במקצת בלבד. הננו יורשיה של ההשקפה החילונית הריאלית, אשר שלטה בתקופת התנ"ך על יד ההשקפה הדתית, אלא שהננו מוסיפים לבנותה בשלב גבוה יותר, בהתאם להתקדמות הכרתנו בכוחות המניעים של הטבע והחברה, וידיעתנו את החוקיות הקיימת בהם, ותודות למחקר המקרא, שצעד, בתוך המערכת הכללית של התפתחות המדע, צעדי ענק בהכרת העבר הריאלי והוכיח, שהסגנון הדתי וההשקפה הדתית הנם רק ביטוי אידיאולוגי למציאות הריאלית.

הכרת עברנו
ערכו הראשון והעיקרי של המקרא הוא הכרת עברנו הכרת השלבים הקדומים בהתפתחות שבטי ישראל, והפרקים הראשונים, הבריאים והמזהירים, בתולדותינו. ספרות המקרא, ככל יצירה ספרותית, משקפת את המציאות ואת החיים, ומה שחשבו האנשים על מציאות זו, על החברה בת זמנם, על מנהגיה ועל מוסדותיה, על עברה ועל עתידה של החברה. בדיבור אחד: הספרות המקראית משקפת את "העולם ומלואו" של בני ישראל על אדמתם. אלא שהסופר העברי המקראי אינו מתאר את החיים בדרך אובייקטיבית, אינו מוסר עובדות החיים כשלעצמן, אלא מביע יחס אליהן. הוא מצרף ומסביר את העובדות בכור השקפת עולמו, מסדרן לאור השקפתו, דן אותן לכף חובה, או לכף זכות. הסופר המקראי מחפש, אמנם, את החוקיות בתהליכים ההיסטוריים, בתהליכי החברה והיחיד, אך את גורמי החוקיות הוא מוצא מחוץ למציאות הריאלית, בהשקפה הדתית המצטיינת ברב-גוניות. דרך יצירתו של הסופר המקראי היא אחת הבעיות המעניינות ביותר במחקר התנ"ך. הסופר המקראי אינו מסתפק בנוסחאות יבשות בלבד, כדי להעריך את האישים ופועלותיהם, הוא מכניס גם דמויות צדדיות - נביאים, אנשי אלוהים - כדי להחדיר בתהליך הסיפור את השקפת עולמו, או מיחס לגיבורים העממיים הנודעים, כמו משה או שמואל, דברים שלא הם דברו, ופעולות שלא הם פעלו. הסופר המקראי בודק את הספרות, שנוצרה לפניו, בייחוד זו שמדברת על הגיבורים האהובים עליו, או על מוסדות ומאורעות הקרובים ללבו, וכותב מחדש סיפורים שלמים, פרקים היסטוריים חשובים, כדי להתאימם להשקפתו, לפעמים בדרך של תוספות ולפעמים בדרך של השמטות. בנוסח המסורתי של הפרוזה העתיקה - מס' בראשית עד סוף ס' מלכים - אין כמעט פרק שלא טיפלו בו ידיים שונות בתקופות שונות.

ניתוח ובדיקת העובדות
...בלי ניתוח ובלי בדיקת העובדות שמביא הסופר, ובלי בדיקת השקפת עולמו של הסופר ויחסו אל עובדות המציאות, אין להכיר, לפי הספרות המקראית, שהיא המקור היחיד שנשאר בידינו, את עברנו בממשיותו והתפתחותו. אסור שהצד האסתטי, החווייתי, יחסום לפנינו את דרך הניתוח. אין ברצוננו לטשטש שום פרט או רעיון מן הספרות העתיקה הזאת, אך מזויינים במסקנות המחקר המסועף של המקרא, שדורות רבים של חוקרים הקדישו לו ממיטב יכולתם ומרצם, מזוינים בפילוסופיה המרקסיסטית ובמתודולוגיה שלה, הדורשת דיוק רב וגישה דינמית היסטורית בפתרון בעיות ספרותיות וחברתיות, - מסוגלים אנו להבין את חיי בני ישראל, את שאיפותיהם ואמונותיהם בהתפתחותם, ולראותם באור נכון ואמיתי מתוך האספקלריה המיוחדת והמקורית של ספרות המקרא על סוגיה המיוחדים.

ספרות הפרוזה המקראית בניסוחה המסורתי היא, בכללה, ספרות של ההיסטוריה הקדושה. ואם ברצוננו להכיר את ההיסטוריה הריאלית של בני ישראל ואת האידיאולוגיה, אשר ליוותה אותה, מחובתנו להשתחרר מן המבנה המסורתי של הספרות המקראית, אשר בתקופות התהוותה לא נחשבה לגמרי ל"כתבי קודש", שהנגיעה בהם אסור... מחובתנו לכתוב מחדש את תולדות הספרות מתקופת המקרא לפי מיטב ידיעותינו ומצפוננו. ואז ניווכח לדעת, שההיסטוריה הקדומה של בני ישראל לא הייתה שונה מן ההיסטוריה של שבטים ועמים אחרים. גם השבט העברי עבר בדרך של התפתחות מן השלב הפרימיטיבי ביותר עד שהגיע לשלב הציויליזציה: מן המטריארכאט דרך הפטריארכאט לשבט המעמדי, מן הברית של השבטים למדינה, ממשטר העבדות הפטריארכאלית לשלב שהיה בעיקר משטר העבדות העתיקה (המשקית), מן המשטר של הדמוקרטיה השבטית עד המשטר של המדינה הדיספוטית וההיאבקות התמידית ביניהם. ובהתאם לתהליכים הריאליים הללו נתפתחו גם האידיאולוגיה ומוסדותיה: מן האמונה המאגית לאמונה הדתית, מפולותיאיזם למונותיאיזם, מריבוי הפולחנות בלי כהונה מיוחדת לריכוז הפולחן עם מנגנון מסועף של כהונה, ממנהגים עתיקים לחקיקת חוקים לפי הצרכים הריאליים במשך כל תקופות ההיסטוריה.

הפרוזה המקראית - סיכום תהליך יצירתי ממושך
...הפרוזה המקראית בכללה נתגלתה כסיכום של תהליך יצירתי ממושך ומסובך, המשקפת תקופות, שכבות ושאיפות שונות, ביחוד הפרוזה שבששת הספרים הראשונים. תודות למחקר בפרוזה המקראית יצאנו ברכוש גדול, מאחר שהכרנו את היצירה הרוחנית הקדומה ברב-גוניותה המדהימה. אי אפשר היום לגשת לפתרון בעיה מקראית כלשהי (אם בעיה של ספרות, חברה, תרבות, או בעיה אידיאולוגית) בלי ידיעה יסודית ומדויקת של מקורות הפרוזה, ודרך התפתחותה וזמנה. זוהי האמת האלמנטארית לכל חוקר ומלומד חופשי, ובייחוד צריך דבר זה להיות ברור לכל הרוצה לעסוק בספרות המקרא מבחינת הגישה המטריאליסטית-ההיסטורית. לצערנו עדיין רחוקים אנו מגישה זו, כי עוד ישנם בינינו אנשים, המדברים על יסוד היסודות של מחקר המקרא, כעל "חקרנות של בדיקת 'מקורות'" (במרכאות) ועל "ביתור פסוקים שרירותי לצורך 'קביעת נוסח מדעית'" (במרכאות).

ערך נוסח המקרא המסורתי בתקופתנו ובשבילנו
...ואכן הגענו לשתי מסקנות:
א) השקפת עולמם של רוב סופרי המקרא מנוגדת להשקפתנו,
ב) יש צורך להביא בחשבון את תולדות ספרות המקרא, כדי להכיר את חיי החברה, המשתקפת בה, כי הנוסח המסורתי נוצר לפי מושגיהם ושאיפותיהם של סופרים דתיים.
ואם כן, מתעוררת השאלה: היש ערך לנוסח המקרא המסורתי בתקופתנו ובשבילנו? התשובה היא חיובית, בתנאי שנזכור תמיד את שתי המסקנות הנ"ל. ונוסף לכך, יש להיזהר מהכללות, ולא לקבוע יחס כללי לכל התנ"ך: ישנם ספרים, סיפורים ושירה, השייכים להיסטוריה בלבד, והזקוקים להסבר היסטורי, ולעומתם ישנם כאלה, שחיוניותם רבה כל כך, שגם כיום יכולים הם לשמש גורם חינוכי, שביכולתם לעורר התלהבות בנו, להיות לנו לעזרה בפעולותינו היומיומיות. ספרים כ"קהלת" ובו רעיון היסוד "הכל הבל", או "אין כל חדש תחת השמש", איוב בעל הרעיון על "צידוק הדין", הסיפורים על האבות ובהם הפילוסופיה של הבטחות א-לוהים והרעיון המרכזי: "הכל צפוי מראש" וכדומיהם - אין אנו צריכים לקבל בלי להכניסם במסגרת היסטורית. אין אנו צריכים להזדהות עם ההשקפה, שהחוקים והמוסר - הם דרישת כוחות, העומדים מעל לחברה, כי הם מצוות א-לוהים.

לדעתנו כל חוק וכל מוסר הם, בסופו של דבר, תוצאת המצב הכלכלי והתרבותי בחברה. גם החברה הישראלית הקדומה התפתחה מתוך ניגודים מעמדיים, ותוכנו של החוק, או של המוסר, היה תלוי ביחסי הכוחות המעמדיים בחברה של הימים ההם. חוקי שחרור העבדים לא ניתנו על ידי המעבידים מרצונם, אדרבא, ישנה עדות (אצל ירמיה ונחמיה), שהם השתמטו מלבצע את החוקים האלה. לעומת זאת חיונית מאד בשבילנו, גם כיום, היא - מלחמתם החריפה של הנביאים נגד שלטון השוחד, רדיפת השלמונים, גזלת העניים, עושק היתום והאלמנה. שהרי גם אנו אוסרים מלחמה על העוולה בימינו.

אבל המבדיל בין השקפת הנביאים הקדומה ובין השקפתנו אנו הוא בהבנת התופעות החברתיות האלה: הם, הנביאים, רואים בתופעות אלה יסוד המשטר, הניתן לתיקון, ואלו אנחנו רואים בהן תוצאה של המשטר הקיים, ולכן הטבת המצב יכולה לבוא לדעתנו רק בשינוי המשטר. אפילו לוחם כישעיה אינו מדבר על שינוי המשטר: לפיו רק "בעל המאה", מי שיש לו לחם ושמלה, יכול להיות "קצין העם" (בפרק ג'), ובנבואותיו על עתיד עמו האומלל, המתבוסס בדמו, הוא רואה את פילוג המעמדי ("ושפטו בצדק דלים" - יא, ד) כדבר נצחי. אך הנביאים בפעולותיהם העמידו את עצמם לרשות השכבות המנוצלות בחברה, הם העמידו את כל כוחם הפיוטי והאידיאי לרשות החברה - ובזה הם לנו לדוגמה עד היום. ויש מה ללמוד גם מאותם הסופרים, אשר בתקופות שונות אספו את חומר הפולקלורי מסביב לציר אחד, מסביב לרעיון אחד, ומשום כך הנחילו לנו ספרים גדולים, כמו ס' בראשית, שמואל א' ועוד, אשר לא רק מוסרים היסטוריה, דברי הימים של בני ישראל, אלא עושים נפשות לאידיאה שלהם, לאמונה שלהם.

מרידות והפיכות – והזדהותנו עמם
...הספרות התנ"כית גדושה תיאורים, אשר לא הפסידו מחיוניותם גם כיום, והנם קרובים לנו, כמו תיאורי גבורה בס' שופטים ושמואל...תיאורי מרד והפיכות, אשר נכתבו בסגנון כה ריאלי, שלמרות ההשקפה הדתית של הסופר ולמרות חוסר אהדתו למתמרדים, גם הקורא כיום אינו יכול שלא להיות לצד המתקוממים, כמו למשל בתיאור מרד אבשלום, המייצג את המלחמה בעד הדמוקרטיה נגד האוטוקרטיה של דוד. כדוגמה מאלפת יכול לשמש הסיפור על קורח ועדתו. לאמיתו של דבר, בסיפור זה, בדומה לסיפורים רבים אחרים במקרא, באה לידי ביטוי ההיאבקות הממושכת בין תומכי הדמוקרטיה של משטר השבטים ובין האוטוקרטיה, שהחלה להתפתח במשטר המדינה. בעיה זו היא גם אחת המרכזיות בחיינו.

בן דורנו העמיק להרגיש ולהבין את מצבו של שבט חלש, שבט דן, בהיאבקותו עם אויב חזק, עם הפלשתים, כפי שהיא נמסרה במחרוזת הסיפורים העממיים, בסיפורים על שמשון, ונזדהה הזדהות שלמה עם סיסמתו הנועזת של שמשון: "תמות נפשי עם פלשתים". אך לא תמיד נוכל להזדהות הזדהות רעיונית עם הליריקה האינדיבידואלית והציבורית בתהילים ובספרי הנביאים (כמו, למשל, אצל ירמיהו), אך מבחינה פיוטית היא חזקה עד מאד, אלא שולט בה המוטיב: כניעה לגורל, חיפוש עזרה בכוחות אשר מחוץ לחברה האנושית, ורק במסגרת היסטורית אפשר להזדהות אתה, כדרך שמזדהים עם יצירות פיוט גדולות בלי להזדהות עם כל רעיונותיהם, כשם שאנו מזדהים עם תיאורי טבע, הפזורים בספרות המקרא, ובייחוד בתהילים, הקרובים לנו, למרות הסגנון הדתי שלהם. ובמלים ספורות: לנוסח המסורתי של הספרות המקראית ערך חשוב גם בשבילנו ובתקופתנו, אבל אחרי קביעת היחס בין הספרות, סיפוריה ושיריה, ובין השקפתנו ותפקידנו בחברה, בה אנו פועלים למען עתיד יפה יותר ומאושר יותר בשבילנו ובשביל כל העמים.